שלמי הגוים, שנדר הגוי בהמה שתוקרב כקרבן שלמים במקדש — אין הם קרבים כשלמים, אלא הריהם קרבים כעולות הנשרפות כליל על אש המזבח. ומסבירים את טעם הדבר, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שיש ראיה לכך מקרא [מן המקרא], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מן הסברא היא. ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי סברא היא: הגוי הנודר קרבן למקדש — מחשבת לבו הינה שיהיה הקרבן מוקדש כולו לשמים (כקרבן עולה), ולא שיאכלו ממנו בני אדם. ולכך קרבנותיו קרבים כעולה.

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור כי ראיה לכך מן המקרא], שכן נאמר "...איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה" (ויקרא כב, יח) — ללמד שכל קרבנות דמקרבי [שמקריבים, שנודרים ונודבים להקריב] הגויים, קרבן עולה ליהוי [שיהיה].

מתיב [מקשה] רב חמא בר גוריא על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא: גוי שהתנדב להביא שלמים למקדש, אם נתנן לישראל כדי שיאכלם — אותו ישראל הוא האוכלן, ואם נתנן לכהן שיאכלם — אותו הכהן אוכלן. הרי ששלמי הגויים קרבים ונאכלים כשלמים!

אמר רבא בתירוץ דברי רב הונא: הכי קא אמר [כך היא אמרה, זו כוונת הברייתא]: גוי שהתנדב להביא שלמים למקדש, על מנת שיתכפר בהן (שיצא בהם ידי חובתו) ישראל שנדב שלמים — אותו ישראל אוכלן. וכן אם התנדב הגוי שלמים למקדש על מנת שיתכפר בהן כהן שנדב שלמים — אותו כהן אוכלן. ומה שאמר רב הונא שאין שלמי הגויים נאכלים אלא קרבים כליל, הרי זה כאשר נדר הגוי שלמים לשם עצמו.

מתיב [מקשה] רב שיזבי על דברי רב הונא ממה ששנינו במשנתנו: אלו מנחות נקמצות ושיריהן נאכלים לכהנים, ובכללן אף מנחת גוים, הרי שניתנת מנחת הגויים לאכילת הכהנים, ומכאן שאף שלמי הגוי ניתנים לאכילת כהנים (שכן דין המנחה כדין השלמים, לענין אכילת כהנים)! אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] משנתנו, הסבורה ששלמי הגויים נאכלים — הריהי כשיטת ר' יוסי הגלילי, ואילו הא [זו], דעת רב הונא, שאין שלמי הגויים נאכלים — הריהי כשיטת ר' עקיבא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: נאמר "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם... לעולה". ודנים בכתוב: אחר שנאמר "איש", מה אם כן תלמוד לומר (מלמדנו עוד האמור) "איש איש"? — הרי זה בא לרבות אף את הגוים שנודרין נדרים ונדבות קרבנות להקריבם במקדש, כישראל.

ומה שנאמר עוד בכתוב זה "אשר יקריבו לה' לעולה" — אין לי מכאן אלא שהגוים נודרים ונודבים קרבנות לעולה, ואולם שהם נודרים גם קרבנות שלמים מנין לנו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) כתוב יתר "נדריהם" ללמד על כך. ומבררים עוד: שמביאים הגויים אף קרבנות תודה מנין לנו? תלמוד לומר כתוב יתר "נדבותם".

ומנין לרבות אף את עולות העופות, ונסכי היין, והלבונה, והעצים שמביאים אותם הגויים? תלמוד לומר "נדריהם", הבא בלשון כוללת — "לכל נדריהם", וכן גם האמור "נדבותם" הבא בלשון כוללת — "לכל נדבותם".

ומעתה יש לשאול, אחר שהתרבו הגויים לכל אלה, אם כן מה תלמוד לומר "אשר יקריבו לה' לעולה" — הרי זה בא למעט: עולה סתם הגויים מביאים, פרט (מלבד) לעולת נזירות, שאם הגוי נדר נזירות — אין זו חלה עליו, ואין הוא חייב איפוא בהבאת עולה. אלו הם דברי ר' יוסי הגלילי. ואילו ר' עקיבא אומר: ממה שנאמר "אשר יקריבו לה' לעלה" — אין לי שמביא הגוי אלא קרבן עולה בלבד.

ולענין דרשתו של ר' יוסי הגלילי שואלים: והאי [וזה] הלימוד שהוא למד מן הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה" — פרט לנזירות, האם מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד]? והרי מהתם נפקא [משם, מפסוק אחר הדבר יוצא, נלמד], ממה שנאמר בתחילת פרשת הנזירות "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה' " (במדבר ו, ב) — לומר שבני ישראל נודרין בנזיר, ואין הגוים נודרים בנזיר!

ומשיבים: אף שמשם נלמד שאין הגויים נודרים נזירות, עדיין נזקקים אנו לדרשת הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה". שכן אי [אם] היינו למדים רק מהתם [משם, מהאמור בפרשת נזירות] — הוה אמינא [הייתי אומר] כי קרבן נזירות הוא דלא לייתי [שלא יביא] הגוי שנדר נזירות, אבל הנזירות עצמה היינו אומרים שחלה עלייהו [עליהם], על הגוי שנדר נזירות, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה" משמיע לנו] שאף עצם הנזירות אינה חלה בגוי הנודר נזירות.

א למעלה הובאה מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא אם מביאים הגויים לקרבן רק עולות (כשיטת ר' עקיבא), או אף שאר קרבנות (כשיטת ר' יוסי הגלילי). ומבררים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת, נשנתה, משנה זו ששנינו] במסכת שקלים: אמר ר' שמעון, שבעה דברים בעניינים שונים התקינו בית דין, וזה אחד מהן: גוי ששלח את קרבן עולתו ממדינת הים ושילח עמה את דמי נסכיה — נסכי קרבן זה קריבין משלו, מדמי הנסכים ששלח. ואם לאו [לא] שלח הגוי דמי נסכים עם הקרבן — קריבין הנסכים משל ציבור (מתרומת הלשכה). הרי שהגוי מקריב אף לנסכים, ולא רק לעולה.

ושואלים: האם לימא [לומר] שכשיטת ר' יוסי הגלילי הם דברים אלה, ולא כשיטת ר' עקיבא! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהם כשיטת ר' עקיבא, ואולם אף הוא סבור שהגוי מביא את קרבן העולה ואת כל חבירתה (הנלווה לקרבן), ובכלל זה נסכים.

ושואלים עוד: כשיטת מאן [מי] דין זה שתנא להא דתנו רבנן [שנה את מה ששנו חכמים] בברייתא על האמור בדין הנסכים "כל האזרח יעשה ככה להקריב אשה..." (שם טו, יג) — אזרח (אדם מישראל) הוא המביא נסכים, ואין הגוי מביא נסכים לעצמם. ויש לברר: יכול שאף לא תהא עולתו של הגוי טעונה (חייבת) נסכים? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בפסוק "ככה" — שהבאת הנסכים עם העולה מעכבת, שאין עולה בלא נסכים עמה. ומעתה יש לשאול: כשיטת מני [מי היא] ברייתא זו, שכן הריהי שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי ואף לא כשיטת ר' עקיבא.

ומסבירים את השאלה: שהרי אי [אם] תרצה לומר שהיא כשיטת ר' יוסי הגלילי — הא [הרי] ר' יוסי הגלילי אמר בברייתא שאפילו יין לנסכים לעצמם נמי [גם כן] מביא הגוי! ואי [אם] תרצה לומר שהיא כשיטת ר' עקיבא — הא [הרי] ר' עקיבא אמר באותה ברייתא כי עולה — אין [כן] מביא הגוי, ואולם כל מידי אחרינא [דבר אחר] — לא מביא!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהברייתא היא כשיטת ר' יוסי הגלילי, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהברייתא היא כשיטת ר' עקיבא. ומסבירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הברייתא כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, ואין להקשות שר' יוסי הגלילי הזכיר בדבריו בברייתא שהגוי מביא אף יין לנסכים לעצמם, שכן סמי מההיא [מחק מאותה ברייתא] מדברי ר' יוסי את המלה יין, ואף לדעתו אין הגוי מביא נסכים לעצמם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי כשיטת ר' עקיבא היא ברייתא זו, ואף שאמר ר' עקיבא בברייתא שאין הגוי מביא אלא עולה בלבד — כוונתו שהגוי מביא עולה ואת כל חבירתה (הנלוה לה), כנסכים.

ב שנינו במשנתנו כי ר' שמעון אומר שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, והכל נשרף. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בברייתא: נאמר במנחת חוטא "והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה על אשי ה' חטאת היא. וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו והיתה לכהן כמנחה" (ויקרא ה, יב— יג). ויש לשאול: מה מלמדנו כתוב זה "והיתה לכהן כמנחה", והרי במנחה אמורים הדברים? אלא בא הכתוב ללמדנו שתהא עבודתה של מנחת חוטא כשרה אף בו, בכהן שחטא ומביא מנחה זו.

ודנים בדבר: אתה אומר שלמדים מכתוב זה שתהא עבודתה של מנחת החוטא כשרה אף בו, או אינו בא אלא להתיר את אכילתה של מנחת חוטא של כהנים, כמנחת חוטא של ישראל? ולפי זה מה (כיצד) אני מקיים את האמור "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (שם ו, טז)? ואף שאולי מדובר רק במנחת נדבתו של כהן — אבל מנחת חובתו תהא נאכלת?

לכך תלמוד לומר "והיתה לכהן כמנחה", מקיש (משווה) הכתוב דין מנחת חובתו של כהן לדין מנחת נדבתו, מה מנחת נדבתו של כהן — אינה נאכלת, אף מנחת חובתו של כהן — אינה נאכלת. כנגד דרך דרשה זו אמר ר' שמעון: וכי נאמר בכתוב "והיתה לכהן כמנחתו", שנלמד ממנו כי יש להקיש דין מנחת חוטא של כהן לדין מנחת נדבתו? והלא לא נאמר אלא "והיתה לכהן כמנחה" — כמנחה סתם, שאינה מנחת כהנים! אלא בא הכתוב להקיש