שבת קנה ע"ב

את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מאי לאו דלועין דומיא דנבלה מה נבלה דרכיכא אף דלועין דרכיכי אלמא טרחינן באוכלא ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה לא נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשונא והיכי משכחת לה בבשר פילי א''נ בגורייאתא זוטרי תא שמע דתני רב חנן מנהרדעא מפרכינן תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא תבן בתיבנא סריא אספסתא בעילי זוטרי:
מתני' אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין ומהלקטין לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות:
גמ' מאי אין אובסין אמר רב יהודה אין עושין לה אבוס בתוך מעיה מי איכא כי האי גוונא אין וכדאמר רב ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא ואטעינא כורא: אין מאמירין: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר רב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי הלעטה ביד מתיב רב יוסף מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין מאי מהלקטין ומאי מלקיטין אילימא מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו מכלל דיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא אלא לאו מהלקטין למקום שאינה יכולה להחזיר מלקיטין למקום שיכולה להחזיר מכלל דהמראה בכלי ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה לעולם מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו ודקא קשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך כדתניא נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זה לזה זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות מ''ט לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך וליטעמיך מאי איריא מיא אפילו חיטי ושערי נמי לא אלא שאני מיא דשכיחי באגמא דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב {משלי כט-ז} (יודע) צדיק דין דלים יודע הקב''ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים כדתנן כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא טמא בכלב ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אמר רב המנונא שמע מינה אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא וכמה אמר רב מרי משח אודניה וחוטרא אבתריה הני מילי בדברא אבל במתא לא דאתא למסרך אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא תניא כוותיה דרב יהודה איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותנין כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן: מהלקטין לתרנגולין כו': אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתניתין מני ואמר לי ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה לא סלקא דעתך דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן ת''ר אין גובלין את הקלי וי''א גובלין מאן י''א א''ר חסדא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנה - ב

תא שמע: תנן: מחתכין את הדלועין [התלושין] לפני הבהמה. ואף דהם עומדים לאכילת אדם, אינם נאסרים לאכילת בהמה משום מוקצה.

וכן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים.

והוינן בה: מאי לאו, בדלועין רכין מיירי, דומיא דנבלה. מה נבלה דהיא רכיכא אף קודם חיתוכה, אף בדלועין דהם רכיכי מעיקרא איירי.

ואף דאוכלא הם בלא חיתוך, מותר לחותכם. אלמא, טרחינן באוכלא בשבת. ותיובתא דרב יהודה דאמר: אשווי אוכלא משוינן, אבל מיטרח באוכלא לא טרחינן.

ומשנינן: אמר לך רב יהודה, לא בהכי מיירי. אלא בדלועין קשים, שבלא חיתוך אינם ראויים לאכילת הבהמה. ואף בנבלה שהיא דומיא דהני דלועין מיירי. מה דלועין דאשוני [קשים], אף נבלה דאשונא [קשה]. ומאחר דאין הם ראויין בלא חיתוך, מותר לחותכם. דאשוויי אוכלא משוינן. ^[1]

והוינן בה: היכי משכחת לה בנבלה שלא תהא ראויה לכלבים מחמת קשיותה?

ומשנינן: משכחת לה בבשר פילי [נבלה של פילים].

אי נמי: הכא במאי עסקינן, בגורייאתא [גורי כלבים] זוטרי. שכל נבלה קשה להם באכילה. ואינה חשובה כאוכל אצלם בלא חיתוך.

תא שמע: דתני רב חנן מנהרדעא: מפרכין [מפוררים] תבן ואספסתא, ומערבין אותן יחד, ונותנים לפני הבהמה שתאכל. שאינה מתאוית לתבן בפני עצמו. ומתוך שמערבין אותם זה בזה, תאכל אף את התבן בשביל האספסתא.

והרי תבן ואספסתא כמות שהם, נמי ראויים לאכילתה. ואפילו הכי שרינן לפורכן ולערבן. אלמא, טרחינן באוכלא. וקשיא לרב יהודה דאמר: לא טרחינן.

ומשנינן: בתבן ואספסתא שאינן ראויין בלא פריכה ועירוב עסקינן. בתבן משכחת לה, בתיבנא סריא [תבן קשה. רמב"ן]. שאין הבהמה אוכלתו אלא בתערובת האספסתא. ואף האספסתא צריכה פריכה, משום דאיירי בעילי זוטרי [עיירים קטנים] שהאספסתא קשה להם ללעיסה, וצריך לרככה.

מתניתין:

אין אובסין את הגמל בשבת.

"האבסה" היא, שתוחבין לגרון הבהמה הרבה אוכל בעל כרחה, עד שהוא נעשה כאבוס בתוך מעיה. ואסור משום גזירה, שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לישת קמח וכיוצא בזה [רמב"ם פרק כא הלכה לה].

ואף לא דורסין אותו [תוחבין שעורין לתוך גרונו] בשבת, ואף שאינו תוחב כל כך בחוזק כמו ב"האבסה", נמי אסור.

אבל מלעיטין אותו בשבת. ובגמרא יבואר מהי "הלעטה".

וכן אין מאמירין את העגלים בשבת.

"האמרה" היא שתוחב לתוך מעיהן, למקום שכבר אינם יכולים להחזיר את האוכל.

אבל מלעיטין אותם בשבת.

ומהלקטין לתרנגולין בשבת.

"הלקטה" היינו "הלעטה". אלא שבתרנגולין קרי לה "הלקטה".

ונותנין מים למורסן בשבת למאכל הבהמה.

אבל לא גובלין [לשים] את המורסן במים.

ואין נותנין בשבת מים לפני דבורים, ולפני יונים שבשובך. וטעמא מבואר בגמרא.

אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות [יוני בית]. וקרויים כך על מקומם [רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות פירש דקרויים כן על שם הורדוס, שהיה מגדלם בהיכלו].

גמרא:

שנינו במתניתין: אין אובסין את הגמל.

והוינן בה: מאי "אין אובסין"?

אמר רב יהודה: אין עושין לה אבוס בתוך מעיה, על ידי שדוחסין לה הרבה אוכל.

ותמהינן: וכי מי איכא כהאי גוונא, שיתרחבו מעיה כאבוס?

ומשנינן: אין. אפשר שיארע כן במציאות. וכדאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא [ערבי], דאכלא [האכיל] לגמלו כורא [כור מזונות], ועוד אטעינא על גבו משא של כורא מזונות לצורך אכילתו, מלבד שאר משאו.

שנינו במתניתין: אין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין.

והוינן בה: איזו היא "המראה" האסורה, ואיזו היא "הלעטה" המותרת?

אמר רב יהודה: "המראה" היא, שתוחבים לבהמה מזון עד למקום שכבר אינה יכולה להחזיר אותו ולפולטו. ו"הלעטה" היא, שתוחבים אותו למקום שעדיין היא יכולה להחזיר אותו.

ורב חסדא אמר: אידי ואידי [המראה והלעטה] היא תחיבה למקום שאינה יכולה להחזיר את המזון. אלא ש"המראה" היא תחיבה בכלי. ו"הלעטה" היא תחיבה ביד.

מתיב רב יוסף: מהלקטין לתרנגולין בשבת. ואין צריך לומר שמלקיטין להם. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עליה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין להן.

והוינן בה: מאי "מהלקטין", ומאי "מלקיטין"? אילימא, "מהלקטין" היינו דספי ליה לתרנגול, ומכניס לו אוכל בידים לתוך פיו, ו"מלקיטין" היינו דשדי ליה קמיה והוא אוכל מעצמו - מכלל, דיוני שובך ויוני עליה דקתני בהו "אין מלקיטין" אף מישדא קמייהו בשביל שיאכלו מעצמם, נמי לא שדינן - הא לא יתכן לומר כן. דהא פשיטא שמותר ליתן אוכל לפניהם. שהרי איך בכך שום טורח.

אלא לאו, בין "מלקיטין" ובין "מהלקטין", היינו דספי לתרנגול בידים. אלא "מהלקטין", הוא שתוחב אוכל לגרונה עד למקום שאינה יכול להחזירו. ו"מלקיטין", שתוחב לה למקום שעדיין היא יכולה להחזירו.

ומדשרינן "הלקטה" בתרנגולים, אף שהיא למקום שאינה יכולה להחזיר, אלמא אף בבהמה מותר לעשות כן. מכלל ד"המראה" דאסרינן בבהמה, דוקא משום דהוה בכלי אסרינן. אבל ביד, הרי זו "הלעטה". ומותר אף למקום שאין יכולה להחזיר. דהיינו "הלעטה" היינו "הלקטה". ותיובתא דרב יהודה שלפיו "הלעטה" דשרינן, היינו דוקא למקום שהיא יכולה להחזיר.

ומשנינן: אמר לך רב יהודה, לעולם "מהלקטין", היינו דספי ליה בידים. ו"מלקיטין" היינו דשדי ליה קמייהו. ותרוייהו, למקום שיכולה להחזיר. והא דקא קשיא לך, אמאי יוני שובך ויוני עליה אף למישדא קמייהו נמי לא שדינן? - לא קשיא. משום דדוקא הני [תרנגולים] דמזונותן עליך, מותר ליתן אוכל לפניהם. אבל הני [יוני שובך ועליה] אין מזונותן עליך, שהרי מזונותיהם מצויים להם בשדה. הלכך אסור אף להניח לפניהם.

כדתניא: נותנין בשבת מזונות לפני כלב. ואין נותנין מזונות לפני חזיר.

ומה הפרש בין זה לזה? - זה [כלב] מזונותיו עליך. וזה [חזיר] אין מזונותיו עליך. לפי שאסור לגדלם. כדקיימא לן: ארור יהודי שיגדל חזירים.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא הכי. דקתני "אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך. אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות".

מאי טעמא, לאו, משום דהני [תרנגולים] מזונותן עליך, והני [דבורים ויוני שובך] לאו מזונותן עליך?. אלמא אסור ליתן כלל אוכל לפני בעלי חיים שאין מזונותיהם עליך.

ודחינן: וליטעמיך, אי משום דאין מזונותן עליך הוא, מאי איריא "מיא" בדוקא? ליתני דאפילו חיטי ושערי נמי לא נותנין לפניהם. אלא לעולם מצינו לומר דמאכילים אף בעלי חיים שאין מזונותן עליך. ושאני מיא דאין נותנין לפניהם, משום דשכיחי באגמא. אבל מזונות לא שכיחי להו כל כך ^[2].

דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה: מאי דכתיב "ידע צדיק דין דלים", הכי פירושו: יודע הקדוש ברוך הוא בכלב, שמזונותין מועטין. שאינן מצויים לו, לפי שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה. לפיכך עשה שתהא שוהה אכילתו בתוך מעיו, ולא תתעכל עד ג' ימים.

וכדתנן: כלב שאכל מבשרו של המת, ומת הכלב, והוא בתוך בית, נטמא הבית בטומאת אוהל, מחמת בשר המת שבתוך גוית הכלב.

[אבל כל עוד שהכלב חי, אין בשר המת שבתוכו מטמא. משום שטומאה הבלועה בבעלי חיים, אינה מטמאת].

וכמה תשהה אכילתו [בשר המת שאכל] במעיו של בעל החיים קודם שמת, ויהא הבית טמא באוהל? - בכלב, עד ג' ימים מעת לעת. שעד אז עדיין הבשר שאכל קיים במעיו. אבל לאחר מכן כבר נתעכל, ואינו בעין.

ובעופות ובדגים שאכלו מבשר המת, אין הבשר קיים במעיהם אלא עד זמן שיש בו כדי שתפול חתיכת הבשר לאור, ותשרף.

אמר רב המנונא: מדקאמר דהתחשב הקדוש ברוך הוא במזונותיו של הכלב, שמע מינה, אורח ארעא למשדא אומצא [להשליך בשר חי] לכלבא.

וכמה הוא השיעור שיש להשליך לפניו?

אמר רב מרי: משח [מעט] אומצה יתן לו, כשיעור אודניה [אוזנו] של הכלב, ותו לא. וחוטרא אבתריה. כלומר, אחר שנתת לפניו בשר, הכהו במקל כדי שלא יתרגל אצלך.

והני מילי, דאורח ארעא ליתן אוכל לפניו, בדברא [בשדה]. אבל במתא [בעיר] לא יתן ליה מידי, אם אין זה כלבו שלו. משום דעל ידי שיאכילו אתא הכלב למסרך אחריו.

אמר רב פפא: לית דעניא [עני] מכלבא. לפי שאין מזונותיו מצויים.

ולית דעתיר [עשיר] מחזירא. שכל מאכל ראוי לו. ובכל מקום הוא מוצא מה לאכול. וגם נותנים לפניו אוכל הרבה.

והדרינן לפלוגתא דרב יהודה ורב חסדא, מהי "המראה" ומהי "הלעטה".

תניא כוותיה דרב יהודה: איזו היא "המראה", ואיזו היא "הלעטה"?

"המראה" - מרביצה, ופוקס את פיה [נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסוגרו], ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת כשהיא רובצת. והמים מבליעים את הכרשינין לתוך בית בליעתה בעל כרחה.

"הלעטה" - מאכילה מעומד [כשהיא עומדת], ומשקה מעומד. ונותנין לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן, ולא בבת אחת.

וכיון שאין היא רבוצה, אינו יכול לתחוב כל כך לבית בליעתה, עד מקום שלא תוכל להחזיר את האוכל, וכדרב יהודה.

שנינו במתניתין: מהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן, אבל לא גובלין.

אמר אביי: אמריתה קמיה דמר [רבה]: מתניתין דסברה דאין איסור לישה בנתינת מים לקמח בלא גיבול, מני היא?

ואמר לי רבה: רבי יוסי בר יהודה היא.

דתניא: אם אחד נותן את הקמח, ואחד נותן לתוכו של הקמח את המים, או שנתן קודם אחד את המים, ואחר כך נתן אחד את הקמח לתוך המים, הנותן האחרון חייב. שנתינת קמח למים או מים לקמח היא גיבולו. ואיכא בזה משום "לש", אף בלא שעירבן זה עם זה בידיו - דברי רבי ^[3].

רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב משום לש עד שיגבל ^[4].

ודחינן: דלמא, עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם דבעינן גיבול, אלא בקמח. משום דבר גיבול הוא. וכיון שדרכו בכך, כל שלא גיבלו אין זו דרך לישה. אבל מורסן, דלאו בר גיבול הוא, אפשר דאפילו רבי יוסי בר יהודה מודה, דנתינת מים לבד היא גיבולו. שכן היא דרך מלאכתו ^[5].

ומשנינן: לא סלקא דעתך לחלק בין קמח למורסן. דהא תניא בהדיא דאף במורסן פליגי.

דתניא: אין נותנין מים למורסן - דברי רבי.

רבי יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן. שכל זמן שאינו מגבל אין בו משום "לש" ^[6].

תנו רבנן: אין גובלין את הקלי [קמח של תבואה שנתייבשה בתנור].

ויש אומרים: גובלין את הקלי.

והוינן בה: מאן נינהו "יש אומרים"?

הערות

^[1] והרמב"ם בפרק כא הלכה יח כתב: המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת טוחן וחייב. לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. שאין טחינה בפירות. וכתב המגיד משנה, דאין לגירסה זו מובן כלל. שהרי שחת וחרובין פירות נינהו, ואמאי אסורין? לכך העדיף לגרוס, "שאין טחינה אלא בפירות". אלא שגם בגירסה זו נתקשה. שלפי זה יש לאסור אף דלועין. שהרי אף הם פירות נינהו. ויעויין בבית יוסף סימן שכד שגרס בדברי הרמב"ם, "שאין טחינה בפירות". והוא נתינת טעם למה אף בשחת וחרובין אין חיוב טוחן מדאורייתא, אלא אסורים רק משום דמיחזי כטוחן. אלא שבשו"ת הרשב"א [חלק ד סימן עה] הקשה על עיקר דברי הרמב"ם. דהרי בסוגיא דידן מבואר דשחת וחרובין אסורים, משום דמיטרח באוכלא הוא. ולמה הוסיף בזה הרמב"ם טעם שלא נזכר בגמרא? ויעוין בבית יוסף שם שכתב ליישב, דנפקא מינה, דמטעם הרמב"ם יש לאסור אף בקשים. ואף דאסיקנא לרב הונא בתיובתא מכח האי ברייתא, רב הונא ודאי יתרץ דמשום דמיחזי כטוחן הוא דאסור.

^[2] והרמב"ם בפרק כא הלכה ו לא חילק בין מים לחיטי ושערי. אלא כתב "לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים". וכבר נתקשה הר"ן בזה. וצריך לומר, דדוקא רב יוסף אית ליה הכי. אבל רב יהודה לא קשיא ליה הך "וליטעמיך". דדלמא אף חיטי ושערי אסור. אלא קתני "מים" לרבותא. דאילו חיטי ושערי פשיטא דאסור, משום דיכול לבוא בהם לידי מלאכה דאורייתא. [כדכתב הרמב"ם דחיישינן שמא יכתוש וילוש] ב"ח סימן שכד.

^[3] ומרבינו ירוחם [הובאו דבריו בבית יוסף סימן שכא] נראה, דלרבי איכא חיוב לישה רק בנתינת המים. אבל גיבול אינו כלל ממלאכת לישה. אבל האחרונים הוכיחו, דאף לרבי, אגיבול לבד נמי מיחייב. ותרוייהו איתנייהו בלישה. ויעויין בביאור הלכה שם, ובאגלי טל במלאכת לש.

^[4] ופליגי במהות מלאכת לש. דלרבי, גדר המלאכה הוא הרכבת המים בקמח. ולרבי יוסי בר יהודה, גדר לישה הוא, הפיכת חלקי הקמח הנפרדים לגוש אחד. וזה נעשה רק על ידי הגיבול. אגלי טל שם, סעיף יב.

^[5] ולפי סברה זו, יותר יש לחייב במידי דלאו בר גיבול, מאשר במידי דבר גיבול. אבל למסקנה כתב הרמב"ם בפרק ח משבת הלכה טז איפכא. דבדבר שאינו בר גיבול, אף שיגבל אינו חייב מן התורה אלא מדברי סופרים. והראב"ד שם נחלק עליו בזה. ויעויין בביאור הלכה סימן שכד. ובאגלי טל ובחזון איש סימן נו, בביאור שיטות הראשונים בזה. והמאירי לעיל [יח א] כתב, דאיכא ג' חילוקים בזה. במידי דהוא בר גיבול, כקמח, אינו חייב עד שיגבל. ונתינת מים לבד אסורה בו מדרבנן. ובמידי דאין דרכו בגיבול, חייב בנתינת המים לבד. אבל דבר המחוסר גיבול, כמורסן, אף דאינו בר גיבול, אינו חייב עד שיגבל ונתינת מים לבד מותרת לכתחלה.

^[6] ואביי באמת אית ליה לעיל [יח א], דבמידי דלאו בר גיבול, מודה רב יוסי בר יהודה דחייב בנתינת מים לבד. וצריך לומר לדידיה, דמורסן הוא קצת בר גיבול. תוספות שם.

את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. מאי לאו [האם לא] דלועין דומיא [בדומה] לנבלה, מה נבלה — דרכיכא [שהיא רכה], אף דלועין דרכיכי [שהם רכים], אלמא [ומכאן] שטרחינן באוכלא [טורחים אנו באוכל], ותיובתא [והרי זו קושיה חמורה] לרב יהודה! אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: לא, מדובר כאן בנבלה דומיא [בדומה] לדלועין: מה דלועין דאשוני [שהם קשים], אף נבלה — דאשונא [שהיא קשה] ויש לעשותה ראויה למאכל. ושואלים: והיכי משכחת לה [ואיך מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה הנבילה קשה מכדי לשמש מאכל לכלבים? — בבשר פילי [פילים]. אי נמי [או גם כן] יש לומר שמדובר כאן בבשר רגיל, ואולם מדובר כאן בגורייאתא זוטרי [בגורים קטנים], שצריכים שיחתכו להם כל בשר.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה דתני [ששנה] רב חנן מנהרדעא: מפרכינן [מפוררים] בשבת תבן ואספסתא [ואספסת] ומערבין את שניהם יחד, והבהמה אוכלת את שניהם בשביל האספסת. אלמא שטרחינן באוכלא [טורחים אנו באוכל]! ודוחים: לא, תבן שאמרו כאן הרי הוא בתיבנא סריא [בתבן רקוב] שיש לעשות בו כמה פעולות עד שיהיה ראוי למאכל בהמה, ואספסתא מדובר — בעילי זוטרי [בעיירים קטנים] שאינם יכולים לאכול את האספסת אלא אם כן יחתכוה עבורם.

א משנה אין אובסין (מאכילים הרבה ובעל כרחו) בשבת את הגמל, ואף לא דורסין (תוחבים לו בעל כורחו) מאכל. אבל מלעיטין אותו. ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן (מוץ ושיירי טחינה המשמשים למאכל בהמה), אבל לא גובלין (לשים) את המורסן והמים. ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, לפי שהן מתפרנסות בעצמן, אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות (יוני בית).

ב גמרא שנינו במשנה שאין אובסין את הגמל בשבת. ושואלים מאי [מה פירוש] "אין אובסין"? אמר רב יהודה: אין מאכילים אותה עד שעושין לה אבוס בתוך מעיה. ושואלים: מי איכא כי האי גוונא [האם יש מעין זה] שאפשר להאכיל כל כך את הגמל? ומשיבים: אין [כן] וכפי שאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא, ואטעינא כורא [אני ראיתי ערבי אחד שהאכיל את גמלו כור מזון, והטעינו כור].

ג שנינו במשנה שאין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין" ושואלים: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? אמר רב יהודה: המראה כוונתו שתוחב לבהמה בגרונה למקום שאינה יכולה להחזיר (לפלוט, להקיא), הלעטה — שמכניס לה בפיה למקום שיכולה להחזיר. רב חסדא אמר: אידי ואידי [זה וזה] למקום שאינה יכולה להחזיר, ואולם המראה הריהי בכלי, שתוחב על ידי כלי, הלעטה — ביד.

מתיב [מקשה] רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: מהלקטין לתרנגולין, ואין צריך לומר שמלקיטין. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין. ומעתה נברר מאי [מהו] "מהלקטין" ומאי [ומהו] "מלקיטין". אילימא [אם תאמר] ש"מהלקטין" פירושו דספי ליה [שמאכיל אותו] בידים ואילו "מלקיטין" פירושו דשדי ליה קמייהו [שזורק אותו, את האוכל, לפניהם], מכלל זה אתה למד שיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא [לזרוק לפניהם גם כן לא התיר], ומה איסור יש בדבר זה?

אלא לאו [הם לא] "מהלקטין" משמעו — שתוחבים את המזון לעוף למקום שאינה יכולה להחזיר, "מלקיטין" — למקום שיכולה להחזיר, וכיון שכך הרי הלקטה בעופות היא בדומה להלעטה לעגלים שאותה התירה משנתנו, ומכלל הדברים אתה למד כי המראה שאסרה המשנה הריהי בכלי, והרי זאת תיובתא [קושיה חמורה] לרב יהודה!

אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: לעולם נפרש כי "מהלקטין" משמעו — דספי ליה [שמאכיל אותו] בידים, ואילו "מלקיטין" משמעו — דשדי ליה קמייהו [שזורק אותו, את האוכל, לפניהם], ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך האם ביוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי [לזרוק לפניהם אוכל בשבת גם כן] לא הותר? אין בכך קושי, כי הני [אלה] תרנגולים ואווזים מזונותן עליך ואינם מתפרנסים אלא על ידי בעליהם. והני [ואילו אלה] היונים אין מזונותן עליך ולכך אסור לתת בפניהם מזונות. כדתניא [כפי ששנינו כיוצא בזה בברייתא]: נותנין בשבת מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה — הכלב מזונותיו עליך, וזה, החזיר, אין מזונותיו עליך, שאין אדם מישראל מגדל חזירים.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, שכן אמרו שאין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות. מאי טעמא [מה טעם] הבדל זה? לאו [האם לא] משום דהני [שאלה] אווזים ותרנגולים מזונותן עליך, ודבורים ויונים אין מזונותן עליך.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מאי איריא מיא [מה הסיבה שנקט דווקא מים]? אפילו חיטי ושערי נמי [חיטים ושעורים גם כן] לא יתן! אלא לא זה הטעם, כי אם שאני מיא דשכיחי באגמא [שונים המים שהם מצויים באגם] ובעוד מאגרים ואין צורך לטרוח ולהביא מים לדבורים וליוני שובך היכולים למצוא את מימיהם באותם מאגרים בעצמם, מה שאין כן במזונות.

כיון שדובר בנתינת מזון לכלב מביאים דברים אחרים שנאמרו בנושא זה. דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה [על פתח בית הנשיא]: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב] "ידע צדיק דין דלים" (משלי כט, ז) — יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין ואין מפרנסים אותו כראוי, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים כדי שיהיה שבע מאכילה זו. כדתנן [כפי ששנינו במשנה] העוסקת בדיני טומאה: בעל חיים שבלע בשר המת כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא הבשר נחשב עדיין כבר אכילה ובשל כך אף טמא ולא כמעוכל — בכלב שלשה ימים מעת לעת, כלומר, שלש יממות, ובעופות ובדגים עד כדי הזמן שתפול אותה חתיכת בשר לאור (לאש) ותשרף, שהם מעכלים במהירות רבה.

אמר רב המנונא: שמע מינה [למד ממנה] כי אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא [דרך ארץ לזרוק חתיכת בשר לכלב], שהרי אף הקדוש ברוך הוא דואג לו למזונותיו. ושואלים: וכמה ראוי לתת לו? אמר רב מרי: משח אודניה, וחוטרא אבתריה [תן לו כמידת אוזנו, ומיד להכות במקל אחריו] שלא יהא הכלב נגרר אחריו. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בדברא [בשדה], אבל במתא [בעיר] לא יתן לו כלום, משום דאתי למסרך [שיבוא להיטפל] וייגרר אחריו תמיד. אמר רב פפא: לית דעניא מכלבא, ולית דעתיר מחזירא [אין עני מכלב, ואין עשיר מחזיר] שאוכל הכל, ואף ממציאים לו מזונות בשפע.

ולענין הלכה תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? המראה — שכופה את הבהמה ומרביצה לארץ, ופוקס (פותח בכוח) את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת, שאינה יכולה לפולטם. הלעטה — מאכילה ומשקה כדרכה, ונותנין לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן, שהוא רק מסייע לה במה שאוכלת בעצמה.

ד שנינו במשנה שמהלקטין לתרנגולין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים. אמר אביי, אמריתה קמיה דמר [אמרתי זאת לפני אדוני, מורי, רבה]: מתניתין מני [משנתנו שיטת מי היא]? ואמר לי רבי: כשיטת ר' יוסי בר יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים — האחרון חייב משום לש, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב משום לש עד שיגבל (ילוש) ממש את הקמח והמים, ואין די בנתינת המים לקמח.

ושיטה זו דומה לדברי המשנה שמותר לתת מים, אבל לא לגבל. ודוחים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי בר יהודה התם [שם] אלא בקמח שבר גיבול הוא, שהוא ניתן לגיבול, אבל מורסן שאינו ראוי כלל לגיבול, אפילו ר' יוסי בר יהודה מודה שיש בכך מלאכת לישה, אף אם אינו מגבל ממש, כיון שאין המורסן נעשה לעולם עיסה כבצק של קמח. ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כהסבר הזה, דתניא בהדיא [שכן שנינו ברייתא מפורשת]: אין נותנין בשבת מים למורסן, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין גובלין בשבת את הקלי (קמח של שבלים שיובשו בתנור לפני גמר בישולן). ויש אומרים: גובלין. ושואלים: מאן [מי הוא] "יש אומרים" זה? אמר רב חסדא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

pumpkins before an animal and an animal carcass before dogs. Is this not referring to pumpkins that are similar to an animal carcass? Just as an animal carcass is soft, so too, the pumpkins referred to here are soft. Apparently, one may exert himself with food, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Yehuda. The Gemara answers that Rav Yehuda could have said to you: No, the mishna is referring to an animal carcass that is similar to pumpkins. Just as the reference is to pumpkins that are hard, so too, the reference is to an animal carcass that is hard, and chopping it renders it edible. The Gemara asks: And how is it possible to find an animal carcass that is so hard that another animal cannot eat it? The Gemara answers: The mishna is referring to elephant flesh. Alternatively, it can be explained that the mishna is referring to more common animal meat placed before puppies that can eat only chopped meat.

Come and hear a proof from that which Rav Ḥanan of Neharde’a taught: One may crumble straw and alfalfa on Shabbat and mix the two together, and the animal then eats the straw because it is mixed with the alfalfa. Apparently, one may exert himself with food on Shabbat. The Gemara rejects this proof: No, the straw mentioned here is rotten straw that requires special preparation to render it suitable for animal consumption, and alfalfa is taught with regard to young donkeys who can only eat it in small pieces.

MISHNA: One may not forcibly overfeed a camel on Shabbat and one may not force-feed it, even if in doing so he does not overfeed the camel. However, one may place food into its mouth. And the mishna makes a distinction, which will be explained in the Gemara, between two manners of placing food in the mouths of cattle. One may not place food in the mouths of calves on Shabbat in the manner of hamra’a, but one may do so in the manner of halata. And one may force-feed chickens. And one may add water to bran used as animal feed, but one may not knead the mixture. And one may not place water before bees or before doves in a dove-cote, because they are capable of finding their own food; however, one may place water before geese and chickens and before hardisian [hardeisiyyot] doves.

GEMARA: We learned in the mishna that one may not forcibly overfeed a camel on Shabbat. The Gemara asks: What is meaning of: One may not forcibly overfeed? Rav Yehuda said: One may not feed a camel to the point that it creates a trough inside of its stomach. The Gemara asks: Is there the possibility of feeding a camel in that manner? The Gemara answers: Yes; and as Rav Yirmeya of Difti said: I saw an Arab who fed his camel a kor of food and loaded it with another kor on its back.

We learned in the mishna: One may not place food in the mouths of calves on Shabbat in the manner of hamra’a, but one may do so in the manner of halata. The Gemara asks: Which is hamra’a and which is halata? Rav Yehuda said: Hamra’a is positioning food into a place in the animal’s throat from which it cannot return and expel the food. Halata is positioning food into a place in the animal’s mouth from which it can return and expel the food. Rav Ḥisda said: Both this and that refer to positioning food into a place from which the animal cannot return and expel the food; however, the difference between them is that in hamra’a the food is placed with a vessel, whereas in halata the food is placed by hand.

Rav Yosef raised an objection from that which was taught in the Tosefta: One may force-feed [mehalketin] chickens, and needless to say, one may malkitin. And one may not malkitin doves in a dove-cote or doves in an attic, and needless to say, one may not force-feed. The Gemara asks: What is mehalketin and what is malkitin? If you say that mehalketin means that one feeds the bird by hand and malkitin means that one throws the food before them, by inference, throwing food before doves in a dove-cote or before doves in an attic is also not permitted. But why would that be prohibited?

Rather, is it not that mehalketin means positioning food into a place from which the bird cannot return and expel the food, and malkitin means positioning food into a place from which it can return and expel the food? Therefore, mehalketin in the case of birds is similar to halata into a camel’s mouth, which the mishna permitted. By inference, the hamra’a prohibited in the mishna is performed with a vessel, and this poses a conclusive refutation to the opinion of Rav Yehuda.

Rav Yehuda could have said to you: Actually, mehalketin means that one feeds the bird by hand, and malkitin mean that one throws the food before them. And that which was difficult for you: Is throwing food before doves in a dove-cote or doves in an attic also not permitted on Shabbat? This is not difficult because with regard to these chickens and geese that were mentioned, sole responsibility for their sustenance is incumbent upon you as they are incapable of providing for themselves. However, in the case of these doves, responsibility for their sustenance is not incumbent upon you, and therefore, it is prohibited to place food before them, as it was taught in a baraita: One may place sustenance before a dog on Shabbat, but one may not place sustenance before a pig. And what is the difference between this and that? In this case of the dog, responsibility for its sustenance is incumbent upon you, and in that case of the pig, responsibility for its sustenance is not incumbent upon you, as no Jew raises pigs.

Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise in support of this explanation, as we learn: And one may not place water before bees or before doves in a dove-cote because they are capable of finding their own food; however, one may place water before geese and chickens and before hardisian doves. What is the reason for this distinction? Is it not because for these, geese and chickens, responsibility for their sustenance is incumbent upon you, and for those, bees and doves, responsibility for their sustenance is not incumbent upon you?

The Gemara rejects this proof: And according to your reasoning, why did the mishna cite a case specifically involving water? Even wheat and barley should also not be permitted. Rather, the reason for the distinction between the halakhot is that water is different because it is found in a lake or in other reservoirs, and therefore one need not exert himself to provide water for bees and doves. That is not the case with the rest of their food.

Returning to the discussion of feeding dogs, the Gemara cites additional statements on the topic. Rabbi Yona taught at the entrance to the house of the Nasi: What is the meaning of that which is written: “The righteous man takes knowledge of the cause of the poor” (Proverbs 29:7)? The Holy One, Blessed be He, knows that for a dog, its sustenance is scarce and they are not fed sufficiently. Therefore, its food remains in its intestines for three days so that the dog will be sustained by that food, as we learned in a mishna dealing with the halakhot of ritual impurity: After an animal eats flesh from a corpse, how long does its food remain in its intestines undigested and therefore ritually impure? In the case of a dog it is for three twenty-four hour periods, and for fowl and fish, who digest their food quickly, it is the equivalent of the time it takes for the flesh to fall into the fire and be consumed by the fire.

Rav Hamnuna said: Learn from it: It is the way of the world, i.e., proper conduct, to throw a piece of meat before a dog, as even the Holy One, Blessed be He, concerns Himself with the dog’s sustenance. The Gemara asks: And how much food should one give to a dog? Rav Mari said: Give it the equivalent of the measure of its ear and strike it immediately thereafter with a staff so that the dog will not grow attached to the one who fed it. This applies specifically when one is in the field, but in the city, one should not give anything to a dog because the dog will be drawn to follow him and remain with him. Rav Pappa said: There is no creature poorer than a dog, and no creature richer than a pig, as pigs will eat anything, and people provide them with plentiful amounts of food.

With regard to the halakhic ruling, a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yehuda: What is hamra’a and what is halata? Hamra’a is when a person forcibly lays the animal on the ground and forces its mouth open and feeds it vetch and water simultaneously so that the animal will be unable to expel it. Halata is when one feeds the animal while it is standing and gives it to drink while it is standing, i.e., gives it food and drink in the usual manner, and one gives it vetch separately and water separately, to augment what the animal eats on its own.

We learned in the mishna: And one may force-feed chickens, and one may add water to bran, but one may not knead the mixture. Abaye said: I said this before my Master, Rabba: Whose opinion is it in the mishna? And he said to me: It is the opinion of Rabbi Yosei bar Yehuda, as it was taught in a baraita: If one person places flour and another one places water into it, the latter is liable to bring a sin-offering for performing the prohibited labor of kneading. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei bar Yehuda says: One is only liable when he actually kneads the flour and water together. He is not liable for merely adding water to the flour. This is similar to the ruling of the mishna that one may pour water into the bran but may not knead the mixture.

The Gemara rejects this: Perhaps Rabbi Yosei bar Yehuda only stated that actual kneading is required to be liable for performing the prohibited labor of kneading in the case of flour, which can be kneaded; however, in the case of bran, which cannot be kneaded into a dough, even Rabbi Yosei bar Yehuda would concede that it is prohibited, even if one does not actually knead the mixture. The Gemara rejects this statement: It should not enter your mind to explain it that way, as it was taught explicitly in a baraita: One may not place water into bran on Shabbat; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei bar Yehuda says: One may place water into bran.

The Sages taught: On Shabbat, one may not knead sweet flour made from unripe grain that was dried in an oven, and some say: One may knead it. The Gemara asks: Whose is the opinion introduced as: And some say? Rav Ḥisda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופריק רב פפא אליבא דרבא הכא בכלכלה דחוקה וכו'. ודברי רב פפא פשוטין הן ומפקינן בה והלכתא צדדין אסורין צדדי צדדין מותרין:
דרגא דמדלא סולם העשוי לעלות בו בערסל והוא (שכתוב) [שת"י] כמלונה במקשה [כערסל]. והוא מלונה לשומרי פירות ודקדק רב אשי מזו ההלכה שאסור להניח סולם על הדקל ולעלות בו שנמצא משתמש בצידי האילן ואסור. ופירוש שאם יחקוק באילן ויניח באותה חקיקה גואזי שהן עצים ויניח באותו העצים הסולם נמצא הסולם נתון בעצים כמין הכלכלה ביתד ושרי וגם אסור להניח רגלי העולה באותה סולם בעצים הנעוצין באילן מפני שהן צדדין והצדדין אסורין. וכי אינו מותר לו להשתמש ולעלות אלא בקנים שהן מעלות הסולם והן שליבותיו שהן ודאי צדדי צדדין:
[מתני'] מתירין פקיעי עמיר כו'. פי' פקיעי אגודות כדתנן פקעת גמי בא רב הונא לפרש משנתנו ואמר הפקיעין והכיפין שניהם אגודות קשורות הן. אלא הפקיעין ב' אגודות כפקיע והכפין ג' אגודות בכף זירין דארזי כשמתגזאין ומתקשין נקראין דארזי והן אחד אחד ואינן נאגדין באגודה. ואם אגדן בחזקתן עומדין ותרצה רב הונא למתניתין הכי מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין פי' מפספסין מפרכין כעין פיתות (לרכנן לייתות) [לרככן] לאכלה ומצינו בתלמוד א"י שאמרו בענין (תינוק פתילה) מפספסין ופי' מחרכין כדכתיב ושער ראשיהון לא התחרך ונראין הדברים שהחריכה מרככת כעין הפתיתה דהוא מעין פסיסה. כדאמרינן בידות האוכלין שכססן לגורן וכשם שמתירין ומפספסין הפקיעין הוא הדין לכפין אבל הזירין לא יפספס ולא להתיר אם נקשרו ובא רב חסדא ופי' טעמא דרב הונא ואמר שהעמידו למשנתנו שמתירין ומפספסין הפקיעין והכפין שהן מקודם אוכל ויכולין להיאכל כמות שהן וכן ההתרה והפספוס לא להוסיף להם אלא הכשר לאכילה בלבד דייקינן מדבריו הללו דקסבר מותר למיטרח באוכל ומוסיף לו הכשר אבל אם אין יכול להיאכל כגון הזירין שהן דארזי אלא אחרי התר ופספוס אסור וזהו לשוויי אוכלי לא משוינן ורב יהודה חלק על רב הונא לדברי רבה דאוקמינהו לדברי רב יהודה שוויה אוכלא לא משווינן ואמר רבה מדתרצה למתניתין שהפקיעין [והזירין שניהן אגודות מפספס למה הן מיהו הפקיעין שתים באגודה והעמירן ג' מותר להתיר הפקיעין שקשרן מתירן] ואם לא יתירם אינן נאכלין בטוב ושלש אין קשרן אמיץ ונאכלין וכיון שיכולים להיאכל קסבר אטרוחי באכילה טרחינן ואם יש לומר מניין לנו ראיה שיש הפרש בין ב' לג' שאלו קישרם אמיץ יתר מאלו מצאנו לדבריהן שאומרים נימה אחת קשורה חוצצת ג' אין חוצצת ב' איני יודע פי' ג' אינן חוצצת שאין קשרן מתחזק ומרפרף הוא והמים באים בתוכו לפיכך אינן חוצצין אבל הכפים שהן דידי והן קשין כמו שאמרנו למעלה מפספסין כדי לשוותם אוכל וכ"ש שמתירין ובאנו להקשות לרב הונא מסיפא דהא מתניתין דקתני אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין ופשוטה היא. ופריק רב הונא לא שהחרובין רכין הן כמות שהן (שהדות) [שהדתאה] שהן רכין ויכולין להיאכל אין מרסקין אותן אלמא לא מטרחינן באוכלא אלא שחת דומיא דחרובין מה חרובין דאשיני פירוש יבישין וקשין ואין יכולין להיאכל אף שחת כמותן שנתייבש ונתקשה ואינו אוכל והריסוק משווייהו אוכל ומתניתין כוותי דאמרי שוויי אוכלא לא משווינן ואזו היא בהמה שאינה יכולה לאכול השחת אלא אחרי ריסוק ואמרנו בעילי זוטרי פי' עיירים קטנים. ותוב אקשינן על רב הונא מדרב יהודה נשמע לרבנן לאו ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה לדקה [אין] לגסה לא מכלל דרבנן סברי כיון שיכולין להיאכל כמות שהן לא טרחינן לדחוקינהו להו דמטרח באוכלא לא טרחינן. וא"ל רב יהודה לת"ק התינח לגסה שיכולה לאכול כמות שהיא בלא ריסוק אלא לדקה שאינה יכולה לאוכלה כמות שהיא בלא ריסוק שוויי אוכלא הוא ושוי דאם נאמר כי ת"ק סבר מטרח טרחינן שוויי אוכלא לא משוינן וריסוק זה שוויי אוכלא לדקה ולגסה הוא ואסור וא"ל ר' יהודה לדקה אוכלא הוא ומיטרח באוכל שרי ואם הוא אוכל לדקה כ"ש לגסה ולא היה צריך לומר אלא ר' יהודה מתיר סתם בין לדקה בין לגסה. ועלתה בקשיא לרב הונא וחזרנו להקשות על רב יהודה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ופריק ליה ופשוטה היא וכן הא דתני רב חנן מנהרדעא מפריכין תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא ופריק גם זו ואע"ג דרוב סוגיא דשמעתא כרב הונא ריחשא הא איתותב ולא אשכח לה פירוקא ועלתה בה קושיא ותוב רב יהודה ורבה רישי מתיבתא הוו דאמרינן האי שיפורא מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה וחלכתא כוותיה ומשוינן אוכלא ולא קא טרחינן באוכלא מכלל דרב הונא לא הוה ריש מתיבתא והא אמרינן כי הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא הוו פיישי כו' ואמרינן ואמרי במערבא קמא לה מתיבתא דהונא בבלאה:

[מתני'] אין אובסין את הגמל כו'. פי' אובסין מפטמין כדכתיב וברבורים אבוסים והוא מאכילין את הגמל הרבה כרב ירמיה דאמר אנא חזיתיה לההוא טייעא דאכלא כו' כורא ואטענה כורא וכן הלכה דאסור לפטם בהמה בשבת ולא אפילו עופות. אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין איזו היא המראה ואיזו הלעטה.

אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר. פי' המראה שמוריד בידו המאכל בבלועו של עגלים במקום שאינו יכול להחזירו מתוך בלעו אבל חשוב הוא כבלוע כגון זה אסור להמרות. אבל להלעוטי כדכתיב הלעיטני וגו' לתת המאכל בחך שלו מותר וזה וזה ביד.

הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך. אפילו למישדא קמייהו נמי אסור, ואתיא כההיא דתנינן (ביצה כג:) אין צדין דגים מן הביברין בי"ט ואין נותנין לפניהן מזונות דאוקי' בפרק האורג בביבר גדול שאין מזונותן עליו מפני שאין ניצודין לו כמ"ש שם ורב יוסף ס"ל דמלקיטין הוא דספי לי' בידים למקום שיכולה להחזיר אבל למישדא קמייהו אפי' למי שאין מזונותן עליך שרי. והא דאמרי' אין נותנין מזונות לפני חזיר, דוקא חזיר שאינו בן גידול כלל כמ"ש (סוטה מט:) ארור מגדל חזירים או מפני שמצוין לו מזונות בכל שעה כדאמרי' לית עתיר מחזירא וכיון שאין מזונותן עליו ושכיחי לי' מזונות מודה ר"י דאפילו למישדא קמי' אסור כדבעי' לפרושי לקמן. וההיא דתנן שאין נותנין לפניהן מזונות דאוקים בביבר גדול מיבעי' לי' לרב יוסף למימר דשכיחי להו נמי מזונות התם כיון שהוא ביבר גדול דכיון דשמעי' לי' דאמר באין נותנין מים לפני יונים שהוא משום דשכיחי לי' מיא ה"נ אית לן למימר בשאר המזונות דכל דשכיחי להו מזונות טרחא בכדי הוא מיהו דיקאבאין מזונותן עליו אבל אם מזונותן עליו אף על גב דשכיחי להו מזונות שרי למישדא קמייהו ודתנן אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הדרסיאות לא תימא שמים בלבד נותנין להו משום דלא שכיחי להו מיא אלא אפי' אי שכיחי להו מיא נמי שרי (לומר) למיתב קמייהו. ודתניא בברייתא מהלקטין לתרגנולין ואצ"ל שמלקיטין בענין זה היא שנויה אף על גב דשכיחי להו מזונות ואף על פי שאוכלין מעצמן מהלקטין להם ומלקיטין שכל שמזונותן עליך ל"ש להאכיל ול"ש לפטם שרי דלאו טירחא בכדי הוא כיון שמזונותן עליך וזה הדין כך הוא לר"י ויותר פשוט דהא איהו לא קפיד בדשכיחי להו כלל אלא בכל שיכולה לחזור הוא מתיר אף ע"פ שהוא טורח שאינו מועיל כלום במי שאוכל מעצמו. ומ"ש לפנינו גובלין אבל לא מוספין ודלא נקט בלישני' מלקיטין יתי' במקום שאינה יכולה לחזור הוא שאמרו שאין מוספין דאתיא כרב יהודה דתניא כוותיה [ולא כרב יוסף, דלדידיה] כיון שהוא מתיר אף למקום שאינה יכולה לחזור אף בשכיחי להו מזונות יש לו להתיר דהא לא קפדינן אטירחא דל"צ בכל שמזונותיו עליו כמו שכתבתי. ומ"ש ודלא נקט בלישני' מלקיטין יתי' אורחא דמילתא קאמר שאין דרך לעשות כן למי שהוא נקיט בלישנא דלא קפדי אטירחא בכדי בכל שמזונותיו עליו כמ"ש:

דהא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן. היה נראה לפרש דאע"ג דמורסן לאו בר גיבול הוא שרי ר' יוסי בר' יהודה אלא שא"א לומר כן דהא בפ"ק מספקא לן אי שרי ר' [יוסי בר'] יהודה בדיו וכאפר דלאו בני גיבול נינהו ולא פשטי' לה מהא מש"ה אית לו למימר דמאי דשרי ריב"י במורסן לא פשיטא לן אי משום דעביד [מורסן] (בקמח) [כקמח] דבר גיבול הוא או משום דשרי אפילו היכי דלאו בר גיבול הוא:

[מתני':] אין אובסין את הגמל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (עירובין כ, ב) גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. פירש רבנו שמואל דההיא הלעטה היא ולא דק בלישנא.

משנה אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מחמרין ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין אותם ומהלקטים לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הדרסיאות אמר הר"מ פי' אבוס שם המקום שמשימים בו המספא לבהמה וענין אמרם אין אובסין שלא יאכילנה מזון ימים רבים והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעיה ודורסין הפי' הקרוב אצלי שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה מלעיטין נתינת המאכל לתוך פי האוכל ממרין זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים ואמרם מלעיטין למקום שיכולה להחזיר וממרין למקום שאין יכולה להחזיר ושתיהן מלות עבריות מלעיטין מגזרת הלעיטני נא וממרין מענין הפטום שור ומריא מהלקטין שישים האוכל בידו והם לוקטין אותו מורסן ידוע גובלין כמו לשין הדרסיאות יוני הבית והם מיוחסות להודורוס שהיה מגדל אותם בהיכלו:

אמר המאירי אין אובסין את הגמל פי' בגמ' שאין עושין לה אבוס בתוך מעיה ליתן לה מאכל הרבה ביד בכדי שנים או שלשה ימים שכך הוא דרך הטייעים ההולכים במדברות שאין מצוי להם מקום לקנות מספא לגמליהם והוא טורח גדול שאינו רוצה לאכול מעצמו כל כך ובשבת אין לנו לטרוח כל כך וכן לא דורסין והוא ענין זה בעצמו אלא שאינו שיעור גדול כל כך כאותו האמור באובסין ובא ללמד שאף לשיעור הראוי לו ביומו כל שהוא דורס השעורים בידו לגרונו עד מקום שאין הבהמה יכולה להחזירם אסור אבל מלעיטים ר"ל שאם אינו רוצה לאכול הראוי לו לעצמו מלעיטין לו בגרונו עד מקום שיהא יכול להחזירם ואין ממרין את העגלים והוא שמרביצה ופוקס את פיה ר"ל נותן לתוכו חכה שלא יוכל לסגור את פיו ומאכילו כרשינים ומים בבת אחת והמים מכניסים את הכרשינים בבית הבליעה על כרחה עד מקום שאינה יכולה להחזיר אבל מלעיטין והוא שמאכילה על עמדה בהגבהת הראש ואינו מרביצה ונותן לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן ובדרך [זו] אינן נכנסות אלא עד מקום שהיא יכולה להחזיר ולפיכך מותר ושניהם ביד ולא בכלי ומהלקטים את התרנגולים והוא כעין הלעטה האמורה בבהמה שמכניס האוכלים לפיו בידו עד מקום שהתרנגול יכול להחזיר וכ"ש שמלקיטין והוא שנותן לפניו והוא לוקט מאליו אבל יוני שובך ויוני עליה אין מלקיטין וכל שכן שאין מהלקטין ומה הפרש בין זה לזה פי' בגמ' שהתרנגולין מזונותן עליך ואלו אין מזונותן עליך ומ"מ עופות שהיה מזונותן עליו מלקיטין אבל לא מהלקטין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים ויתבאר בגמ' שלא גובלים כדרכו אבל ע"י שינוי מותר ודרך שינויו יתבאר בגמ':

אין נותנים מים לפני יונים שבשובך וכן לפני הדבורים ואפי' היו מזונותם עליו שמלקיטין להם מזונותם כמו שביארנו מים מיהא אסור שהרי דרכם לעוף ומוצאים מהם הרבה בנהרות אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיות שאין דרכן לעוף כל כך ודוקא במזונותם עליו על הדרך שביארנו:

משנה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן אמר הר"ם פי' ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מחתכין את הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אפי' נתלשו היום ע"י גוי או לאיזו סיבה ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום ואע"פ שלא הוכנו מאתמול וכגון שהחתוך צריך להם לשויי אכלא כגון שהיו כלבים קטנים או שהיתה הנבלה טפלה ובשרה קשה וכיוצא בה בדלועי' ור' יהודה אוסר אא"כ נתנבלה מערב שבת ומתורת מוקצה והלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכבר ביארנוה בראשון של י"ט:

ושאר המשנה כלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שאין מפרכין את התבן לפני הבהמה אלא מניחים אותו שלם ומ"מ אם היה תבן קשה ולא היה ראוי לאכילתה אלא בפספוס וחתוך מחתכין אותו שכל שוויי אוכלא מותר ומה שנאמר בסוגיא זו תיבנא סריא לאו דוקא אלא שהוא כסרוח לענין אכילתה עד שיחתך הא תיבנא סריא לגמרי הרי אינו ראוי לטלטל ואפי' שלם אין נותנים אותו לפניה ומכאן התירו לפרך הפת לתרנגולים שהרי שוויי אוכלא הוא שאין אכילתם נוחה להם אלא בפירוך:

נותנים מזונות לפני הכלב ואין נותנים מזונות לפני החזיר ומה הפרש בין זה לזה כלב מזונותיו עליך חזיר אין מזונותיו עליך ולפיכך אסור ואפי' במזונות הראויים לאדם שהרי מים ראויים ואמרו עליהם שלא ליתנם לפני יונים ודבורים ושמא תאמר והלא בפרק ראשון אמרו נותנים מזונות לגוי בחצר נטלם ויצא אין נזקקין לו כבר פירשנוה מפני דרכי שלום ועוד שאין לדמות בני אדם לשאר בריות לקנין זה ואפי' עובדי האלילים וכבר ביארנוה בפרק ראשון:

בעל חיים שבלע כזית מן המת ונכנס לבית לא טימא שאין טומאה בלועה מטמאה באהל כמו שביארנו במסכת חולין פ' מקשה אבל אם מת בעל חיים זה שכזית בשר המת במעיו אם לא נתעכל אותו בשר המת עדיין הרי הוא מטמא כל הבית שאין הבולעו מציל עוד מלטמא אבל אם נתעכל טהור וכמה תשהא במעיו בשעת מיתתו שיהא קרוי מעוכל ויהא טהור בכלב שלשה ימים מעת לעת ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף:

הקמח הוא מחוסר גבול וגבולו נקרא גבול ומתוך כך נתינת מים לתוכו אינה מחייבת אלא שלכתחילה אסור שמא יגבל אחד נתן קמח ואחד נתן מים שניהם פטורים ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת מים לבד שנתינת מים לתוכו הוא גבולו ובכלל זה נתינת הסמנים השחוקים לתוך המים לעשיית דיו וכן נתינת מים לתוך האפר לשריקת פי תנור וכיוצא בה ומה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כגון מורסן נתינת מים מותרת לכתחילה מעתה נותנין מים לתוך המורסן לתרנגולים או לשוורים אבל לא גובלים ומ"מ הואיל ואין גבולו גבול גובלין ע"י שנוי וכיצד משנה מוליך בו את הכף שתי וערב אבל אינו מסבב בו את הכף וכ"ש שאסור למרס ביד ואם אינו מתערב כראוי מנערו מכלי לכלי ומ"מ אין ספין אותן ר"ל שאין מבליעין אותם ממנו ביד אף במקום שיכולים להחזיר אלא נותנין לפניהם ואם יש שם עגל שלא למד שאינו אוכל והוא ענין דלא נקיט בלישניה מלקיטין אותו ר"ל עד מקום שיהא יכול להחזיר ומותר לפרק בשבת מתוך כלי שלפני בהמה זו ליתן לפני בהמה אחרת וכן יותר ליתן לפני בהמה בשבת תבואה ולא סוף דבר כמדתה בחול והוא האמור בכאן חדא קמי חדא כלומר מדה אחת לאחת ושתים לשתים אבל לא שיעור מדות לאחת אלא אפי' כור ואפי' כורים בין לפני בהמה אחת בין לפני בהמות הרבה:

אין נותנין מים למורסן דברי ר' ר' יוסי בר' יהודא אומר נותנין מים ע"ג מורסן מאוד פירשתי יפה במהדורא תנינא דקמח דבר גיבול הוא איכא חיוב חטאת ומורסן דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב חטאת ודייקא דהכי הוא דלגבי קמח קתני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר' ולגבי מורסן קתני אין נותנין מים על גבי מורסן דברי ר' ואל קתני חייב ור' דמחייב חטאת בנתינת מים דקמח אוסר נתינת מים דמורסן מושם גזירה ור' יוסי בר' יהודא דלא מחייב חטאת הנתינת מים דקמח עד שיגבל שרי נתינת מים דמורסן ולא אסר אלא גיבולו מושם גזירת גיבול דקמח ומתני' לא אתיא אלא כר"י בר' יהודא כדאוכח רב יוסף לאביי ממתניתא דמורסן אבל מה שכתבתי שם דדיו נמי דלא בר גיבול הוא שלא יהא בו חיוב חטאת אינו כלום שכל אותה השיטה מוכחת שיש בו חיוב חטאת והריני מפרש כל אותה השיטה הכי אמרי' התם מאן תנא נתינת מים לדיו זהו היא שרייתה אמר רב יוסף ר' היא פי' אלו לא היתה נתינת המים גמר מלאכת הדיו עד שיגבל לא הוו אסרים ב"ש ליתן מים מבע"י שהרי אין המלאכה נגמרת בשבת שעדיין צריך לאכול למוצאי שבת א"ו בנתינת מים לבד נגמרת המלאכה ואוקמה ר' יוסף כר' דאמר דבנתינת מים לקמח בלבד חייב נימא לי' אביי ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"י בר' יהדוא התם אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דליחייב פי' גם כר' יוסי בר' יהודא יכול להעמיד מתני' דע"כ לא בעי גיבול אלא בקמח שדרך העולם לגבלו ולעשותו עיסה כדי לעשות ממנו ככרות הילכך עד שלא גמר מלאכת הגיבול לא מחייב אבל דיו דלאו בר גיבול הוא שאין שורין הדיו והסממנין אלא שיתנו טעם במים וא"צ לגבלן לעשות מהן עיסה מודה ר' יוסי דמשעת נתינת מים הוא חייב שהן נשרין מאליהן ודמי למדביק פת בתנור שהיא נותנת והיא נאפית מאלי' מעט מעט וכן שפיתת הקדרה על האש ואע"פ שאינן בני גיבול חייב חטאת הוא שהרי עיקר לישה לא ילפי' אלא מלישה דסממנין שאינו דרך לישת לחם במלאכת המשכן ולישת הלחם ילפי' מלישה דסממנין ומיהו אע"ג דבלישת סממנין לא בעינן גיבול בלישת הלחם בעי' גיבול דהאי כמנהגו והאי כמנהגו ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרי' לאו גיבול הוא לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא דבוודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת שאין דרך העולם לגבלו אבל דיו אע"פ שאין דרך העולם לגבלו בשרייתו איכא חיוב חטאת שהיא אותה שהיתה במשכן ואהדר לי' רב יוסף לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי (ר') ר' יוסי בר' יהודא אומר אניו חייב עד שיגבל פי' הנה האפר דלאו בר גיבול הוא אופילו הכי הוה אמר ר' יוסי עד שיגבל א"כ נמנתי' דלא כר' יוסי וקשיא לי טובא כיון דאפר לאו בר גיבול הוא היכי סליק אדעתא דרב יוסף דההוא אפר. אפר ממש הוא ומחייב עליו חטאת ומ"ש אפר ממורסן. ותו דהא במסכת יו"ט בפ' המביא אמרי' קיטמא שרי ופירש המורה שמותר לגבלו כדי להטיח בו תנורו ביו"ט משום דאפר לאו בר גיבול הוא. ולפי שעה הוא עושה כדי שלא יצאו חומו. וא"כ היכי ס"ד דר"י שיהא חייב חטאת על האפר. ונ"ל לתרץ דשני מיני גיבולין הם גיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה וכיוצא בו גיבול דעפר שעשוין ממנו עיסה לבנין וגיבול דדיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים. ואין דרך לגבלן לעשות מהם עיסה. ורב יוסף דסר דהאי אפר אפר ממש הוא. הנה מפרש ברייתא דמחייבא בי' חטאת כגון שלא גיבלו לבנין אלא הי' צריך לשרות האפר במים. כדי שיתן האפר טעם במים. כגון אלו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנים ומש"ה היא חיב חטאת. ושמעי' מינה דאע"ג דלאו בר גיבול שיעשה ממנו עיסה והא אלא לשרייתו הוא צריך שיתן טעם במים בעי ר' יוסי בר' יהודא גיבול דקסבר לא מיערב שפיר. ואינו נשרה יפה אם לא יגבלהו והה"נ בדיו וסממנים. ולעולם מתני' דלא בעיא גיבול ר' היא וא ר' יוסי בר' יהודא. ואהדר לי' אביי מאי אפר עפר. פי' דהוה לי' מו גיבול דקמח שעושין אותו עיסה ולעולם בדיו וסממנים לא בעי ר"י בר' יהודא גיבול ואהדר לי' רב יוסף והתניא אפר והתניא עפר. אלמא בשניהם שהן שני מיני גיבולין פליג ר"י בר"י ואומר עד שיגבל ואהדר לי' אביי מידי גבי הדדי תניא. פי' ולעולם לא בעי ר"י ב"ר יהודא גיבול אלא גבי קמח ועפר שעושין אותה עיסה אבל דיו וסממנין מודה ר"י בר"י דבנתינת מים בלבד מחייב. ולעולם מתני' ר"י בר' יהודא היא. והאי דלא אסתייע רב יוסף ממורסן דלא בר גיבול הוא ומשום דמורסן שרי מן התרוה ולא מיתסר אלא מדרבנן וכך היא מורסן לגבי קמח כמו גיבול האפר לבנין גבי עפר שהאי מורת מן התורה ואנו עסוקין במידי דאיכא חיוב חטאת הילכך לא אתיא. וי"ל שקיבל רב יוסף דברי אביי כדי שיבוא שתי המשניות כר"י ב"ר ולא תיתי חדא כר' חדא כר"י בר"י וקשיא לי דאמרי' התם מ"ש כולהן דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורת בית הבד ועגולי הגת דלא גזרו בהו ב"ש ומהדר אמרי כולהו דאי עבור להו בשבת מחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה. קורת בית הבד ועיגולי הגת. דאי עבוד להו בשבת לא מחייב לא גזרו בהו ב"ש עם חשיכה ובשלמא שורין דיו וסממנין איכא חיוב חטאת. אבל כרשינן מאי חיוב חטאת איכא. והא תנן לעיל בפ' תולין אין שורין את החלתית בפושרין. אבל נותנה לתוך החומץ. אין שורין את הכשינין ולא שפין אותן אמרי' בגמרא שרה מאי. תרגמא אדא נרשאה קמי' דרב יוסף. אם שרה חייב חטאת. א"ל אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא ה"נ דמחייב. אלא אמר אביי מדרבנן היא. שלא יעשה כדרך שהאי עושה בחול. אלמא כל המשנה לא מייר אלא באיסורא דרבנן. ונ"ל דהא דאמי' דבכל מידי דליכא חיוב חטאת לא גזרו בהו ב"ש לאו למעוטי איסורי דרבנן קאתי. דהא אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ואל מגביהין עליו כל הני מדרבנן ננהו. וכן נמי נותנין קילור ע"ג העין דמוקי לה רבה כב"ה. מכלל דב"ש אסרי. אלא למעוטי דוקא קורת בית הבד ועיגולי הגת. ומפני שכל עיקר מלאכתן דהיינו דריכה ושחיקתן נעשית מע"ש ואל נשאר אלא מידי דאתי ממילא וקסבר האי תנא דכל מידי דאתי ממילא כגון אלא אפי' אם יסחטם בידיו לית להו חייב חטאת כדאמרי' התם מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. כו'. אלא כל מאכה שהיא מתחיל בה סמוך לחשיכה אף על פי שאין בה אלא איסורו דרבנן אסרי ב"ש:

אמר הלכה כר"ש. קשיא לי אמאי לא מנו נמי ריב"ל דאמרן לעיל בפ' כירה כי אתא ר' יצחק אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן הלכה כר"י. וריב"ל אמר הלכה כר"ש. ואמרי נמי התם ר' אבהו כי מיקלע לאחרי' דרב יוחנן לא מטלטל שרגא וכי מיקלע לאחר' דריב"ל שרגא:

יודע צדיק דין דלים כו'. לפי פשטיה איירי באדם הצדיק שיודע ליתן צדקה לעניים כדמוכח סיפא דקרא רשע לא יבין דעת ליתן לעני אבל לשון דין לא יפול בזה וע"כ דרשו צדיק הוא הקב"ה ויודע דין דלים שהם הכלבים שהדין מתוחה עליהם שמזונותיו מועטין ואינן מצויין לו בריוח כמו בעופות ודגים וק"ל:

למשדא כו'. היינו אפי' בכלב דלאו דידיה הוא דבהכי מיירי כפירש"י אבל במתא לא כו' אי לאו דידיה הוא עכ"ל דבכלב דידיה לא הוה איצטריך למימר ש"מ מהכא דהא בהדיא תני לעיל דאפי' בשבת נותנין מזונות לפני כלב דמזונותיו עליך וכדאמרי' ס"פ מרובה דמגדלין כלבים בקשור בשלשלאות או סמוך לספר וק"ל:

גמ' דשדי ליה קמיה אלא דיוני שובך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אטענה כורא כו' לבד שאר משאות כצ"ל:

בד"ה דספיה צ"ל דספי:

בד"ה אלא יוני שובך וכו' בתמיה ואמאי כו' כצ"ל:

בד"ה אין מזונותיו כו' בדברא הס"ד:

בד"ה כמה תשהה במעי הכלב כו' הד"א:

בד"ה ומאכילה כו' בליעתה עכ"ל כצ"ל:

בד"ה קלי קמח כו' שנתייבשה כשהיא קליות כו' כצ"ל:

גמרא ההוא טעיא דאכלה. כצ"ל בה':

שם וא"ל ריב"י היא דתניא א' כו'. כצ"ל:

[ד"ה] הדרסיאות. ע"ש מקומן. ובהרע"ב דורסיאות ע"ש הורדוס (והוא מפי' הרמב"ם) ובחולין (קל"ט ב) מאן דתני הרדסיאות ע"ש הורדוס ומד"ת הדרסיאות על שם מקומן. והנך רואה שבטעות נתחלפו הגירסאות ברש"י והרע"ב. וצריך להחליפן וברש"י שאצל הרי"ף ובר"ן הגירסא על נכון:

לֵית דְּעָנִי מִכַּלְבָּא, וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא. נראה לי בס"ד דידוע מלכות פרס הקדמונית מכונית בשם 'כֶּלֶב' כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה דף יא:) על פסוק (נחמיה ב, ו) וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, זו כלבתא דכורש, בלשון פרסי הקדמון הוא כֶּלֶב, ולכן בבית שני שנבנה על ידי פרס היה נראה באש המזבח כֶּלֶב. ומלכות זו שמכונית בשם 'כֶּלֶב עַנְיָא' שלא נמשכה זמן הרבה. וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא זו אדום שנמשלה לחזיר, כמו שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק (תהלים פ, יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, נמשכה מלכותם הרבה בעונותינו הרבים. או יובן בס"ד דרך רמז, בעל לשון הרע נקרא כֶּלֶב כידוע, וכמו שאמרו על פסוק (במדבר לב, מב) וַיִּקְרָא לָה נֹבַח, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח) שראוי להשליכו לכלבים, לֵית עַנְיָא כָּמוֹהוּ, כי בעבור דבורים של לשון הרע הוא מאבד כל מצותיו וזכיותיו, שנוטלם אותו המספר עליו ונשאר עני מרוד ריקם! וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא הוא בעל גמילות חסדים, שמחזר לגבות לעניים ולחלק להם שנקרא חֲזִירָא כמו שאמרו לקמן (בדף קנו), הַאי מַאן דִּבְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, יְהֵא גְּבַר חַזְרָן, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק חַזְרָן בְּמִצְווֹת, לֵית דְּעָתִיר מִנֵּיהּ! כי בזה הגמילות חסדים שעושה אפשר שיחיה נפשות, שיהיה הוא סיבה לחיותם כגון שהם עניים וחולים, ובזה יהיה לו חלק וזכות במצות ומעשים טובים אשר יעשו בשנים שיעמדו בעולם, וכמו המעשה של אותו קמצן שנתן הביצה לעני, והרויח על ידי כן ריוח רב מאד מצד המצות שעשה זה בחייו אחר כך ותורה שלמד.

דָּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה, מַאי דִּכְתִיב: "יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים". עיין מה שכתב בפתח עינים. [אפשר דרך הלציי דדרש זה אַפִּתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה להורות צדקתו יתברך שמרחם אפילו על הכלב להשהות אכילתו ג' ימים. וממנו ילמד הנשיא לרחם על הבריות ולבקש מנוח אשר ייטב להם.
והנה שמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה על שם הרב הגדול מהר"י רוזאניס זלה"ה כונת הכתוב (ישעיה נו, יא) 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ' דמאי אית להו לכלבים עם הרועים? ופירש ז"ל דהקב"ה עשה טובה לכלבים להשהות אכילתם ג' ימים ואינם יודעים זה גם רועי ישראל בהיותם מכוונים לשם שמים להנהיג ישראל לישר הדורים וכיוצא ה' עמם עזרם ומגינם כדכתיב והיה ה' עם השופט והם אין סומכין על זה ופורקים מעליהם העול. וזהו שנאמר וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ צועקים למזונותם, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה הטובה שעשה הקב"ה להם שישבעו ג' ימים באכילתם ודומה לזה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין שאם מתעסקים לשם שמים בצרכי ישראל ה' עמם כדכתיב והיה ה' עם השופט ופורקים עול כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ]
ואנא עבדא פירשתי בס"ד, הטעם שהיה דורש כן אַפִּתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה, כי חילוק צדקה לעניים מסור בידם, והעניים צועקין לפניהם, ויזדמן עני שהוא ובני ביתו רעבים ב' ימים שלא אכלו, והוא צועק לפניהם שימהרו לרחם עליו משום פקוח נפש, כי הוא ובני ביתו יש להם ב' ימים בלא אכילה, והם אפשר שיאמרו זה ודאי משקר, דאיך היו מתקיימים שני ימים בלא אכילה?! ולכן לא יתפעלו מדבריו למהר לתת לו מזונות ומתעצלים עד שיחקרו עליו, ואם נותנים אין נותנים לפי נפשות אלא בצמצום.
לכן דרש להם דבר זה שהקב"ה עושה צדקה עם הכלב ששוהא אכילתו במעיו ג' ימים וכל שכן שיעשה צדקה זו עם בני אדם. ולכן אם יאמר אדם לכם כך וכך לא אכלתי אל תאמרו משקר הוא אלא תמהרו לתת לו מזון!

גמרא מאי לאו דלועין. כעין זה בב"מ דף קט ע"ב ועיין שיטה מקובצת שם ד"ה ה"נ:

דרש ר' יונה אפתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודע צדיק דין דלים יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין וכו' אפשר דרך הלציי דדרש זה אפתחא דבי נשיאה להורות צדקתו יתברך שמרחם אפילו על הכלב להשהות אכילתו ג' ימים. וממנו ילמד הנשיא לרחם על הבריות ולבקש מנוח אשר ייטב להם:
והנה שמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה על שם הרב הגדול מהר"י רוזאניס זלה"ה כונת הכתוב בישעיה סי' נ"ו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין כולם לדרכם פנו וכו' דמאי אית להו לכלבים עם הרועים ופירש ז"ל דהקב"ה עשה טובה לכלבים להשהות אכילתם ג' ימים ואינם יודעים זה. גם רועי ישראל בהיותם מכוונים לש"ש להנהיג ישראל לישר הדורים וכיוצא ה' עמם עזרם ומגינם כדכתיב והיה ה' עם השופט והם אין סומכין על זה ופורקים מעליהם העול. וז"ש והכלבים עזי נפש צועקים למזונותם. לא ידעו שבעה הטובה שעשה הקב"ה להם שישבעו ג' ימים באכילתם. ודומה לזה והמה רועים לא ידעו הבין שאם מתעסקים לש"ש בצרכי ישראל ה' עמם כדכתיב והיה ה' עם השופט ופורקים עול כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו:

את הדלועין. התלושין ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה דמאכל אדם הן: אשוני. קשין: א''נ. כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להן: ומערבין. התבן והאספסתא יחד והבהמה אוכלת התבן בשביל האספסתא: תבן בתיבנא סריא. דלא חזיא והשתא משוי לה אוכלא והאי סריא לאו סריא לגמרי דההיא לטינא קיימא ואסורה לטלטל: מתני' אין אובסין. מאכילין אותו הרבה על כרחו ותוחבין לו בגרונו ובגמרא מפרש לשון אובסין עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה: ולא דורסין. שדורס לה בתוך גרונה את השעורין ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין: אבל מלעיטין. מפרש בגמרא: אין מאמירין. מפרש בגמרא: מהלקטין. מפרש בגמרא: אין נותנין מים לפני דבורים. מפרש טעמא בגמרא אי משום דאין מזונותיהן עליו שיוצאין ואוכלין בשדה אי משום דמיא באגמא שכיח להו: הרדיסאות. על שם מקומן וניזונין בתוך הבית: גמ' כי האי גוונא. שיאכילנה כל כך שירחיבו מעיה כאבוס: אטענה כורא. על גבה למזונות לדרך לבד שאר משאות: למקום שאינה יכולה להחזיר. שתוחבו לה לפנים מבית הבליעה: בכלי. בתרווד: דספי בידים. תוחבו לתוך פיו: אלא יוני שובך וכו'. בתמיה ואמאי לא מאי טרחא איכא: אלא לאו כו'. ומדמהלקטין דמתניתין למקום שאינה יכולה להחזיר נמי שרי שמע מינה מלעיטין דעגלים וגמלים למקום שאינה יכולה להחזיר ושרי אלא דגבי בהמה קרי ליה הלעטה וגבי עופות קרי ליה הילקוט ועל כרחך אין מאמירין דקאסר בכלי הוא: לעולם מהלקטין דספי ליה בידים. ולמקום שיכולה להחזיר: אין מזונותן עליך. דשכיחי להו בדברא: חזיר אין מזונותן עליך. דארור יהודי שיגדל חזירים: מתני' נמי דוקא. דאפילו שדי קמייהו נמי לא: דשכיחי באגמא. אבל מזונות לא שכיחי להו: שמזונותיו מועטין. שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה: כמה תשהה במעיו. דהכלב שאכל בשר מת ומת הכלב בבית תוך ג' ימים מטמא באהל אבל בחייו לא מטמא דטומאה בלועה בבעלי חיים לא מיטמא כדאמר בבהמה המקשה (חולין דף עא:): שמע מינה. מדקאמר שהקפיד הקדוש ברוך הוא על מזונותיו: משח אודניה. מעט כמות אוזנו וחוטרא בתריה יכהו במקל מיד שלא יהא מרגילו אצלו: אבל במתא לא. ליתיב ליה מידי אי לאו דידיה הוא: משום דאתי למסרך. בתריה ויפסידו: לית דעתיר מחזירא. שכל מאכל ראוי לו ומוצא לאכול ואף מאכילין לו הרבה: כוותיה דרב יהודה. שהמראה למקום שאינו יכול להחזיר: פוקס את פיה. נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה: ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת. והמים מבליעין הכרשינין לתוך בית בליעתה על כרחה: מאכילה מעומד. נותן לתוך פיה וכל זמן שאינו מרביצה אינו יכול לתחוב כל כך ויכול להחזירה: מתניתין מני. דקתני נותן מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו: אפי' ר' יוסי מודה. דזהו גיבולו: קלי. קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו:

אין אובסין את הגמל וכו'. והא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (דף כ: ושם) גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים הך אביסה לאו היינו אביסה ממש דהא אמרינן הכא אין אובסין כו' וההיא אביסה היינו הלעטה וכן פירש רבינו שמואל: אלא קמח דבר גיבול הוא. פירשתי לעיל בפ''ק (דף יח. ושם):