שאמר שאף לחמי תודה שבאו כארבעה לחמים הריהם כשרים, סבור כי האי [כמו זה] התנא שדבריו מובאים בברייתא אחרת. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן — הריהן כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול בלבד, שאם ריבה בהם או מיעט בהם הריהם פסולים. ויש אומרים כי הוא הדין לפסול בריבוי או במיעוט אף בלחמי תודה ובנזירות. הרי שלדברי התנא הראשון בברייתא זו, אין נפסלים לחמי תודה שמיעט בהם, וסבור שמואל כתנא זה.

א ועוד אמר רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת, ולא הביאה במספר הראוי — יצא ידי חובתו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור הדבר]? — שכן נאמר בדין מנחת מאפה תנור "וכי תקריב קרבן מנחת מאפה תנור סולת חלות מצת בלולות בשמן..." (ויקרא ב, ד). ומכיון ש"מצות" בכתיב חסר כתיב [כתוב], שיכולה להיקרא גם בלשון יחיד, הרי זה להורות, שגם אם באה כמצה אחת, הריהי כשרה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה] רב פפא: לפי דברים אלה, טעמא [הטעם] להכשיר את מנחת המאפה הבאה כחלה אחת, הריהו רק משום דכתיב [שכתוב] "מצת" בכתיב חסר. ומכאן נסיק: הא [הרי] אם היה כתיב [כתוב] "מצות" בכתיב מלא — לא היה דינה כך. ואולם הא [הרי] גבי [אצל] לחמי תודה דכתיב [שכתוב] בהם "מצות" בכתיב מלא ("והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן", שם ז, יב), ובכל זאת אמר רב טובי בר קיסנא, אמר שמואל שלחמי תודה שאפאן ארבע חלות — יצא בכך ידי חובתו! ומשיבים: אין להקשות מדברי שמואל על דברי רב הונא, שכן ההלכה ההיא של שמואל פליגא [חולקת] על דברי רב הונא ולשיטתו אכן לחמי תודה שאפאן ארבע חלות לא יצא.

ב משנה העומר הקרב בחג הפסח, בט"ז בניסן, מיבול השעורים החדש, היה בא (נעשה) מסולת בשיעור עשרון שהיה נלקח לאחר שניפוהו והכינוהו מתוך תבואת שעורים בשיעור שלש סאין. בעוד ששתי הלחם הקרבות בחג השבועות מתבואת החיטים החדשה, היו נעשים שתי עשרונים שהיו נלקחים מתוך תבואת חיטים בשיעור שלש סאין. ואילו לחם הפנים הקרב בכל שבוע ושבוע, ביום השבת, ובו שנים עשר לחמים, היה נעשה מסולת בשיעור עשרים וארבע עשרונים, שהיו נלקחים מתוך עשרים וארבע סאין.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי את העומר ששיעורו היה עשרון סולת היו מביאים מתוך שלוש סאים של שעורים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] נזקקים למידה כה רבה של שעורים (שלוש סאים), לצורך עשרון אחד בלבד? ומשיבים: כיון שהעומר מן היבול החדש הוא אתי [בא], ויש ביבול החדש סובין מרובים שצריך להוציאם כדי שתהיה סולת נקיה, וכמו כן, משעורין הוא אתי [בא], ולא מחיטים, והשעורים הריהם חומר גס יותר, משום כך, עשרון מובחר לא אתי [לא בא] אלא מתוך שלש סאין, ולא מפחות.

ומה טעם שתי הלחם ששיעורם שתי עשרונות מובאים מתוך שלש סאין — כיון שמחיטין הם אתיין [באים], שמשובחים הם מהשעורים, אף על גב [אף על פי] שמהיבול החדש אתיין [באים] וצריכים הם ניפוי, ואולם כמות הסובין בהם פחותה מזו של השעורים, ולכך שתי עשרונות מובחרים אתו [באים] משלש סאין.

ולחם הפנים שיש בו עשרים וארבעה עשרונות, מובא מעשרים וארבעה סאין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שמחיטין אתו [באים], וכמו כן מהיבול הישן (שאין בו סובין כה רבים, כבחדש) אתו [הם באים], לכך עשרון מובחר אתי [בא] מסאה אחת בלבד.

ד שנינו במשנתנו מספר העשרונים המובאים בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כל המנחות שריבה במדת עשרונן (שמדדן במידת עשרון גדול) או שמיעט במדת עשרון (שמדדן במידת עשרון קטן) — הרי אלה פסולות. ואולם אם ריבה במדת סאין שלהן, כגון שהביא את העשרון לעומר מארבע סאים ולא משלוש, או שמיעט במדת סאין שלהן, כגון שהביא עשרון סולת לעומר משתי סאים בלבד — הרי אלה כשרות, אם עשרון הסולת עשוי ומנופה כהלכתו, שכן מספרן של הסאים אינו אלא לכתחילה, ואינו מעכב.

ה משנה ובתיאור מעשה העומר, לאחר שנקצרו שלוש סאים שעורים מן היבול החדש, ונטחנו לקמח: העומר היה עשרון הקמח שהתקבל מנופה בשלש עשרה נפה, שכל אחת שונה מחברתה. והקמח שהתקבל מן הנפה האחרונה, היה משמש לעומר. ואילו שני העשרונים קמח ששימשו לשתי הלחם היו מנופים בשתים עשרה נפות, ועשרים וארבעת העשרונים קמח ששימשו לשנים עשר לחם הפנים היו מנופים באחת עשרה נפות. ר' שמעון חולק ואומר כי לא היה להן (לכל אלה) קצבה (מספר קצוב, קבוע) של נפות, אלא את כל אחד מאלה היו מנפים עד שיהיה סולת מנופה כל צרכה, ואותה היה מביא, שכן נאמר במעשה לחם הפנים "ולקחת סלת ואפית אתה" (ויקרא כד, ה) לומר: עד שתהא מנופה כל צרכה.

ו גמרא ועוד בדרך הניפוי של קמח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בתחילה היו משתמשים בנפה דקה (בעלת חורים קטנים), ולאחר מכן היו נוטלים את הקמח שהתקבל מניפוי זה ומנפים אותו בנפה גסה (בעלת חורים גדולים יותר). ושוב היו מנפים את הקמח שהתקבל מנפה זו, בנפה שהיא דקה יותר מהנפה הדקה הראשונה, ולאחר מכן חוזרים ומנפים את הקמח שהתקבל ממנה בנפה גסה שהיא דקה יותר מהנפה הגסה הראשונה. וכך היו ממשיכים מדקה לגסה, ומגסה לדקה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה (קודמת) מזו וזו למעלה מזו. הנפה העליונה קולטת (אוספת אליה) את הסובין (חלקי הגרעין המכילים את החומרים הנספחים לקמח הטהור), ואילו הנפה התחתונה קולטת את הסולת (הקמח המובחר).

ז ועוד בדרך הניפוי, שנינו במשנתנו כי ר' שמעון חולק על דעת חכמים ואומר כי לא היה להן קצבה, אלא היו מנפים ככל שנצרכו עד שהיה הקמח מנופה כל צרכו. ולמד זאת ר' שמעון מן האמור בלחם הפנים "סולת ואפית אותה", ועוד בדרשת כתוב זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שאמר הכתוב "ולקחת סולת ואפית אותה" — מלמד שהתבואה לצורך לחם הפנים נקחת (נקנית) מן הסוחרים בשוק, כשהיא כבר סולת,

ומנין לנו שהיא נקנית אפילו בשלב מוקדם יותר, כשהתבואה עדיין חיטין? תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "ולקחת" — מכל מקום (בכל אופן). ומעתה יש מקום לשאול: יכול יהא אף בשאר מנחות הדין כן שיקנה תבואתו בעודה חיטים מן השוק? תלמוד לומר בכתוב זה, בלשון מיעוט "אתה" — דווקא לחם הפנים הוא הנקנה מהשוק בעודו חיטים, ולא מנחה אחרת. וטעם הדבר: מפני החיסחון (החסכון).

וכדרך שאמר ר' אלעזר בפירוש דבר זה: מאי [מה פירוש] "מפני החיסחון"? אמר ר' אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל שלא יתבזבז, ולכך הקילה עליהם לקנות ללחם הפנים (שהוא בא בכמות מרובה, עשרים וארבעה עשרונים, בכל שבוע) אף מן החיטים מידי הסוחרים בשוק. מה שאין כן בשאר מנחות, הבאות ממעט סולת שלא ראו חכמים צורך להקל. ומסבירים: היכא רמיזא [היכן נרמז] עקרון זה, שהתורה חסה על ממונם של ישראל? דכתיב [שכן נאמר] לאחר מות מרים, בהיות ישראל במדבר בצמא, "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ, ח) — שאף להשקייתו של הצאן נזקק נס הוצאת המים מן הסלע.

א משנה הסולת לארבעים לחמי התודה היתה באה בשיעור של חמש סאין ירושלמיות, שהן שוות בגודלן לשש סאים מדבריות (שנהגו בהיות בני ישראל במדבר סיני) ובירושלים שינו את המדות והוסיפו במדתן. ומפרטים עוד את הרכב מידת הסולת שבלחמי התודה: יש בשש הסאים (המדבריות) שתי איפות, והאיפה יש בה שלש סאין, ובכל סאה יש עשרה עשרונים. נמצא איפוא כי בשתי האיפות יש עשרים עשרון. ומתוך עשרים העשרונים הללו, עשרה מהם מיועדים לעשר חלות החמץ, ועשרה העשרונים האחרים מיועדים לשלושים לחמי המצה השונים, המורכבים משלשה מינים (חלות, רקיקים, ורבוכה. כל אחד מהם בא בעשרה.