ושואלים: אי הכי [אם כך], שהטעם שאין מירוח הגוי פוטר את התבואה הוא גזירת חכמים משום בעלי כיסים, אפילו בחלה נמי [גם כן] יגזרו חכמים שגלגול הגוי אינו פוטר מהפרשת חלה, ומשום בעלי כיסים! ומשיבים: אין מקום לגזור כן בהפרשת חלה, שכן כל הרוצה להשתמט ממצות הפרשת חלה, אינו נזקק לשם כך למכור את עיסתו לגוי, אלא אפשר לו להיפטר מחיוב הפרשת חלה באופן פשוט יותר, דאפי לה [שיאפה אותה, את העיסה] בפחות משיעור הבצק המחייב בהפרשת חלה, שהוא פחות מחמשת רבעים קמח ועוד, ואז לא יתחייב.

ומקשים עוד: והרי בתרומה נמי [גם כן] אפשר לו לרוצה להערים ולהשתמט מהפרשת תרומה מתבואתו לעשות כן אף בלא למוכרה לגוי שהוא ימרחנה, ובאופן דעביד לה [שיעשה בה] כמו שאמר ר' אושעיא. שכך אמר ר' אושעיא: כיון שראיית פני הבית לאחר זריית התבואה ומירוחה היא המחייבת את התבואה בתרומה ומעשרות, מערים אדם על תבואתו כדי שלא להפריש ממנה מעשרות, ומכניסה לתוך הבית עוד לפני שזרו את התבואה, בעודה עדיין במוץ שלה, כדי שבכך תהא בהמתו אוכלת מן התבואה הזו ופטורה מן המעשר. אי נמי [או גם כן] באופן אחר, דעייל לה [שמכניס הוא אותה] אל ביתו, לא דרך שער הבית, אלא דרך גגות ודרך קרפיפות, ובאופן זה אין התבואה מתחייבת. ומדוע נזקקו חכמים לגזור על תבואת ישראל שנתמרחה על ידי הגוי שתהא חייבת במעשרות?!

ומשיבים: אין הדברים דומים, שכן התם [שם, בתבואה] יש מקום לגזור משום בעלי כיסים שיעמדו וימכרו את תבואותיהם לגוי, מפני שאין זה נוח להם לפטור את תבואותיהם בהכנסתה לביתם בעודה במוץ, או דרך גגות וקרפיפות, שכן הריהם דברים הנעשים בפרהסיא (בפומבי), הנראית לכל, וזילא ביה מילתא [מזולזל בו הדבר], שלא ירצה להתבזות על ידי אנשים שיראו שהוא מערים על המעשרות. וכדי להפטר מחובת המעשרות עלול הוא למכור את תבואותיו לגוי שימרחם, ויש מקום לגזור בו. ואולם הכא [כאן, בהפרשת חלה] שנעשה הדבר בצינעא, שאין בני אדם רואים בו שהוא עושה את עיסתו בשיעור פחות מכדי חיוב חלה, ולא זילא ביה מילתא [אין הדבר מזלזל בו], אין מקום לגזור שמא יבוא למכור את עיסתו לגוי לפוטרה מן החלה.

א משנה וממשיכים בתיאור סדר הבאת העומר. לאחר שנופה עשרון הקמח המיועד לעומר, לאחר שהאיר כבר יום ט"ז בניסן בא לו לעשרון, ונתן עליו מקצת משמנו (מלוג השמן) בכלי שבידו, ונתן עליו את הסולת, והניח את לבונתו מן הצד בכלי. ויצק מהשמן שבלוג גם על הסולת, ובלל אותם כאחד, את הסולת והשמן. וחזר ויצק פעם נוספת מהשמן על הסולת הבלולה (שכן כל המנחות טעונות שלוש נתינות שמן). ולאחר מכן הניף מעלה את מנחת העומר, והגיש אותה אל כנגד חודה של הקרן הדרומית מערבית של המזבח. ולאחר מכן קמץ ממנה את הקומץ, ולאחר שמלח את הקומץ, הקטיר את הקומץ ואת הלבונה על המזבח. והשאר (שאר העומר) נאכל (ניתן לאכילה בעזרה) לכהנים.

משקרב (מיד לאחר שקרב) העומר ביום ט"ז בניסן, יוצאין אנשים מביתם וכבר מוצאין את שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי הבא מהתבואה החדשה, שהותרה לאכילה על ידי הנפת העומר. ודבר זה היה נעשה שלא ברצון חכמים, שאנשים הקדימו וקצרו וטחנו מן התבואה החדשה לפני הבאת העומר המתיר את החדש, ויש לחשוש שיבואו לאכול מן החדש קודם הנפת העומר, אלו דברי ר' מאיר, ואילו ר' יהודה אומר כי ברצון חכמים היו עושין, שלא חששו לכך.

ב גמרא שנינו בסוף משנתנו בענין שווקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי מיד לאחר הנפת העומר, ושהיה זה שלא ברצון חכמים, ולדעת ר' יהודה היה זה ברצון חכמים, שלא חששו שיבואו אנשים לאכול מן התבואה החדשה לפני הנפת העומר. ושואלים: והאם לא גזר ר' יהודה דלמא אתי למיכל מיניה [שמא יבואו לאכול ממנו], מן החדש, תוך כדי העיסוק בו?

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדבריו אלה ממה ששנינו בדין בדיקת חמץ, שר' יהודה אומר כי יתכן שיהיו בודקין את החמץ בערב פסח שלוש פעמים: מלכתחילה הריהו בודק אור (בליל) ארבעה עשר בניסן. ואם לא בדק בליל י"ד בניסן, הריהו בודק ביום ארבעה עשר בשחרית, ואם לא בדק בשחרית, הריהו בודק בשעת הביעור (שריפת החמץ, בתחילת השעה הששית). ואולם מכאן והלאה, לאחר שכבר חל איסור אכילת חמץ, לא יבדוק. שחשש ר' יהודה שמתוך שמתעסק בדבר האסור, עלול הוא להיכשל ולאוכלו. ואילו חכמים אומרים שאם לא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד בשחרית, ואם לא בדק אז — יבדוק לאחר מכן, ואף לאחר שחל איסור אכילת חמץ, ואפילו בתוך הפסח עצמו. הרי שר' יהודה חושש שמא בתוך עיסוקו של אדם בדבר, עלול הוא להיכשל באכילתו, ושלא כדבריו במשנתנו!

אמר רבה בתירוץ הסתירה: שאני [שונה] הוא עניינו של איסור חדש מאיסור חמץ בפסח, שכן באיסור חדש חשש ר' יהודה שיבוא אדם לאוכלו,