ומאי [ומה פירוש] זבחים שאמר ר' שמעון, שאין המנחה דומה לזבחים שמעשיהם אינם מוכיחים, ולכן המחשבה מועילה בהם? הכוונה היא לרוב הזבחים, אבל אלו שמעשיהם מוכיחים איזה קרבן הם — אין מחשבת שינוי השם מועילה בהם, ועלו לבעלים לשם חובה.

א רבא אמר תירוץ אחר לסתירה בדברי ר' שמעון בשתי הברייתות, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרנו שהמנחה שלא לשמה עולה לרצון לבעליה — הוא בקומץ מנחה לשום מנחה, כאן שכשרה אלא שאינה עולה לרצון לבעליה — בקומץ מנחה לשום זבח.

וטעם הדבר: בקומץ מנחה לשום מנחה ממין אחר — הרי נאמר "וזאת תורת המנחה" (ויקרא ו, ז), ולמדים מכאן שתורה אחת לכל המנחות, ששם אחד לכולן, ואין ההבדל ביניהן אלא לענין עשייתן לכתחילה. אבל אם קומץ מנחה לשום זבח — "וזאת תורת המנחה וזבח" הרי לא כתיב [לא נאמר], שנאמר שתורה אחת לכולם, והואיל ושינה את שם המנחה לשם קרבן אחר — לא עלתה לבעליה.

ושואלים: כיצד ניתן לומר שטעמו של ר' שמעון הוא משום שנאמר "זאת תורת המנחה"? והא [והרי] התנא "מפני שמעשיה מוכיחין עליה" קאמר [הוא אומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להבין את דבריו: אף על גב [אף על פי] שמחשבה דלא מינכרא [שאינה ניכרת] היא, שמעשיה של המנחה מוכיחים שלא כדבריו, ומצד הסברה היה ראוי שתיפסל, בכל זאת נאמר "וזאת תורת המנחה" — תורה אחת לכל המנחות.

ושואלים: ומאי [ומה פירוש] הביטוי אבל בזבחים אינו כן?

ומשיבים, הכוונה היא: אף על גב [אף על פי] ששחיטה אחת לכולן ואין מעשיהם מוכיחים שלא כמחשבתו, ואם כן לפי הסברה צריך היה להכשיר בהם, מכל מקום "וזאת תורת המנחה וזבח" לא כתיב [לא נאמר], כלומר, לא נאמר "זאת תורת הזבח" כפי שנאמר "זאת תורת המנחה", והואיל ושינה בהם — לא עלו לבעליהם.

ומקשים: אלא מעתה, שאתה למד מ"זאת תורת המנחה" שמנחה שעשאה לשם מנחה אחרת כשרה ועלתה לבעליה, אם כן חטאת חלב שמביא על אכילת חלב בשגגה, ששחטה לשם חטאת דם חטאת שהיה צריך להביא על שאכל דם בשגגה, או ששחטה לשום חטאת עבודה זרה, או לשום חטאת נזיר, או לשום חטאת מצורע — תהא כשירה ותרצה, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "וזאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח), לומר: תורה אחת לכל חטאות!

ומשיבים: אכן, לדעת ר' שמעון הכי נמי [כך הוא גם כן], שאם שחט חטאת לשם כל חטאת אחרת הרי היא כשרה ועולה לרצון. ומעירים: לרבנן [לדעת חכמים], החולקים על ר' שמעון, ואינם למדים מ"זאת תורת החטאת", הא [הרי] אמר רבא: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, או לשום חטאת עבודה זרה — כשירה, אבל אם שחט אותה לשם חטאת נזיר או לשם חטאת מצורע — פסולה, וטעם הדבר, לפי דהני [שאלה, חטאת נזיר וחטאת מצורע] אינן כשאר חטאות הבאות לכפרת חטא, שהרי עולות בהדייהו נינהו [יחד איתן הן באות].

ומעירים: רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני ליה לכולהו לפסולא [היה שונה בשם רבא את כל המקרים הללו, של חטאת ששחטה לשם חטאת אחרת, לפסול], ואפילו חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, שנאמר: "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג), ו"אותה" בא להדגיש — לשם אותו חטאת, ולא לשם חטאת אחרת.

ב רב אשי אמר תירוץ אחר לגבי הסתירה בדברי ר' שמעון: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, שמנחה שנקמצה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעליה — בקומץ מנחת מחבת ואומר: הריני קומץ לשום מרחשת, כאן שלא עלתה לבעליה — בקומץ מנחת מחבת ואומר: הריני קומץ לשום מנחת מרחשת.

וטעם ההבדל: כשהוא קומץ מנחת מחבת לשום מרחשת — הרי במנא קא מחשב [בכלי הוא מחשב], ומחשבה במנא [בכלי] לא פסלה [אינה פוסלת], שאין בדבריו כלום, מפני שכלי אינו עומד להקרבה. אבל אם קומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת — במנחה דפסלה [שפוסלת] בה מחשבה קא מחשב [הוא מחשב], ולכן לא עלתה המנחה לבעליה.

ומקשים: כיצד ניתן לומר שזה הוא טעמו של ר' שמעון? והא [והרי] התנא נותן טעם אחר לדבר, "מפני שמעשיה מוכיחין עליה" קאמר [הוא אומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: כאשר קומץ מנחת מחבת לשם מרחשת, אף על גב [אף על פי] שמחשבה מינכר [ניכרת] היא, שמוכח מדבריו שהיא מחשבה שאינה ראויה, וראוי היה שתיפסל, מכל מקום הואיל וחישב בכלי שאין המחשבה בו פוסלת — כשרה ועלתה לבעלים.

ושואלים: ולפי זה, מאי [מה פירוש] הביטוי אבל בזבחים אינו כן? ומשיבים: אף על גב [אף על פי] ששחיטה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן, קבלה אחת לכולן, ואין שינויו ניכר לעין, וראוי היה שלא יפסול — מכל מקום בזביחה דפסלה ביה [בדבר שפוסלת בו] מחשבה קא מחשב [הוא מחשב], וכגון שאומר: הריני שוחט (עולה) לשם שלמים, ולכן אין הקרבן עולה לבעליו.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לפי הסבר זה, אם קומץ חרבה משום (לשם) בלולה אמאי [מדוע] אמר ר' שמעון שתעלה אף לשם חובה? והרי הוא מחשב במנחה! אמר ליה [לו]: מה שאמר שהוא עושה כן לשם בלולה — יש להבין כי כוונתו לשום בילה בעלמא [לשם בלילה סתם], ולא לשם מנחה בלולה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את דבריו, הרי גם בזבחים, כשהוא שוחט עולה לשום שלמים נמי [גם כן] נאמר: משמעות דבריו היא לשום שלמים בעלמא [בלבד], לעשות שלום בין האדם לקדוש ברוך הוא, ולא לשם קרבן שלמים, ומדוע אף ר' שמעון מודה שבמקרה זה לא עלה הקרבן לשם חובת בעליו?

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] הזבח גופה איקרי [עצמו נקרא] שלמים, דכתיב [שנאמר]: "המקריב את דם השלמים" (שם ז, לג), וכן "הזרק את דם השלמים" (שם יד) ומשמע שהקרבן עצמו נקרא "שלמים", אבל הכא [כאן] מנחה גופה [עצמה] מי איקרי [האם נקראת] "בלולה"? שהרי "וכל מנחה בלולה בשמן" (שם י) כתיב [נאמר], "בלולה בשמן" איקרי [נקראת], "בלולה" סתמא לא איקרי [סתם אינה נקראת], ואין זה שם של קרבן.

ג לסיכום, שלושה הסברים ניתנו ליישוב הסתירה בדברי ר' שמעון, האם מנחה שנקמצה שלא לשמה עלתה לבעליה או לא. ומסבירים: כולהו [כולם] כל החכמים האחרים, רבא ורב אשי, כדעת רבה לא אמרי [אינם אומרים], שיש לחלק בין אם קמצה לשם מנחה אחרת, ואז עלתה לבעליה, מפני שמעשיה של המנחה מוכיחים שמחשבתו אינה נכונה, לבין אם קמצה לשם אדם אחר, שלא עלתה לבעליה, מפני שאין מחשבתו ניכרת כלא נכונה — לפני שאינם מקבלים את סברתו העיקרית, דאדרבה [שלהיפך], לדעתם דווקא מחשבה דמנכרא [שניכרת] שהוא עושה שלא כדין פסל רחמנא [פוסלת התורה].

וכן מצד אחר, רבה ורב אשי כדעת רבא לא אמרי [אינם אומרים], שיש לחלק בין קומץ מנחה לשם זבח, שאינה עולה לבעליה, לבין קומץ מנחה לשם מנחה שהיא עולה לבעליה, שנאמר "זאת תורת המנחה" — תורה אחת לכל המנחות, מפני שהלימוד של "וזאת תורת המנחה" לא משמע להו [להם], אינם מקבלים אותו.

וכן רבה ורבא כדעת רב אשי לא אמרי [אינם אומרים], שיש להבחין בין קומץ מנחה לשם כלי, שאין המחשבה פוסלת בו כלל והיא עולה לבעליה, לבין קומץ מנחה לשם מנחה, שלא עלתה לבעליה — משום קושיא [הקושיה] שהקשה עליו רב אחא בריה [בנו] של רבא, מקומץ חריבה לשם בלולה, שהיא עולה לבעליה למרות ש"בלולה" היא מנחה ולא כלי.

ומעירים: עניינה של מחשבה פסולה שאינה ניכרת, שהוא מילתא דפשיטא ליה [דבר שפשוט לו] לרבה להאי גיסא [לצד זה], שיש בה כדי לפסול, ולרבא היה פשוט לו להאי גיסא [לצד זה], שאינה פוסלת כלל, מיבעיא ליה [מסופק לו] לרב הושעיא. דבעי [ששאל] רב הושעיא, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון אחרת: בעא מיניה [שאל אותו] רב הושעיא מר' אסי שאלה זו: המביא מנחה לשום זבח