"בן ידיד" — זה אברהם, דכתיב [שנאמר] בו: "מה לידידי בביתי" (ירמיהו יא, טו), שיתבאר בהמשך. "ויבנה ידיד" — זה בית המקדש, דכתיב [שנאמר] בו: "מה ידידות משכנותיך" (תהלים פד, ב). "לידיד" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "אשירה נא לידידי" (ישעיהו ה, א).

"בחלקו של ידיד" — זה בנימין שנבנה בית המקדש בתחום שבטו, שנאמר בו בברית משה: "לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו" (דברים לג, יב). "ויתכפרו בו ידידים" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר] בהם: "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה" (ירמיהו יב, ז).

ועוד דרש ר' עזרא בדומה לזה: "יבא טוב, ויקבל טוב מטוב לטובים". ופירש: "יבא טוב" — זה משה, דכתיב [שנאמר] בו: "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמות ב, ב). "ויקבל טוב" — זו התורה, דכתיב [שנאמר] בה: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב). "מטוב" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "טוב ה' לכל" (תהלים קמה, ט). "לטובים" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר] בהם: "הטיבה ה' לטובים" (שם קכה, ד).

ועוד דרש ר' עזרא: "יבא זה, ויקבל זאת מזה לעם זו". ופירש: "יבא זה" — זה משה, דכתיב [שנאמר] בו: "כי זה משה האיש" (שמות לב, א). "ויקבל זאת" — זו התורה, דכתיב [שנאמר] בה: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד), "מזה" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ד). "לעם זו" — אלו ישראל, שנאמר בהם: "עם זו קנית" (שם טז).

א מתוך שהובא הכתוב "מה לידידי בביתי" לענין כינויו של אברהם "ידיד", מביאים בדרשת כתוב זה והכתובים הבאים אחריו. שנאמר: "מה לידידי בביתי עשותה המזמתה הרבים ובשר קודש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי. זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיה יא, טו— טז). ובדרשת כתוב זה אמר ר' יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, אמר לו: מה לידידי בביתי?

אמר לו אברהם בתשובה: על עיסקי בני באתי, מדוע מחריב ה' את בית המקדש ומגלה אותם מן הארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טעם הדבר, משום שבניך חטאו, ולכן נענשו וגלו מן הארץ. אמר לו אברהם לקדוש ברוך הוא: שמא בשוגג חטאו, ואין מגיע להם עונש שכזה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "עשותה המזמתה" — מעשיהם הרעים היו במזימה, במזיד ולא בשגגה, ועל כך הם נענשים. אמר לו אברהם: שמא רק מיעוטן של בני ישראל הם שחטאו, ואין ראוי שייענש כל העם מחמת מיעוט שבו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "הרבים" — רובם של בני ישראל חטאו.

אמר לו אברהם: ואף על פי כן היה לך לזכור לבני ישראל את זכות ברית מילה שהם נימולים, ולא להענישם על חטאיהם! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ובשר קדש יעברו מעליך" — שאף עברו וביטלו את קדושת בשרם, מצות ברית המילה. אמר לו אברהם: ועדיין לא היה להענישם על חטאיהם, שמא אם המתנת להם, היו חוזרין בתשובה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי רעתכי אז תעלזי" — ראוי היה להענישם על חטאיהם, ולא להמתין עד שישובו בתשובה. שכן בשעה שחוטאים הם, ואין הם נענשים על כך אלא עושים ימיהם בטוב ובנעימים ("אז תעלוזי") — אין הם חוזרים בתשובה, אלא מוסיפים על חטאיהם ("כי רעתיכי").

כיון שנדחו כל דבריו, מיד הניח אברהם את ידיו על ראשו כאדם האבל ומצטער, והיה צועק ובוכה, ואמר לו להקדוש ברוך הוא: שמא חס ושלום אין להם לבני ישראל עוד תקנה? יצתה בת קול ואמרה לו: "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך" — מה זית זו אין אחריתו (תכליתו) מתקיימת אלא בסופו לכשקוטפים את פירותיו, אף ישראל אין אחריתן מתקיימת אלא בסופן.

ב ועוד נאמר בכתוב זה "לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיה יא, טז). אמר ר' חיננא בר פפא בדרשת הכתוב: לקול מיליהן ("לקול המולה") של מרגלים ששלח משה לתור את הארץ והוציאו דיבת הארץ רעה, ניתרועעו דליותיהן (ענפיהם) של ישראל. שכן אמר ר' חיננא בר פפא בגודל חטאם של המרגלים: דבר של חטא גדול דברו מרגלים באותה שעה, שאמרו: "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא) — אל תיקרי (תקרא) "ממנו" במובן מאיתנו, אלא "ממנו" — מן הקדוש ברוך הוא, וכרוצים לומר: כביכול, שאפילו בעל הבית (הקדוש ברוך הוא) אינו יכול להוציא כליו משם, שאמרו שהעם שם חזק אף מהקדוש ברוך הוא.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' חייא בר' חיננא: האי [זה הכתוב] "לקול המולה גדלה", לדרך פירושך את הכתוב ("לקול מיליהן של מרגלים"), "לקול מלה" מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! אלא כך הוא פירושו של כתוב זה, ונסמך על דרשתו של ר' יצחק האמורה למעלה, כי באברהם אבינו הטוען לפני הקדוש ברוך הוא בזמן החורבן אמורים הדברים: אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: קולך שמעתי ("לקול") וחמלתי ("המולה" — חמלה, בחילופי אותיות ח' ה') עליהם, ומקל אני בדינם. שכן אני אמרתי בתחילה כי ישתעבדו בני ישראל בארבע מלכיות (בבל, פרס, יון ורומי), בכל אחת ואחת מהמלכויות הללו כשיעור שקבעתי מלכתחילה לשיעבוד כל הארבע מלכיות גם יחד.

השתא [עכשיו] מכיון שהתפללת וביקשת עליהם, ישתעבדו בני ישראל בכל חדא וחדא [אחת אחת] מארבע המלכויות הללו רק כשיעור מאי דפסיק [מה שנפסק, נקבע] לה בלבד. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], שכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני אמרתי בתחילה שימשלו בבני ישראל המלכויות הללו בזה אחר זה, כל אחת בזמן שקבעתי לשיעבודה, עכשיו אני גוזר שתהיה ממשלתם בבת אחת, ויתמעט בכך זמן השיעבוד.

ג באותם כתובים שבספר ירמיה נמשלו ישראל לזית ("זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך"). ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: למה נמשלו בני ישראל לעץ הזית? לומר לך: מה עץ הזית אין עליו נושרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף בני ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ועוד בענין דימויים של בני ישראל לזית, אמר ר' יוחנן: למה נמשלו בני ישראל לפרי הזית? לומר לך: מה פרי הזית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה (שבירה וריסוק), אף בני ישראל אם חוטאים הם, אין הם חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין, המשברים את הגוף ואת הנפש.

ד שנינו במשנתנו כי ר' מאיר אומר שאת השאור בו הוא אמור להחמיץ את מנחות החמץ הריהו בודה (מפריש) להן מתוכן, מהעיסה עצמה, ומחמיצן. ואילו ר' יהודה אומר שמביאו מעיסה אחרת, ישנה. והקשו חכמים על ר' יהודה, שלשיטתו נמצאת המידה חסירה או יתירה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "חסירה או יתירה" שאמרו חכמים?

אמר רב חסדא בהסבר הדברים: אם היתה עיסת השאור אותה הוא מביא ממקום אחר עבה, שהקמח שבה בלול במעט מים, ונפחו קטן (שאילו היה עדיין קמח היה נפחו מדוייק), ומעתה כשימדוד את השאור העבה הזה עם הסולת במידת העשרון — נמצאת מדת סולת המנחה יתירה בתוך מדת העשרון, שיש יותר בעשרון ממה שצריך להיות, שהרי צריך להשלים מן הסולת את הכמות החסרה בשל היות השאור קטן מהראוי. ומן הצד האחר, אם היתה עיסת השאור רכה, שהקמח שבה בלול בהרבה מים, נמצא שנפחו גדול מהראוי וכדי להשלים את מדת העשרון הריהו מוסיף שיעור סולת הקטן מהראוי, ונמצאת מדת סולת המנחה חסירה בתוך מידת העשרון.

ומקשים על הסברו של רב חסדא: מה בכך אם נעשה השאור מבלילה עבה או גסה, והרי סוף סוף (בסופו של דבר), כי קא כייל [כאשר הוא, עושה המנחה, מודד] עתה את השאור הבא מבחוץ ואת הסולת למנחה, הלא למידת עשרון הראוי קא כייל [הוא מודד]!

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] אותה תשובה: כדי להגיע לשיעור הנכון יש לדעת כמה קמח היה במקור בשאור קודם שניתנו בו מים והפך לשאור, וכן בסולת, שכן לכמות (כמו) שהן (קמח השאור וסולת המנחה) היתה לפני הבלילה משערינן [משערים, מודדים, אנו] את מדת העשרון, ולא לפי המידה הנוכחית.

ושואלים: אף לשיטת חכמים שאין לעשות כשיטת ר' יהודה, מפני החשש לחסרה או יתירה, והרי יש דרך לעשות שאור בחוץ, בלא חשש חסר או יתר, ובאופן זה: לישקול פורתא מיניה [שיקח מעט סולת ממנו], ממידת העשרון, לאחר שנמדד ונמצא כשיעור, וליחמציה מאבראי [ושיחמיץ אותו מחוץ לעיסה], באופן שיחמיץ היטב, ולאחר מכן ישוב וליתיה, ונילושיה בהדיה [ויביא אותה, וילוש אותה ביחד עם העיסה]! ומשיבים: אין לעשות כן, שכן גזירה היא שגזרו חכמים שלא לעשות כן, מפני החשש שיאמרו הרואים את השאור המובא מהחוץ, שמביאים את עיסת המנחה מן החוץ, ובעקבות זאת דלמא אתי לאיתויי מעלמא [שמא יבואו להביא מן החוץ] עיסה שאינה קדושה למנחה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מחמיצין (מביאים לידי חימוץ) את המנחות הבאות חמץ