ולמדנו עוד מגזירה שווה זו: מה כאן במצות הביכורים הכהן הוא שמניף את הביכורים, אף להלן בשלמים, הכהן הוא שמניף את השלמים. ומה להלן בשלמים הבעלים הוא שמניף, אף כאן בביכורים הבעלים הוא שמניף. הא [הרי] כיצד מקיים את שני הדברים יחד? כהן מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף.

ושואלים: ומדוע יוחסה הלכה זו לר' אליעזר בן יעקב, ולימא נמי [ושיאמר במשנה גם כן] שהוא כדברי ר' יהודה! דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בפרשת הביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך... והנחתו לפני ה' אלהיך..."(דברים כו, ד— י), ר' יהודה אומר: אין משמעות הכתוב "והנחתו לפני ה' אלהיך" כמשמעה שצריך לעשות הנחה, אלא הרי זו תנופה (הנפה). ודן הוא בדבר: אתה אומר כי הרי זו תנופה, או שמא אינו אלא הנחה ממש?

אינך יכול לומר כן, כי כשהוא (הכתוב) אומר לפני כן "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" — הרי דין הנחה כבר אמור, הא [הרי] מעתה במה אני מקיים את הכתוב "והנחתו"? — זו תנופה. הרי שאף ר' יהודה סבור שנוהגת מצות הנפה בביכורים!

אמר רבא: אכן אפשר היה לייחס הלכה זו כשיטת ר' יהודה, והתנא העדיף לייחסה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב הואיל ופתח בו בדין הנפה בביכורים הכתוב תחלה, שהרי לשיטת ר' אליעזר בן יעקב נלמד דין זה מן האמור בתחילת הדברים (מן הכתוב "ולקח הכהן הטנא מידך"), בעוד שר' יהודה למד דין זה מן הנאמר לאחר מכן ("והנחתו"). רב נחמן בר יצחק אמר תשובה אחרת: התנא העדיף לייחס הלכה זו כר' אליעזר בן יעקב, הואיל ורב גבריה [וגדול כוחו] של ר' אליעזר בן יעקב בתורה, שהלכה כמותו תמיד.

א ועוד שנינו במשנתנו כי אימורי (החלבים הקרבים על המזבח) של שלמי יחיד וכן החזה ושוק שלהן, הניתנים לכהנים לאכילה, חייבים בתנופה. וחיוב זה נוהג אחד (בין) בשלמים של האנשים ואחד בשל הנשים. ואין נוהגת מצות התנופה אלא בקרבנות של ישראל, אבל לא בקרבנות של אחרים. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? שכן נראים הדברים כסתירה, שבראשית הדברים אנו למדים כי קרבנות הנשים חייבים בתנופה, והמשכם של הדברים מורה כי אין קרבנות הנשים ("אחרים") חייבים בתנופה.

אמר רב יהודה בהסבר דברי התנא, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: אחד אנשים ואחד נשים — קרבנן טעון תנופה, ואולם התנופה עצמה נעשית בידי גברים "ישראל", והבעלים והכהן מניפים יחד, אבל בקרבן של נשים התנופה לא נעשית בידי נשים בעלות הקרבן, אלא הכהן בלבד הוא המניף.

ב ועוד בדין תנופה בקרבנן של נשים, תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשית פרשת הנפת השלמים נאמר "דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו... ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' " (ויקרא ז, כט— ל). ומן הכתוב "בני ישראל" למדים אנו כי רק בני ישראל המביאים קרבנות מניפין אותם, ואין הגוים המביאים קרבנות מניפין אותם. ועוד נלמד מכתוב זה כי רק בני ישראל הגברים מניפין את קרבנותיהם, ואין הנשים המביאות קרבן מניפות.

אמר ר' יוסי: מצינו (מצאנו) שחלק (שהבדיל) הכתוב בין קרבן ישראל לבין קרבן של גוים וכן לבין קרבן נשים בענין חיוב הסמיכה על הקרבן. שכן קרבן גברים מישראל חייב בסמיכה, ולא של גוים ושל נשים. ומעתה יש לשאול: יכול שנלמד מדין הסמיכה לדין התנופה ונחלוק ביניהם גם בדין התנופה בקרבנות שרק של האנשים מישראל יהא חייב בה?

ויש להשיב: לא, אין ללמוד כך, שיש לומר כי מה לי (מה טעם) חלק הכתוב בין אנשים מישראל לבין גוים ונשים בסמיכה — משום שמיוחד הוא דין הסמיכה, שנעשית רק בבעלים של הקרבן עצמם, ואין אחרים יכולים לסמוך עבורם. ומעתה יש מקום לומר, כי כשם שהתמעטו הכהנים ממעשה הסמיכה, התמעטו הגוים והנשים מסמיכה.

ואולם האם נבוא ונחלוק בין אנשים לבין גוים ונשים גם בענין התנופה? שהתנופה נעשית אף בכהנים, וממילא אין סיבה גם לחלק בין גוים ונשים לבין אחרים שיכולים לעשות את הכהנים לשליחיהם לתנופה! אם כן שאף קרבנם של גוים ושל נשים חייב בתנופה, יש לשאול: מה תלמוד לומר "בני ישראל"? — בני ישראל מניפין בעצמם את קרבנם, ואין הגוים מניפין בעצמם את קרבנם. וכמו כן: בני ישראל מניפין בעצמם את קרבנם, ואין הנשים מניפות בעצמן את קרבנן.

ועוד בענין מצות התנופה תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ממה שנאמר בתחילת פרשת הנפת השלמים "בני ישראל" — אין לי ללמוד שחייבים בתנופה אלא בני ישראל ממש, ואולם גרים ועבדים משוחררין שדינם כישראל, מנין לי שגם הם חייבים בתנופת קרבנם? — תלמוד לומר מיד לאחר מכן "המקריב את זבח שלמיו" — לרבות לדין ההנפה כל אדם המביא קרבן למקדש ("המקריב"), ובכלל זה אף הגרים והעבדים המשוחררים.

ואם תשאל: או אפשר שכוונת הכתוב "המקריב" אינו כן, אלא לומר שהמניף הוא זה הכהן המקריב ממש את אימורי וחלבי הקרבן על המזבח? — אינך יכול לומר כן, שהרי כשהוא (הכתוב) אומר בפסוק הבא "ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה' " — הרי שבבעלים אמור דין ההנפה. ומעתה יש לשאול: הא [הרי] כיצד מתקיימת איפוא מצוות ההנפה, על ידי הבעלים ועל ידי הכהן? — הכהן מניח את ידיו תחת ידי הבעלים, ומניף את הקרבן.