אבל בצבור יהא מביא קטורת בנדבה, שהרי הציבור אף מביא קטורת חובה כיוצא בה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בלשון רבים "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל, ט), להורות שאף הציבור אינם מביאים קטורת נדבה.

ועדיין שמא יכול שמכתוב זה למדים אנו כי לא יעלו הציבור קטורת נדבה דווקא על מזבח הפנימי, אבל יעלו הציבור קטורת נדבה על מזבח החיצון? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בעשיית המשכן "ו את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש ככל אשר צויתך יעשו" (שם לא, יא) — לומר: אין לך אלא מה שאמור בענין ולא באופן אחר, שאין הקטורת באה אלא בציבור, וכחובה, ומוקטרת על המזבח הפנימי. וקשה על הדיוק השני בדברי הברייתא, שהציבור מביא קטורת נדבה!

אמר רב פפא: אין זה קשה שכן בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר]. לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהציבור אינו מקטיר קטורת נדבה על מזבח החיצון, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בציבור אופן כזה של הקטרה. וכמו כן לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהיחיד אינו מקטיר על מזבח הפנימי, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בו אופן זה של הקטרה. אלא אפילו הקטרת יחיד על מזבח החיצון, דאשכחן [שמצאנו] כיוצא בה בנשיאים — גם היא אסורה, שכן אף הקטרת הנשיאים הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה.

א משנה שתים עשרה חלות המצות (הנעשות מעשירית האיפה סולת) של מנחת חביתי כהן גדול (ונקראת מנחה זו "מנחת חביתין" — על שמטגנים אותה במחבת אחר אפייתה) המובאות בכל יום מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, לא היו באין מביתו של הכהן הגדול בשני חצאין, שיביא בכל פעם את המחצית הקריבה, אלא הריהו מביא בכל יום למנחתו עשרון ("עשירית האיפה סולת", ויקרא ו, יג) שלם, וחוצהו לשני חצאים — והריהו מקריב מחצה אחת בבקר ואת המחצה השנית בין הערבים.

כהן גדול שמביא (הקריב) את המחצה הראשונה בשחרית, ולאחר מכן מת, ומינו כהן אחר תחתיו לשמש ככהן גדול — לא יביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו לצורך הקרבת בין הערביים, וכמו כן לא יקריב את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם) שמת, אלא מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו ומקריב מחצה אחת בין הערביים, ואילו המחצה השנית אבד, שאינו קרב. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין של שני העשרונות הללו (מחצית אחת משל הכהן הראשון, ומחצית אחת משל השני) קריבין, ושני החצאין האחרים אובדין.

ב גמרא שנינו במשנתנו בדין הבאת שתי מחציותיה של מנחת חביתים. ומביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב במנחת החביתים "זה קרבן אהרן... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" (שם): אילו היה נאמר "מנחה תמיד מחצית בבוקר ומחצית בערב" — הייתי אומר מכאן שהכהן הגדול מביא חצי עשרון ("מחצית") מביתו בשחרית ומקריב אותו, ואחר כך מביא עוד חצי עשרון מביתו בערבית ומקריב אותו — לכך

תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מקריב, הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא מביתו בבוקר עשרון סולת שלם וחוצהו לשתי מחציות, ומקריב מחצה אחת בבקר, ואת המחצה השנית הריהו מקריב בין הערבים.

ואם אירע ולאחר שקרבה המחצית של שחר, נטמא המחצה של בין הערבים, או שאבד מחצה זה, יכול צריכים היינו לומר שיביא הכהן הגדול חצי עשרון מביתו בערבית ויקריב? לכך תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מביא.

הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא עשרון שלם נוסף מביתו, לפני בין הערביים, וחוצהו לשתי מחציות. ומקריב מחצה אחת מהן, והמחצה השנית אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (מחצית העשרון הראשון שקרבה בבוקר, ומחצית העשרון השני שקרבה בין הערביים) קריבין, ושני חצאין (המחצית השניה של העשרון הראשון שנטמאה או שאבדה, והמחצית השניה של העשרון השני)

אובדין. כהן גדול שהביא עשרון סולת מביתו, והקריב את המחצה הראשונה שלו בשחרית ומת לאחר מכן, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, יכול תאמר שיביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו להקרבת מחצית מנחת החביתים של בין הערביים. או שיביא הכהן הגדול החדש את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם)? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מביא ומקריב.

הא [הרי] זה כיצד יעשה הכהן הגדול החדש? הריהו מביא מביתו עשרון סולת שלם, וחוצהו, ומקריב מחצית אחת, ואילו המחצה השנית של עשרון זה — אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש) — אובדין, ושני חצאין (המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש) — קריבין.

ג שנינו בברייתא בדין מנחת חביתים של כהן גדול שמת לאחר הקרבת מנחת חביתים של בוקר והתמנה כהן גדול חדש תחתיו, כי שתי מחציות אבדו, זו של הכהן שמת וזו של הכהן החדש. ובענין זה תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: מחצה של הכהן הראשון (שמת) ומחצה של הכהן השני שהולכות לאיבוד — תעובר צורתן תחילה. כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, ואז יצאו לבית השריפה.

אמר ליה [לו] רב נחמן: בשלמא [נניח, מובן] שיש לפסול בלינה את החצי של הכהן הראשון לפני שמוציאים אותו לשריפה — שכן איחזי [היה ראוי] חצי זה להקרבה מתחילה, לפני שמת הכהן הגדול הקודם, ולכן אי אפשר לאבדו מיד. אלא החצי של הכהן הגדול השני למה ליה [לו] עיבור צורה? והרי מעיקרא [מתחילה], מייד כשהובא עשרון סולת שלם ונחצה לשניים, לא היה ראוי חצי זה להקרבה והיה ברור כי לאיבוד קא אתי [הוא הולך] ומדוע יהא צריך לעיבור צורה?

אלא זה שאמר לך גירסה זו של דבריך, מני [מי הוא]? התנא דבי [של בית] מדרשו של רבה בר אבוה הוא, שכן אמר רבה בר אבוה כי כל קודש שנפסל, ואפילו פסול פיגול שחמור, ופסול מן התורה — אינו נשרף מייד, אלא טעון תחילה עיבור צורה, ורק לאחר מכן יוצא לבית השריפה.

רב אשי אמר הסבר אחר לנוסח הדברים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבה בר אבוה, וסבורים כי הנפסל בפיגול אינו טעון עיבור צורה, כיון דבעידנא דפלגי בהו [שבזמן שחולק אותם] הכהן הגדול החדש את שתי המחציות מהעשרון שהביא, אי בעי [אם רוצה] — הרי את האי [זה] החצי הוא מקריב, ואי בעי [ואם רוצה] — את האי [זה] החצי השני הוא מקריב, שהרי אין חצי מסויים שהוגדר מתחילה לקדושה, אם כן שני החצאים הללו נחשבים כמיחזא חזו [ראויים] להקרבה, ולכך יש להמתין בשריפתו של השני עד שייפסל בלינה.

ד ומביאים עוד בדין מנחת חביתים. איתמר [נאמר] בברייתא: חביתי כהן גדול, כיצד בדיוק עושין אותן? שכן נאמר בהם "על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה תופיני מנחת פתים תקריב" (שם יד), והרי אלה אופני עשייה שונים. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן שכך מנחת חביתים נעשית: בתחילה הריהו אופה בתנור, ואחר כך הריהו מטגנה במחבת. ואילו ר' אסי אמר בשם ר' חנינא שבתחילה הריהו מטגנה במחבת, ואחר כך הוא אופה בתנור.

ומסבירים חכמים אלה את שיטותיהם, אמר ר' חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב "תפיני" פירושו: תאפינה נאה, שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואילו יטגנוה בתחילה ורק לאחר מכן יאפוה — אין היא נאה בשעת אפייה. ואילו ר' אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב "תפיני" פירושו: תאפינה נא, שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה כבר מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צורכה ("נא"). ולכך יש לטגנה לפני אפייתה.

ומעירים: מחלוקת אמוראים זו הריהי כמחלוקת תנאי [תנאים] שחלקו כבר בנושא זה. שכך שנינו בברייתא: משמעות הכתוב "תפיני" — תאפינה נא. ואילו רבי אומר: משמעות "תופיני" — תאפינה נאה. ועוד דעה נוספת, ר' יוסי אומר: אמר הכתוב "תופיני" בלשון רבים — תאפינה רבה (הרבה), לומר שאופים אותה, ולאחר מכן מטגנים אותה, ושבים ואופים אותה. שכן אית ליה [יש לו, מקבל] ר' יוסי הן את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נא (ולכך מטגננים אותה לפני אפייתה), ואולם אית ליה [יש לו, מקבל] ר' יוסי גם את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נאה (לפני טיגון), ולכך הריהו מצריך שתי אפיות, לפני טיגון ולאחר טיגון.

ה ועוד בדרך עשייתה של מנחת חביתי כהן גדול, תנן התם [שנינו שם, במשנה בהמשך]: חביתי כהן גדול — לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים העזרה שבמקדש, ודוחות את השבת.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדוחה עשייתן את השבת? אמר רב הונא: בענין מנחה זו נאמר "תפיני", וכוונתו — תאפינה נאה, שכשהן אפויות שתהיינה נאות ואי אפי לה [ואם אופה אותה] מאתמול — אינשפה [התקלקלה] לה ושוב אינה נאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם טעם הדבר הוא כדי למנוע את קלקולה של המנחה — אימא [אמור] שיאפה אותה בערב שבת, ודכביש ליה בירקא [ושיכבוש אותה, יכסנה, בירק] כדי שלא תתקלקל!

טעם אחר להיתר אפייתה של מנחת חביתים בשבת, החכם דבי [של ביתו] מדרשו של ר' ישמעאל תנא [שנה]: נאמר "על מחבת בשמן תעשה", והלשון "תעשה" באה להדגיש שתיעשה המנחה בכל אופן ומצב, ואפילו בשבת, "תעשה" — ואפילו בטומאה.

טעם אחר אביי אמר, שכן אמר קרא [הכתוב]: "סלת מנחה תמיד" (שם),