את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. מאי לאו [האם לא] דלועין דומיא [בדומה] לנבלה, מה נבלה — דרכיכא [שהיא רכה], אף דלועין דרכיכי [שהם רכים], אלמא [ומכאן] שטרחינן באוכלא [טורחים אנו באוכל], ותיובתא [והרי זו קושיה חמורה] לרב יהודה! אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: לא, מדובר כאן בנבלה דומיא [בדומה] לדלועין: מה דלועין דאשוני [שהם קשים], אף נבלה — דאשונא [שהיא קשה] ויש לעשותה ראויה למאכל. ושואלים: והיכי משכחת לה [ואיך מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה הנבילה קשה מכדי לשמש מאכל לכלבים? — בבשר פילי [פילים]. אי נמי [או גם כן] יש לומר שמדובר כאן בבשר רגיל, ואולם מדובר כאן בגורייאתא זוטרי [בגורים קטנים], שצריכים שיחתכו להם כל בשר.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה דתני [ששנה] רב חנן מנהרדעא: מפרכינן [מפוררים] בשבת תבן ואספסתא [ואספסת] ומערבין את שניהם יחד, והבהמה אוכלת את שניהם בשביל האספסת. אלמא שטרחינן באוכלא [טורחים אנו באוכל]! ודוחים: לא, תבן שאמרו כאן הרי הוא בתיבנא סריא [בתבן רקוב] שיש לעשות בו כמה פעולות עד שיהיה ראוי למאכל בהמה, ואספסתא מדובר — בעילי זוטרי [בעיירים קטנים] שאינם יכולים לאכול את האספסת אלא אם כן יחתכוה עבורם.

א משנה אין אובסין (מאכילים הרבה ובעל כרחו) בשבת את הגמל, ואף לא דורסין (תוחבים לו בעל כורחו) מאכל. אבל מלעיטין אותו. ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן (מוץ ושיירי טחינה המשמשים למאכל בהמה), אבל לא גובלין (לשים) את המורסן והמים. ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, לפי שהן מתפרנסות בעצמן, אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות (יוני בית).

ב גמרא שנינו במשנה שאין אובסין את הגמל בשבת. ושואלים מאי [מה פירוש] "אין אובסין"? אמר רב יהודה: אין מאכילים אותה עד שעושין לה אבוס בתוך מעיה. ושואלים: מי איכא כי האי גוונא [האם יש מעין זה] שאפשר להאכיל כל כך את הגמל? ומשיבים: אין [כן] וכפי שאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא, ואטעינא כורא [אני ראיתי ערבי אחד שהאכיל את גמלו כור מזון, והטעינו כור].

ג שנינו במשנה שאין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין" ושואלים: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? אמר רב יהודה: המראה כוונתו שתוחב לבהמה בגרונה למקום שאינה יכולה להחזיר (לפלוט, להקיא), הלעטה — שמכניס לה בפיה למקום שיכולה להחזיר. רב חסדא אמר: אידי ואידי [זה וזה] למקום שאינה יכולה להחזיר, ואולם המראה הריהי בכלי, שתוחב על ידי כלי, הלעטה — ביד.

מתיב [מקשה] רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: מהלקטין לתרנגולין, ואין צריך לומר שמלקיטין. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין. ומעתה נברר מאי [מהו] "מהלקטין" ומאי [ומהו] "מלקיטין". אילימא [אם תאמר] ש"מהלקטין" פירושו דספי ליה [שמאכיל אותו] בידים ואילו "מלקיטין" פירושו דשדי ליה קמייהו [שזורק אותו, את האוכל, לפניהם], מכלל זה אתה למד שיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא [לזרוק לפניהם גם כן לא התיר], ומה איסור יש בדבר זה?

אלא לאו [הם לא] "מהלקטין" משמעו — שתוחבים את המזון לעוף למקום שאינה יכולה להחזיר, "מלקיטין" — למקום שיכולה להחזיר, וכיון שכך הרי הלקטה בעופות היא בדומה להלעטה לעגלים שאותה התירה משנתנו, ומכלל הדברים אתה למד כי המראה שאסרה המשנה הריהי בכלי, והרי זאת תיובתא [קושיה חמורה] לרב יהודה!

אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: לעולם נפרש כי "מהלקטין" משמעו — דספי ליה [שמאכיל אותו] בידים, ואילו "מלקיטין" משמעו — דשדי ליה קמייהו [שזורק אותו, את האוכל, לפניהם], ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך האם ביוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי [לזרוק לפניהם אוכל בשבת גם כן] לא הותר? אין בכך קושי, כי הני [אלה] תרנגולים ואווזים מזונותן עליך ואינם מתפרנסים אלא על ידי בעליהם. והני [ואילו אלה] היונים אין מזונותן עליך ולכך אסור לתת בפניהם מזונות. כדתניא [כפי ששנינו כיוצא בזה בברייתא]: נותנין בשבת מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה — הכלב מזונותיו עליך, וזה, החזיר, אין מזונותיו עליך, שאין אדם מישראל מגדל חזירים.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, שכן אמרו שאין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות. מאי טעמא [מה טעם] הבדל זה? לאו [האם לא] משום דהני [שאלה] אווזים ותרנגולים מזונותן עליך, ודבורים ויונים אין מזונותן עליך.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מאי איריא מיא [מה הסיבה שנקט דווקא מים]? אפילו חיטי ושערי נמי [חיטים ושעורים גם כן] לא יתן! אלא לא זה הטעם, כי אם שאני מיא דשכיחי באגמא [שונים המים שהם מצויים באגם] ובעוד מאגרים ואין צורך לטרוח ולהביא מים לדבורים וליוני שובך היכולים למצוא את מימיהם באותם מאגרים בעצמם, מה שאין כן במזונות.

כיון שדובר בנתינת מזון לכלב מביאים דברים אחרים שנאמרו בנושא זה. דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה [על פתח בית הנשיא]: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב] "ידע צדיק דין דלים" (משלי כט, ז) — יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין ואין מפרנסים אותו כראוי, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים כדי שיהיה שבע מאכילה זו. כדתנן [כפי ששנינו במשנה] העוסקת בדיני טומאה: בעל חיים שבלע בשר המת כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא הבשר נחשב עדיין כבר אכילה ובשל כך אף טמא ולא כמעוכל — בכלב שלשה ימים מעת לעת, כלומר, שלש יממות, ובעופות ובדגים עד כדי הזמן שתפול אותה חתיכת בשר לאור (לאש) ותשרף, שהם מעכלים במהירות רבה.

אמר רב המנונא: שמע מינה [למד ממנה] כי אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא [דרך ארץ לזרוק חתיכת בשר לכלב], שהרי אף הקדוש ברוך הוא דואג לו למזונותיו. ושואלים: וכמה ראוי לתת לו? אמר רב מרי: משח אודניה, וחוטרא אבתריה [תן לו כמידת אוזנו, ומיד להכות במקל אחריו] שלא יהא הכלב נגרר אחריו. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בדברא [בשדה], אבל במתא [בעיר] לא יתן לו כלום, משום דאתי למסרך [שיבוא להיטפל] וייגרר אחריו תמיד. אמר רב פפא: לית דעניא מכלבא, ולית דעתיר מחזירא [אין עני מכלב, ואין עשיר מחזיר] שאוכל הכל, ואף ממציאים לו מזונות בשפע.

ולענין הלכה תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? המראה — שכופה את הבהמה ומרביצה לארץ, ופוקס (פותח בכוח) את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת, שאינה יכולה לפולטם. הלעטה — מאכילה ומשקה כדרכה, ונותנין לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן, שהוא רק מסייע לה במה שאוכלת בעצמה.

ד שנינו במשנה שמהלקטין לתרנגולין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים. אמר אביי, אמריתה קמיה דמר [אמרתי זאת לפני אדוני, מורי, רבה]: מתניתין מני [משנתנו שיטת מי היא]? ואמר לי רבי: כשיטת ר' יוסי בר יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים — האחרון חייב משום לש, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב משום לש עד שיגבל (ילוש) ממש את הקמח והמים, ואין די בנתינת המים לקמח.

ושיטה זו דומה לדברי המשנה שמותר לתת מים, אבל לא לגבל. ודוחים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי בר יהודה התם [שם] אלא בקמח שבר גיבול הוא, שהוא ניתן לגיבול, אבל מורסן שאינו ראוי כלל לגיבול, אפילו ר' יוסי בר יהודה מודה שיש בכך מלאכת לישה, אף אם אינו מגבל ממש, כיון שאין המורסן נעשה לעולם עיסה כבצק של קמח. ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כהסבר הזה, דתניא בהדיא [שכן שנינו ברייתא מפורשת]: אין נותנין בשבת מים למורסן, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין גובלין בשבת את הקלי (קמח של שבלים שיובשו בתנור לפני גמר בישולן). ויש אומרים: גובלין. ושואלים: מאן [מי הוא] "יש אומרים" זה? אמר רב חסדא: