עירובין ז ע"א

וכשיטת ר' יהושע היא דלא משגח [שאינו משגיח] בבת קול ולפי שיטה זו עדיין לא הוכרעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

ואיבעית אימא הכי קאמר [ואם תרצה כך נאמר] בברייתא זו: כל היכא דמשכחת תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי [בכל מקום שאתה מוצא שני תנאים ושני אמוראים החולקים זה על זה] כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל — לא ליעבד כי קוליה דמר וכי קוליה דמר, ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר. אלא, או כי קוליה דמר וכחומריה עביד, או כקוליה דמר וכחומריה עביד [לא יעשה כהקלתו של חכם זה וכהקלתו של חכם זה, ולא כהחמרתו של חכם זה וכהחמרתו של חכם זה. אלא, או כהקלותיו של חכם זה וכהחמרתו יעשה, או כהקלתו של חכם זה וכהחמרתו יעשה].

דברים אלה שאמרנו באו ליישב את לשונה של הברייתא. מכל מקום, בכל אופן, קשה ממה שעשו באותו מבוי שהחמירו עליו גם כשיטת רב וגם כשיטת שמואל!

אמר רב נחמן בר יצחק: כוליה כרב עבדוה [כולו כשיטת רב עשו] ומה שלא סמכו במבוי זה על צורת הפתח בלבד הרי אמר רב הונא אמר בשם רב: הלכה ואין מורין כן. שאף שסבור רב שצורת הפתח מתירה במבוי מפולש, מכל מקום אין מורים לרבים לעשות כן, אלא מחמירים כשיטת חנניה.

ושואלים: ולשיטת רב אדא בר אהבה אמר בשם רב שאמר שבאותו נושא: הלכה ומורין כן, מאי איכא למימר? [מה יש לומר] ומדוע החמירו כשתי השיטות?

אמר רב שיזבי: כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי — היכא דסתרי אהדדי [כאשר אין אנו עושים כחומרות של שנים — הרי זה במקום שהן סותרות זו את זו]. שבמקום שטעמי השיטות סותרים זה את זה, אם יחמיר בשתיהן נמצא סותר את עצמו.

כגון ענין זה של הלכה בשדרה וגולגולת. דתנן [ששנינו במשנה]: השדרה והגולגולת של המת שחסרו (שנפל חלק מהן) שוב אינם מטמאות טומאת אוהל כמת שלם, אלא רק כעצמות בלבד. הלכה עקרונית זו מקובלת היתה, אולם נחלקו — כמה חסרון יהיה בשדרה ותחשב חסרה לענין זה? בית שמאי אומרים: אם היו חסרות בה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. וכן נחלקו בחסרון בגולגולת, בית שמאי אומרים: חסרונה, כמלא נקב שעושה מקדח, ובית הלל אומרים: כדי שינטל מן החי וימות, ושיעורו גדול יותר.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין טריפה; שבית שמאי אומרים שבהמה נעשית טריפה אם חסרו בה שתי חוליות, ובית הלל אומרים שהיא טריפה אפילו בחסרון חוליה אחת. ואינו יכול להחמיר בדיני טריפה כשיטת בית הלל, ובדיני טומאת המת כשיטת בית שמאי, כיון ששתי המחלוקות תלויות זו בזו, ואינו יכול לנהוג כשתי דעות סותרות.

אבל היכא דלא סתרי אהדדי — עבדינן [במקום שאינם סותרים זה את זה — אנו עושים] כשתי חומרות. ואף במבוי העקום כיון שהחמירו כשתי שיטות נפרדות (לענין מבוי מפולש ולעיקר דינו של מבוי סתום) מותר הדבר.

ושואלים: האם היכא דסתרי אהדדי לא עבדינן?! [ובמקום שסותרים זה את זה אין אנו עושים]? מתיב [מקשה] רב משרשיא: מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין; משום שנוסף למעשר הראשון (הניתן ללויים) שהוא קבוע בכל שנה, מפרישים בשנה אחת מעשר שני שאותו מעלים לירושלים, ובשנה אחרת מעשר עני הניתן לעניים. וכיון שלא קבע ר' עקיבא לאיזו שנה בשמיטה שייכים פירות אלה, הפריש עבורם גם מעשר שני וגם מעשר עני. אחד כדברי בית שמאי שאומרים שראש השנה לאילנות באחד בשבט, וכיון שיום זה שייך לשנה החדשה יש לעשר בה כתורת אותה שנה. ואחד כדברי בית הלל שראש השנה לאילנות בחמשה עשר בשבט, ויש לעשרו כפי הראוי בשנה שעברה. ואם כן החמיר על עצמו שתי חומרות הסותרות זו את זו?!

ומשיבים: ר' עקיבא נהג כן לא משום שרצה להחמיר כשתי השיטות, אלא גמריה איסתפיק ליה [תלמודו הסתפק לו] ולא ידע אי [אם] בית הלל בחד [באחד] בשבט אמור [אמרו], אי בחמיסר בשבט אמור [או בחמישה עשר בשבט אמרו], ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא [ועשה כאן לחומרה וכאן לחומרה].

א על הבעיה בתיקון מבואות המפולשים יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר], אמר רב יהודה אמר רב: מחלוקת של תנא קמא וחנניה כשיש בסרטיא [רחוב, רשות הרבים העשויה להילוך בני אדם], מכאן וסרטיא מכאן לצד המבוי, או פלטיא [רחוב השוק] מכאן ופלטיא מכאן.

אבל אם היתה סרטיא מכאן ובקעה שהיא כרמלית, ואסורה רק מדברי חכמים מכאן, או בקעה מכאן ובקעה מכאן — עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן. והרי זה מועיל לתיקון המבוי אף לשיטת חנניה.

ומתחילה תוהים על עיקר הענין: השתא [עכשיו] הרי אמרת שאם היתה סרטיא מכאן ובקעה מכאן, דיו בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, אם היתה בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא?! [נצרכה לומר שמועיל?!]

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך נתכוון]: אם היתה סרטיא מכאן ובקעה מכאן — נעשה כבקעה מכאן ובקעה מכאן.

והיה רב יוסף מסיים בה בהלכה זו משמיה [משמו] של רב יהודה עצמו שאם היה מבוי כלה לרחבה שלאחורי הבתים, אף שהיא פרוצה לרשות הרבים, אין צריך לתקן בצד זה של המבוי כלום, שהריהו כסגור.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] של רב יהודה כשיטת רבו שמואל היא ולא מדברי רבו האחר, רב.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

וכולה ברייתא [הגרא"מ הורוויץ זצ"ל] רבי יהושע היא, דלא משגח בבת קול! דקאמר [בבא מציעא דף נט:]: לא בשמים היא, שכבר ניתנה לנו התורה מהר סיני [תוספות שם]! ואיבעית אימא: לעולם הלכה כבית הלל ואף הרוצה לעשות כדברי בית שמאי כקוליהון וחומריהון אינו עושה, שכבר יצתה בת קול שהלכה כבית הלל! אלא הכי קאמר הברייתא: כל היכא דמשכחת תרי תנאי, ותרי [או תרי] אמוראי דפליגי אהדדי [כשתמצא תנאים או אמוראים החולקים ביניהם] כעין מחלוקת שנחלקו בדברים אחרים בית שמאי ובית הלל, הרוצה לעשות כדברי זה - עושה, והרוצה לעשות כדברי זה - עושה! ובלבד דלא ליעבד כי קוליה דמר, וכי קוליה דמר, [וכדאיתא בברייתא: מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע]. ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר, [וכדאיתא בברייתא: מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר: הכסיל בחושך הולך]. אלא: או כי קוליה דמר - וכחומריה, עביד [יעשה כקולתו וחומרתו של זה] ! או כקוליה דמר - וכחומריה, עביד! [וכדאיתא בברייתא: אלא אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון].

והשתא הדרינן לאקשויי, אהא דבנהרדעא פסקו לעשות הן כחומרי רב והן כחומרי שמואל, דמכל מקום קשיא האיך עבדו כן להחמיר כשניהם?! דקא סלקא דעתין השתא, דאף שאם רוצה להחמיר או להקל כשניהם בשני מחלוקות שאינם כרוכים זה בזה כלל, ודאי עושה, והכא במבוי עקום דנהרדעא, הרי אנו מחמירין כחומרא דחד במחלוקת דמבוי עקום, וכחומרא דחד במחלוקת דמבוי מפולש, ואין מחלוקות אלו כרוכים ותלויים זה בזה כלל! מכל מקום, כיון דלענין היתר מבוי עקום, בין למר ובין למר סגי בצורת הפתח, אי אפשר להחמיר יותר משניהם [תוספות וריטב"א].

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: כוליה כרב עבדוה בנהרדעא, ולא הטילו עליו מדשמואל כלום, דהא רב סבירא ליה תורתו כמפולש, ואף דלרב גופיה, להיתר מפולש סגי בצורת הפתח דהא אמר רב הלכה כתנא קמא דהכי סבירא ליה, זה אינו, דאמר רב הונא אמר רב: הלכה כתנא קמא דסגי בצורת הפתח, ואין מורין כן למעשה, אלא כחנניה דבעי דלת!

ומקשינן: ולרב אדא בר אהבה אמר רב, דאמר: הלכה כתנא קמא - דסגי בצורת הפתח למבוי מפולש - ומורין כן, מאי איכא למימר, היכי עבדי בנהרדעא כתרי חומרי?

אמר ומשני רב שיזבי: כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי, הני מילי היכא דסתרי תרי החומרות אהדדי לגמרי, וכגון שדרה וגולגו לת!

וכי הא דתנן: עצם מת [שאין עליה בשר] גדולה כשעורה, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אבל שדרה שלימה של מת או גולגולת שלימה של מת, מטמאים אף באוהל!

השדרה והגולגולת שחסרו - כשיעור שאין יכול לחיות כך, אילו חסרו מחיים - דינם כשאר עצם שאינו מטמא באוהל!

וכמה חסרון בשדרה שאינו יכול לחיות, ולפיכך אינו מטמא באוהל? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת!

ובגולגולת כמה חסרון שלא תטמא באוהל? בית שמאי אומרים: אם ניטל מן הגולגולת כמלא מקדח [מפרש לה בבכורות] ! ובית הלל אומרים: אם ניטל מן הגולגולת, כשיעור כדי שינטל מן החי וימות בהכי, הוי חסרון [ומפרש שיעורו בבכורות]!

ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן ממילא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין טריפה, בכמה חסרון שבשדרה ובגולגולת חשיב טריפה, שהרי אם אין יכול לחיות, הוה טריפה!

והשתא משנינן: דלא אמרו שאין לעשות כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל אלא בכגון האי פלוגתא דשדרה וגולגולת, שאם יחמיר אדם כבית שמאי לחוש לטומאת אוהל בשדרה שחסרה רק חוליה אחת, ומשום שסובר שיכול החי לחיות בחסרון חוליא אחת, ומאידך יעשה כחומרת בית הלל וימנע מלאכול בהמה שחסרה לה חוליא אחת דהויא טריפה לבית הלל, בזה הוא דאמרינן דהוי כסיל ההולך בחושך! דממה נפשך: אי סברת כבית שמאי דבחסרון חוליה אחת אפשר לחיות, אף טריפה לא הוי, דהא בהא תליא! וזה הולך בחושך ועושה תרי חומרי דסתרי אהדדי.

אבל היכא דלא סתרי אהדדי, עבדינן! וכגון, גבי מבוי עקום! ואף דממה נפשך סגי בצורת הפתח בין לרב ובין לשמואל וכמו שנתבאר, מכל מקום מתרי טעמי הוא דסגי בצורת הפתח [דרב סבירא ליה א. מבוי עקום תורתו כמפולש, ב. מבוי מפולש, תיקונו בצורת הפתח]. ואם סובר אדם כרב במה דסבירא ליה דמבוי עקום תורתו כמפולש, ומאידך סובר כשמואל דמבוי מפולש בעי דלת, אין הוא סותר דברי עצמו, כיון דלא תליא הא בהא!

ותמהינן: והיכא דסתרי תרי חומרות אהדדי אטו לא עבדינן?! מתיב עלה רב משרשיא: שנה ראשונה, שניה, רביעית וחמישית של שמיטה נוהג בהם מעשר שני! ושנה שלישית וששית נוהג בהם מעשר עני! ונחלקו בית שמאי ובית הלל מתי מתחדשת השנה, ומשתנה דין מעשר האילנות: בית שמאי סוברים: באחד בשבט ראש השנה לאילנות. ובית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

מעשה ברבי עקיבא שליקט פירות מעץ אתרוג באחד בשבט שבסוף שנה שניה הנכנסת לשלישית, ונהג בו לחומרא שני עישורין [מיני מעשרות], מעשר אחד לעני נהג בו כדברי בית שמאי שכבר נתחדשה שנה שלישית שהיא שנת מעשר עני. ומעשר אחד שהוא מעשר שני נהג בו כדברי בית הלל שעדיין שנה שניה - ששנת מעשר שני

- היא! [לא שהפריש שני פעמים, אלא: הפריש מעשר שני על תנאי, וחיללו ואכל הוא עצמו את המעות בירושלים, ואת המעשר עצמו נתן לעניים; תוספות כאן, וראה "עיונים"].

והשתא תיקשי היאך עביד רבי עקיבא כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, והא מה דעביד רבי עקיבא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי, שאם חייב במעשר שני אי אפשר שיהא חייב במעשר עני? ומשנינן: רבי עקיבא גמריה איסתפיק ליה, [נסתפק כיצד קיבל] ולא ידע אי בית הלל בחד בשבט אמור, אי בחמיסר בשבט אמור, ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא, ונמצא שהחמיר רק כבית הלל, ולא עשה כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל! [וביאר הריטב"א: דדוקא הכא לא מיקרי כסיל בחושך הולך כיון "שלא היה מי שיברר לו האמת. אבל מי שעושה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין, אף על פי ששורת הדין כך יש לו לעשות, מכל מקום אכתי קרינא ביה שהוא כסיל הולך בחושך, שהיה לו ללמוד ולא למד". וראה מה שכתב על זה, בחזון איש יורה דעה סימן ק"נ סק"ה].

יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: אמר רב יהודה אמר רב: מחלוקת ששנינו לעיל: כיצד מערבין מבואות המפולשים, אי בעי דלת או צורת הפתח, במפולשין לסרטיא [רחוב שעשוי למהלך בני אדם, והוא רשות הרבים] מכאן וסרטיא מכאן, משני צדי המבוי, או במפולשין לפלטיא [רחוב העשוי לשווקים, והוא רשות הרבים] מכאן ופלטיא מכאן.

אבל אם היו המבואות מפולשין ופתוחין לסרטיא [רשות הרבים] מכאן ולבקעה [כרמלית, ואסורה בטלטול מדרבנן] מכאן, או פתוחה לבקעה מכאן ובקעה מכאן סגי לכולי עלמא, אם עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן!

ותמהינן: למה לי לאשמועינן דבקעה מכאן ובקעה מכאן סגי בצורת הפתח, השתא סרטיא שהיא רשות הרבים מכאן ובקעה מכאן, אמרת: דסגי אם עושה לו צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן! בקעה שהיא כרמלית מכאן ובקעה מכאן - מיבעיא לך למימר דסגי בצורת הפתח?!

ומשנינן: הכי קאמר הברייתא: אם היה המבוי מפולש לסרטיא מכאן ובקעה מכאן, נעשה אותו מבוי כאילו היה מפולש לבקעה מכאן ובקעה מכאן וסגי ליה בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

ומסיים בה רב יוסף במימרא דלעיל, דקאמר לה משמיה דרב יהודה דאמר משמיה דרב, והוסיף משמיה דרב יהודה, שלא משמיה דרב: אם היה המבוי הפתוח מצדו האחד לרשות הרבים, כלה בלא מחיצה מפסקת לרחבה [מסתיים בקצהו השני לתוך הרחבה, שהיא חצר שאחורי הבתים מוקפת ארבע מחיצות שהיא רשות היחיד גמורה, ואין בה דיורין], וגם נפרץ הכותל מעברה השני של הרחבה לרשות הרבים - פירצה עד עשר אמות - כנגד פירצת המבוי שלצד הרחבה, הרי זה מבוי סתום ואין צריך כלום "לתקן אותה פתיחה [של המבוי] שלצד הרחבה" [רש"י], אלא אותה פתיחה של המבוי לרשות הרבים. [וכתבו התוספות: "ולא חשיב ליה כמפולש, משום דביציאתו מן המבוי יש מקום לנטות לכאן ולכאן לצדי הרחבה, ולא אתי למישרי מפולש". וכוונתם: דאי לאו האי טעמא הוי בעי תיקון במקום הפירצה לרחבה, משום ד"מיחזי כמפולש "].

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דאמרת משמיה דרב יהודה דבמבוי הכלה לרחבה אין צריך כלום, ולא פירש לך רב יהודה ממאן גמרה, דשמואל היא! כלומר: משמואל רביה גמרה!

וכשיטת ר' יהושע היא דלא משגח [שאינו משגיח] בבת קול ולפי שיטה זו עדיין לא הוכרעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך נתכוון]: אם היתה סרטיא מכאן ובקעה מכאן — נעשה כבקעה מכאן ובקעה מכאן.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] של רב יהודה כשיטת רבו שמואל היא ולא מדברי רבו האחר, רב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the latter statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who does not pay attention to a Divine Voice that attempts to intervene in matters of halakha, for according to him, the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel has not yet been decided.

The Gemara suggests yet another resolution: And if you wish, say instead that this is what the baraita is saying: Wherever you find two tanna’im or two amora’im who disagree with each other in the manner of the disputes between Beit Shammai and Beit Hillel, one should not act either in accordance with the leniency of the one Master and in accordance with the leniency of the other Master, nor should one act in accordance with the stringency of the one Master and in accordance with the stringency of the other Master. Rather, one should act either in accordance with both the leniencies and the stringencies of the one Master, or in accordance with both the leniencies and the stringencies of the other Master.

All of this is suggested to explain the wording of the baraita. In any case, it is difficult to explain the law with regard to the alleyway in Neharde’a, concerning which they simultaneously adopted the stringencies of both Rav and Shmuel.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: In fact, they acted entirely in accordance with the opinion of Rav, and the reason that they required doors and did not rely on the opening in the form of a doorway alone is due to that which Rav Huna said that Rav said: This is the halakha; however, a public ruling is not issued to that effect ab initio. Although Rav maintains that an opening in the form of a doorway is sufficient in an open alleyway, a public ruling is not issued to that effect; rather, the ruling is stringent, in accordance with Ḥananya’s position, and requires doors.

The Gemara asks: And according to the statement of Rav Adda bar Ahava that Rav said, as Rav Adda bar Ahava said that Rav said with regard to the same issue: This is the halakha and a public ruling is issued to that effect, what can be said? Why did the residents of Neharde’a adopt the stringencies of the two authorities?

Rav Sheizvi said: The principle of dictating when we do not act in accordance with the stringencies of two authorities applies only in a case where the two stringencies contradict one another. In these types of cases, following both stringencies would result in an internal contradiction.

The Gemara illustrates this principle with an example from the laws governing the spine and skull. As we learned in a mishna: The spine and the skull of a corpse that are incomplete do not impart ritual impurity via a tent as a corpse would; rather, they impart impurity only through contact or if they are carried as individual bones. This basic law was unanimously accepted, but the details were the subject of dispute: How much is considered a deficiency in the spine for this purpose? Beit Shammai say: If it is missing two vertebrae, and Beit Hillel say: Even if it is missing only one vertebra. And similarly, they argued over the deficiency in the skull: Beit Shammai say: It must be missing piece the size of a drill hole, and Beit Hillel say: It must be missing an amount that, when removed from a living person, would cause him to die, which is a larger amount.

And Rav Yehuda said that Shmuel said: Beit Shammai and Beit Hillel argued likewise with respect to a tereifa, a kosher animal suffering from a wound or illness that will cause it to die within twelve months, and which is prohibited to be eaten even after the required ritual slaughter. Beit Shammai say that an animal is regarded as a tereifa if it is missing two vertebrae, while Beit Hillel hold that it is a tereifa if it lacks even one. In such a situation, a person must not be stringent with regard to the halakhot of tereifa in accordance with the view of Beit Hillel, and at the same time be stringent with regard to the halakhot of ritual impurity of a corpse in accordance with the view of Beit Shammai, for the two disputes relate to the same issue, and one must not act in accordance with two contradictory opinions.

Rav Sheizvi continues: However, in a case where the two stringencies do not contradict one another, we may indeed act in accordance with the stringencies of two authorities. Therefore, the stringencies adopted in the case of the alleyway in Neharde’a were legitimate, for the two stringencies related to two separate issues: Rav’s stringency was that an L-shaped alleyway is regarded like an open alleyway, and Shmuel’s stringency was that an open alleyway requires a door.

The Gemara challenges Rav Sheizvi’s assertion: Is it true that we do not act in accordance with the stringencies of two authorities in a case where the two stringencies contradict one another? Rav Mesharshiya raised an objection from a baraita: There was an incident involving Rabbi Akiva, who gathered the fruit of a citron tree on the first of the month of Shevat and applied the laws of two tithes to it. After teruma and the first tithe have been separated, an additional tithe is separated from what is left. During the first, second, fourth, and fifth years of the Sabbatical cycle, second tithe is set aside to be taken to Jerusalem and eaten there by its owner, while during the third and sixth years, poor man’s tithe is set aside to be distributed to the needy. When tithing the fruit picked on the first of Shevat, Rabbi Akiva set aside both additional tithes, second tithe and poor man’s tithe: He set aside one in accordance with the statement of Beit Shammai, who say that the new year for trees begins on the first of Shevat, and as that day belongs to the new year, a tithe must be set aside in accordance with the law of that year; and he set aside one in accordance with the statement of Beit Hillel, that the new year for trees is the fifteenth of Shevat, and any fruit picked prior to that date must be tithed in accordance with the law of the previous year. Apparently, Rabbi Akiva adopted for himself two contradictory stringencies.

The Gemara answers: Rabbi Akiva did not act in this way in order to be stringent in accordance with both opinions, but because he was in doubt with regard to his tradition and did not know whether Beit Hillel said the New Year for trees falls on the first of Shevat or on the fifteenth of Shevat, and therefore he acted stringently here and stringently there.

The Gemara resumes its discussion of alleyways that are open on two opposite sides. Rav Yosef sat before Rav Huna, and he sat and said: Rav Yehuda said that Rav said: The dispute between the anonymous first tanna of the baraita and Ḥananya refers to a case where there is a main street [seratya] from here, on one side of the alleyway, and a main street from here, on the other side. Alternatively, it refers to a case where there is a plaza [pelatya] from here, on one side of the alleyway, and a plaza from here, on the other side.

But if there is a main street from here, on one side, and a valley from here, on the other side, a valley being a karmelit, which is neither a public domain nor a private domain, in which carrying is prohibited on Shabbat by rabbinic decree, or if there is a valley from here, on one side, and a valley from here, on the other side, one constructs an opening in the form of a doorway from here, on one side of the alleyway, and places a side post or a cross beam from here, on the other side. One is thereby permitted to carry in the alleyway even according to the opinion of Ḥananya.

The Gemara raises a question about this ruling: Now, if you say that where there is a main street from here, on one side of the alleyway, and a valley from here, on the other side, it is sufficient to construct an opening in the form of a doorway from here, on one side, and a side post or a cross beam from here, on the other side, was it necessary to state that these are sufficient if there is a valley from here, on one side of the alleyway, and a valley from here, on the other side?

The Gemara answers: This is what he intended to say: If there is a main street from here, on one side, and a valley from here, on the other side, it is considered as if there were a valley from here, on one side, and a valley from here, on the other side.

The Gemara continues: And when Rav Yosef reported this ruling, he concluded with a statement in the name of Rav Yehuda himself, without attributing it to one of Rav Yehuda’s teachers: If the alleyway terminated in a backyard, i.e., a closed-off area behind a group of houses, then even if there is a breach in the wall between the yard and the public domain beyond it, nothing is needed on this side of the alleyway, as it is considered closed.

Abaye said to Rav Yosef: This ruling of Rav Yehuda is a ruling of his teacher Shmuel, and not of his other teacher, Rav.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובגולגלת בית שמי אומ' כמלא מקדח במשנה שנו באי זה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר' מאיר וחכמי' אומ' בגדול של לשכה בפר' ב' דאהלות ובית הלל אומ' כדי שינטל מן החי וימות תמצא פירוש שלו במסכת בכורות בפר' על אלו מומין שוחטין את הבכור (בכורות לז) יתיב רב חסדא ומיבעיא ליה כדי שינטל מן החי כמה אמ' רב תחליפא בר אבדימי הכי אמ' שמואל כסלע:

מעשה בר' עקיבה שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עישורין כו' ובגמ' דבני מערבא גרסי מה עשה קרא שם למעשר שני ופדאו ונתנו לעני ועל זו הדרך ישיג בקשתו לרווחא דמילתא שרצה לעשות לפנים משורת הדין כדי להנצל מן הספק ממה נפשך לפי שקרא עליו שם מעשר שני ואחר כך פדאו ונתנו לעניים והניח הכסף שמור אצלו עד שיאכלנו בירושלם לפנים מן החומה לפי מה שפרט בו הכת' (דברים י״ד:כ״ה-כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך שאם יהיו בית הלל הם שאמרו באחד בשבט ראש השנה לאילן זה המעשר שהפריש מעשר עני הוא וכבר נטלו מי שהוא ראוי לו ואם בט"ו בשבט אמרו הרי שנה שנייה עדין לא יצאת וזה המעשר שהפריש מעשר שני הוא וחייב לאכלו הוא או כספו בירושלם ולפיכך פדאהו בכסף ואכל כספו לפנים מן החומה כראוי לו כדי להינצל מן הספק:

כב"ה עושה ובלבד שלא יעשה כקולי זה וכקולי זה או כחומרי זה וכחומרי זה. ופרקינן הא דעבוד דלת בהאי מבוי עקום כוליה כרב עבוד דאע"ג דאמר רב הלכה כת"ק (א') [הא אמר] אין מורין כן אלא כב"ה ואליבא דחנניה דאמר עושה דלת ולרב אדא בר אהבה דאמר הלכה ומורין כן פריק רב שיזבי כי לא עבדינן כתרי חומרי כגון שדרה שנעקרה צלע מעיקרא טריפה.

דסתרי אהדדי דחיסרן בשדרה חוליא וצלע בהדא ונעקרה צלע בלא חוליא אבל תרי חומרי דלא סתרי אהדדי עבדינן. וכבר פירשנו שמועה זו בפרק אלו טרפות [באהלות תנן] כמה חסרון בשדרה כדי שינטל מן החי וימות.

ולענין טרפה תנן זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה וכיון שאתה עושה חוליא אחת טריפה ולענין טומאה [אם חסר] חוליא אחת [אתה] מטמא באהל דהן סותרין זה את זה. פי' תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת דתנן בתרוייהו כדי שינטל מן החי וימות. גבי טומאה תנן כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל בש"א ב' חוליות ובה"א אחת. וחלוקתם דב"ש סברי לא מיית עד דאשתלפי מיניה תרי חוליות. וב"ה סברי כשתנטל חוליא אחת מיית וכאלו הותזה ראשו ואם נחמיר כב"ה לחשבו מת ולטמא במגע מת ולכשימות לגמרי [אינו] מטמא באהל שכבר חסר כדי שינטל מן החי וימות. ואם כשניטלה ממנו חוליא אחת אינו מת אלא חי הוא [כב"ש] אינו מטמא במגע. אבל לטמויי במגע כב"ה ובאהל כב"ש לא אפשר דהא העיקר דסמכא דתרוייהו עליה כדי שיטול מן החי וימות ואי אפשר לחלל בשעה אחת לב"ש חי ולב"ה מת. וכיון ששנינו בטריפה נמי זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה שמפרכסין טמאין [אף] כזנב הלטאה שמפרכסת. ומי שנטלה ממנו חוליא אחת לב"ה כאילו הותזו ראשיהן:

יתיב רב יוסף וקאמר הא דת"ר כיצד מערבין ואוקימנא במבואות המפולשות לרה"ר מחלוקת ת"ק וחנניה בסרטיא או פלטיא מיכן.

אבל סרטיא מיכן ובקעה מיכן עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום.

אבל סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. תמיה לי מאי נפקא לה מיהא לרב, דהא איהו כתנא קמא סבירא ליה ואפילו בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ומיהו למאי דאמרינן משמיה דרב דהלכה כת"ק ואין מורין כן ניחא, דקמ"ל דבסרטיא מכאן ובקעה מכאן מורין דדברי הכל היא. אבל לאידך קשיא לי, וצ"ע.

ומסיים בה משמיה דרב יהודה ואם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום. פירש רש"י ז"ל: דרחבה זו אין בה דיורין וחצר שאחורי הבתים היא ומוקפת ד' מחיצות. ועל כרחין בשנפרצה רחבה לרשות הרבים קאמר, דאי בשלא נפרצה ולאשמועינן שאין המבוי צריך תיקון מחמת הרחבה פשיטא (אלא) שרחבה אינה אוסרת את המבוי דהא אין בה דיורין וכל שאין בה דיורין אינה אוסרת, וכדאמרינן לקמן בפרק פסין (עירובין כד, ב) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מרחבה למתא וממתא לרחבה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דשרי לית בה דיורין מאן דאסר זמנין דהוו ביה דיורין. ובכל התורה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (שילהי שבת), הלכך הרחבה הויא סתימא מעליא למבוי וכמבוי שראשו אחד רחב הוא. ועוד דהשתא גבי פלוגתא דמבואות המפולשין לרשות הרבים קאי וסיומא דההיא הוא, וקאתא לאשמועינן דאף ע"ג דנפרצה רחבה כנגדו לא חשבינן ליה כאילו מבוי זה נפרץ לרשות הרבים, אלא איהו לרחבה הוא דכלה ולמקום המותר לו נפרץ, והלכך אינו צריך תיקון כלל. ומש"ה קא קשיא ליה לאביי ואמר דהא דרב יהודה לאו דרב היא אלא דשמואל רביה. ואע"ג דרישא קאמר משמיה דרב על כרחך האי סיומא לאו דרב, דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב ירמיה אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור וחצר מותרת, וקס"ד השתא דטעמא דרב באיסור המבוי לאו משום שנפרץ לחצר הוא ושתהא רגל החצר אוסרתו מדנקט ונפרצה החצר כנגדו, דאי איסורא משום החצר לימא בלא נפרצה החצר כנגדו. וטעמא דאין החצר אוסרתו כדאמרינן בסמוך (ח, א) דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי וגפופי החצר הרי הן כגפופי המבוי, אלא טעמא דמבוי משום דנפרצה חצר כנגדו והרי זה כאילו נמשך המבוי וכלה לפרצת החצר והרי זה כמפולש לרשות הרבים ודלא כרב יהודה.
וא"ת ומי דחקו לאביי לומר כן לימא דאיסור מבוי משום דנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו דקאמר משום שריותא דחצר נקט ליה וכדאמרינן במסקנא. י"ל דקס"ד דאביי דאי משום הא פשיטא דמתניתין היא (להלן עירובין כב, ב) חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, דהא למסקנא (להלן עירובין ח, א) פריך לה מינה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי לאו משנתינו היא זו, אלא לאוסרה למבוי קאמר.
וקשיא לי כיון שאין איסור המבוי משום דנפרץ לחצר במלואו אלא משום דנפרצה חצר כנגדו, א"כ נפרץ במלואו דקאמר למה לי דמשמע דאי לאו הכי אפילו מבוי שרי, והא אי אפשר לומר כן שאילו גיפופי מבוי מצלי ליה דלא לדונן משום מפולש השתא נמי נימא הכי, דהא גיפופי החצר כגיפופיו של מבוי וכאילו לא נפרץ במלואו הוא דהא על כרחך סבירא ליה לרב נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וי"ל דקס"ד השתא דנפרץ במלואו לאו משום איסור מבוי נקט ליה דהוא הדין נמי כי לא נפרץ במלואו, אלא חדא דאית בה תרתי קמ"ל, דטעמא דנפרצה חצר כנגדו הוא דאסור ומשום מפולש הוא, הא לאו הכי שרי ואפילו כי נפרץ במלואו לחצר דנראה מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי. ואי נמי יש לי לומר דדוקא נקט נפרץ מבוי במלואו הא לאו הכי מבוי נמי שרי, דכיון דאית ליה גיפופי ממש הנראין מבפנים אינו נראה לעומדין בין מבפנים בין מבחוץ ככלה לפרצת החצר וכמפולש לרה"ר אלא הרי נראה לכל שהוא פתוח לחצר והחצר היא שנפרצה לרה"ר, וכשם שאין פרצת החצר למבוי נדון לחצר משום פרצה אלא משום פתח לגבי מבוי נמי פתח הוא ולא הוי מפולש. ואינו דומה לנפרץ במלואו, דהתם אף ע"ג דקושטא דמלתא אינו כנפרץ גמור דגיפופי חצר נדונין ליה משום לחי ולאו פילוש גמור הוא שהרי החצר שנפרץ לתוכה מותר לטלטל בכולה, אפ"ה כיון דלעומדין בפנים נראה כמפולש לרה"ר וכאילו כלה לפרצת החצר אנו מחמירין עליו לדון אותו משום מפולש. ותדע לך דהא למסקנא מפלגינן בין שנפרץ לאמצע רחבה לנפרץ בצדי רחבה, ואע"ג דבין כך ובין כך לגבי חצר ניתר באותו גיפוף לבדו שנראה לו מבחוץ וכדאמרינן לקמן (עירובין ט, א) ונימא לבוד מרוח אחת ותשתרי, אלא דכי כלה באמצע הרחבה אינו נראה כנמשך וכלה לפרצה ואף ע"ג (כ)שנפרץ במלואו וכשנפרץ בצדי רחבה נראה כנמשך וכלה לפרצה, והכא נמי דכותה וכל שכן כיון שאינו נפרץ במלואו ונראה לכל שאינו נמשך עד הפרצה אלא כלה לחצר, כנ"ל.

ור׳ יהושע היא דאמ׳ אין משגיחין בבת קול. פרש״י ז״ל דאמר הכי בפ׳ הזהב גבי תנורו של עכנאי. וק״ל דהתם רבנן מודו ליה ואלו הכא פליגי עליה וסברי דהלכתא כב״ה. וי״ל דשאני התם שהתריס ר׳ אליעזר כנגד המרובין ולפיכך אין משגיחין בבת קול שכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות מה שאין כן בזו דב״ה נפישי אלא דב״ש מחדדי טפי.

שנהג בו שני עישורין. פי׳ ובכל א׳ מהם הוציא המעשר הראוי לכל האתרוג ולא מן הנשאר בלבד שא״כ שמא זה מעשר ואינו מפרישו כראוי. ובתוס׳ פירשו כי מעשר אחר הוציא וחללו על המעות ואח״כ נתנו לעניים בתורת מעשר עני א״נ שהוציא מעשר אחד ונתנו בירושלים לעניים שיאכלוהו שם:

גמריה אסתפיק ליה. פי׳ ולא היה מי שיברר לו האמת אבל מי שעשה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין אע״פ ששורת הדין כך יש לו לעשו׳: מ״מ אכתי קרינא ביה שהוא כסיל הולך בחשך שהיה לו ללמוד ולא למד. בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא: פי׳ דסגי ליה בצ״פ וא״ת ודילמא הא קמ״ל דאפי׳ האי צריך צורת פתח תירצו בתוס׳ דהא פשיטא כיון שהוא מפולש. וי״ל כי מלשון רב יוסף שאמר מחלקת נראה שלא בא אלא להשמיענו אלא שיורה חנניה דסגי ליה בצורת הפתח ודו״ק:

אם היה מבוי כולה לרחבה אינו צריך כלום. פי׳ לישנא מוכח שאינו צריך כלום ואפי׳ לחי וקורה לאותו רוח ומיירי ודאי כשרחבה פתוחה לרשות הרבי׳ דאי לא פשיטא דהא אין רחבה בה דיורין כדי שתאסור ועוד דממבוי מפולש לרשות הרבים דאיירי לעיל עסקינן אלא ודאי ברחבה מפולשת עסקי׳ ואשמועינן דההוא פלוש לא מזיק לן כלל. ופרש״י ז״ל דאע״ג דהאי רחבה אין בה דיורין כדמוכח מלישנא ה״ה לחצר שיש בה דיורין אלא דעובדא ברחבה הוה ופירושו בחצר דומיא כרחבה שאין שם דיורין לאסור וכגון שערבו עם בני המבוי וכדמוכח לקמן.

כבר ביארנו במסכת ראש השנה שכל מחלוקת שנזכר בתלמוד ונתלים באותו מחלקת דברים שהאחד הפך לחברו עד שנמצאת סברת כל אחד מהם קולא אצל דבר אחד וחומרא אצל דבר אחר כגון חסרון בשדרה הנזכר במסכת חולין [מב:] שלבית שמאי אינה חסרון עד שתחסר שתי חוליות ובבהמה אינה טרפה אלא בשתי חליות ולענין אהל לא נפקע ממנה תורת טומאת אהל אלא בשתי חליות ולבית הלל באחת וכן בגולגולת לבית שמאי כמלא מקדח ולבית הלל כדי שינטל מן החי וימות והוא כסלע והוא שיעור קטן (ממקח גדול) [ממקדח] כמו שיתבאר במסכת (ברכות) [בכורות] שנמצא לענין אהל המת בית שמאי לחומרא ולענין טרפות שבבהמה לקולא ובית הלל באהל לקולא ובטרפות לחומרא אעפ״י שבזו אין ראוי לו לעשות אלא כבית הלל הואיל והדבר ידוע שהלכה כמותו במקום בית שמאי בכל כיוצא בה מיהא ר״ל בשאר תנאים או אמוראים כל שלא נפסקה הלכה (באחד) [כאחד] מהם יש בחירה ביד התלמיד לפי שקול דעתו לפסוק כאחד מהם באחת ובשני לו באחרת [אבל לפסוק בשניהם להקל] הואיל והדברים תלויין זה בזה אינו רשאי שהרי נמצאו עכשו דבריו סותרים זה את זה ואם עשה כן אם פסק בשניהם להקל נקרא רשע ואם בשניהם להחמיר נקרא כסיל ואף במחלקת שאינה בדרך זה אלא ששניהם מצריכים איזה דבר זה לפי צד אחר וזה בא ועושהו לפי שני הצדדין שאף זה נקרא כסיל אלא יברור לו דעתו של אחד מהם הא אם בירר לו דעתו של אחד לפי מה שהוא יודע במעלתו אלא שנסתפק איזה הוא דעתו של זה ומצד אותו ספק יוצא ידי שתיהן אין זה בכלל המוזהר כיצד אתרוג הנכנס משנה שניה לשלישית שנחנט קודם שבט ונלקט לאחר שבט והרי שנחלקו בו חכמי׳ ור׳ אליעזר שר׳ אליעזר סובר שדינו כאילן לילך בו אחר חנטה ומתעשר כדין שנה שניה למעשר שני וחכמי׳ סוברי׳ שדינו כירק לילך אחר לקיטה ומתעשר כדין שלישית למעשר עני אם היה זה בא ומעשר שני עשורין אחד בשניה [שני׳] כר׳ אליעזר ואחד בשלישית כחכמי׳ אין זה נכון והרי הוא בכלל המוזהר כמו שזכרנו הא אם דעתו לפסוק כחכמי׳ לפי מה שיודע ממעלתם אלא שהוא מסופק בהם היאך אמרוה אם כאילן אם כירק אין בזה כלום שכל שנולד לו ספק בגוף הדבר כך הוא ראוי לו לעשות. וכן אם נלקטו אתרוגין אלו מאחד בשבט שהוא שנה שלישית לבית שמאי עד חמשה עשר בו שהוא שנה שלישית לבית הלל והוא בא ומעשר כדין שניה למעשר שני וכדין שלישית למעשר עני הרי זה בכלל המוזהר ואפי׳ היה המחלקת לשאר חכמי׳ שלא נודע בהם הלכה כאיזה מהם הא אם הוא רוצה בה לעשות כבית הלל אלא שהוא מסופק בבית הלל היאך אמרוה כך הוא ראוי לו. וזהו שאמרו בר׳ עקיבא שלקט אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עישורין מעשר שני כדין שניה ומעשר עני כדין שלישית מפני שנסתפק לו בבית הלל אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט אמרו והיה דעתו לפסוק כבית הלל על כל פנים לפי מה שהיה יודע ממעלתם:

ולעיקר הענין מיהא יש לשאול היאך אפשר להפריש שני עישורין שאם הפריש את של עני תחלה ואחר כך הפריש השני לפי חשבון הנשאר אחר עשור ראשון הרי פחת במעשר ואם עשרו לפי חשבון ראשון הרי הרבה במעשר ונמצאו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וכן שאם הפריש תחלה את השני שמא שנה שלישית היא והראשון לעניים ונמצא אוכל ממון עניים בירושלם ומה שהוא נותן להם אחר כן מתנה אחרת היא ואף במפריש את של עני תחלה יש לחוש בכיוצא בזה שהרי הראשון שני ונמצא מאכיל שני לעניים. ומתוך כך פרשוה שהפריש מעשר שני ופדאו והעלה המעות לירושלם ואחר כך נתנו לעניים ר״ל אותו מעשר הפדוי וכן היא שנויה בתלמוד המערב בשני של בכורים. ומכל מקום לענין פסק בית הלל בחמשה עשר בו אמרו כמו שביארנו במסכת ראש השנה. וכן לענין חסרון שדרה וגלגולת הלכה כבית הלל וכבר ביארנו הענין במסכת חולין:

מבוי המפלש מצד האחד לרשות הרבים וצדו השני כלה לרחבה אינו צריך כלום מצד הרחבה ורחבה זו פרושה בשהוקפה לדירה ואם שמא לא הוקפה לדירה אתה מפרשה בבית סאתים שהוא כרשות היחיד שאם לא הוקפה לדירה והיא יתרה על בית סאתים הרי הוא פתוח לכרמלית והמבוי הפתוח לשם או שנפרץ לשם במלואו ר״ל כותל רוחב אמצעי שלו על פני כלו נפרץ הוא למקום האסור לו וצריך הכשר אבל רחבה זו פירושה רחבה המותרת על הדרך שביארנו. ואי אתה מפרשה ברחבה שלא נפרצה כלל אלא שמוקפת ארבע מחיצות שאם כן מבוי סתום לגמרי הוא ולא הוצרכה ללמדה ואי משום רחבה סתם רחבה אין בה דיורין ואינה אוסרת על המבוי עד שנצריכהו אפי׳ עירוב ממנה למבוי אלא אף בנפרצה כותל של רחבה לרשות הרבי׳ הואיל והרחבה מותרת לטלטל בה בבית סאתים כמו שביארנו אע״פ שפתוחה לרשות הרבי׳ אף המבוי מותר ואף ראשו המפלש אינו צריך אלא לחי או קורה כתורת מבוי סתום ואין צריך עירוב בין רחבה למבוי הואיל ואין בה דיורין ומה שאמרו למטה בשעירבו פירשו בו שכיון שאין בה דיורין הרי היא כדיורין שבמקום אחד ועירבו. זו היא שטת גדולי הרבנים ויראה שפירשוה כן מפני שאם יש בה דיורין הרי היא כחצר וצורת מבוי זה הוא ^{כגון זה} וגדולי המפרשים פירשוה בשיש בה דיורין שהיא כחצ׳ אלא שאין לה דין חצר אלא דין רחבה מפני שבני המבוי נכנסין ויוצאים דרך עליה וכן שאין לה דלתות ובית שער כחצר ולפי זה צריך עירבו ממש מרחבה למבוי:

ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם הי' מבוי כולה לרחבה אינו צריך כלום מפני שלא נראה לי כל פתרונו של מורה בשיטה זו באתי לפרשה כפי מה שנ"ל השתא קס"ד דבנפרצה רחבה כנגדו קא מיירי דלא מיתסר מבוי משום פרצת רשה"ר דאי כרחבה סתומה מאי למימרא פשיטא דמבוי מיתר והשתא אתיא דלא כרב דרב אמר מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור פי' חצר מותרת שלא נאסרה משום דנפרצת לרה"ר משום דאין הפרצה יותר מעשר ואל נפרצה נמי במילואה אלא נשארו גיפופין מכאן ומכאן הילכך אין פרצת רה"ר אוסרתה ואל הוצרך לשנות חצר מותרת דלא אסר ליה מבוי עלוי' דאפילו אם נפרצה חצר במלואו למבוי אין המבוי אסרתה מבוי שאין דיורין במבוי דדוקא שני חצרות שנפרצו זו לזו במילואן אוסרות זע"ז אבל מבוי לא אסר חצר הילכך לא איצטריך למימר חצר מותרת אלא משום פרצת רה"ר ומבוי אסור משום פרצת רה"ר דכיון דלדידיה הוה במילואו אוסרתו ואל כרב יהודא דאמר אין פרצת רשות הרבים שכנגדו אוסרת כיון שאינה דבוקה לו ועוד פליגי נמי בהא דרב סבר דוקא נפרצה חצר הנגדו אין פרצת החצר אוסרתו ואע"פ שאל עירבי ורב יהודא דוקא נקט רחבה דלית לי' דיורין הא חצר דאית לה דיורין אוסרת פרצתו את המבוי אע"פ שלא נפרצה כנכגדו לרה"ר משום הכי אמריד דהא דרב יהודא דשמואל היא ופליגי רב ושמואל בתרתי כדבעינן לפרושי טעמא לקמן

בד"ה כגון שדרה כו' מאי קאמרי ב"ה כדי כו' וימות לב"ש נמי מיית כו' עכ"ל ר"ל כיון דקאי נמי לטרפה ואינה חיה לב"ש נמי מיית כו' וממאי משמע דפליגי ב"ה על ב"ש ותירצו בכדי שינטל כו' פליגי דלב"ש בכדי חסרון דרקיבה וחולי איירי וק"ל:

בד"ה ונהג בו וכו' שעישר על תנאי וכו' עכ"ל עי' בתוס' פ"ק דר"ה:

בד"ה בקעה כו' ולא משמע לי' דאתי לאשמועינן דאפ"ה בעי צורת כו' עכ"ל דמדקאמר מחלוקת בסרטיא כו' אבל כו' עושה צורת הפתח כו' משמע דהתירא אתי לאשמועי' דסגי בצורת הפתח וק"ל:

בתוס' ד"ה כגון שדרה וגולגולת וכו' לב"ש נמי מיית בשיעורא וכו'. פי' מה משיב ב"ה כדי שינטל וכו' הא ע"כ צ"ל דב"ש סבירא להו דבכמלא מקדח דהוא שיעורא דידהו דוקא מתה הבהמה ולא בפחות דאי ס"ל דמתה בפחות מאי טעמא דס"ל דאינה טריפה עד כמלא מקדח וא"כ אינהו נמי ס"ל דבכמלא מקדח הוא כדי שינטל מן החי וימות וא"כ מה משיב להו ב"ה ואי ס"ל לב"ה דהוי שיעור בפחות ממלא מקדח הוי להו לאפלוגי הכי ולומר דהוי שיעור מיתה בפחות ממלא מקדח ולא הל"ל כדי שינטל וכו' ומשני דרגילות וכו' פי' והשתא ב"ש נמי ס"ל דבנטילה הוי שיעור מיתה בפחות ממלא מקדח אלא ברוחב סלע כסברת הפוסקים והכא בחסרון ע"י רקיבה פליגי וס"ל לב"ש דברקיבה לא הוי שיעורא כסלע אלא כמלא מקדח ובית הלל ס"ל דהוי נמי שיעורא בכדי שינטל וכו' דהיינו בכסלע כמו גבי נטילה ודו"ק:

ד"ה ונהג בו ב' עישורין מפרש בירושלמי וכו'. משום דקשה דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים ואם כן אם הפריש שני מעשרות ממש לא היה מתוקן לכך מפרש הירושלמי דלא הפריש אלא מעשר אחר על תנאי ואח"כ הללו כדין מעשר שני והמעשר עצמו נתן לעניים והשתא אי מעשר עני הוא הרי נתנו לעניים כדינו ואם מעשר שני היה הרי הללו כדינו ואכל המעות בירושלים כדין מעשר שני והמעשר עצמו יצא לחולין ומה מזיק שנתנו לעניים בתורת מתנה הרי יכול ליתנו לכל מי שירצה שהרי חולין גמורין הוא ועיין בר"ה דף י"ד:

ד"ה אם היה מבוי כלה לרחבה וכו'. הציור הוא כזה *:

ד"ה אם היה מבוי וכו' ובריש ע"ב ד"ה דאי דרב קשיא וכו' וד"ה בערבו קמפלגי כו' הד"א:

רש"י בד"ה מ"מ ברייתא מתרצא כו' כצ"ל:

בד"ה סרטיא כו' נ"ב כזה:

תוס' בד"ה ונהג בו כו' ונתנן לעניים. נ"ב פי' והמעות אכל בירושלים דאי לאו הכי היה צריך בפעם שני להרבות במעשרות וכל המרנה במעשרות הן מקולקלין ודו"ק וכן בפ"ק דראש השנה:

רש"י סד״ה ומסיים בה בציור שבגליון נ"ב (אצל ציור המבוי) רה"ר גם כאן מצד זה מפולש למבוי ומצויר בטעות דוק ותשכח:

גמ' אמר לי' אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא. לקמן דף פה ע"א יבמות יח ע"א כתובו' דף יב ע"ב:

ורבי יהושע. בפרק הזהב בבבא מציעא (ד' נט:): ואיבעית אימא. הרוצה לעשות דקתני לאו בית שמאי ובית הלל דווקא נקט על כרחיך כב''ה בעי למיעבד אלא אפלוגתא דשאר תנאי בעלמא קאי דפליגי בעלמא בשאר מילי כגון אלו מחלוקת דבית שמאי ובית הלל כלומר כי היכי דפליגי בית שמאי ובית הלל בדברי מחלוקתן: מכל מקום. ברייתא (לא) מתרצה וקשיא לנהרדעי דעבוד כתרי חומרי: הלכה. כתנא קמא: ואין מורין כן. אלא כחנניה דבעי דלתות: דסתרן אהדדי. תרי תנאי דפליגי מר מחמיר ומר מיקל וטעמא דחומריה דמר בהאי הוי קולא בדוכתא אחריתי וטעמא דקוליה דמר בהאי הוי חומרא בדוכתא אחריתי מאן דעבד בהנך תרי דוכתי לחומרא מיקרי כסיל דהא חד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי ההוא טעמא סבירא ליה ליעביד כקוליה וכחומריה: כגון שדרה וגולגולת. של מת דאיפליגו בה דלבית שמאי לא הוי חסרון אלא בב' חוליות ואם חסרה חוליא אחת עדיין מטמא באהל וגבי טריפה נמי לא הוי חסרון וכשירה והוי טעמא דבית שמאי חומרא לגבי מת ולבית הלל דאמרי חסרון הוא הוי חומרא לגבי טריפה ומאן דעביד בטריפה כבית הלל וכבית שמאי במת הוי כסיל דהא סתרין עובדי אהדדי דהכא הוי חסרון והכא לא הוי חסרון: השדרה והגולגולת. גבי טומאת אהל במת תנן כמה חסרון בשדרה ותצא מתורת שדרה ותידון כשאר עצם כשעורה שאינו מטמא באהל: כמלא מקדח. וכדי שינטל מן החי וימות מפרש להו בבכורות בפרק שלישי: אבל היכא דלא סתרן חומרי אהדדי. כגון הכא דפליגי בתרי מילי דתליין בתרי טעמא מר מחמיר בהא עקום ומר מחמיר בהא מפולש ולא סתרן חומרי אהדדי עבדינן: שליקט אתרוג. כל האילן קרוי אתרוג: שני עישורין. שניה יוצאה ושלישית נכנסת הואי שנה שניה לשמיטה מעשר ראשון ושני והשלישית מעשר ראשון ומעשר עני: אחד כדברי בית שמאי. דאמרי באחד בשבט ראש השנה לאילן וכבר נכנסת שלישית: ואחד כדברי בית הלל. דאמרי עד חמשה עשר בו לא הוי ראש השנה ועדיין שניה היא: גמריה איסתפיק ליה. וכוליה כבית הלל עבד: מחלוקת. דמבואות המפולשין דת''ק וחנניה: סרטיא ופלטיא. שתיהן רה''ר כדאמרינן ביציאות השבת (שבת ד' ו.) איזהו רה''ר סרטיא ופלטיא סרטיא דרך הילוך בני אדם פלטיא רחוב לשווקים והיכא דשני ראשין מפולשין ברה''ר הוא דפליג חנניה ואמר בעי דלת: בקעה. כרמלית היא ואיסורא דרבנן הוא: ומסיים בה. רב יוסף משמיה דרב יהודה סתמא ולא פירש לו רב יהודה לרב יוסף ממי קבל האי סיום דאם היה סוף המבוי הזה המפולש לרה''ר כלה לרחבה ודרך הרחבה היה המבוי מפולש שנפרץ כותל הרחבה שכנגדו לרה''ר. רחבה היקף חצר שאחורי בתים קרי רחבה מוקפת ארבע מחיצות: אין צריך כלום. לתקן אותה פתיחה של צד הרחבה אלא ראש המופלש לרה''ר צריך לחי או קורה כתורת מבוי סתום ועל כרחיך בדנפרצה נמי רחבה כנגד פרצת המבוי בכותל שכנגדו לרה''ר אתא לאשמועינן ואמפולשין דלעיל קאי דאי ברחבה סתומה לגמרי פשיטא דהא סתימה מעלייתא היא והא ליכא למימר דמשום בני רחבה איצטריך לאשמועינן דלא אסרי אבני מבוי ואפילו לא עירבו עמהן דהא נמי פשיטא דרחבה לא בעיא לערובי דסתם רחבה אין בה דיורין לצאת ולבא ואין תשמישה תדיר כדאמרינן בפרק שני (ד' כה.) מאן דשרי לטלטולי מן המבוי לתוכה משום דלית בה דיורין והלכתא כוותיה דקיימא לן בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא בר מאומצא ביעי ומזריקי ורחבה לאו דוקא נקט והוא הדין לחצר שיש בה דיורין וערבו אלא עובדא ברחבה היתה כדאמרינן לקמן עובדא הוה בדורא דרעותא כו'. כל כניסה ויציאה דבתים שבהש''ס דרך החצר הוא וחצר לפני הבתים: הא דר''י. הא דסיימת משמיה דרב יהודה ולא פירש לך ממאן גמרה כדמפרש ברישא דמילתיה משמיה דרב האי סיומא ע''כ משמואל רביה גמרה:

כגון שדרה וגולגולת. משמע דוכן לטרפה אתרוייהו קאי ואם תאמר מאי קאמרי ב''ה כדי שינטל מן החי וימות לב''ש נמי מיית בשיעורא דידהו ועוד מאי קמ''ל רב יהודה דאמר וכן לטרפה לענין גולגולת כיון דמיית בה וי''ל דרגילות הוא למות על ידי נטילה בחסרון מועט מעל ידי רקיבה וחולי וא''ת ובאלו טרפות (חולין ד' מב:) דפריך והאיכא בסג''ר ושב שמעתתא והסמ''ך הוי חסרון בשדרה ואמאי לא פריך נמי מגולגולת וי''ל דחסרון גולגולת דטריפה היינו משום דסוף הקרום של מוח ליפסק והוי בכלל י''ח טריפות אבל שדרה לא הוי משום דסוף החוט ליפסק דאפילו למטה מפרשות דליכא טרפות בפסיקת החוט איירי: . (ומיהו כמה בני אדם שניטל הרבה מעצם גולגלתם ולא ניקב הקרום וחיו וצ''ל דחסרון הגולגולת הוי עם קרום העליון ואע''ג דאיכא למ''ד דבבהמה בכה''ג בנקיבת קרום העליון טריפה היינו משום דסוף התחתון ליפסק אבל באדם אין סופו ליפסק לפי שהוא קשה וחזק באדם יותר מבהמה ולכך צריך חסרון העצם אבל למ''ד עד דאינקיב תתאה אדם ובהמה שוים דבין באדם בין בבהמה כי נפסק העצם עם הקרום סוף התחתון ליפסק). ונהג בו ב' עישורים. מפרש בירושלמי שעישר על תנאי וחללו ונתנו לעניים: בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא. ולא משמע ליה דאתא לאשמועינן דאפ''ה בעי צורת הפתח אלא אתי לאשמועינן דסגי בצורת הפתח: אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כו'. פירש רש''י דנפרצה רחבה כנגדו איירי דאל''כ מאי אשמועינן דלאשמועינן דאין רחבה אוסרת על המבוי לא איצטריך דרחבה לית בה דיורין כדאמרינן בפ' ב' (ד' כד:) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מאן דשרי משום דלית בה דיורין והלכתא כרבינא לקולא ועוד דאין צריך כלום משמע דקאי אאיסור פילוש דאיירי ביה לכך נראה דבנפרצה כנגדו איירי והא דנקט רחבה ולא נקט חצר משום דבעי למימר אין צריך כלום אפילו לא עירבו אבל חצר דאית ביה דיורין אסור עד שיערבו דסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ופתח ובכלה לאמצע רחבה איירי ולא חשיב ליה כמפולש משום דביציאתו מן המבוי יש מקום לנטות לכאן ולכאן ולא אתי למישרי מפולש:

עירובין ז ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד