על שהיו אנשי יריחו מתירין גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל עצי שקמה, וכן על שהיו פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. וכן על שהיו נותנין פאה לעניים מערוגות הירק, שאינן חייבות בפאה, וחייבות בתרומות ומעשרות (בעוד שהפאה פטורה מתרומות ומעשרות). ומיחו בידם חכמים. הרי שלדעת ר' יהודה אף הקצירה לפני העומר של אנשי יריחו היתה שלא ברצון חכמים, ושלא כאמור במשנתנו!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סומך על דיוקה של ברייתא זו, הרי נאמר בה שהיו ששה דברים שעשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, והרי לא ששה אלא שבעה דברים הוו [היו] מנויים שם, משמע שאין דברי ר' יהודה שבברייתא מדוייקים, ויש לגרוע אחד משבעת הדברים שמנה, אלא סמי [מחק] מכאן מדברי ר' יהודה שבברייתא את ענין הקצירה לפני העומר שהיתה שלא ברצון חכמים. ונמצא איפוא שאין סתירה בין דברי ר' יהודה שבברייתא לבין דברי משנתנו.

א שנינו במשנתנו כי אף לפני העומר קוצר אדם לשחת ומאכיל לבהמה, ונחלקו ר' יהודה ור' שמעון בפרטי היתר זה. ובענין זה מביאים, תנן התם [שנינו שם, במסכת פאה] בדינם של הדברים הנחשבים כחוצים את השדה לשתים, שיש לתת פאה מכל אחת מהן, ואלו מפסיקין (חוצים) את השדה לענין נתינת פאה: הנחל העובר בתוך השדה, והשלולית (תעלת מים), ודרך היחיד (שרוחבה ארבע אמות), ודרך הרבים (שרוחבה שש עשרה אמות), ושביל צר, המשמש את הרבים העוברים בו לשדותיהם, ושביל היחיד הקבוע למעבר בו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והבור (שדה לא מעובדת), והניר (שדה שנחרש ולא נזרע), וכן זרע ממין אחר שנזרע בשדה, כגון שזרע חלקת חיטים בתוך שדה שעורים — כל אחד מאלה נחשב כהפסק,

ונחלקו חכמים בדינו של הקוצר תבואה לצורך שחת מתוך השדה, האם נחשב הדבר כהפסק בשדה, והרי זה מפסיק, ואלו הם דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים שאין הקוצר לשחת מפסיק את השדה, אלא אם כן הוסיף וחרש את המקום הקצור, ואזי מפסיק הדבר, כדרך שניר מפסיק את השדה. ואולם הקצירה לשחת כשלעצמה אינה נחשבת כדי לעשות את המקום כשדה בפני עצמו, משום שרואים חכמים את הקצירה לשחת כתחילתה של קצירת השדה.

ובהסבר שיטת ר' מאיר אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' מאיר הסבור בדין הפאה שאין הקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירת כל השדה (ולכך היא מפסיקה את השדה) בשיטת ר' שמעון חבירו, שבמשנתנו, אמרה את שיטתו זו, שכן אמר ר' שמעון במשנתנו: יקצור לפני העומר ויאכיל מן התבואה החדשה אף משהביאה שליש, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי כל שקוצר לשחת — לאו [לא] כקצירה היא נחשבת.

ומוסרים כי כאשר יתיב [ישב] רבה וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו] של ר' יוחנן, איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא בדין הפסק השדה לענין הפאה: אם חלק מתבואת השדה אבדה שלא על ידי מעשה אדם, כגון שאכלה החגב, וכתוצאה מכך נותר חלק מן השדה ריק מתבואה, או שמקצת מתבואת השדה קרסמוה נמלים, או ששברתהו הרוח — הכל מודים שאם חרש באותו מקום — הרי זה מפסיק, ואם לא חרש — אינו מפסיק. ויש לדייק בדברי הברייתא: הביטוי "הכל מודים" רומז לתנא מסויים החולק בנושא דומה, אף כי כאן הוא מודה, ומאן [מיהו] תנא זה? ודאי הכוונה היא לר' מאיר, הסבור שהקוצר לשחת אף בלא חרישה הרי זה מפסיק, ואילו כאן מודה שאין אלה מפסיקים בלא חרישה. ויש להקשות:

אי אמרת בשלמא מתניתין [נניח אם אומר אתה כי משנתנו במסכת פאה], שאינה מתנה את ההפסק בקצירה לשחת (לשיטת ר' מאיר) בחרישה, מדברת בקצירתה של שחת שלא הביאה שליש (וכשיטת ר' יהודה במשנתנו), בעוד שברייתא זו המתנה את ההפסק בחרישה, ולכך דווקא אם חרש — אין [כן] מפסיק, ואם לא חרש — לא מפסיק, מדברת בשהביא שליש, נמצא שאין סתירה בין המשנה לברייתא.

אלא אי אמרת מתניתין נמי [אם אומר אתה שמשנתנו במסכת פאה מדברת גם כן] בשהביא שליש, השתא [מעתה] יש מקום להקשות: ומה התם [שם, בקצירה לשחת לענין פאה] בקצירה דהתם [של שם], שנעשית על ידי אדם, אמר ר' מאיר כי לא שמה (אין היא נחשבת) כתחילת הקצירה ולכך היא מפסיקה לפאה, הכא [כאן, בברייתא], שאין זה מעשה אדם, אלא מעשה חגבים או רוח — לא כל שכן הוא, לדעת ר' מאיר שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה, והרי זה הפסק אף אם לא חרש. ושלא כדברי הברייתא שר' מאיר מודה ("הכל מודים") שאין זה נחשב הפסק אלא אם כן חרש!

אלא יש לדחות את הסברו של ר' יוחנן, ולומר כי ר' מאיר שבמסכת פאה האומר שקצירה לשחת נחשבת כהפסק לענין הפאה, בשיטת ר' יהודה שבמשנתנו, אמרה לשיטתו. שכן אמר ר' יהודה במשנתנו: אימתי מותר לקצור מהתבואה החדשה לפני העומר לצורך שחת? רק בזמן שהתחיל לקצור עד שלא (טרם) הביא היבול שליש גידולו, שסבור ר' יהודה שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה. ואף ר' מאיר שבמסכת פאה סבור שקצירה לשחת מפסיקה רק בקצירה של דבר שטרם הביא שליש גידולו. אבל אם התחיל לקצור עד (אחר) שהביא כבר שליש גידולו — אסור לקצור לפני העומר.

ומקשים על הסבר זה: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו], את ר' יהודה שקצירה לשחת של התבואה שעדיין לא הביאה שליש אינה נחשבת כקצירה, אלא בקצירה לבהמה, ואולם בקצירה לצורך אכילת אדם (כגון לעשות מגרגרי התבואה הללו קליות), מי [האם] גם כן שמעת ליה [אותו]?! שהרי אם תאמר ששיטת ר' יהודה אמורה בין בקצירה לבהמה ובין בקצירה לאדם, אם כן, הוו להו תלתא תנאי [הרי אלה במשנתנו, שלוש דעות תנאים], דעת תנא קמא (המתיר קצירה לשחת רק לבהמה), דעת ר' יהודה (המתיר קצירה לשחת אף לאדם, בטרם הביאה שליש), ודעת ר' שמעון (המתיר לקצור אף לאדם, אפילו לאחר שהביאה שליש)!

אלא יש לדחות אף הסבר זה. ומוסרים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל הביא עמו הסבר אחר ואמר: ר' מאיר במסכת פאה בשיטת ר' עקיבא רבו אמר את דבריו, שכן סבור ר' עקיבא שאף קצירת שחת לאדם נמי [גם כן] לא הויא [אין היא] נחשבת כתחילת הקצירה. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת פאה, בדין הפסק בשדה לחיוב נתינת פאה מכל חלק שבה: המנמר שדה (הקוצר מקומות פזורים במקומות שונים בשדה, בהם בשלו פירותיה, ומשאיר מקומות אחרים בלתי קצורים, ונראית השדה על ידי כך כעורו של הנמר בו כתמי צבע פזורים), ושייר בו עדין קלחים לחים (שטרם הבשילו), מה דין השדה לענין הפאה? ר' עקיבא אומר: אין קצירה שכזו נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ולכך כל אחד מהחלקים הלא קצורים נחשב כשדה בפני עצמו, ולכשיחזור ויקצור את הנשארים, הריהו נותן פאה לכל אחד ואחד מהם.

ואילו חכמים אומרים: קצירה זו נחשבת כתחילת הקצירה, ולכך אין היא מפסקת בין החלקים שלא נקצרו, והריהו נותן פאה ממקום אחד שבה על הכל. ובהסבר שיטתו זו של ר' עקיבא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא חייב ר' עקיבא לתת פאה מכל חלק וחלק לעצמו, אלא במנמר לצורך עשיית קליות מגרגרי התבואה הנקצרת, שאין התבואה הנקצרת בשלה עדיין, והריהי כקצירה לשחת. אבל במנמר את השדה לצורך שמירתה באוצר (מחסן), שהתבואה הביאה כבר שליש גידולה — לא אמר ר' עקיבא שמפריש פאה מכל חלק וחלק, שכן באופן זה הקצירה הריהי תחילתה של הקצירה הכללית. הרי ששיטת ר' עקיבא היא שאין הקצירה לשחת כשהתבואה עדיין לא הביאה שליש נחשבת תחילת הקצירה הכללית, והרי זו כשיטת ר' מאיר לענין הפסק השדה בקצירה לשחת.

ומקשים על מסורת זו בשמו של שמואל: איני [האם כך הוא]? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מחייב היה ר' עקיבא אף במנמר לאוצר, כלומר, סבור הוא שהרי זה הפסק אף בקוצר תבואה שהביאה שליש, ושלא כשיטת ר' מאיר המבחינה בין קצירת התבואה שהביאה שליש לקצירת תבואה שלא הביאה שליש!