מפירות עצי התמרים שגדלים בהרים, ולא משאר הפירות של שבעת המינים שגדלים בעמקים, לפי שפירות אלה הריהם גרועים, ואילו בביכורים יש להביא מן המובחר שבפירות. ואמר עולא בהסברה של הלכה זו, שאין היא רק לכתחילה, שכך ראוי לנהוג, אלא הריהי נוהגת אף בדיעבד, ולכך אם עבר והביא מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים — לא קידש (לא חלה עליהם קדושת ביכורים, והריהם כחולין).

ונמסר כי יתיב [ישב] רבה וקא אמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה הזו] שאמר עולא, שהמביא מתמרים שבהרים — לא קידש. איתיביה [הקשה לו] ר' אחא בר אבא לרבה על הלכה זו, ממה ששנינו בברייתא על הנאמר "...כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב, יא—יב). והרי שתי הכלל בכלל כתוב זה, שכן נאמר בו "קרבן ראשית" — והרי זה בא ללמד על מנחת שתי הלחם הבאה בחג השבועות, שתהא ראשית (ראשונה) לכל המנחות הבאות מן התבואה החדשה של שנה זו. וראיה לדבר, שכך הוא דינם של שתי הלחם, שכן הוא הכתוב אומר בהם: "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם..."(במדבר כח, כו) — שהריהי המנחה הראשונה ("מנחה חדשה") המובאת מהתבואה החדשה, הקודמת לכל שאר המנחות.

וממשיכים לדון בדינם של שתי הלחם: ואולם עדיין אין לי שכך היא דינה של מנחה זו, אלא שהיא חדשה לכל המנחות הבאות מתבואה של חטים, שהרי אף שתי הלחם באים מן החיטים. ואילו באשר לכך שהריהי אף המנחה החדשה (הראשונה להקרבה בשנה זו) למנחות הבאות מתבואה של שעורים (כמנחתה של הסוטה, "מנחת קנאות") מנין לי? לכך תלמוד לומר (מלמד האמור) בתורה שתי פעמים, "חדשה" בענינם של שתי הלחם. שכך נאמר בכתוב זה שבספר במדבר, וכן נאמרה לשון זו "חדשה" בעניינם של שתי הלחם במקרא אחר ("עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ". ויקרא כג, טז). ומעתה יש לומר בכתוב נוסף זה: אם אינו ענין ללמדנו שמנחת שתי הלחם הריהי המנחה החדשה הקודמת לכל המנחות הבאות מתבואה של חיטין, שהרי כבר למדנו זאת — תנהו ענין ללמדנו שמנחת שתי הלחם הריהי המנחה החדשה הקודמת אף לכל המנחות הבאות מתבואה של שעורים.

וממשיכים ודנים: ומנין לי שתהא הבאת מנחת העומר קודמת אף להבאת הביכורים? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות לד, כב) — ללמדנו כי בתחילה מביאים את המנחה המצווה להיות מובאת בחג השבועות, היא מנחת שתי הלחם ("וחג שבועות תעשה לך"), ולאחר מכן אף מביאים מן הביכורים. וממשיכים ודנים: ועדיין אין לי שכך הוא דינם של שתי הלחם אלא שהם קודמים בהבאה להבאתם של בכורי קציר חטים, ואולם שקודמים הם בהבאה אף להבאתם של ביכורי קציר שעורים מנין לי? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד בחג השבועות "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שם כג, טז) — ללמדנו כי המצוה הנוהגת בחג השבועות מקציר החיטים, היא מנחת שתי העומר, הריהי מובאת בתחילה, ולאחר מכן מביאים להבאת שאר הביכורים ("אשר תזרע בשדה").

וממשיכים ודנים: ועדיין אין לי מתוך לימוד זה אלא שקודמת מנחת שתי הלחם בהבאתה דווקא לביכורים הבאים מן הפירות שתזרע אתה (כנאמר בכתוב "אשר תזרע"), ואולם שקודמת היא בהבאתה אף לביכורים הבאים מן הפירות שעלו מאליהן מנין לנו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בכתוב זה "בשדה" — ללמדנו כי קודמים שתי הלחם בהבאתם אף לביכורים הבאים מן השדה, שעלו מאליהם.

וממשיכים ודנים: ועדיין אין לי אלא שקודמים שתי הלחם בהבאתם לביכורים הבאים מפירות שגדלו מאליהם בשדה, מנין לי שיש לרבות לענין זה אף את הביכורים הבאים מפירות שגדלו בגג הבית וכן את אלה שגדלו בחורבה, וכן את אלה שגדלו בעציץ, ושגדלו בספינה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בפרשת המתנות הניתנות לכהנים (ובכללן הביכורים) "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה..." (במדבר יח, יג). וכן נאמר בשתי הלחם "וחג הקציר בכורי קציר חטים" — ללמדנו כשם ש"בכורי" האמורים כאן הריהם כוללים הכל (כנאמר בהם "בכורי כל אשר בארצם"), אף "בכורי" האמור בשתי הלחם הריהו מתייחס לכול, ולהורות שקודמת מנחת שתי הלחם לכל סוגי הביכורים המובאים, שאין הם באים מן התבואה החדשה אלא לאחר שהובאה קודם מנחת שתי הלחם.

וממשיכים ודנים: מנין לי שתהא מנחת שתי הלחם קודמת בהבאה מן התבואה החדשה אף לנסכים של יין ושל שמן, ולביכורים הבאים מפירות האילן? ומשיבים: נאמר כאן (בשתי הלחם) "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", ונאמר להלן (אחרי כן) בהמשכו של אותו כתוב "באספך את מעשיך מן השדה" — ללמדנו: מה להלן הכתוב כולל במשמעו אף נסכים ופירות אילן (שכן נאמר בו "מעשיך" — כל המעשים הנעשים על ידך), אף הכתוב "מעשיך" האמור כאן בדין חג השבועות, בהבאת שתי הלחם מן התבואה החדשה הקודמת להבאת שאר דברים מן התבואה החדשה, ואף לנסכים ולפירות אילן.

ולאחר שהביא ר' אחא בר אבא את דברי הברייתא במילואה, נפנה להקשות על הלכה זו של עולא שבפי רבה: קתני מיהא [שנה התנא בברייתא זו על כל פנים]: שקודמים שתי הלחם בהבאה מן התבואה החדשה להבאתם של הביכורים, ואף אלה הבאים מן הפירות שבגג שבחורבה שבעציץ ושבספינה, הרי משמע שמביאים ביכורים מכל סוגי הפירות, ואף מן התמרים שבהרים ומן הפירות שבעמקים, והרי זה שלא כדברי עולא! השיב לו רבה: מה ששנינו בסיפא [סוף הברייתא] ששתי הלחם קודמים בהבאה לפירות הגדלים בגג ובחורבה ובעציץ ובספינה, אין הברייתא עוסקת עוד בפירות הבאים לביכורים, אלא בדברים אלה אתאן [באנו, נפנים לדון] בפירות אלה המובאים לשאר מנחות, ובאה הברייתא ללמדנו כי הבאת שתי הלחם מהתבואה החדשה קודמת להבאת שאר מנחות הבאות אף מפירות שכאלה.

מתקיף לה [מקשה על כך, על תירוץ זה של רבה] רב אדא בר אהבה: אי הכי [אם כך] הוא פירוש הברייתא, ומה ששנינו בה שמהפסוק "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה" אנו למדים דין הקדמת שתי הלחם בהבאה לפני הבאתם של שאר מנחות, מהפירות הללו שגדלו בגג ובחורבה בעציץ ובספינה, הרי מוקשה מעתה היינו דכתיב [זה שנאמר] בהמשכו של אותו פסוק "כל טהור בביתך (יאכל אותו) [יאכלנו]", ומובן הלשון "כל טהור בביתך" הריהו: כל בני ביתו של הכהן, ואף הנשים שבביתו ואף עבדים, ואולם אי [אם] אתה אומר שמדובר בפסוק זה במנחות, הלוא המנחות רק לזכרי כהונה הוא דמיתאכלן [שנאכלות] ולא לאחרים!

אמר רב משרשיא בתירוץ שאלתו של רב אדא בר אהבה: פסוק זה הריהו נחלק לשנים, והרי זה כעין תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים]. וראיה לדבר, שהרי יש בפסוק זה כעין סתירה, שכן בכתוב אחד נאמר "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה" — בזכרי כהונה עוסק הפסוק, שרק הכהן (ובניו הכהנים) אוכלים במתנת כהונה זו, ואילו בהמשך הפסוק כתיב [נאמר] "כל טהור בביתך יאכל אתו" — במתנות כהונה שאוכלים בהן כל בני ביתו של הכהן, ואף נשים ועבדים, עוסק הפסוק. הא [הרי] מעתה כיצד ניישב סתירה זו? שני מקראות חלוקים יש לפנינו בפסוק זה, כאן, בכתוב האומר "כל טהור בביתך יאכל אותו" — עוסק הכתוב בביכורים הנאכלים לכל. ואילו כאן, בכתוב האומר "לך יהיה" — עוסק הכתוב במנחות. ואין איפוא מקום לשאלתו של רב אדא בר אהבה.

רב אשי אמר הסבר אחר המשיב על קושיותיהם של ר' אחא בר אבא ושל רב אדא בר אהבה, ושלא כהסברו של רב משרשיא: אין הפסוק נחלק לשני מקראות, והריהו כוליה [כולו] עוסק בענין אחד, במנחות, ואולם באשר לשאלה הנוגעת לסיפא דקרא [סוף הפסוק] שבו נאמר "כל טהור בביתך יאכל אותו", והרי אין המנחות נאכלות לכל בני ביתו של הכהן? יש לומר כי בחלק זה של הפסוק אתאן [באנו, עוסקים אנו] לסוג מסויים של מנחות, לחמי תודה, שאלה נאכלים על ידי כל בני ביתו של הכהן.

א לאחר שנידונה שיטת עולא, הסבור שלא חלה קדושת ביכורים על הביכורים הבאים מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים, ומחלוקתו של רב אחא בר אבא על שיטת עולא. מביאים עוד בענין זה, ומציינים כי הריהם חלוקים בפלוגתא [במחלוקת] אמוראים ראשונים. שכן ר' יוחנן אמר: אם הביא לביכורים מן התמרים שבהרים ומן הפירות שבעמקים — לא קדש הפרי בקדושת ביכורים. ואילו ריש לקיש אמר: אם הביא מפרי שכזה לביכורים — קדש הפרי, וטעמו: נעשה (נחשב) פרי זה כקרבן כחוש בקדשים, שאף שהוא כחוש ואין הנכון לכתחילה להביאו לקרבן, מכל מקום הריהו מתקדש בקדושת הקרבן.

ודנים במחלוקתם: בשלמא [נניח] שיטת ריש לקיש הסבורה שקדש הפרי, הריהי מוסברת, וכדרך שריש לקיש עצמו אמר טעמא [טעם] שיטתו. אלא ר' יוחנן, מאי טעמא [מה טעם] שיטתו, שאין הפרי מתקדש בקדושת הביכורים, ובמה השתנה דין הפרי הגרוע לענין ביכורים מדין הקרבן הכחוש לענין קרבנות? אמר ר' אלעזר: את ר' יוחנן חזאי [ראיתי] בחלום, וידעתי מתוך כך כי מילתא מעלייתא אמינא [דבר משובח אני אומר] בבית המדרש, והרי דבר זה המסביר את שיטתו של ר' יוחנן: בפרשת הביכורים אמר קרא [הכתוב] "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך..." (דברים כו, ב), ובא הנאמר "מראשית" בלשון מיעוט — לומר: מראשיתם של חלק מהפירות (משבעת המינים שהשתבחה בהם הארץ) מביאים ביכורים, ולא מביאים ביכורים מכל ראשית פירות האדמה. ועוד נאמר בכתוב בלשון מיעוט "מארצך" — לומר: מחלקים מסויימים בארץ (מההרים — פירות, ומהעמקים — תמרים) מביאים ביכורים, ולא מביאים ביכורים מכל ארצך. ונמצא איפוא כי לימוד מיוחד הוא המלמדנו שאין חלה קדושת ביכורים על התמרים שבהרים ופירות שבעמקים.

ושואלים: וריש לקיש האי [זה] הכתוב "מ ארצך" מאי עביד ליה [מה הוא עושה, לומד בו]? ומשיבים: ריש לקיש סבור כי מן המלה "מראשית" כשלעצמה אין אנו יודעים עדיין כי רק משבעת המינים מביאים ביכורים, ולכך מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב "מארצך" ללמדנו שרק משבעת המינים שהשתבחה בהם הארץ מביאים ביכורים. והרי זה לכדתניא [לכמו שהיא שנויה בברייתא]. שכך שנינו, רבן גמליאל בר רבי אומר: נאמר כאן (בפרשת הביכורים) הלשון "ארץ" ("מארצך"), וכן נאמר להלן (שם בספר דברים, בדברי משה בשבח ארץ ישראל ופירותיה) "ארץ" ("ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". שם ח, ט). ומעתה נאמר: מה להלן בדברי משה — הרי אלה שבעת הפירות שיש בהם שבח ארץ, אף כאן בפרשת הביכורים — הרי אלה שבעת הפירות שיש בהם שבח ארץ.

ושואלים עתה: ואידך [והאחר], ר' יוחנן, שלמד את דינו בענין תמרים שבהרים ופירות שבעמקים מן הכתוב "מארצך", יש להקשות עליו, שהרי נדרש כתוב זה לענין ההיקש "ארץ" ארץ" המלמד כי בפירות שהשתבחה בהם הארץ מביאים דווקא ביכורים? ומשיבים: ר' יוחנן לומד היקש זה על סמך המלים "ארץ" ("ארץ חטה...") "מארץ" (שבכלל המלה "מארצך"), ומכינוי השייכות "מארצך" הריהו למד את דינו בענין תמרים שבהרים ופירות שבעמקים. ושואלים לצד האחר: ואידך [והאחר], ריש לקיש מדוע אף הוא איננו למד שני דברים מן המלה "מארצך" כדרך שלמד ר' יוחנן?

ומשיבים: לצורך ההיקש "ארץ" "ארץ" נצרכים אנו לכל המלה "מארצך", שכן דרך הלימוד (שהציע ר' יוחנן) "ארץ" "מארץ" לא משמע ליה [לא משמע, נראית לו].

ב ודנים עוד במחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש. תני חדא [שנויה ברייתא אחת] בדינם של הפירות שגדלו בגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה לענין הביכורים — הריהם חייבים בשתי מצוות הביכורים, והבעלים מביא מהם ביכורים למקדש, ואף קורא את פרשת הביכורים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] בדינם של פירות אלה לענין הביכורים — מביא מהם למקדש ואולם אינו קורא פרשת ביכורים עליהם.

ויש לדון בברייתות אלה וליישבן באופן שלא תסתורנה זו את זו: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש הסבור שהמביא ביכורים מפירות שבעמקים ומתמרים שבהרים, קדשו הביכורים, ניתן ליישב יפה את הסתירות שבין הברייתות. שכן הסתירה מהברייתא בה נאמר שפירות שגדלו בגג מביאים מהם ביכורים וקוראים על הברייתא בה נאמר שפירות שגדלו בגג מביאים מהם ביכורים אך לא קוראים עליהם — לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: הא [זה] ששנינו מביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו על גג של מערה, הנחשב כקרקע, ולכך מביאים מהם וקוראים. ואילו הא [זה] ששנינו מביאים ואין קוראים — מדובר בפירות שגדלו על גג של בית.

וכן הסתירה מפירות שגדלו בחורבה על פירות שגדלו בחורבה — אף היא לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו בחורבה עבודה (מעובדת), שטרח בה והרי היא בכלל "מארצך". ואילו כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים אך לא קוראים — מדובר בפירות שגדלו בחורבה שאינה עבודה.

וכן הסתירה מפירות שגדלו בעציץ על פירות שגדלו בעציץ — אף היא לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו בעציץ נקובה, ואילו כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים אך לא קוראים — מדובר בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקובה.

וכן הסתירה מפירות שגדלו בספינה על פירות שגדלו בספינה — אף היא לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו בספינה של עץ. ואילו כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים ואין קוראים — מדובר בפירות שגדלו בספינה של חרס.