שהרי עונשן אמור במקרא זה: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז, ד), ואזהרה עליהם אמורה, ממה דכתיב [שנאמר]: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג).

מכאן ואילך הרי הכתוב עוסק בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות, קודם שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,

שנאמר: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם" (ויקרא יז, ה — ז). וכך יש להבין כתובים אלו: מה שנאמר "למען אשר יביאו את זבחיהם אשר הם זובחים", בא ללמד כי מדובר בזבחים שהתרתי לך כבר, שהוקדשו בזמן היתר במות, ומעתה שהוקם המשכן, עליהם להביאם אל פתח אהל מועד. "על פני השדה", לומר לך: הזובח בשעת איסור הבמות, אפילו הזובח לה', מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה שלא לה'.

ומה שנאמר במקרא זה: "והביאם לה' "— זו מצות עשה להביאם למשכן. שעוברים אף על מצות לא תעשה אם מקריבים בחוץ קדשים אלו מניין? תלמוד לומר: "ולא יזבחו עוד" (דברים יב, ז).

יכול יהא השוחט בחוץ ענוש כרת על זה, כמי שהקריב בחוץ קדשים שהוקדשו בזמן איסור במות? תלמוד לומר: "חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם", ללמד: זאת להם, עונש על ביטול עשה ועל לא תעשה, ולא אחרת להם, עונש כרת. נמצא איפוא כי מן הפסוק "ולא יזבחו" אין ללמוד אזהרה לאיסור שחיטת חוץ של קדשים שהוקדשו בזמן איסור במות!

אלא אמר ר' אבין: נלמדת אזהרה לכך מקל וחומר, ובאופן זה: ומה במקום שלא ענש הכתוב כרת על שחיטה בחוץ (בקדשים שהקדישם בשעת היתר במות) — הזהיר על שחיטתם ("ולא יזבחו", דברים יב, ז), מקום שענש הכתוב כרת על שחיטה בחוץ (כפי שלמדנו לגבי קדשים שהקדישם בשעת איסור במות) — אינו דין שהזהיר על כך?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם כן, לפי שיטה זו, שלמדים אזהרה מקל וחומר, מעתה לא יאמר הכתוב איסור לאו באכילת חלב בהמה טהורה, ותיתי [ויבוא, יילמד] האיסור מקל וחומר מנבילה, ובאופן דומה: מה נבילה, שלא ענש הכתוב כרת על אכילתה — הזהיר עליה, שנאמר: "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד, כא), חלב שענש עליו הכתוב עונש כרת על אכילתו (ויקרא ז, כה) — אינו דין שהזהיר עליו?

אתא לקמיה [בא רב אשי לפני] רבא והביא לפניו שאלה זו, אמר ליה [לו] בדחייה: אזהרת חלב מנבלה נמי לא אתיא [גם כן אינה באה, נלמדת] משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור] את הקל וחומר ולומר: מה לנבלה, שכן מטמא במגעה, מה שאין כן בחלב.

הקשה לו: ועדיין ניתן ללמוד בדרך זו אזהרה לחלב בקל וחומר מדין שרצים טמאין, שנאמרה אזהרה לאכילתם (ויקרא יא, מא)! ודחה רבא: מה לשרצים טמאין, שיש בהם חומרה, שמטמאין אפילו במשהו, מה שאין כן חלב ששיעורו בכזית כדי לטמא.

עוד הקשה לו רב אשי: נלמד אזהרה לאכילת חלב קל וחומר משרצים טהורים, אלו שאין מטמאים במותם, שאף הם אסורים באכילה, ונאמרה בהם אזהרה (ויקרא יא, מא)! ודחה רבא: אין ללמוד מהם, שכן מה לשרצים טהורים שגם איסורן באכילה הוא בשיעור משהו וחלב — בכזית.

ושוב הקשה רב אשי: נלמד אזהרה לחלב מערלה וכלאי הכרם שיש בהם אזהרה, והרי אלו איסורי אכילה ששיעורם בכזית! ודחה רבא: אין לומר כן, שכן מה לערלה וכלאי הכרם שאיסורם חמור יותר, שכן אסורין בהנאה, וחלב אסור רק באכילה.

וחזר והקשה רב אשי: נלמד אזהרת חלב מאיסור אכילת פירות השנה השביעית שחלה עליהם חובת ביעור! ודחה רבא: מה לשביעית שכן יש בה חומרה, לפי שתופסת דמיה, שכל דבר שמקבל עבור פירות שביעית נתפס בקדושת שביעית.

וחזר רב אשי והקשה: נלמד מתרומה, שאסורה באכילה לזרים! ושוב דחה רבא: אין ללמוד ממנה, שכן לא הותר מכללה, שאין לה היתר בשום מקום. אבל חלב הותר במקרה מסויים, וכגון בחיה טהורה שחלבה הותר באכילה. והוסיף רבא: ובדרך זו, אפשר לומר כי מכולהו נמי [מכולם גם כן] שהוצע מתחילה ללמוד מהם אזהרה לאיסור חלב בקל וחומר, אין ללמוד מהם, שכן לא הותרו מכללן. ונמצא, איפוא, שאין להקשות מדין חלב, על שלמדנו אזהרה בדרך קל וחומר.

אלא אמר רבא: אי קשיא [אם קשה] לי ענין זה שלמדנו אזהרה לשחיטת חוץ בדרך קל וחומר, הא קשיא [זה קשה] לי: הא דתנן [זה ששנינו במשנה] במסכת כריתות: פסח ומילה מצו‍ת עשה הן, ולכן אין חייבים חטאת אם ביטל מצוות אלו בשגגה, שאין מביאים חטאת אלא על שגגת לא תעשה שיש בה כרת.

ולפי דרך זו, תיתי [תבוא, תילמד] אזהרתם של אלה בקל וחומר ממותיר קדשים לאחר זמן אכילתם, שנאמר: "לא תותירו ממנו עד בקר" (ויקרא כב, ל), ובאופן זה: מה מותיר שלא ענש עליו הכתוב כרת, הזהיר עליו הכתוב, פסח ומילה שענש עליהם כרת אינו דין שהזהיר עליהם?

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הזו לפני] רב כהנא, מה שהתקשה רבא, ואמר לי: אין להקשות מכאן, לפי שממותיר לא אתיא [באה, אי אפשר ללמוד] אזהרה לפסח, דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך]: מה למותיר שכן אין לו תקנה, תאמר פסח שיש לו תקנה, שהרי יכול לעשות פסח שני.

וחוזרים ומקשים מצד אחר: וכי מזהירין מן הדין? וכי למדים אזהרה בדרך קל וחומר? הרי אין מן התנאים מי שסבור כן, ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] עונשין מן הדין, בכל זאת אין מזהירין מן הדין!

אלא צריכים לומר כי אזהרת שחיטת חוץ (בקדשים שהוקדשו בשעת איסור במות) אינה נלמדת מקל וחומר, אלא כשיטת ר' יוחנן, שאמר: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מגזירה שווה של הבאה הבאה האמורה בשחיטה בחוץ ובהעלאה בחוץ, בשחיטה — "אשר ישחט חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד), ובהעלאה — "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (ויקרא יז, ט),

מה להלן בהעלאה בחוץ לא ענש כרת (ויקרא יז, ט) אלא אם כן הזהיר, וכפי שלמדנו לעיל מן הכתוב "השמר לך פן תעלה עולותיך" וכו' (דברים יב, יג) אף כאן בשחיטה בחוץ לא ענש כרת ((דברים יב, ד) אלא אם כן הזהיר.