אין החריכה הישירה באור (באש), כשיטת ר' מאיר, בכלל לשון קלי האמורה בתורה ("קלוי באש"), אלא הקלוי באש הריהו הנתון בתוך דבר אחר, בכלי. הא [הרי] כיצד מתקיים "קלוי באש"? כדרך שיתבארו הדברים. אין לשון קלי אלא דבר אחר קליל (הנעשה בכלי נחושת קלל). הא [הרי] כיצד היו עושים? כלי אבוב של נחושת, כזה של קליות (מוכרי גרעיני תבואה קלויים בשוק) היה שם בעזרה שבמקדש, והיה מנוקב (מלא בנקבים) ככברה (נפה), כדי שתהא האור שולטת בכולו ובו היו קולים את גרעיני העומר.

א עוד שנינו בברייתא: ממה שנאמר "אביב קלוי באש גרש כרמל" איני יודע אם המלה "קלוי" מוסבת על המלה "אביב", שיש לקרוא בכתוב "אביב קלוי", לומר שלפני טחינת גרגרי השעורה, כשהם עדיין שלמים יש לקלותם. או אם המלה "קלוי" מוסבת על "גרש", ויש לקרוא בכתוב "קלוי באש גרש" — להשמיענו שיהא הגרש קלוי, שבתחילה יש לטחון את גרגרי התבואה, ולאחר מכן קולים את קמח הגריסים. ואולם כשהוא (הכתוב) אומר "באש" בין המלה "קלוי" לבין המלה "גרש" — הפסיק את הענין, ואין המלה "קלוי" מתייחסת ל"גרש" אלא ל"אביב". והשמיענו שיש לקלותם קודם טחינה ולא לאחריה.

עוד נאמר בכתוב זה "כרמל", ודורשים את המלה כמורכבת מכמה מילים (כמין ראשי תיבות, נוטריקון): רך ומל, שיהו גרגרי התבואה רכים ונמללים ביד. וכן הוא, הכתוב, אומר בנביא אלישע "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים ועשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו ויאמר תן לעם ויאכלו" (מלכים ב ד, מב). שאף בו נזכרת המלה "כרמל", ואף האמור בו "בצקלונו" נדרש בנוטריקון, כרומז למלים: בא ויצק לנו ואכלנו, ונוה (יפה) היה ("בצקלונו" — בא ויצק לנו ואכלנו ונו ה).

וכן נדרש הכתוב האומר בדברי האשה המפתה לזנות: "לכה נרוה דודים עד הבוקר נתעלסה באהבים" (משלי ז, יח), ונדרשת המלה "נתעלסה" בדרך נוטריקון: נשא ונתן (נשוחח) בינינו, ולאחר מכן נעלה למיטה, ונשמח ונתחטא (ונתפנק) באהבים, שכך נדרשת המלה "נתעלסה" — נ שא ונת ן, נעל ה ונש מח (בחילוף האותיות המצוי ש'— ס') ונתח טא (בחילוף האותיות המצוי ח'— ה').

וכן נדרש הכתוב האומר מלה דומה בתיאור העוף הגדול (הנקרא בלשון חכמים "בר יוכני") "כנף רננים נעלסה" (איוב לט, יג), שנדרשת המלה "נעלסה" כראשי תיבות בדרך דומה: נושא את ביצתו עולה עמה למעלה אל הקן המיוחד לו, ושם הוא נתחטא (מוריד) ומניח את ביצתו ("נעלסה" — נ ושא, ע ולה ונתח טא).

וכן נדרש הכתוב האומר בדברי המלאך לבלעם על האתון "כי ירט הדרך לנגדי" (במדבר כב, לב), ונדרשת המלה "ירט": יראתה (מורא) ראתה האתון במלאך הניצב לקראתה, ולכך נטתה מן הדרך ("ירט" — י ראתה ר אתה נט תה).

ושבים לענין ה"כרמל" ואומרים כי החכם דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] בדרשת המלה "כרמל" בדרך הנוטריקון — כר מלא, שתהא קליפת הגרעין ("כר") מלאה בגרעין הבשל כל צורכו הנתון בה.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי שאר הקמח (לאחר הוצאת העשרון לעומר) חייב בהפרשת חלה לכשיגולגל כעיסה, אך פטור מהפרשת מעשרות, ואילו ר' עקיבא מחייב הן בהפרשת חלה והן בהפרשת מעשרות. ובפירוש שיטת ר' עקיבא אמר רב כהנא כי אומר (סבור) היה ר' עקיבא שמירוח (צבירת גרגרי התבואה לכלל ערימה, גורן, ויישורה של ערימה זו, שהיא הפעולה המחילה את חיוב המעשרות) הנעשה בתבואה שברשות הקדש — אינו פוטר את התבואה מחיוב הפרשת המעשרות.

מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו בדינו של מותר (הקמח הנשאר) משלש סאין הללו של שעורים שהובאו לצורך העומר, לאחר שהופרש מהן עשרון הקמח ממנו יבוא העומר, מה היו עושין בו? — הריהו נפדה מן ההקדש במעות ויוצא בכך לחולין, ומעתה הריהו נאכל (מותר באכילה) לכל אדם, וחייב בהפרשת חלה, ואולם הריהו פטור מן הפרשת המעשרות. זו דעת חכמים, ואילו ר' עקיבא מחייב הן בהפרשת חלה והן בהפרשת מעשרות ממותר זה. אמרו לו חכמים לר' עקיבא: דינה של התבואה שגדלה, נקצרה והתמרחה ברשות ההקדש, ובא אדם ופודה אותה מיד גזבר ההקדש הממונה על פדיון הקדשים, יוכיח שלא כדבריך. שכן הריהו חייב בהפרשת חלה ופטור מן הפרשת המעשרות בתבואה זו.

ומעתה יש לשאול: אם אמנם איתא [יש] מקום לומר כדברי רב כהנא, ששיטת ר' עקיבא היא שמירוח הקדש אינו פוטר את התבואה מחיוב מעשרות שבה, מאי קאמרי ליה [מה הם, חכמים, אומרים לו], לר' עקיבא כראיה, והלא היא היא, כדרך שההלכה במותר הקמח בשלוש הסאים שנטחנו לעומר שלדעת ר' עקיבא חייבים במעשר, משום שמירוח הקדש אינו פוטר. אף כן הלכה לדעת ר' עקיבא בתבואה שנתמרחה ברשות הקדש שחייבת במעשר, משום שמירוח הקדש אינו פוטר. ומכאן שאף ר' עקיבא סבור שמירוח הקדש פוטר, ושלא כהסברו של כהנא, מחייב ר' עקיבא את מותר הקמח בהפרשת מעשרות מטעם אחר.

ועוד איתיביה [הקשה לו] רב כהנא בר תחליפא לרב כהנא (בר מתתיה) על הסבר רב כהנא בשיטת ר' עקיבא (שמירוח הקדש אינו פוטר), ממה ששנינו בדין שאר הקמח משלוש הסאים שנטחנו לצורך העומר: ר' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות, לפי שלא ניתנו מעות ההקדש בקניית שלוש הסאים הללו מאת בעל השדה הנקצרת, אלא לצורך להן להבאת העומר, כלומר, לצורך עשרון קמח אחד בלבד. והוא בלבד התקדש, ושאר הקמח לא היה ברשות ההקדש, ולכך גם לא התמרח ברשות ההקדש, וחייב איפוא במעשרות.

אלא יש לומר בהסבר שיטת ר' עקיבא כדרך שאמר ר' יוחנן, תלמוד ערוך (דין ברור וקבוע) הוא בפיו של ר' עקיבא בטעם חיוב שאר הקמח במעשרות — משום שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן בלבד.

ג ועוד בענין מירוח הקדש, אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי שמירוח הקדש פוטר את תבואת העומר מהפרשת מעשרות. ואפילו ר' עקיבא המחייב בהפרשת מעשרות את שאר הקמח (מלבד עשרון העומר) הנשאר משלוש הסאים שנקצרו לעומר, לא קא [אין הוא] מחייב התם [שם] אלא רק משום שלא ניתנו בתחילה מעות ההקדש לבעל השדה בו נקצרו שלוש סאים אלה, אלא לדבר שצורך להן בו, לעשרון שבהם. והוא בלבד שהתקדש, ושאר הקמח לא התקדש. אבל מירוח הקדש בעלמא [סתם], בתבואה שגדלה ברשות הקדש — פוטר מן המעשר, לכל הדעות, ואף לשיטת ר' עקיבא.

והוסיף רבא ואמר, כי כמו כן פשוט לי בדין מירוח התבואה הנעשה על ידי הגוי, בתבואה שברשותו כי מחלוקת תנאי [תנאים] היא בענין זה. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: תורמין (מפרישים תרומות ומעשרות) מתבואה של ישראל על תבואה של ישראל, וכן מתבואה של גוים על תבואה של גוים, וכן מתבואה של כותיים על תבואה של כותיים, וכן מתבואתם של כל אחד מאלה הנזכרים (ישראלים, גוים, כותים) על של כל אחד מאלה הנזכרים. אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. הרי שלר' מאיר ור' יהודה מירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מתרומות ומעשרות.

ואילו ר' יוסי ור' שמעון אומרים: תורמין מתבואה של ישראל על תבואה של ישראל, וכן מתבואה של גוים על תבואה של כותיים, וכן מתבואה של כותיים על תבואה של גוים. אבל לא תורמים מתבואה של ישראל על תבואה של גוים ושל כותיים, וכן לא תורמים מתבואה של גוים ושל כותיים על תבואה של ישראל. והרי שלר' יוסי ור' שמעון מירוח הגוי (וכן הכותי בכלל) פוטר את התבואה ממעשרות.