קרבן שקיבלו פסולין וזרקו את דמו, מאי לאו [האם אין] כוונת הדברים שקיבלו פסולין את הדם, וגם זרקו פסולין, שרק אז נפסל הקרבן ואין להעלותו על המזבח. אבל אם רק קיבלו פסולים את הדם, למרות שהוא נפסל בכך — רשאים כשרים לכתחילה לזורקו, ולהעלות את הקרבן. ומכאן שכלי השרת מקדשים את הדם הפסול לזורקו אפילו לכתחילה!

דחה ריש לקיש: לא, אפשר להסביר את המשנה כשני מקרים שונים: שקיבלו פסולין את דמו, אי נמי [או גם כן] שזרקו פסולין למרות שקיבלוהו כשרים, ובשני המקרים אין זה אלא בדיעבד, לפי שכלי השרת אינם מקדשים להקריב או לזרוק לכתחילה.

א ומביאים דיון, שהובאה בו משנתנו כראיה. וכך נשאלה השאלה: אויר שלמעלה מן המזבח כמזבח דמי [נחשב], שכאשר נכנס דבר פסול לאויר המזבח אינו יורד, או לא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: כשם שהמזבח מקדש את הפסולים, כך כבש מקדש, שאם עלו עליו — לא ירדו, אלא יקרבו על גבי המזבח.

ואי אמרת [ואם אתה אומר] אויר מזבח לאו [לא] כמזבח דמי [נחשב] — אויר כבש נמי [גם כן] לאו [לא] ככבש דמי [נחשב], ואם כן, היכי מסיק ליה [כיצד מעלה אותו] את איברי הקרבן הפסול מכבש למזבח? הלוא כאשר מרים את האיבר מן הכבש להעלותו הוה ליה [נעשה] ירוד, כאילו ירד מן הכבש, וכל הפסולים שירדו שוב אינם עולים!

ומשיבים: כאן מדובר דנגד ליה [שמושך אותו] על גבי הכבש, ואינו מגביהו, ונמצא שלא היה באויר הכבש כלל. ומקשים: והא [והרי] גם אם גוררו על גבי הכבש, עדיין אויר (רווח) יש בין כבש למזבח, וכשהוא שם הריהו ירוד! ומשיבים: הואיל ואויר זה מועט הוא, רק מיעוט איבר הקרבן נמצא מעליו, ולכן כאשר רובו של האיבר לכבש (על הכבש), המיעוט שבאויר נידון כמונח על הכבש, ואם הגיע רובו למזבח נידון אותו מיעוט שבאויר כמונח על המזבח.

ושואלים: אם כן, תיפשוט מהא הא דבעי [תפתור מכאן שאלה זו ששאל] רמי בר חמא: האם יש חיבור לעולין שהקרבן נחשב כיחידה אחת, וגם מה שאינו נמצא על המזבח נחשב כמצוי עליו, או לא, ודנים כל חלק לעצמו? תיפשוט [תפתור] ממה שאמרנו שיש חיבור! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], ואכן, תיפשוט [תפתור] בכך את השאלה.

ועל מה שרצו להוכיח מתחילה, שאויר המזבח נחשב כמזבח, מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר רב חנן: ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי אויר מזבח כמזבח דמי [נחשב], עולת העוף שמליקתה נעשית באויר המזבח, דפסלה [שנפסלת] במחשבה להקטירה למחר, היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]?

הרי אין מחשבת חוץ לזמנו פוסלת אלא אם חשב להקטיר בזמן שאינו רשאי להקטיר, ואילו עולת העוף הא [הרי] כבר קלטה מזבח. וגם אם ימתין עד למחר יקטירו אותה, כדין כל קרבן שנפסל בלינה, שאם עלה לא ירד!

מתקיף לה [מקשה על כך] על קושיה זו רב שימי בר אשי: אלמה [למה] לא יהא פסול מחשבה בעולת העוף? משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שאמר: "הריני מולקה על מנת להורידה למחר ולהעלותה ולהקטירה". ואם אכן היה מורידה למחר — שוב לא ניתן להעלותה ולהקטירה, שהרי פסולים שירדו שוב לא יעלו, ולפיכך אף מחשבתו על כך פוסלת את הקרבן!

על קושייתו של רב שימי שואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת רבא, שאמר: לינה מועלת (מועילה) לפסול את הקרבן גם כשהוא בראש המזבח, ולפיכך אם היה מוריד את העולה למחר שוב לא ניתן היה להקטירה, אלא לשיטת רבה שאמר: אין לינה מועלת בראש המזבח, הרי גם אם היה מורידה למחר, צריך היה לחזור ולהקטירה. ואם כן ליתא [אינה] למחשבתו כלומר, אין זו מחשבת פסול!

משיב לכך רב שימי בר אשי: לרבה נמי [גם כן] משכחת לה [מוצא אתה אותה], כגון שאמר: הריני מולקה על מנת להורידה קודם עמוד השחר ולהעלותה לאחר עמוד השחר, שהואיל ובעמוד השחר לא היתה על המזבח, בזה אף רבה מודה שנפסלת בלינה.

ומוסיף רב שימי: גם אם יש מקום לדון בגוף ההוכחה של רבא בר רב חנן, להך גיסא מיהא תיפשוט [לצד זה על כל פנים תפתור] להיפך, שאויר מזבח כמזבח דמי [נחשב]: דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] כי אויר מזבח לאו [לא] כמזבח דמי [נחשב],