בשרירי [באיברים קשים] שהאש אכלה בהם עד שנתייבשו, אך לא נעשו אפר, ועד חצות יש מצוה להקטירם. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שזמן חצות הלילה קובע בענין זה?

אמר רב, כתוב אחד אומר: "כל הלילה והקטיר", שמצוה להקטיר כל הלילה את איברי העולה, כאמור: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" (ויקרא ו, ב), ואילו כתוב אחד אומר: "כל הלילה... והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה... ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ב—ג), משמע שכבר מתחילת הלילה ניתן להרים את הדשן, ובכלל זה איברי העולה שכבר אכלה האש.

וכדי ליישב סתירה זו יש לומר: חלקיהו את הלילה לשני חלקים, חציו למצות הקטרה ומה שפקע — יחזיר, וחציו להרמה שמחצות הלילה נגמרה מצות ההקטרה, וניתן להרים את הדשן.

על דברי רב, שרק בחצות מתחילה מצות תרומת הדשן, מתיב [מקשה] רב כהנא מן המשנה: בכל יום תורם את המזבח מרים ממנו מעט דשן ומניחו בצד המזבח, מזמן קרות הגבר (קריאת הכרוז בבית המקדש, או קריאת התרנגול) או בזמן הסמוך לו, בין מלפניו [או] מאחריו, ביום הכיפורים — תורם בחצות, ואילו ברגלים — תורם באשמורת הראשונה, בסוף השליש הראשון של הלילה. ומעתה יש לשאול: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שזמן תרומת הדשן מחצות דאורייתא [מן התורה] היא, כפי שדרש רב מן הכתובים, היכי מקדמינן והיכי מאחרינן [כיצד מקדימים אנו ברגלים וכיצד מאחרים אנו בכל ימות השנה]?

אלא אמר ר' יוחנן: לא מכאן למדים את זמנה של תרומת הדשן, אלא באופן זה: ממשמע שנאמר לענין הקטרת האיברים "כל הלילה" (ויקרא ו, ב), איני יודע שהיא עד הבקר? אם כן מה תלמוד לומר מיד אחר כך "עד בקר" (ויקרא ו, ב)? ללמדנו לענין תרומת הדשן הנזכרת מיד אחר כך: תן בקר לבקרו של לילה כלומר, יכול אתה להקדים ולעשותה כבר מתחילת הלילה,

הלכך [על כן] בכל יומא [יום] מימות השנה מקרות הגבר סגי [מספיק]. ביום הכיפורים, משום חולשא [חולשה] של כהן גדול שהרי עליו מוטלת כל עבודת היום — מקדימים ותורמים מחצות. ברגלים, דנפישי [שמרובים] קרבנות שמביאים העולים לרגל, דקדמי אתו [שמשום כך מקדימים ובאים] ישראל לבית המקדש עם קרבנותיהם — תורמים את הדשן כבר מאשמורת הראשונה, כדקתני סיפא [כמו ששנו בסופה] של משנה זו, כי ברגלים לא היתה קריית (קריאת) הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל.

א ובענין ששנינו במשנתנו, שאיברים שאכלה האש ונתקשו ("שרירי"), חצות הלילה מחשיבם כמעוכלים, ונגמרה מצוותם, ואם פקעו מן המזבח אין צורך להחזירם. איתמר [נאמר] כי נחלקו אמוראים בבעיה הבאה: פירשו האברים מעל המזבח קודם חצות, והחזירן אחר חצות, כך שבחצות לא נשלם עיכולם — מתי ייחשבו כמעוכלים, ואם יפקעו שוב לא יהא צורך להחזירם? רבה אמר: