שבת קנז ע"א

דף קנז - א

דתנן: אין מבקעין ביום טוב עצים לצורך הסקה מן הקורות העומדות לבנין. וכן לא מן הקורה הישנה שנשברה ביום טוב. ואף דמהשתא קיימא להסקה, מוקצה היא. שהרי לא הוכנה לכך מבין השמשות. והיינו כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, ובעי הכנה מבין השמשות ^[1].

ומשנינן: רבי יוחנן, ההוא מתניתין כרבי יוסי בר יהודה מתני לה, ולא כסתם משנה.

ותו מקשינן: תא שמע: מתחילין להסיק בערימת התבן ביום טוב, ואף שעדיין לא נטל מערימה זו לצורך הסקה. אבל לא מתחילין להסיק בעצים שבמוקצה [רחבה שאחרי הבית], שהכינם שם לימות הסתו.

וקא סלקא אדעתין דבתבן סרוח איירי. ואינו ראוי לאכילת בהמה, אלא הוא עומד להסקה. אבל עצים שבמוקצה שאינם עומדים להסקה אסורים, משום שאינם מוכנים. וכרבי יהודה היא. והך מתניתין, בסתם היא נשנית. וקשיא, רבי יוחנן דאמר "הלכה כסתם משנה", אמאי פסק כרבי שמעון?

ומשנינן: התם בעצים של ארזי ואשוחי [ארז זכר וארז נקבה] מיירי, שהם עומדים לבנין. דמוקצה מחמת חסרון כיס הם. שאם משתמש בהם להסקה, הרי איכא הפסד העצים בכך. ובמוקצה זה אפילו רבי שמעון מודה דאסור. דכדחייה בידים הוא.

ותו מקשינן: תא שמע: אין משקין ושוחטין את הבהמות המדבריות [שרועות תמיד באפר, ולנות בתוך התחום] ביום טוב. שאסור לטרוח במזונותיהן, משום דאין מזונותיהן עליך.

וכן אין שוחטין אותן, משום דמוקצה הן. שהרי הן לא מוכנות מבין השמשות לאכילת יום טוב.

אבל משקין ושוחטין את הבהמות הבייתות [הביתיות]. שהרי מזונותן עליך. ואף בשחיטה מותרות, משום שאינן מוקצה. לפי שהן עומדות לאכילה מבין השמשות.

ואף סתם משנה זו היא כרבי יהודה. ואמאי פסק רבי יוחנן כרבי שמעון ^[2]?

ומשנינן: רבי יוחנן סתמא [סתם משנה] אחרינא אשכח, דאזלא כרבי שמעון. ופסק כמותה.

דתנן: בית שמאי אומרים: מגביהין בשבת בידים מעל השלחן, עצמות וקליפין. ואף שהעצמות קשין ואינן ראויות לכלבים, ואף קלפות של אגוזים אינן ראויות למידי, מותר לטלטלן. דלית להו לבית שמאי מוקצה.

ובית הלל אומרים: לא יטלטלם בידים, אלא מסלק את הטבלא [לוח השלחן, שתורת כלי עליו ואינו מוקצה] כולה, ומנערה מהעצמות והקליפין ^[3].

ואמר עלה רב נחמן: אין אנו סומכים על משנה זו כמות שנשנתה. אלא מוחלפות השיטות בה. ואנו אין לנו, אלא דבית שמאי אוסרים להגביה עצמות וקליפין. משום דאית להו מוקצה כרבי יהודה. ובית הלל מתירין. משום דלית להו מוקצה, כרבי שמעון.

ודברי בית הלל חשיבי כסתם משנה [שהרי דברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה]. ומשום הכי פסיק רבי יוחנן כוותייהו.

ואף רב אחא ורבינא פליגי בה בהלכה זו.

חד אמר: בכל הלכות השבת כולה, קיימא לן דהלכה כרבי שמעון. לבר ממוקצה מחמת מיאוס. דלית ליה לרבי שמעון איסור מוקצה בזה. ולא קיימא לן כוותיה בהא. אלא כרבי יהודה האוסר בכך.

והוינן בה: ומאי ניהו "מוקצה מחמת מיאוס"?

ומשנינן: נר חרס ישן. שאחר שהדליקו בו, הרי הוא נמאס.

וחד אמר: אף במוקצה מחמת מיאוס, נמי הלכה כרבי שמעון, דאין בזה משום איסור מוקצה. לבר ממוקצה מחמת איסור, דלא קיימא לן בהא כרבי שמעון דמתיר.

והוינן בה: ומאי ניהו "מוקצה מחמת איסור"?

ומשנינן: נר שהדליקו בה בערב של אותה שבת. שהרי בין השמשות, בעוד הנר דולק, היה אסור לטלטלו משום איסור כיבוי בשבת. ומיגו דאיתקצאי בערב שבת, איתקצאי כולי יומא.

אבל מוקצה מחמת חסרון כיס, אפילו רבי שמעון מודה ביה דאסור בטלטול.

כדתנן: כל הכלים ניטלין בשבת. חוץ מן המסר [סכין של אומנין] הגדול. שהמסר עשוי חריצים, כדי לקוץ בו עצים. ואם ישתמש בהן לשאר דברים, ישתברו חריציו ויפסד.

וכן אין מטלטלין את יתד המחרישה, משום שמוקצה היא משאר תשמישים, כדי שלא תתקלקל. וכל שמקצה את הכלי כדי שלא לבוא לידי חסרון כיס, הרי הוא אסור בטלטול לכולי עלמא.

מתניתין:

מפירין הבעל והאב את הנדרים של נשותיהם ובנותיהם בשבת.

ונשאלין לחכם שיתיר לנדרים בשבת - בנדרים שהן צריכין התרה לצורך השבת.

וכגון שנדר שלא לאכול היום. שצריך להתירם בשבת גופה, משום עונג שבת.

אבל נדרים שאין בהתרתם משום צורך השבת, אסור להתירם בשבת. שהרי יכול להתירם אחר השבת. ולא טרחינן בשבת בכדי [ר"ן] ^[4].

ופוקקין את המאור [סותמים את החלון] בשבת. ולא אמרינן דהוי כמוסיף על הבנין. והיינו כרבנן דלעיל, דמתירין לפקוק את החלון בפקק המוכן לכך מערב שבת.

ומודדין בשבת את המטלית [חתיכת בגד] שנגעה בטומאה, לידע אם יש בה ג' על ג' אצבעות והיא ראויה לקבל טומאה, או לא.

ומודדין בשבת את המקוה, לידע אם יש בה מ' סאה והיא כשרה, או לא. ואף דמדידה אסורה בשבת, מותרות מדידות אלו שהן למצוה.

ומעשה בימי אביו של רבי צדוק, ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור [החלון] בטפיח [פך של חרס], וקשרו את המקידה [כלי חרס] בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח. ובגמרא מפרש לה.

ומדבריהם למדנו, שפוקקין את החלון בשבת. ומהא דמדדו את הגיגית, שמעינן מודדין בשבת מדידה שנצרכת לדין טומאה.

ומדקשרו את המקידה, שמעינן דקושרין בשבת קשר שאינו של קיימא אף לכתחלה ^[5].

גמרא:

שנינו במתניתין: מפירין נדרים בשבת, ונשאלין לנדרים שהן צורך השבת.

איבעיא להו: לענין מה בעינן "נדרים שהן צורך השבת"? מי אמרינן, דהפרה מותרת בין כשהיא לצורך השבת ובין שהיא לא לצורך השבת. שהרי אין האב והבעל מפירין את הנדר אלא ביום שמעם אותו. וכשנודע להם הנדר בשבת, אם לא יפירוהו בו ביום, שוב לא יוכלו להפירו למחר ^[6].

ודוקא בשאלה אצל חכם קתני, דדוקא לצורך השבת גופה, אין. ומותר לשאול עליו בשבת. אבל אם הוא שלא לצורך השבת, לא ישאל עליו בשבת, אלא ימתין למחר.

ומשום הכי קפלגינהו התנא להפרה ושאלה מהדדי, ולא שנאם בחדא מחתא. ונקט "שהן צורך השבת", רק לגבי שאלה, ולא לגבי הפרה.

או דלמא, הפרה נמי, לצורך השבת אין, דמותרת. אבל שלא לצורך לא יפיר.

והא דקא פליג להו להפרה ושאלה מהדדי, ולא נקטן בחדא מחתא, היינו משום דלהפרה אין צריך בית דין [חכם], אלא הבעל והאב מפירים. מה שאין כן שאלה, דצריכה בית דין.

ופשטינן: תא שמע, דתני זוטי דבי רב פפא: מפירין נדרים בשבת, לצורך השבת. שמע מינה, אף הפרה, דוקא לצורך השבת אין. אבל שלא לצורך השבת לא מפירין.

לישנא אחרינא: איבעיא להו, הא דבעינן שיהיה לצורך השבת, אתרוויהו קתני, בין אהפרה ובין אשאלה, ושלא לצורך לא מפירין ולא שואלין? משום שאף הפרה יוכל לעשות אחר השבת.

אלמא, "יום שמעו" דכתיב בהפרת נדרים, אינו אותו היום בלבד, אלא עד מעת לעת [כ"ד שעות] משמיעת הנדר.

או דלמא, כי קתני במתניתין, דבעינן שיהיה לצורך השבת, אשאלה אצל חכם קתני לה.

אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך השבת, שרי. משום שאחר השבת כבר לא יוכל להפר. שהרי כבר אינו ב"יום שמעו".

אלמא, "יום שמעו" דכתיב בהפרת נדרים, אינו אלא כל אותו היום בלבד, עד הערב. ותו לא.

ופשטינן: תא שמע, דתני רבי זוטי דבי רב פפי: מפירין נדרים בשבת לצורך השבת. שמע מינה, לצורך השבת, אין. שלא לצורך השבת, לא מפירין. אלמא, מצי למיעבד הפרת נדרים כל המעת לעת כולה. ומשום הכי, אי לא הוי צורך השבת, ימתין עד לאחר השבת ויפר.

אמר רב אשי: והאנן תנן איפכא.

דהתנן: הפרת נדרים כל היום ששמע בו את הנדר. ויש בדבר להקל ולהחמיר. שפעמים יש לו שהות גדולה להפר, ופעמים מעט. כיצד? - נדרה האשה בליל שבת ואז שמע הבעל מהנדר, מיפר הבעל בליל אותה שבת וכל יום השבת עד שתחשך. שהיום הולך אחר הלילה.

ואף אם נדרה עם חשיכה [מעט קודם מוצאי שבת] מיפר עד שלא תחשך. שאם לא הפר עד אז, משחשכה כבר אינו יכול להפר. ואף שלא עברה כי אם שעה קלה מזמן הנדר, כבר לא קרינן ביה "ביום שמעו". דלאו במעת לעת תליא, אלא באותו יום בלבד. ולא כדדייקינן מדתני זוטי דבי רב פפי, דהפרת נדרים מעת לעת.

ומשנינן: פלוגתא דתנאי היא.

דתניא: הפרת נדרים כל היום.

רבי יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו: הפרת נדרים, מעת לעת כולה.

שנינו במתניתין: ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת.

איבעיא להו: הא דנשאלין על נדרים אלו בשבת, היינו בדוקא כשלא היה לו פנאי לישאל עליהן מערב שבת?

או דלמא, אפילו היה לו פנאי קודם השבת, כיון דלא נשאל, ישאל בשבת. שהרי צורך השבת הוא.

ופשטינן: תא שמע: מעשה שהיה, דאזדקיקו ליה רבנן לרב זוטרא בריה דרב זירא שנדר נדר והיה צריך להתירו משום צורך השבת, ושרי ליה רבנן לנדריה. ואף על גב דהוה ליה פנאי לישאל עליו קודם השבת.

שנינו במתניתין: ומעשה בימי אביו של רבי צדוק, ואבא שאול בן הבטנית, שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח, אם לאו.

מפירין נדרים בשבת. אמרו [בתוספתא פ' י"ח] מפני מה נדרי שבת מפירין אותן בשבת שאם חשיכה ולא הפר אינו יכול להפר ורבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון שאמרו הפרת נדרים מעת לעת אין הלכה כמותם כדגרסינן בנדרים בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עו) אלא אמר רבי שמעון בן פזי אין הלכה כאותו הזוג לוי סבר למיעבד עובדא כי האי זוגא אמר ליה רב הכי אמר רב ביבי אין הלכה כאותו הזוג ואע"פ שהתירו הפרת נדרים בשבת ביארו בדבר זה תנאי והוא שאמרו לא יאמר אדם לאשתו מופר ליכי כדרך שאומר בחול אלא אומר לה [טלי ואכלי] טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בית שמאי אומרים מבטל בלבו ובערב בחול מוציא בשפתיו וב"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו תמצאנו עוד בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עז):

ומקשינן על ר' יוחנן וכי סבר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעים עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ומפרקינן האי כר' יוסי ב"ר יהודה מתני לה רבי יוחנן ולית סתמא. ואמרינן תוב ת"ש מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה ומפרקינן התם בארזי ואשכחי [ואשוחי] דמוקצה מחמת חסרון כיס. דאפילו ר' שמעון מודה. פי' ארזי ואשוחי עצי ארזים וברושים העשויין לקורות שאין דעתו של אדם עליהן להסיקן תחת תבשילו וגמר והקצה אותן. ואמרינן תוב אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין הבייתות והנה סתמא כר' יהודה ורבי יוחנן סבירא ליה הלכתא כסתם משנה קשיא הלכתא אהלכתא ומפרקינן ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח בה"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין בש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה.

ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון והלכתא כר' שמעון וכדפסק ר' יוחנן פליגי בה רב אחא ורבינא הד אמר בכולה שבת הלכתא כר' שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס.

ת"ש אין משקין ושוחטין את המדבריות. הו"ל לתרוצי כי היכי דמתרצי' בפרק כירה דמדבריות כגרוגרות וצמוקין דמי דמודי בהו ר"ש אלא דהכא משמע דס"ל כאידך תירוצא דתרצינן התם דלדבריהם דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה אי נמי לא תירצו התם הכי אלא אליבאו דרבי דקאמר ומדבריות הן שאינן נכנסות ליישוב לעולם והנהו דאי כגרוגרות וצמוקין דמי אבל מדבריות דרבנן כיון שהם נכנסות ליישוב ליכא לדמויינהו לגרוגרות וצמוקין:

כך הוא הגירסא במקצת הספרים: בכל השבת כולה הלכה כר"ש. ולפי גירסא זו נראה (שאין) [שאנו] למדין לפי לשון זה אם שונין במשנתינו לצורך הפרת נדרים מדין הפרת נדרים מעת לעת או הפרת נדרים כל היום שאם הפרת נדרים מעת לעת אית לן למימר דלצורך אתרווייהו קתני דהא אפשר ליה להפר למחר ונמצא שאין ההפרה בשבת שעה עוברת ואין מפירין אלא לצורך השבת ואם הפרת נדרים כל היום אין לך כל נדר שאין הפרתה שעה עוברת בשבת ואם כן אפילו שלא לצורך מפירין. ובלשון הראשון היתה השאלה אם מפירין שלא לצורך אף כשנאמר שהפרת נדרים מעת לעת מפני שהפרת נדרים אין צריך בית דין אלא שאומר לה טלי ואכלי טלי ושתי. וללשון האחרון קשה, שאף עם נאמר שהפרת נדרים מעת לעת אפשר שמפירין שלא לצורך השבת כגון שהיא שעה עוברת כגון שמערב שבת שמע שא"א לו שיפר אלא בשבת דלא מצית למימר אפשר לו להפר מערב שבת מאחר ששמע שאחר שעכשיו הוא השעה עוברת אין נמנעין בכך מידי דהוה אשאלת נדרים לצורך דאמרינן לקמן שנשאלין אף בשהיה לו פנאי וי"ל כי אמרינן נמי שלא לצורך לא הני מילי בדאפשר אחר השבת כגון דשמע בשבת אבל שמע מערב שבת הרי זה לצורך ומותר. ויש שאמרו בטלו שאינו מצוי מפני מצוי וכיון שהפרת נדרים מעת לעת הכל אסור כיון שרוב נדרים (אי) אפשר להפר למו"ש:

סליק חדושי הרמב"ן על מסכת שבת

סליק חדושי הרמב"ן על מסכת שבת

הא דאקשינן לרבי יוחנן מסתמא מתניתין דאין משקין ושוחטין את המדבריות. הוה מצי לשנויי דמדבריות כגרוגרות וצמוקין נינהו דמודה בהו ר"ש, וכדאיתא דמשני לה הכין בפרק כירה (שם), אלא דהכא לא סבר לה כהא שנויא. והא דמקשינן הכא לרבי יוחנן מהני סתמא וסייעניה מסתמא אחרינא ולא מייתו מתניתין דמוכני בזמן שיש עליה מעות, כדמקשינן מינה עליה דרבי יוחנן בפרק כירה (שם) כבר כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא.

מהא דאפליגו כאן רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת הלכה כר"ש, לבד ממוקצה מחמת חסרון כיס, וחד אמר לבד ממוקצה מחמת מיאוס. שמעינן מינה דבכל מאי דאיפלג ר"ש בשבת כגון מוקצה ונולד ודבר שאין מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה הלכה כר"ש, דאי במוקצה לבד קאמר, מאי בכל השבת דקאמר. ועוד דאפילו במוקצה לית הלכתא כותיה בכולהו, דהא איכא מוקצה מחמת איסור, ואליבא דחד מינייהו אפילו במוקצה מחמת מיאוס לא, ומאי בכל השבת. ועוד אילו כן, למ"ד התם דאין הלכה כמותו במוקצה מחמת חסרון כיס לבד, אבל במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כמותו, למה פסקו כאן כר"ש והוצרכו להוציא ולמעט מוקצה מחמת חסרון כיס, לימא הלכה כר"מ דאית ליה הכין בפרק כירה. וכן כתב הרמב"ן. וכבר כתבתי למעלה (קכא, ב) שר"ח והראב"ד ז"ל כן כתבו דהלכה כר"ש אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה.

אבל שלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת. כלומר: ואם לא יפר בשבת עדיין לא אבד את זכותו שהרי יכול הוא להפר למחר עד מעת לעת, והלכך לאו לצורך השבת הוא. ואם תאמר ואם נדרה ערב שבת בין השמשות מאי איכא למימר. יש לומר דהא דבר שאינו מצוי הוא ולדבר שאינו מצוי לא חששו. ויש מי שאומר דכי אמרינן נמי שלא לצורך לא הני מילי היכא דאפשר, כגון ששמע בשבת דאפשר למוצאי שבת, הא קודם השבת דלא אפשר למוצאי שבת מיפר אפילו בשבת ושפיר דמי.

המשנה השלישית מפירין נדרים בשבת ונשאלים נדרים שהן לצרך השבת אמר הר"ם פי' ההפרה הוא שיפר הבעל או האב כאשר יתבאר במסכת נדרים ושאלה הוא שיתחרט וישאל לחכם ויתיר לו נדרו וההפרה מותרת בין לצרך שבת בין שלא לצרך שבת אבל שאלה אינה מותרת אלא לצרך שבת:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק הג' והוא שאמר מפירין נדרים בשבת ונשאלים לצורך השבת ופי' בגמ' שלא הוזקקנו לצורך שבת אלא לשאלה אבל לא להפרה וביאור המשנה שההפרה היא מבעל לאשתו ובעל לאשתו אין הפרתו אלא באותו היום ואם לא יפר לה היום אין יכול להפר לה עוד דכתיב ביום שומעו ואין הלכה כדברי האומר מעת לעת אלא אפי' שמע סמוך לחשכה אם לא הפר לה קודם שחשיכה שוב אינו יכול להפר ומאחר שאין לו עוד זמן מיפר בשבת אף שלא לצורך שבת ואע"פ שמ"מ אף בלא הפר או אף בקיים יש לה שאלה והיתר ע"י חכם לדעתנו כמו שיתבאר במקומו וכמו שכתבו מפרשי ההלכות במשנה זו אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומתוך כך מותר אף בשבת ושלא לצרך אבל השאלה וההיתר על ידי חכם כגון נדרי האיש או האשה שאינה נשואה או אף נשואה ושלא הפר לה בעלה או אף בקיים שיש לה היתר ע"י חכם לדעתנו אין עושין אותה בשבת אלא לצורך שבת כגון אם נדרה שלא לאכול בשר וכיוצא בזה היום אבל אם אינו לצורך שבת אין מתירין לו וימתין עד מוצאי שבת הא לצרך מיהא מותר ויתבאר בגמ' אפי' היה לו פנאי מערב שבת ואין זה נראה כדן את הדין שהרי נעשה אף בקרובים ובלילה אפי' היה אפשר לו מבעוד יום ומעומד מה שאין כל אלו בדין והילכך מותר בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפוקקין את המאור בטפיח וקושרין את המקדח בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת אמר הר"ם פי' ופוקקין את המאור הוא שיסתמו את החלון שממנו תכנס האורה בכלי מן הכלים אבל לסתמו בבגד תלוי כמו מסך כבר נתפרש דינו בפרק שבעה עשר ומטלית חתיכה של בגד מודדין לה לידע אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות ואם יש בה יותר היא מקבלת טומאה כאשר יתבארו אלו העקרים במסכת כלים ואם היא מזה השיעור אינה מקבלת טומאה וכמו כן ימדדו המקוה לידע אם יש שם שיעור מקוה והוא אמרו אמה על ברום שלש אמות אם לא וטפיח קיתון מקדח לוח קטן גמי גומא גיגית קערה ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד ויש בין אותו בית ובין בית אחר חלון אם יש באותו חלון טפח על טפח או יתר נטמא הבית השני כי העקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית וקשרו באותה השמשית שבר וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח בשמשית ואחר כך מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם היא פחות אינו מטמא בבית האחר בטומאת האחר וזה שהתרנו מדידה בשבת בתנאי שתהיה מדידה של מצוה וכמו כן קשירה של מצוה ותנאי שני בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא בגמי ודומה לו כאשר המשיל:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר פוקקין את המאור ור"ל סותמין בין שהפקק קשור שם בין שאינו קשור והוא שמתוקן לכך שיש עליו תורת כלי כמו שביארנו בפרק כל הכלים במשנה החמשית ומודדין את המקוה אם יש שם עמק שלש אמות ורחב אמה על אמה ומודדין את המטלית שנגעה בטהרות אחר שנגעה בטומאה אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח ר"ל בפך של חרס ונראה שמתוך שהיה כלי גמור הרי הוא כמתקן לכך ואע"פ שאין דבר חוצץ בפני הטומאה ואפי' אינו מקבל טומאה אא"כ הוא מבטלו ובשבת מיהא אינו מבטלו שהרי יש שם משום בונה אין צריך ביטול אלא למי שלא הניחו שם על דעת שלא לחוץ בפני הטומאה אבל כל שהניחו על דעת זה אינו צריך ביטול ויש שתירצוה בפנים אחרים כבר ביארנום במסכת מגלה:

ונשוב לדברינו והוא שקשרו את המקידה והוא שבר כלי חרס בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ופי' בגמ' בענין זה הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ופירשו בה גדולי הרבנים שהילקטי זה הוא שביל קטן שהיה בין שני בתים וגיגית סדוקה ר"ל שהיה בה נקב היתה מונחת על גבי אותה שביל וסותמת כל האויר שביניהם והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית כנגד הסדק ולפני מותו סתמו מאור שהיה בכותל הבית שחששו שמא אין בנקב שהמת כנגדו פותח טפח ומצא המת מוטל באהל והטומאה נכנסת בבית דרך המאור ומתוך כך סתמוהו בכלי חרס שגבו לצד ההילקטי וחרס אינו מטמא מגבו וחוצץ ואח"כ קשרו את המקידה בשיעור טפח בגמי לח שהוא ראוי לבהמה ומותר לטלטלו וקשרוהו בראש הקנה עד שהגיעה בסדק הגיגית אם יוכל לצאת דרך הסדק עד שאם מצאו שיש בו טפח שיטלו הטפיח ויפתח את המאור וי"מ בקשירת מקידה בגמי שחתיכת החרס היתה נתונה לשם ושבר כלי חרס אינו ראוי לטלטל והקיפוהו בגמי לידע אם יש בהקפו שלשה טפחים וזו היא הקשירה וגדולי הרבנים פירשו בקשירה זו שלא נעשית בגמי לח אלא מפני שראוי למאכל בהמה ואינו מבטלו לשם עד שיהא הקשר עושהו קשר של קיימא וקשה לפרש שאם אין תחת הגיגית כנגד הנקב אלא כזית טומאה הרי אמרו בארובה שטומאה כנגדה לבד אפי' באין בה פותח טפח שכל הבית טהור ואם היה מת שלם ונמצאת מקצת הטומאה תחת האהל ומקצתה תחת הארובה הרי אף בפותח טפח כל הבית טמא ומ"מ ראיתי מי שפי' שהטומאה תחת הנקב לבד היתה והמקידה היתה כבר באותו הנקב וכל שיש בארובה טפח ונתן עליו מקידה הרי הוא אהל ועירב את הטומאה וטימא את הכל ואם לא היה שם טפח הרי אין המקידה אהל וכמי שאינה ומתוך כך קשרו את המקידה כדי למדוד הקיפה והם מדמים ענין המקידה לנתן אדם רגלו בארובה האמור באהלות והדברים זרים ונראה לומר על משנה זו שלענין טומאה לא כהלכה נשנית אלא שלענין שבת למדנו ממנה שלשה דברים והם פוקקין ומודדין וקושרין קשר שאינו של קיימא בשבת ומ"מ דוקא במדידת מצוה אבל שאינה של מצוה אסור אם כונתו למדידה לצורך אבל אם אינו מתכוין למדידה אלא שהוא מתעסק בעלמא אף בשאינה של מצוה מותר:

במסכת קדושין התבאר שהאשה שנדרה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה הפרתו הפרה אלא שאם עברה עליו צריכה כפרה אחר שהזידה מתוך מחשבתה ועל זה נאמר אישה הפרה ויי' יסלח לה כמו שיתבאר במקומו בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן סלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל ונשלמה המסכתא ת"ל ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת שבת תהלה לאל יבא אמריו מה שיראה לכללו במסכת עירובין בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.

בד"ה הלקטי כו' וקושיא ראשונה מ"מ במקומה עומדת כו' עכ"ל אע"ג דהשתא איירי שהמת מוטל תחת הגיגית ולא כנגד הסדק דכיון דבאין בו פותח טפח חשיב כאהל אחד כאילו הוא סתום ואין כאן סדק כלל מה"ט נמי ברישא באין פותח טפח והמת בבית אמאי יהא טהור מה שכנגד הארובה שהרי הוא כסתום ומאהיל גם על הכלים וכן נמי בסיפא שהמת נגד הארובה אמאי יהא טהור כל מה שבבית כיון שהוא כסתום הרי הוא מאהיל גם על המת דהא ודאי לא עדיף אין בו פותח דהתם שהוא אינו אלא סדוקה באמצע מהך דהכא שהיא סדוקה מראשה לסופה וחשבינן לה כסתום ודו"ק:

בא"ד תל המתלקט כו' ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל כו' עכ"ל ר"ל שאלו ב' בתים היה להם תקרה א' ולא היה מחיצה מפסקת ביניהם אלא התל הזה כפירוש הערוך ע"ש היה מפסיק ביניהם ולא היה מגיע עד התקרה וע"כ הניחו שם הגיגית על התל להשלים המחיצה ביניהם עד התקרה ובטלוה שם משום דדבר הטמא אינו חוצץ וכתבו דיש לנו לומר שאותו חור היה עשוי לתשמיש כו' דלפירש"י ניחא שהחור לאו היינו הסדק שבגיגית למעלה אלא שהיה חור בכותל שבין ב' הבתים ובודאי היה עשוי להשתמש אבל לפר"ח דהיינו חור היינו הסדק שהיה בין ב' הבתים שהרי לא היה מחיצה אחרת ביניהם ע"כ הוצרכנו לומר נמי לפר"ח דאותו הסדק וחור היה עשוי לתשמיש כו' ולפרש"י ניחא נמי לשון על גביו בלשון רבים דהיינו על ב' מחיצות משא"כ לפר"ח הל"ל על גבה דהיינו על התל וק"ל:

בתוס' ד"ה הלקטי כו' והמת בבית כנגד ארובה מה שבבית טהור וכו' כצ"ל

:

גמ' אין מבקעין עצים מן הקורות ולא כו' ההוא כר' יוסי בר יהודה כצ"ל. ונ"ב פי' מסיים בה דברי ר' יוסי בר יהודה וכן פירש רש"י לעיל בסוף חבית גבי בבן חכינאי מתני לה ע"ש:

שם הטבלא כולה ומנערה ואמר רב נחמן אנא כו' כצ"ל:

בפיסקא שפקקו את המאור כו' בין שני בתים וטומאה היתה שם וגיגית כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין מבקעין סואר של הקורות כו'. נ"ב הקורות הסדורות על הארץ לבנין סואר שמם כדלעיל בסוף המוציא:

בד"ה מדבריות שרועות באפר תמיד הס"ד:

בד"ה ונשאלין לחכם הס"ד:

בד"ה שהן לצורך שלא יאכלו היום כו' כצ"ל:

בד"ה ומודדין את המקוה במדה שיהא שם עמוק ג' אמות כו' כצ"ל:

בד"ה ואת המטלית לידע אם יש בה שלש על שלש כו' כצ"ל:

בד"ה בטפיח פך של חרס הס"ד והשאר נמחק עד סה"ד:

בד"ה איבעיא להו כו' לצורך השבת בין שלא לצורך שבת דגבי הפרת כו' כצ"ל:

בד"ה ב"ד חכם הס"ד ואח"כ מה"ד ה"ג לשון אחר איבעיא להו לצורך כו' לא שרינן בשבת כצ"ל והד"א:

בד"ה כל היום כו' אפי' שלא לצורך שבת זו נמי שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד לצורך שבת אלמא כו':

בד"ה כשלא היה כו' קאמר או אפי' כו' הד"א:

בד"ה הילקט כו' בין ב' בתים גיגית כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה אין משקין כו' בבמה מדליקין נמחק וצ"ל בכירה:

בד"ה לבד ממוקצה כו' בפ"ק בסופו נמחק וצ"ל בפ' כירה:

בד"ה והלכתא כו' הלכתא הכי דאמר בפ' נערה המאורסה אין הלכה כו' כצ"ל:

בד"ה הלקטי קטנה כו' והמת בבית מה שבבית כנגד הארובה כו' היה מת שלם שהרי כו' ואם היה פותח טפח הבית אחר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הילקט קטנה כו' הגיגית כנגד הסדק ולפני מות המת פקקו כו' מוטל באהל שאין לו מקום לצאת דרך מעלה וחור שבין כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה וקשרו מקידה כו' אהילות שנינו חילוק בארובה שבתוך הבית כו' ומקצתה בתוך הבית בין יש כו' כצ"ל:

במשנה ונשאלין לנדרים כו'. נראה משום דהבעל מיפר נדרי אשתו שלא מדעתה אבל החכם אינו מתיר עד שיבוא הנודר לפניו ושואל התרתו. והתוי"ט נדחק בזה. ומה שהעלה בתור"ע דברי הר"ן דנדרים בצ"ע יישבתי בחדושי שם בס"ד:

שם לידע אם יש בגיגית פ"ט ובגמ' הילקטי כו'. וע"ש פירש"י ותוס'. ופירש הרע"ב הוא כעין ומיהו יתכן לומר כו' שבתוס' וגם על פירושו יקשה מארובה כו' עיין מהרש"א. ולי ג"כ קשה מרפי"א דאהלות דאיתא שם להדיא דאף סדק כ"ש מפסיק שלא תעבור הטומאה מעבר לעבר ע"ש. ולעדנל"פ דהסדק לא היה הולך ע"פ כל אורך הגיגית. אלא באחת מקצוותיה נשאר שלם בלתי סדק. והם מדדו את קצהו השלם אם יש בו טפח שיעור אוהל. היה מביא אה"ט (עי' תוי"ט ד"ה לידע) ואם לית ביה טפח הרי הסדק מפסיק. ופי' זה מדויק בלשון המשנה דלפירושם הל"ל אם יש בסדק הגיגית פ"ט. ולשון פותח טפח מצינו על דבר שלם בכ"מ ומהם בסוכה (כב) ע"ש ברש"י ותוס'. ובאהלות פי"ב מ"ו ובפי"ד כמה פעמים:

רש"י ד"ה משקין. משום סירכא דמשכא כצ"ל:

גמ' ההיא כר' יוסי. נ"ב נ״ל לגרוס בר' יוסי בבי"ת ופירושו דתני ומסיים בה ד"ר יוסי בר"י:

שם חד אמר בכל השבת. נ"ב מסכת שבת (ועי' ברמב"ן ורשב"א ור"ן):

מפירין נדרים בשבת. מבואר התם בנדרים דצריך לשנוי ולומר טלי אכלי וטלי שתי. ומסקינן שם דבהרהור בלבו סגי. ויש בזה ג' שיטות. להרמב"ם לא מהני הפרה בלב. אך הכא לאו הפרה היא אלא כפי' שהבעל כופה אשתו טלי אכלי על כרחך ולזה צריך שיהרהר גם בלבו שמבטלו ותרווייהו צריכא הרהור ואמירה. ושיטת הר"ן דהרהור היא הפרה ממש בצירוף לשון טלי אכלי. ושיטת הר"א ממיץ שברא"ש שם דהרהור לחוד מהני וטלי אכלי הוא רק הודעה בעלמא. ולכאורה קשה לדבריו א"כ אמאי מותר שלא לצורך שבת לומר טלי אכלי משום דאם לא עכשיו אימתי ז"א הא סגי' בהרהור ובשבת הרהור מותר לריב"ק דקיי"ל כותי' לעיל ק"ן ע"א וצ"ע לכאורה. אמנם המעיין בלשון הרא"ש בפי' שם יראה דנזהר מזה שכ' האי הרהור היינו דיבור קליש כמו מחשבת פיגול ע"ש ולק"מ:

ונשאלין לנדרים ולא תנן שואלין כמ"ש תוי"ט משום שהחכם צריך לחקור ולשאול את הבעלים ע"ש משמע דאתי' כמ"ד אין פותחין בחרטה. והנה התם בנדרים הוה סבר ר' יוסף למימר דוקא ביחיד מומחה ולא בג' הדיוטות ואמר אביי הואיל ופותחין בחרטה ושרי אפי' בלילה ומעומד לא מחזי' כדין. וצ"ע לכאורה כיון דבפ' משילין משמע דדין אסור משום שמא יכתוב א"כ בשלשה לא ה"ל למיגזר דמידכרי אהדדי כמו שמה יטה ועיין לעיל קמ"ז ע"א פירש"י ד"ה אבל עשרה בני אדם וכו' ע"ש וא"נ נימא לא פלוג רבנן באיסור דין בין יחיד מומחה דשייך שמא יכתוב לשלשה הדיוטות מ"מ איך ס"ד דרב יוסף למיסר בתלתא היכי דמותר ביחיד מומחה יציבא בארעא וכו'. וע"כ נ"ל מזה הכרח להירושלמי דמייתי בס' החנוך פ' ויקהל ורמב"ם בס' המצות וחיבורו דאין עונשין בשבת מדכתיב לא תבערו אש ועיין ש"ע ומג"א סי' של"ט ורצה הקב"ה שינוחו החוטאים בשבת ע"ש. נמצא לפ"ז ב"ד של ג' נאסר משום דמחזי כדין עונשין שאסור מן התורה בשבת ויחיד מומחה דלא שייך דין עונשין רק דיני ממונות מ"מ אסור משום שמא יכתוב ובהכי מיירי סוגי' דפ' משילין ומיושב קושי' תוס' שם אפירש"י מש"ס דסנהדרין ע"ש. והכא בשמעתין הוה סבר ר"י למימר דוקא ביחיד דליכא אלא משום גזירה שמא יכתוב הקילו לצורך שבת אבל בג' דמחזי כדין דיני עונשין דחמיר טפי אסור אפי' לצורך שבת ואמר אביי כיון דמותר בלילה וקרובים שוב לא מיחזי כדיני עונשים:

איבעיא להו וכו'. מלשון ש"ס משמע דלישנא קמא בעי לי' אפי' אי הפרת נדרי' רק כל היום מ"מ מספקא לי' אי מפירין שלא לצורך שבת ולא משמע כן מפירש"י אבל לכאורה י"ל כנ"ל. ותלי' הספק כך במ"ש רא"ש שם ב' טעמים א' דמיחזי כדין או משום מצוא חפצך ואי הטעם משום חפצך א"כ חפצי שמים מותרין וכיון דכל הנודר כאלו בנה במה ה"ל חפצי שמים להתיר אפי' שלא לצורך שאם לא עכשיו אימתי אבל אי אמרינן הטעם משום דין לא התירו שלא לצורך דהעמידו דבריהם במקום מצוה וכמ"ש תוס' לעיל ק"ב ע"ב ד"ה ומדבריהם וכו'. ורק לצורך עונג שבת התירו טפי כמ"ש תוס' עירובין ל' ע"ב ד"ה לא נחשדו וד"ה אלא לסומכוס וכו' ע"ש. והא"ש דרב אשי מייתי והאנן תנן הפרת נדרים וכו' אלישנא בתרא ולא אלישנא קמא והיינו משום דלישנא קמא קבעי אפי' למ"ד כל היום וכנ"ל:

אמנם התם בנדרים קאמר רב אשי דמתניתי' מוכח דמפירין שלא לצורך דהא כל סמוך לחשכה שלא לצורך הוא ואפ"ה מפירין ותפשוט אפי' ללישנא קמא. ומיהו שמעתין לא ס"ל הך דיוקא וטעמא נ"ל משום דאפשר לומר סמוך לחשכה נמי התירו לצורך סעודת מוצאי דהוה מצוה כדלעיל קי"ט ע"ב וכעין שכ' ר"ן ס"פ אלו קשרים שהתירו קניבת ירק ביה"כ משום סעודת מוצאי יה"כ שהיא מצוה וע"ש תוס' ד"ה ליתבע וכו'. וה"נ י"ל הכי ומשו"ה לא חש בשמעתין להאי דיוקא. ובהכי מתישבא תיובתא דש"ס נדרים ע"ט ע"א מתיב רבא וכו' וי"ל ר' חנניא ס"ל כנ"ל ולא חש לדיוקא דמתני'. וכן צ"ל להירושלמי דמייתי רשב"א בנדרים דס"ל לת"ק דר"א בר"ש מיום ליום קאי לומר בנשתתק יש לו פנאי וכו' אחר שיתרפא משיתוקו. וא"כ להירושלמי ע"כ אין מפירין שלא לצורך דכיון שאסרו רבנן להפר בשבת ה"ל כנשתתק ומ"מ לא קשה מדיוקא דהך מתני' די"ל כנ"ל דסמוך לחשכה הוה נמי לצורך מוצאי שבת:

ועיין לעיל קי"ט ע"ב שם מבואר חמין מוצאי שבת מלוגמא פירש"י לרחוץ ולשתות ועיין לעיל קנ"א ע"א אם יש אדם חשוב וכו' באמבטי קטנה וכו' א"כ י"ל לקמן עולא איקלע לבי ריש גלותא וכו' י"ל שחשש לפריצותא דעבדי דבי ריש גלותא ומדד האמבטי אם היא באופן שיכולין להחם עשרה עבדים וכו' ויכול לרחוץ למוצאי שבת מיד וה"ל מדידה של מצוה ואפ"ה קאמר לי' דלא מצוה מי אמרו משום דהלכה קיי"ל כסתמא דנדרים דלצורך מוצאי שבת לא מיקרי צורך ואסור להתיר נדרים לצורך מוצאי שבת. ומוכח דמותר להפר אפי' שלא לצורך כלל וכסתמא דש"ס נדרים שם:

וצריך להבין לש"ס דילן והירושלמי דלית להו הך דיוקא א"כ אמאי תנן ליל שבת. וי"ל כמ"ש הרא"ש דקמ"ל היום הולך אחר הלילה כליל שבת ויומו. ויש להסביר הדבר משום דכתיב מיום אל יום הוה סד"א מהתחלת יום זה היינו עמוד השחר עד עמוד השחר דלמחר היינו מיום אל יום קמ"ל מתני' דלא. וטעמא צ"ל משום דסמוך לפ' מועדים דינו כמועדים כולם שהמה כליל שבת ויומו מערב עד ערב תשבתו שבתכם ומיום אל יום לדרשא אחרת כבש"ס נדרים ומשו"ה תנן במתני' נדרה לילי שבת להורות דמחשבינן יומו של נדרים כליל שבת ויומו וכפי' הרא"ש הנ"ל:

ורש"י בחומש פ' מטות פי' מיום אל יום לאפוקי מעת לעת והקשה הרא"ם מספרי דפליגי ת"ק ור"ש בן יוחאי וס"ל מיום אל יום היינו מעת לעת ע"ש והקשה צדה לדרך אהרא"ם מ"ט שביק ש"ס ערוך דנדרים ע"ו ע"ב ומקשה מספרי. ולכאורה י"ל דרש"י בחומש פי' למאן דדרש טעמא דקרא וא"כ לכאורה רחמנא היכי יהיב זימנא כל יום שמעו להתישב בדבר אם להפר ואם להקם וא"כ מיום שמעו לחוד נמי הסברא נותנת שיהי' לו זמן מעת לעת דאיך יתכן שזה יהי' לו זמן כ"ד שעות להתיישב בדבר ולזה יהי' לו זמן רגע בין השמשות זהו נגד הסבר' אע"כ ה"א ביום שמעו מעל"ע קמ"ל מיום אל יום דוקא כל היום ותו לא כפירש"י בחומש. וש"ס דנדרים אזיל למאן דלא דריש טעמא דקרא וא"כ סתמא ביום שמעו עד שתחשך ומיום אל יום מעת לעת ולק"מ אפירש"י בחומש משו"ה הוצרך הרא"ם להקשות מספרי דרשב"י בעצמו דדריש טעמי' דקרא בעלמא ס"ל הכא מיום אל יום מעל"ע ודלא כפירש"י בחומש ומיושב קושי' צדה לדרך על הרא"ם:

ומ"מ נ"ל ליישב פירש"י דס"ל הא דדריש רשב"י מיום אל יום מעל"ע משום דס"ל כש"ס דילן דהוה סד"א ביום שמעו ולא בלילה קמ"ל מיום אל יום אפי' בלילה ולעולם מסברת טעמא דקרא יפר מעל"ע וכנ"ל. והנה למידרש ביום ולא בלילה כ' תוס' בסוכה דאינו דרש פשוט כל כך וא"כ הני מילי למ"ד אין פותחין בחרטה ופסול ע"י חכם היתר נדרים בלילה ולהכי הוה סד"א גם הפרה פסול בלילה לכן איצטריך מיום אל יום ולעולם לר"א בר"ש דש"ס ולרשב"י בספרי מעל"ע מטעמא דקרא כנ"ל. אך רש"י ס"ל כמ"ד פותחין בחרטה ואין שום מ"ד לפסול בלילה וביום שמעו ה"א מעל"ע למאן דדריש טעמא דקרא ומשו"ה כתיב מיום אל יום לאפוקי מהך סברא וכפירש"י בחומש ומיושב קושי' הרא"ם. הקצרתי וק"ל. וא"ש גי' הר"ן אין הלכה כאותו הזוג ומייתי עלה דשדי גירא דאין פותחין בחרטה דממילא מוכח דמיום אל יום ממעט מעל"ע וכצ"ל לפירש"י בחומש וכאותו זוג:

ועיין לעיל מ"ו ע"ב מתיב רמי בר חמא וכו'. וקשה לכאורה דלמא אה"נ דהוה מוקצה אסור באכילה ליומי' ומ"מ מפירין אפי' שלא לצורך שבת. וי"ל דרמי בר חמא הא קא פריך לר"ש דמוקצ' ולרשב"י לשיטתו מעל"ע ס"ל וממילא לצורך אין ושלא לצורך לא. ומיושב נמי מה שקשה לכאורה דלמא מיירי שנדרה בשבת עצמו ולא הוה מוקצה בין השמשות. וי"ל ס"ל רישא דומיא דסיפא דמיירי ביש לו פנאי ואפ"ה מותר לצורך וריש' נמי בהי' לו פנאי וידע הבעל בע"ש ושמע ולא היפר ואין לו פנאי להפר אחר שבת אפ"ה שלא לצורך דלמ"ד מעל"ע לא פלוג רבנן וזהו סברת פסקי תוס' דשמעתין ע"ש ועיין חי' רשב"א דשמעתין. מ"מ מוכח מזה שכבר הי' מוקצה בין השמשות ואפ"ה שרי ושפיר פריך. ומיושב נמי קושי' תוס' ד"ה מי יימר וכו' שהקשו בשלמא בבכור איכא איסורא להזדקק אבל הכא פשיטא שיזדקק והא"ש כיון שמיירי שכבר שמע מבע"י ולא הפר הא קמן שאין רצונו להפר ומי יימר שישתנה דעתו. ועד"ז י"ל בשמעתין דקאמר להכי פלגינהי הואיל וצריך ב"ד וקשה מה ענין דין זה להלכות שבת. וי"ל במאי דקאמר ש"ס לשון ב"ד ולא אמר צריך מומחה מרמז לנו דינו של אביי דבשלשה נמי מתירין בשבת ודלא כרב יוסף. וי"ל אי הוה תני חד בבא ה"א האי נשאלין היינו שאלה על ההקם ועיין ר"ן נדרים ס"ט ע"א ד"ה בעי רבה וכו' אבל שאלה על נדר לא משום דבג' מתחזי כדינא וכדס"ד דרב יוסף ומדאסר בג' ממילא אסור נמי ע"י יחיד מומחה משום דה"ל מוקצה מי יימר דמזדקק לי' דליכא למימר מזדקקי לי' ג' הדיוטות דהא הוה ס"ד דאסור בג' הדיוטות ונשאלין דמתני' ה"א נשאלין על ההקם דהיא ע"ד בעלה נדרת ולא מקצה מדעתה הכי הוה ס"ד משו"ה פלגינהי לתרי בבי לומר דנשאלין ממש קאמר משום דגם בב"ד של ג' יכול להפר וכאביי דלא כרב יוסף ולא הוה מוקצה וק"ל:

הלקטי קטנה היתה. נ"ל שיטת רש"י אע"פ שאין זה כוונתו ושיטתו ע"פ מ"ש תוס' בסוכה י"ח ע"א ד"ה אין לבוד וכו' דהכא מיירי כשהאויר הולך ע"פ כולו והסכך נחלק לשנים עכ"ל. כוונתם מבואר דבפחות משלשה בודאי יש לבוד לכ"ע אם אין האויר הולך ע"פ כולו ורק כשהאויר ע"פ כולו ס"ל להך מ"ד אין לבוד וא"כ למסקנא דטומא' הילכתא גמירי לי' י"ל כי האי גוני דלא עדיף טומאה למסקנא משארי מילי להך מ"ד. וסברא זו רמוזה בשם גדול בסוף ס' חזון נחום. וכ' ריטב"א שם בסוכה דטפח בטומאה הוה כג' טפחים בעלמא ומזה לא מיירי ש"ס רק מפחות פ"ט. נמצא לפ"ז בטפח אפי' אינו ע"פ כולו אין לבוד דה"ל כג' טפחים בעלמא ובפחות מטפח יש לחלק אי הולך ע"פ כולו הילכתא גמירי לי' דאין לבוד באמת ואין הולך ע"פ כולו יש לבוד. והכא לא הלך ע"פ כולו אלא בצד א' ע"ג נגד חלון המאור וע"כ מדדו אי פ"ט אינו מביא הטומאה אע"ג שהסדק לא הלך ע"פ כל הגיגית אך כשאינו פ"ט כיון שאין הסדק הולך ע"פ כולו ה"ל כלבוד ומביא הטומאה לחלון שתחתיו:

תוס' ד"ה מ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה עמ"ש הרב חידושי הלכות ומה שכתבתי בעניותי בספרי הק' שער יוסף דף י"ט ע"א וע"ש מ"ש בדברי התוס' הסמוכים בריש דף ע"ב ד"ה בעל חמש וכו' ע"ש:

אין מבקעין עצים מן הקורות: סואר של הקורות המוקצות וסדורות לבנין: ולא מן קורה. הישנה שנשברה היום ומהשתא להסקה קיימא ואפ''ה אסור הואיל ובין השמשות לא איתכן להכי: מתחילין. להסיק בערימת התבן קא סלקא דעתך בתיבנא סריא דסתמיה להסקה: אבל לא בעצים שבמוקצה. שהניחם ברחבה שאחורי ביתו והקצם לימות הסתיו. מוקצה רחבה שאחורי בתים שהקצה אחורי ביתו להכניס שם דבר לאוצר: בארזי ואשוחי. ארז זכר וארז נקבה שעומדין לבנין: משקין. אורחא דמילתא נקט משום סירכא דמשכא שתהא נוחה להפשיט: מדבריות. שרועות באפר תמיד ולנות בתוך התחום: סתמא אחרינא. בית הלל חשיב כסתמא: כל הכלים ניטלין. ואפי' מלאכתן לאיסור ורבי שמעון היא: חוץ מן המסר הגדול. מגירה שהיא לאומנין לקוץ בה עצים ומוקצה מחמת חסרון כיס הוא שלא ישתברו חריצים שהוא עשוי כסכין מלא פגימות: ויתד של מחרישה. החופר את הקרקע קולטר''א בלע''ז: מתני' מפירין. בעל לאשתו: ונשאלין. לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא לאכול [היום]: ופוקקין את המאור. כרבנן דאמרי (לעיל דף קכה:) פוקקין פקק החלון: ומודדין את המקוה. במדה שיהא שם עמוק שלש אמות מים ורוחב אמה על אמה: ואת המטלית. שתהא שלש על שלש אצבעות כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות: בטפיח. פך של חרס וחבירו בפי''ז (דף קכה:) זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת: מקידה. כלי חרס: לידע אם יש בגיגית פותח טפח. בגמרא מפרש לה: וקושרין. קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה: ומודדין להתלמד על דבר הוראה: גמ' איבעיא להו הפרה. דמתניתין בין לצורך [בין שלא לצורך] השבת דגבי הפרה ביום שמעו כתיב (במדבר ל) ואם לא מיפר האידנא שוב אינו מיפר: ושאלה לצורך אין שלא לצורך לא. דיכול לישאל למחר ומשום הכי מפליג להו מהדדי ולא קתני מפירין ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת דלא קאי לצורך אלא אשאלה: בית דין. חכם: הכי גרסי' ל''א איבעיא להו (במסכת נדרים דף עז.) לצורך אתרוייהו קאי. אהפרה ואשאלה אבל הפרה שלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת וזה ששמע בשבת יכול להפר משתחשך בתוך מעת לעת של שמיעה הלכך שלא לצורך לא שרינן בשבת: כל היום. עד שתחשך ותו לא ואפילו שמע סמוך לחשיכה הלכך אפי' שלא לצורך שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד: לצורך השבת. אלמא הפרת נדרים מעת לעת של שמיעה הלכך שלא לצורך לא מדלא שרי אלא לצורך: להקל ולהחמיר. כלומר פעמים שיש שהות גדול ופעמים שאינו אלא מעט: איבעיא להו. הא דקתני נשאלין לנדרים שהן לצורך: כשלא היה לו פנאי. לשאל. מערב שבת קאמר או אפילו כשהיה לו פנאי: הילקטי קטנה. שביל קטן בין שני בתים:

אין משקין ושוחטין את המדבריות. הוה מצי למימר דהני כגרוגרות וצמוקין דמיין כדאמר בפרק כירה (לעיל דף מה:): לבר ממוקצה מחמת איסור. וכגון איסור דדחייה בידים כגון נר שהדליקו באותו שבת כדפירשתי בפ''ק בסופו: והלכתא מעת לעת. לא גרס בפירוש ר''ח דבנדרים משמע דלית הלכתא הכי דאמר בפרק נערה המאורסה (כתובות דף עו:) אין הלכה כאותו הזוג. מ''ר: הלקטי קטנה. מפרש בקונטרס שביל קטן היתה בין שני בתים והגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת מוטל בהלקטי תחת הגיגית נגד הסדק וקשרו המקידה לידע אם יש בסדק פותח טפח ולהאי פירושא קשה לר''י דאפי' אין בסדק פותח טפח כיון שהמת נגדו לא חשבינן לה כמאהיל על המת כיון שאין [זה] דרך מאהיל כדמוכח במסכת אהלות (פ''י מ''ה) ומייתי לה בסוף פרק קמא דסוכה (דף יח. ושם) אין בארובה פותח טפח והמת בבית מה שבבית כנגד ארובה טהור המת כנגד ארובה מה שבבית טהור וכיון שהמת היה נגד הסדק מה היה להם לקשור המקודה ועוד פירש שלפני מות המת פקקו המאור בטפיח ולא הבין רבי לפירושו הלא אותו מת לא היה מת שלם שהרי לא ידעו אם למעלה הימנו היה פותח טפח והמת היה כולו תחת הסדק אלא ודאי כזית מן המת היה וא''כ לא היה לו לומר לפני מות המת אלא לפני שבא כזית מן המת לשם ומיהו יתכן לומר שהמת היה כולו מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק והגיגית היתה סדוקה באמצע מראשה לסופה ואילו היה באותו סדק על פני כולו פותח טפח לא היתה טומאה עוברת דלא חשיב כאהל אחד אבל אין בו פותח טפח כאלו אין כאן סדק וחשיב כאהל אחד ומביא את הטומאה לבית וקושיא ראשונה מכל מקום במקומה עומדת ונראה כפירוש ר''ח דמפרש דהלקטי היינו תל המתלקט ואותה הלקטי היתה בין שני בתים והמת היה בבית אחד ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל עד לתקרה ואותה הגיגית לא היתה טמאה שהרי בטלה שם ואם לא היתה סדוקה לא היה הבית אחר טמא אלא הגיגית היתה סדוקה מצדה והשתא אתי שפיר דקתני סדוקה לפי שהיא מצדה אבל לפירוש הקונטרס לא אתי שפיר דכיון דפירש שהסדק למעלה מן הגיגית היה לו לומר פתוחה ולא סדוקה אבל לפר''ח אתי שפיר שהסדק היה מן הצד וקשרו את המקידה לידע אם יש פותח טפח ויש לנו לומר שאותו חור היה עשוי לתשמיש דחור העשוי לתשמיש שיעורו בפותח טפח ואם היה פותח טפח הבית אחר טמא ואם לאו טהור ומיהו קשה לר''י לפירוש ר''ח דלא הוה ליה למימר על גבן אלא על גבה. מ''ר: