מנחה הבאה מעשרון סולת ממנחה הבאה מעשרון סולת, ואין למדים דינה של מנחה הבאה מעשרון סולת ממנחה הבאה משלושה עשרונים (כמנחת נסכי הפר) או משני עשרונים (כמנחת נסכי האיל).

א משנה כהן גדול שהביא מנחת חביתים והקריב את מחציתה של בוקר ומת, ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, ועתה צריכים להקריב את מנחת החביתים של בין הערביים, מנכסיו של מי היתה קריבה? ר' שמעון אומר: משל ציבור היא באה. ר' יהודה אומר: מנכסיהם של היורשין של הכהן הגדול היא באה. ומודים הכל כי מנחת חביתים זו, כל עוד לא נתמנה כהן גדול חדש, מעשירית האיפה ("עשרון") סולת שלימה היתה קריבה.

ב גמרא בשאלה מממונו של מי באה מנחת חביתים בזמן שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו, מנין שתהא מנחתו קריבה מנכסיהם של היורשין? תלמוד לומר בדינה של מנחת חביתים "...והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם לה' כליל תקטר" (ויקרא ו, טו), ומן הנאמר "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" למדים אנו שמשל יורשיו של הכהן הגדול הריהי נעשית.

יכול שיורשו של הכהן הגדול שמת, אף הוא יקריבנה חצאין כדרך שהיה מקריב הכהן הגדול שמת? לכך תלמוד לומר "אתה" — לומר: את עשירית האיפה סולת כולה הוא מביא ולא את חציה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: מה שנאמר בכתוב זה "חק עולם" בא להורות כי באופן זה שמת הכהן הגדול, ולא מינו עדיין כהן גדול אחר, באה מנחת החביתים משל עולם (הכלל, הציבור). ומה שנאמר בכתוב זה "כליל תקטר" בא להורות: שכיון שהיא באה משל ציבור, תהא כולה בהקטרה, שהריהי קריבה שלימה ואינה נאכלת.

ומבררים את השיטות: ר' יהודה למד מן הכתוב "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", ואולם האם האי [זה] הכתוב "הכהן המשיח" להכי [לכך] הוא דאתא [שבא] ללמד?

והרי האי מיבעי ליה [זה הכתוב נצרך לו] לדרשה אחרת, לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: מה שנאמר "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו" בא להורות שכל כהן וכהן, הדיוט או גדול, מביא מנחה זו ביום היכנסו לעבודה ("מנחת חינוך"). ועדיין יש מקום לשאול: כיון שאחז הכתוב לשון יחיד ("זה קרבן אהרן ובניו") יכול יהא הדין שיהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ביום המשחם? לכך תלמוד לומר לאחר מכן "אשר יקריבו לה' "— אהרן מקריב מנחה בפני עצמו ככהן גדול, ובניו מקריבים מנחה בפני עצמן, ככהנים הדיוטות הנכנסים עתה לעבודתם, שאינה קרבה אלא פעם אחת. שכן "בניו" — אלו כהנים הדיוטות.

ואולם עדיין יש מקום לשאול: אתה אומר שכוונת הדברים ב"בניו" היא לכהנים הדיוטות ולגבי מנחת חינוכם, או שמא מובן המלה "בניו" אינו אלא כהנים גדולים הבאים אחרי אהרן הכהן הגדול הראשון, וללמדנו שדין מנחת חביתי כהן גדול נוהג בכל הכהנים הגדולים שיעמדו אחרי אהרן? הרי כשהוא (הכתוב) אומר באותו ענין "והכהן המשיח תחתיו מבניו" — הרי דין מנחת חביתי כהן גדול אמור כאן, ומעתה הא [הרי] במה אני מקיים (מעמיד) את הכתוב "בניו" האמור בפסוק "זה קרבן אהרן ובניו"? אלו כהנים הדיוטות, ולענין מנחת חינוכם. הרי שאין עניינו של הכתוב הזה לענין יורשיו של כהן גדול שמת!

ומשיבים: פסוק זה בא ללמד הן לענין הבאת מנחת חביתיו של כהן גדול בידי יורשיו, והן לענין חובת הבאת מנחת חביתים בכל כהן גדול שיעמוד אחר אהרן הכהן. וראיה לדבר, שאם כן שבא הכתוב רק לענין הבאת מנחת חביתיו של כהן גדול בידי יורשיו — לכתוב קרא [די היה שיכתוב המקרא] "הכהן המשיח תחתיו בניו יעשה", מאי [מה] הוא לשון "מבניו"? שמעת מינה תרתי [למד אתה מכאן שני דברים], הן לענין מנחת חביתים של כהן גדול שמת המובאת מאת יורשיו, והן לענין מנחת חביתים של כל כהן גדול שיעמוד אחר אהרן הכהן.

ושואלים: ור' שמעון הלמד מן הכתוב "כליל תקטר", שהריהי קרבה כולה ולא חציה. האי [זה] הכתוב "אתה" ממנו למד ר' יהודה דבר זה, מאי עביד ליה [מה עושה בו, למד ממנו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה לעניינו של כהן גדול שמת לאחר שהביא את מחצית המנחה של הבוקר ומינו אחר תחתיו באותו יום, ולהשמיענו שלא יביא הכהן הגדול החדש רק חצי עשרון מביתו, וכן שלא יביא לצורכה את חצי העשרון של הראשון שהובא מתחילתו לשם כך. אלא יביא עשרון שלם, ויחצהו, וחצי אחד יוקרב למנחת החביתים, וחציו האחר יאבד.

ומקשים על הסבר זה: ומדוע נזקק ר' שמעון ללימודה של הלכה זו מהכתוב "אותה", תיפוק ליה [תצא, תילמד, לו הלכה זו] מן הכתוב בפרשיה זו "ומחציתה" (וכדרך שנלמדה הלכה זו בדף הקודם)! ומשיבים: לא למד ר' שמעון הלכה זו מן הכתוב "ומחציתה", שכן את הוי"ו היתירה שבמלה "ומחציתה" הוא לא דריש [אינו דורש].

שואלים עוד: ור' יהודה אשר למד את דינו מן הכתוב "והכהן המשיח האי [זה] הכתוב "חק עולם" ממנו למד ר' שמעון דין זה מאי עביד ליה [מה ר' יהודה עושה לו, למד ממנו]? ומשיבים: הרי זה מלמדנו שמצות הבאת מנחת חביתים בידי כהן גדול חוקה לעולם תהא.

ועוד שואלים: לשיטת ר' יהודה הכתוב "כליל תקטר" למה לי (מה מלמדנו)? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ללמדנו, לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא]: מהכתוב שלפנינו אין לי ללמוד אלא בדינה של המנחה הנזכרת עליונה (למעלה, מקודם), היא מנחת חביתי כהן גדול שהיא במצוות "כליל תקטר". ובדינה של המנחה הנזכרת תחתונה (למטה, אחר כך), שהיא מנחת נדבתו של כהן הדיוט שהיא באיסור "לא תאכל".

ואולם מנין לי ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, שנוהגת מצות "כליל תקטר" אף במנחת נדבתו של כהן הדיוט, ונוהג איסור "לא תאכל" אף במנחת חביתים של כהן גדול? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפרשיה זו "כליל" ו"כליל" ("כליל תקטר" "כליל תהיה"), לגזירה שוה, נאמר כאן (במנחת חביתי כהן גדול) "כליל" ונאמר להלן (שם, במנחת נדבתו של כהן הדיוט) "כליל",

מה כאן, במנחת חביתים — הריהי ב"כליל תקטר", אף להלן, במנחת הדיוט — הריהי ב"כליל תקטר". ומצד אחר, מה להלן, במנחת נדבתו של כהן הדיוט — בא הכתוב ליתן איסור לא תעשה על אכילתו, אף כאן, במנחת חביתים — יש ליתן לא תעשה על אכילתה. ושואלים על דבריהם: ר' שמעון הביא ראיה לשיטתו מן הכתוב "חק עולם".

ואולם האם אכן סבר ר' שמעון כי דין זה שמביאים מנכסיו של ציבור הריהו דאורייתא [מן התורה]?

והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת שקלים] כי אמר ר' שמעון: שבעה דברים בעניינים שונים התקינו בית דין, וזה (התקנה שהוזכרה קודם, בענין המוצא בהמה בירושלים או בסמוך לה) הריהי אחד מהן. והתקנה השניה הריהי בדינו של גוי ששלח את קרבן עולתו ממדינת הים, שאם שלח עמה את דמי הנסכים שהרי טמאים הם — נסכי קרבן זה קריבה משלו, מדמי הנסכים ששלח עם הקרבן. ואם לאו [לא] שלח הגוי דמי נסכים עם הקרבן — הרי הנסכים קריבין משל ציבור

וכן תקנה שלישית, בעניינו של גר שמת ואין לו יורשים, והניח אחריו בהמות שהוקדשו לזבחים (קרבנות), אם יש לו לקרבנותיו נסכים הבאים עימם, שהפריש הגר נסכים לצורכם — הנסכים קריבין משלו, ואם לאו [לא] הפריש נסכים בחייו — נסכיו קריבין משל ציבור. ותקנה רביעית, ש

תנאי בית דין הוא זה, בדינו של כהן גדול שמת ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, שתהא מנחתו (מנחת חביתיו) קריבה משל ציבור. וכך מפרט ר' שמעון עוד שלש תקנות נוספות. ובכל אופן דעתו המפורשת של ר' שמעון כי הלכה זו שמנחת חביתים של כהן גדול שמת מובאת משל ציבור הריהי מתקנת חכמים, ולא מדין תורה!

אמר ר' אבהו בתשובה: אכן סבור ר' שמעון כי הלכה זו היא מדין תורה, ואולם בענין זה שני תקנות הוו [היו], שכן בתחילה נהג דין זה שמ

דאורייתא [מן התורה], והביאו את מנחת החביתים במקרה זה משל ציבור, מתרומת הלשכה, ואולם כיון דחזו [שראו] חכמים דקא מידחקא [שעל ידי כך היא נדחקת מתדלדלת מנכסיה] הלישכה שבבית המקדש — עמדו ותקינו דלגבי [תיקנו שיגבו] את מנחת החביתים מהיורשים של הכהן הגדול שמת. ואולם כיון דחזו [שראו] חכמים דקא פשעי [שהם, היורשים, פושעים, מתרשלים] בה בהבאתה של מנחת החביתים — חזרו ואוקמוה אדאורייתא [העמידו אותה שוב על דין תורה] שצריך להביאה משל ציבור.

ג כיון שהובאה הברייתא, דנים בנושא אחר נזכר בה. ששנינו בה: ועוד תקנה שהתקינו בית דין על פרה אדומה שלא יהא מועלין באפרה (שאין הנהנה ממנו חייב בקרבן מעילה). ושואלים: וכי תקנת חכמים היא זו, והרי דאורייתא [מדין תורה] היא! דתניא [שכן שנויה ברייתא] לשון הכתוב "חטאת" שנאמר בפרה אדומה "חטאת היא" (במדבר יט, ט), מלמד שדין הפרה האדומה כדין החטאת, ומכאן שמועלין בה, בפרה אדומה עצמה. ואילו הכתוב "היא" שהריהו לשון מיעוט — מלמד שדווקא בה מועלין,