דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת קנה ע"א - Steinsaltz

a stake in a tree and hung a four-by-four handbreadth basket from it into which he placed the food for his joining of the Shabbat boundaries, if the basket was above ten handbreadths from the ground, his eiruv is not a valid eiruv. It is prohibited for him to take the bread from the basket on Shabbat, because the basket’s area and height render it a private domain, and he is standing in a different domain. If the basket was below ten handbreadths from the ground, his eiruv is a valid eiruv.

The Gemara examines this statement: The reason for this distinction between above and below ten handbreadths is specifically because he drove a stake into a tree and hung the basket from it. However, if he did not drive a stake into a tree, but tied the basket to the tree itself, even if it was below ten handbreadths from the ground his eiruv is not a valid eiruv. If he were to take the bread from the basket he would be making use of the sides of the tree, which is prohibited on Shabbat. And isn’t it the case that this is the tanna who prohibits using the sides of the tree, and nevertheless, he permits using the sides of the sides, contrary to Rava’s opinion?

Rav Pappa said: Here, we are dealing with a narrow-mouthed basket that is tightly tied to the tree. Since it is difficult to remove anything from it, when he takes the bread for the eiruv he moves the tree, and he is thereby using the sides of the tree itself and not the sides of the sides of the tree. The Gemara concludes: And the halakha is that use of the sides of a tree or an animal is prohibited on Shabbat, but use of the sides of the sides is permitted.

Rav Ashi said: Now that you said that the halakha is that use of the sides is prohibited, with regard to this ladder that one climbs to an elevated area, a person may not lean it against the palm tree itself because it is considered use of the sides of the tree on Shabbat. Rather, he should lean it on stakes that are external to the trunk of the palm tree. And when one climbs the ladder, he should not place his foot on the stakes. Rather, he should place it on the rungs of the ladder because it is prohibited to use the sides of the tree.

MISHNA: One may untie peki’in of grain before an animal on Shabbat, and one may spread the kifin but not the zirin. These terms will be explained in the Gemara. One may not crush hay or carobs before an animal on Shabbat in order to facilitate its eating. He may do so neither for a small animal [daka] nor for a large one. Rabbi Yehuda permits to do so with carobs for a small animal, because it can swallow the hard carobs only with difficulty.

GEMARA: Rav Huna said: They are called peki’in and they are also called kifin. The difference between them is that peki’in are tied with two knots, whereas kifin are tied with three. Zirin, which may not be moved on Shabbat, are bundles of cedar branches eaten by animals when the branches are small and moist. And this is what the mishna is saying: One may untie peki’in of grain before an animal and spread them, and the same is true for kifin, but not for zirin, which one may neither spread nor untie. Rav Ḥisda said: What is the reason for the opinion of Rav Huna? He holds that with regard to exerting oneself with food on Shabbat, one may exert himself; however, with regard to rendering food edible, one may not render it so. Bundles of crops which are fit for animal consumption in their present state may be further prepared on Shabbat. Cedar branches cannot be eaten when bound together; therefore, one may not exert himself to untie them and render them edible on Shabbat.

Rav Yehuda understood the mishna differently and said: They are called peki’in and they are also called zirin. The difference between them is that peki’in are tied with two knots, whereas zirin are tied with three. Kifin are bundles of cedar branches. And this is what the mishna is saying: One may untie peki’in of grain before an animal; however, with regard to spreading them, no, he may not spread them. And with regard to kifin, one may also spread them. However, that is not the case with regard to zirin, as it is prohibited to spread them, and it is only permitted to untie them. Rava said: What is the reason for Rav Yehuda’s opinion? He holds the opposite of Rav Huna’s opinion. He holds that with regard to rendering food edible, one may render it so; however, with regard to exerting oneself on Shabbat with food that is already in an edible state, one may not exert himself.

We learned in the mishna: One may not crush hay or carobs before an animal on Shabbat in order to facilitate its eating. He may do so neither for a small animal nor for a large one. Is this not referring to carobs that are similar to hay? Just as it is referring to hay that is soft, so too, it is referring to carobs that are soft. Apparently, we do not exert ourselves with food. Since the carobs are suitable for animal consumption without being crushed, it is prohibited to exert oneself and crush them. And this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna.

The Gemara answers that Rav Huna could have said to you: No, the mishna is referring to hay that is similar to carobs. Just as it is referring to carobs that are hard, so too, it is referring to hay that is hard and crushing it renders it edible. The Gemara asks: How is it possible to find hay that is so hard that an animal cannot eat it? The Gemara answers: It is referring to young donkeys, that can only eat hay that is crushed well.

Come and hear a proof from that which we learned in the continuation of the mishna: Rabbi Yehuda permits crushing carobs for a small animal. The Gemara infers: For a small animal, yes, it is permitted; for a large one, no, it is not permitted. Granted, if you say that the first tanna holds: One may not exert himself with food on Shabbat, but with regard to rendering food edible, one may render food edible, that explains that which Rabbi Yehuda said in response: Feeding carobs to a small animal is also a case of rendering food edible because the animal cannot eat hard carobs. However, if you say that the first tanna holds that with regard to rendering food edible, one may not render food edible on Shabbat, but with regard to exerting oneself with food, one may exert himself, then Rabbi Yehuda, who permits crushing carobs for a small animal, all the more so he should permit crushing carobs for a large one. If carobs are suitable for consumption by a small animal, all the more so are they suitable for consumption by a large animal.

The Gemara rejects this: Do you hold that the small animal [daka] mentioned here is referring to an actual small animal? No; rather, what is the meaning of daka here? It is referring to a large animal. And what is the reason that the mishna calls it daka? Because it is particular [dayka] about its food. Since this animal can eat uncrushed carobs when there is no alternative, one may exert himself and crush them for it.

The Gemara asks: From the fact that it is taught in the first clause of the mishna: Neither for a small animal nor for a large animal, it can be inferred that when Rabbi Yehuda said daka, he meant an actual small animal. The Gemara was unable to answer to find an answer to this question and it remains difficult. Nonetheless, Rav Huna’s opinion was not refuted.

Therefore, come and hear a proof from that which we learned in another mishna: One may chop

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנה - א

ואם נעץ  יתד באילן, ותלה בה ביתד כלכלה [סל] ונתן בה את עירובו - אם תלאה למעלה מגובה עשרה טפחים, אין עירובו עירוב. שהרי הוא מתכוין לעשות לו מקום שביתה על הקרקע שמתחת לאילן, שהיא רשות הרבים, ולא באילן גופו. והכלכלה שנמצאת בגובה י' טפחים, חשובה כרשות היחיד. שסתם כלכלה רחבה ד' טפחים. וכל דבר שהוא גבוה י' ורחב ד', הרי הוא רשות היחיד. נמצא דאינו יכול ליטול בשבת את עירובו ולאוכלו. שהרי הוא מוציא בכך מרשות היחיד לרשות הרבים. וכיון דאינה סעודה הראויה לו, אינו קונה שביתה על ידה.

ואם תלה את עירובו על האילן למטה מגובה י' טפחים, עירובו עירוב. שבפחות מי' אין הכלכלה נעשית רשות היחיד. נמצא דהוא ועירובו ברשות הרבים [1], ושרי ליטלו ולאכלו.

ודייקינן: טעמא דמותר לו ליטול את העירוב מהכלכלה, ולא חשיב כמשתמש באילן, היינו משום דנעץ יתד באילן, ועליו תלה את הכלכלה. דהיתד חשוב כצידי אילן. והכלכלה שתלויה עליו הויא צדדי צדדין של אילן. וכשנוטל את העירוב ממנה, אינו אלא כמשתמש בצידי צדדין.

הא אם לא נעץ יתד, אלא תלה את הכלכלה גופה באילן, נעשית הכלכלה כצידי אילן. ואסור ליטול הימנה את העירוב, משום דחשיב כמשתמש בצידי אילן. לפיכך, אפילו אם תלאה למטה מי' טפחים, אין עירובו עירוב. שכל שאינו יכול לאוכלו בשבת, לא חשיב עירוב [2].

ואסיק לקושיין: והא האי תנא דאין מכשיר בלא נעיצת יתד, בהכרח דקאסר השתמשות בצדדין. ואפילו הכי מכשיר בנעץ יתד. אלמא, קשרי השתמשות בצדי צדדין. וקשיא לרבא דאמר "מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין".

אמר רב פפא: לעולם קסבר האי תנא, דצדדין נמי מותרין. והא דמיירי דוקא בנעץ יתד, היינו משום דהכא בכלכלה דחוקה עסקינן. שפיה צר, ונכנסת ידו לתוכה בדוחק. ומשום כן, אם תלויה הכלכלה על האילן עצמו כשמוציא את העירוב ממנה הרי קמניד ליה לאילן בכך. ונמצא קמשמש באילן גופיה. הלכך אינו מתיר אלא בנעץ יתד, ותלה עליו את הכלכלה. דבהכי, אינו מניד את האילן כשנוטל את העירוב.

ומסקינן: הלכתא, דצדדין של אילן אסורין בהשתמשות. וצדי צדדין מותרין בהשתמשות.

אמר רב אשי: השתא דאמרת "צדדין אסורין" - האי דרגא דמדלא [סולם שעולים בו לסוכת שומרים, העשויה על גבי קונדסין גבוהים] שהיא סמוכה לאילן, לא לינחיה איניש לסולם, אדיקלא. משום דהוו להו צדדין. וכשעולה, נמצא משתמש בצדדי האילן. אלא לינחיה לסולם אגוואזי [יתד] לבר מדיקלא. שיתקע יתד בצד הדקל ובו יסמוך את הסולם. נמצא משתמש בצידי צדדין, דמותרים.

וכי סליק [מתחיל לעלות] בסולם, לא לינח כרעיה [לא יניח רגלו] אגוואזי שנעץ בדקל, שהרי משתמש בכך בצידי הדקל. אלא ליתנח לרגלו על שלבי הסולם, או אקנין שיוצאין מהקונדסין שעליהם ניצבת הסוכה [3].

מתניתין:

מתירין פקיעי עמיר [חבילות קש של שבלים] לפני בהמה בשבת למאכלה.

ומפספסין [מפזרים] לפניה את הכיפין [בגמרא מפרש מה הם "כיפין"]. שכן דרך לפזרן לפני הבהמה. משום שכשהם דחוקים, הם מתחממים, והבהמה קצה בהם.

אבל לא מפספסין לפניה את הזרדין [בגמרא מפרש מה הם "זרדין"]. ופלוגתא היא בגמרא, בפירוש כל רישא דמתניתין.

אין מרסקין בשבת, לא את השחת [תבואה שלא הגיעה לגמר בישולה], ולא את החרובין, לפני בהמה. בין בהמה דקה, ובין בהמה גסה. ובגמרא יבואר טעמא.

רבי יהודה מתיר בחרובין, לרסקם לבהמה דקה.

גמרא:

שנינו במתניתין: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזרדין.

אמר רב הונא: הן הן פקיעין, הן הן כיפין. וכולן הן חבילות קשין של שבלים. אלא חלוקים הם בכך, שהפקיעין קשורים בתרי קשרים. והכיפין קשורים בתלתא קשרים.

אבל זרדין אינם מאותו המין, אלא הם ענפים לחים דארזי [ארז].

והכי קאמר: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ואף מפספסין [מפזרין] אותם לפניה. ומותר לטרוח בהם, מאחר ואף בעודם קשורים הם אוכל. ואינו מתירן ומפספסן אלא כדי להכשירם טפי.

והוא הדין לכיפין, שמתירין ומפספסין אותם. ואף שהם קשורים בשלשה קשרים, ונפיש טירחייהו, אפילו הכי מותר. לפי דמעיקרא אוכלין הם.

"אבל לא את הזרדין" - שלא התירו בהם לא לפספס ולא להתיר. דמעיקרא, סתמייהו לאו לאכילה הם עומדים. וכשמתירין ומפספסין משוה אותם לאוכל. ואסור, משום דקא מוליד אוכלא בשבת.

אמר רב חסדא: מאי טעמא דרב הונא? - משום דקא סבר: למטרח באוכלא, טרחינן. אבל לשוויי אוכלא לא משוינן. דאסור משום "מוליד".

רב יהודה אמר: לא כן הוא פירושא דמתניתין. אלא הן הן פקיעין, הן הן זרדין. ותרוייהו, חבילות קש מחוברות הן. אלא דפקיעין קשורים בתרי קשרים, וזרדין קשורים בתלתא קשרים.

ו"כיפין" אינם ממין זה. אלא הם ענפים דארזי.

והכי קאמר: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. אבל פספוסי לא מפספסין אותן. משום שכל זמן שהם קשורים, לאו אוכלא נינהו [4]. הלכך מותר להתירן, כדי לעשותם אוכל, משום צערא דבהמה. אבל לפספס אסור. משום שאף בלא כן הם אוכל. ואין הפספוס אלא לתענוג הבהמה בעלמא. וכל דבר שהוא כבר אוכל, אסור לטרוח בו בשבת כדי ליפותו טפי.

וכיפין, כיון דבלא פספוס לא חשיבי אוכלא, פספוסי נמי מפספסינן. דהא לאשוויי אוכלא מותר.

"אבל לא את הזרדין" - שלא התירו לפספס אותם, אלא להתירם בלבד [5]. שדינם כפקיעין לכל דבר.

אמר רבא: מאי טעמא דרב יהודה? - קסבר: שווי אוכלא משוינן. משום שכשאין לבהמה מה לאכול אית לה צערא. אבל אחר דאיכא כבר אוכל, מטרח באוכלא לא טרחינן. דהא אינו אלא לתענוג בעלמא.

תנן: אין מרסקין את השחת ואת החרובין, לפני בהמה. בין דקה, ובין גסה.

והוינן בה: מאי לאו, "חרובין" דומיא ד"שחת". מה שחת דהיא רכיכי וראויה למאכל, אף חרובין איירי בדרכיכי. וכיון דחשיבי אוכל אף קודם ריסוקן, אין הריסוק אלא לתענוג הבהמה.

אלמא, אף דהוו כבר אוכל, אסור לרסקם. משום דלא טרחינן באוכלא. ותיובתא דרב הונא דאמר "למטרח באוכלא טרחינן".

ומשנינן: אמר לך רב הונא, לא בהכי איירי מתניתין. אלא בחרובין קשים, שאינם ראויים לאוכל בלא ריסוק. ושחת נמי דומיא דחרובין. מה חרובין דאקושי [קשים, וכגון שיבשו], אף שחת דאקושי.

והוינן בה: היכי משכחת לה שחת קשה?

ומשנינן: בעלי [עיירים בני חמורים] זוטרי. שהשחת קשה להם. וצריכה ריסוק, כדי שיוכלו לאוכלה.

ומאחר דבלאו ריסוק לאו אוכלא נינהו, אסור לרסקם. משום דקא מוליד אוכלא.

תא שמע: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. משמע, לדקה אין, אבל לרסק חרובין לגסה לא התיר.

ומקשינן: אי אמרת בשלמא כרב יהודה, דבחרובין רכין איירי, ותנא קמא סבר דלא מרסקין, משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן, ודוקא שוויי אוכלא משוינן, שפיר. דהיינו דקא אמר: רבי יהודה מתיר חרובין לדקה. משום דקסבר, אף חרובין רכין נמי אינם ראויים לאכילת בהמה דקה בלא ריסוק. ולאו טירחא באוכל היא, אלא שיווי אוכלא הוא, ומותר.

אלא אי אמרת כרב הונא, דבחרובין קשין איירי, ותנא קמא סבר שווי אוכלא לא משוינן, ודוקא מיטרח באוכלא מטרחינן, בהכרח דרבי יהודה סבר, דאוכל הוא. ולא אשוויי אוכלא הוא, אלא מיטרח באוכלא. ואם כן אמאי רבי יהודה מתיר לרסק בחרובין דוקא לבהמה דקה? הא כל שכן שיש לו להתיר לגסה. שהרי אם לדקה הם ראויים מעיקרא, כל שכן דראויים לגסה.

[וליכא למימר דרבי יהודה מפיך, וסבר דאשוויי אוכלא משוינן ומיטרח באוכלא לא טרחינן, דהא איירי בקשים, וגבי גסה נמי אשוויי אוכלא הוא [6].

ועוד, דאם כן הוה ליה למישרי נמי להתיר ולפספס בזרדין].

ומשנינן: מי סברת ד"דקה" דמתיר בה רבי יהודה, דוקא בהמה דקה ממש היא? לא כן הוא. אלא מאי "דקה" - בהמה גסה היא. ודוקא ב"גסה" מתיר רבי יהודה. משום דקסבר, אף חרובין קשין הם ראויים לאכילה אצלה מעיקרא. ולאו אשוויי אוכלא הוא. אלא מיטרח באוכלא הוא, דשרי. ואמאי קרי לה "דקה"? - משום דדייקא [כוססת] באוכלא וטוחנתו בפיה היטב. לפיכך אינה צריכה ריסוק. אבל דקה שאינה יכולה לטוחנם בפיה בלא ריסוק, הרי על ידי הריסוק הם נעשים לגביה אוכלא, ואסור.

ושוב מקשינן: והא מדקתני רישא דתנא קמא אסר, "בין בדקה ובין בגסה", והתם "דקה" ו"גסה" כפשוטם הם, מכלל דהא דקאמר רבי יהודה "דקה", נמי דקה ממש היא. דהא רבי יהודה אתנא קמא קאי.

ומסקינן: קשיא. ושיטת רב הונא בפירושא דמתניתין סלקא בתיובתא.

הערות

[1] וקשה, אמאי עירובו ערוב, והא כיון שרחבה ארבעה, כרמלית היא. ואסור להוציא ממנה לרשות הרבים. ויש לומר, דאין כרמלית בכלים. אי נמי, כרבי היא. דאמר, "כל דבר שהוא משום שבות, לא גזרו עליו בין השמשות". וכיון דבין השמשות יכול ליטול ולאכול מהכלכלה, הרי הוא קונה שביתה על ידה. תוספות.

[2] תימא, למאי דכתבו תוספות [הובאו בהערה 1] דכרבי היא, וכל דבר שאסור משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אף בלא יתד נמי יחשב עירוב. דהא שימוש באילן לא הוי אלא שבות, ולא גזרו בו בין השמשות. ויש לומר, דבעינן ליתד בערב שבת שחל להיות ביום טוב, והניח כלכלה בערב יום טוב, כדי שיהיה עירוב ליום טוב ושבת. ולפי ששתי קדושות הן, צריך שיהיה העירוב ראוי לסעודה, אף בין השמשות דערב שבת. ואז אינו יכול ליטול את עירובו, משום שאין משתמשין באילן בשבת וביום טוב. ובין השמשות הוא ספק יום ספק לילה. וממה נפשך נאסר אז. דאו שהוא יום טוב או שהוא שבת. אבל מצד טלטול מכרמלית לרשות הרבים, אינו נאסר בבין השמשות דערב שבת. דשמא עדיין יום טוב הוא, וליכא איסור הוצאה ביום טוב. גיליון הש"ס. ויעוין עוד בזה בחתם סופר ושפת אמת.

[3] ומבואר הכא, דרב פפא אית ליה דצדדין מותרין, ורב אשי אית ליה צדדין אסורים. וקשיא, הא בחגיגה [יז א] מבואר איפכא. דקאמר רב פפא התם, דמהא דאין סומכין על הקרבן ביום טוב, משום דמשתמש בבעלי חיים, שמע מינה דצדדין אסורים. שהרי הסמיכה היא על ראש הקרבן, וראש הוי כצדדים. ודחי התם רב אשי, אפילו תימא צדדין מותרין, נמי אסור לסמוך. משום דכל דבהדי גבה כגבה דמי, ולא כצדדין. תוספות. והתם כתבו, דרב אשי אדרב אשי לא קשיא. משום דלא קאמר התם, אלא דמהא ליכא למישמע מינה. אבל לא דסבירא ליה הכי. מיהו מרב פפא אדרב פפא, לא הקשו התם כלל. ובהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ כתב ליישב, דרב פפא בא להוכיח דיש לחלק בין צידי בהמה לצידי אילן. ואף דפליגי תנאי בצדדי אילן [כדאיתא לעיל], בבהמה כולי עלמא מודו דאסור. דלא מסתבר שיחלוק מאן דהו על רבותינו הזוגות הראשונים. והיינו משום דבהמה חמיר טפי משום דטעם הגזירה בה, שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ובזה אין כל כך לחלק בין גופה לצדיה. ורב אשי דחי, דדלמא אין לחלק ביניהם. ומאן דפליג בהא פליג נמי בהא. ומסמיכה ליכא לאוכוחי מידי.

[4] רש"י. ולפי זה פליגי נמי בהתרת פקיעין. דלרב הונא מותר, משום דמיטרח באוכלא הוא. ולרב יהודה מותר, משום דאשוויי אוכלא הוא. והתוספות כתבו, דלכולי עלמא לאו שיווי אוכלא היא. ומכל מקום מותר אף לרבי יהודה, משום דלא חשיב טורח בהתירה.

[5] והרי"ף גרס "אבל לא את הזירין, לא לפספס ולא להתיר". שדוקא פקיעין מותר להתיר. משום דקשורים בתרי קשרים, ולית בהו טרחא. אבל זירין שקשורים בתלתא, אסור להתירם משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן. [ודלא כרש"י דכתב דהתרה חשיבא אשוויי אוכלא. ויעוין בהערה 4].

[6] רש"י, וצריך עיון, הא שפיר איכא למימר דפליג רבי יהודה בהא, וסבר, דאף קשים ראויים לאכילת גסה [כדמסיק לבסוף] ומיטרח באוכלא לא טרחינן. ויעויין במהרש"א שעמד על זה.

יתד באילן ותלה בה כלכלה (סל) שרוחבו ארבעה על ארבעה טפחים, ובאותו סל הניח את עירוב התחומים שלו. אם היה הסל למעלה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, כיון שאינו יכול להוציאו משם בשבת, שהרי סל זה שרחבו ארבעה טפחים ומוגבה עשרה הריהו כרשות היחיד, והוא ברשות אחרת. ואם היה למטה מעשרה טפחים — עירובו עירוב.

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא שנעץ יתד באילן ועליה תלה את הסל, ורק בכגון זה בלמטה מעשרה עירובו עירוב, הא [הרי] אם לא נעץ יתד באילן לשם כך אלא קשר את הכלכלה באילן עצמו, אפילו למטה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, משום שהוא משתמש בצידי האילן כשבא ליטול את הפת. נמצא איפוא כי הא האי תנא דקאסר [הרי תנא זה האוסר] בצדדין, ועם כל זה קשרי מתיר] בצדי צדדין, ושלא כדברי רבא!

אמר רב פפא: הכא [כאן] בכלכלה דחוקה שפיה צר וקשורה בחזקה עסקינן [עוסקים אנו], שכיון שאינו יכול להוציא מתוכה ברווח, דבהדי דשקיל ליה [שכאשר נוטל אותו] את העירוב — קמניד ליה [מניד הוא אותו], את האילן, וקמשמש [ומשתמש] באילן גופיה [עצמו], ונמצא שאין כאן ענין של צידי צדדים אלא של צדדים ואילן עצמו. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שצדדין אסורין בשימוש בין באילן בין בבהמה, צדי צדדין — מותרין.

אמר רב אשי: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] כי להלכה צדדין אסורין, האי דרגא דמדלא [סולם זה שהוא מוגבה] — לא לינחיה איניש אדיקלא [יניחנו אדם על הדקל עצמו], דהוו להו [שהרי הם] בכלל צדדין ואסור להשתמש אף בצידי אילן בשבת. אלא, לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא [יניחנו על יתדות שנועץ בדקל גופו], וכי סליק [וכאשר הוא עולה] — שלא לינח כרעיה אגוואזי [יניח רגלו על היתדות עצמן], אלא ליתנח אקנין [יניח על הקנים, שלבי הסולם], מאותו טעם שאסור להשתמש בצידי האילן.

א משנה מתירין בשבת פקיעי עמיר (חבילות תבואה) לפני בהמה, ומפספסין (מדללים, מרופפים) את הכיפין, אבל לא את הזירין. אין מרסקין בשבת לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה כדי להקל עליה את האכילה, בין לצורך בהמה דקה ובין לצורה הגסה. ר' יהודה מתיר לרסק בחרובין לדקה, שקשה לה ללעוס את החרובים הקשים.

ב גמרא אמר רב הונא: הן הן פקיעין, הן הן כיפין, ששניהם חבילות של שיבלים, אלא, ההבדל הוא כי פקיעין הן חבילות הקשורות בתרי [שני] קשרים, כיפין בתלתא [שלושה] קשרים. וזירין שנאסר לטפל בהם בשבת הם חבילות דארזי [של ענפי ארז], שראויים לבהמה בעודם לחים וקטנים. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את המשנה: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין. והוא הדין לכיפין, אבל לא את הזירין — שאותם אסור לא לפספס ולא להתיר. אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא — קא סבר [הוא סבור] שלמטרח באוכלא [לטרוח באוכל] — טרחינן [טורחים אנו], ואולם לשוויי אוכלא לא משוינן [לעשות אוכל אין אנו עושין] ולכן, העמיר שהוא מאכל הראוי לבהמה — מותר לטפל בו כדי להכשירו יותר, אבל ענפי הארז שאין הבהמה יכולה לאוכלם בעודם אגודים ויש צורך לעשותם כשרים למאכלה אין להתיר לטרוח ולעסוק בדבר זה.

רב יהודה אמר הסבר אחר לדברי המשנה, ולדעתו הן הן פקיעין, והן הן זירין, ששניהם חבילות של שיבלים, אלא, ההבדל הוא כי פקיעין קשורים בתרי [שני קשרים], ואילו זירין בתלתא [שלושה], וכיפין הן חבילות דארזי [של ענפי ארז]. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את המשנה: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, אבל פספוסי [לפספס] — לא התירו, וכיפין — פספוסי נמי מפספסינן [לפספס גם כן מפספסים אנו], אבל לא הזירין, שאותם אסור לפספס אלא להתיר בלבד. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — קסבר [הוא סבור] היפך שיטתו של רב הונא: שווי אוכלא [לעשות דבר לאוכל] — משוינן [עושים אנו], ואולם מטרח באוכלא [לטרוח באוכל] — לא טרחינן [אין אנו טורחים] שכיון שהדבר ראוי למאכל לבהמה גם אין לטרוח בכך טרחה יתירה בשבת.

תנן [שנינו בהמשך המשנה]: אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. מאי לאו [האם לא] מדובר בחרובין דומיא [בדומה] לשחת, מה שחת דרכיכי [שהם רכים], אף חרובין מדובר באופן דרכיכי [שהם רכים]. אלמא [מכאן] שלא טרחינן באוכלא [אין אנו טורחים במאכל], שכיון שראויים החרובים לבהמה גם בלא ריסוק אין טורחים עוד בהם. והרי זו תיובתיה [תשובתו, קושיה חמורה] על רב הונא.

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא : לא, שחת דומיא בדומה לחרובין; מה חרובין דאקושי [שהם קשים], אף שחת מדובר באופן דאקושי [שהם קשים] וריסוקם הוא יצירת אוכל. ושואלים: היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה שחת קשה מכדי מאכל בהמה? ומשיבים: בעילי זוטרי [בעיירים קטנים] שאינם יכולים לאכול אלא שחת מרוסקת היטב.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר ממה ששנינו בהמשך המשנה: ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. ונדייק: לדקה — אין [כן], לגסה — לא. ומעתה, אי אמרת בשלמא תנא קמא סבר [נניח אומר אומר אתה שהתנא הראשון סבור] שמיטרח באוכלא לא טרחינן [לטרוח באוכל אין אנו טורחים] ואולם שווי משוינן [לעשות אוכל יוצרים] היינו דקא אמר [זהו שאמר] ר' יהודה שהחרובין לדקה נמי שווי אוכלא [גם כן עשיית אוכל] הוא, שאין הבהמה הדקה יכולה כלל לאכול חרובים קשים. אלא, אי אמרת תנא קמא סבר [אם אומר אתה שהתנא הראשון סבור] כי שווי אוכלא לא משוינן, מיטרח באוכלא מטרחינן [לעשות אוכל אין אנו עושים, לטרוח באוכל אנו טורחים], ר' יהודה המתיר רק בחרובין לדקה ולא לגסה, כל שכן שעליו להתיר לגסה! שהרי אם ראויים החרובים למאכל בהמה דקה כל שכן שראויים למאכל לגסה!

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] בהמה דקה שהוזכרה כאן כוונתו לדקה ממש? לא, אלא מאי [מה] הכוונה "דקה" — גסה, ומאי קרי [ומה הסיבה שהוא קורא] לה "דקה" — דדייקא באוכלא [שהיא מדקדקת במאכלה], וכיון שבשעת הדחק תוכל בהמה זו לאכול חרובים שאינם מרוסקים — טורחים באוכל ומרסקים אותם.

ומקשים: הא מדקתני רישא [הרי ממה ששנינו מתחילה] "בין דקה ובין גסה" מכלל הדברים נלמד שר' יהודה שאמר "דקה" — דקה ממש קאמר [אמר, התכוין]! לשאלה זו לא נמצאה תשובה והיא נשארה קשיא [קשה].

ואולם עדיין לא נדחתה שיטת רב הונא, ועל כן תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת לדבר ממה ששנינו במשנה אחרת: מחתכין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a stake in a tree and hung a four-by-four handbreadth basket from it into which he placed the food for his joining of the Shabbat boundaries, if the basket was above ten handbreadths from the ground, his eiruv is not a valid eiruv. It is prohibited for him to take the bread from the basket on Shabbat, because the basket’s area and height render it a private domain, and he is standing in a different domain. If the basket was below ten handbreadths from the ground, his eiruv is a valid eiruv.

The Gemara examines this statement: The reason for this distinction between above and below ten handbreadths is specifically because he drove a stake into a tree and hung the basket from it. However, if he did not drive a stake into a tree, but tied the basket to the tree itself, even if it was below ten handbreadths from the ground his eiruv is not a valid eiruv. If he were to take the bread from the basket he would be making use of the sides of the tree, which is prohibited on Shabbat. And isn’t it the case that this is the tanna who prohibits using the sides of the tree, and nevertheless, he permits using the sides of the sides, contrary to Rava’s opinion?

Rav Pappa said: Here, we are dealing with a narrow-mouthed basket that is tightly tied to the tree. Since it is difficult to remove anything from it, when he takes the bread for the eiruv he moves the tree, and he is thereby using the sides of the tree itself and not the sides of the sides of the tree. The Gemara concludes: And the halakha is that use of the sides of a tree or an animal is prohibited on Shabbat, but use of the sides of the sides is permitted.

Rav Ashi said: Now that you said that the halakha is that use of the sides is prohibited, with regard to this ladder that one climbs to an elevated area, a person may not lean it against the palm tree itself because it is considered use of the sides of the tree on Shabbat. Rather, he should lean it on stakes that are external to the trunk of the palm tree. And when one climbs the ladder, he should not place his foot on the stakes. Rather, he should place it on the rungs of the ladder because it is prohibited to use the sides of the tree.

MISHNA: One may untie peki’in of grain before an animal on Shabbat, and one may spread the kifin but not the zirin. These terms will be explained in the Gemara. One may not crush hay or carobs before an animal on Shabbat in order to facilitate its eating. He may do so neither for a small animal [daka] nor for a large one. Rabbi Yehuda permits to do so with carobs for a small animal, because it can swallow the hard carobs only with difficulty.

GEMARA: Rav Huna said: They are called peki’in and they are also called kifin. The difference between them is that peki’in are tied with two knots, whereas kifin are tied with three. Zirin, which may not be moved on Shabbat, are bundles of cedar branches eaten by animals when the branches are small and moist. And this is what the mishna is saying: One may untie peki’in of grain before an animal and spread them, and the same is true for kifin, but not for zirin, which one may neither spread nor untie. Rav Ḥisda said: What is the reason for the opinion of Rav Huna? He holds that with regard to exerting oneself with food on Shabbat, one may exert himself; however, with regard to rendering food edible, one may not render it so. Bundles of crops which are fit for animal consumption in their present state may be further prepared on Shabbat. Cedar branches cannot be eaten when bound together; therefore, one may not exert himself to untie them and render them edible on Shabbat.

Rav Yehuda understood the mishna differently and said: They are called peki’in and they are also called zirin. The difference between them is that peki’in are tied with two knots, whereas zirin are tied with three. Kifin are bundles of cedar branches. And this is what the mishna is saying: One may untie peki’in of grain before an animal; however, with regard to spreading them, no, he may not spread them. And with regard to kifin, one may also spread them. However, that is not the case with regard to zirin, as it is prohibited to spread them, and it is only permitted to untie them. Rava said: What is the reason for Rav Yehuda’s opinion? He holds the opposite of Rav Huna’s opinion. He holds that with regard to rendering food edible, one may render it so; however, with regard to exerting oneself on Shabbat with food that is already in an edible state, one may not exert himself.

We learned in the mishna: One may not crush hay or carobs before an animal on Shabbat in order to facilitate its eating. He may do so neither for a small animal nor for a large one. Is this not referring to carobs that are similar to hay? Just as it is referring to hay that is soft, so too, it is referring to carobs that are soft. Apparently, we do not exert ourselves with food. Since the carobs are suitable for animal consumption without being crushed, it is prohibited to exert oneself and crush them. And this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna.

The Gemara answers that Rav Huna could have said to you: No, the mishna is referring to hay that is similar to carobs. Just as it is referring to carobs that are hard, so too, it is referring to hay that is hard and crushing it renders it edible. The Gemara asks: How is it possible to find hay that is so hard that an animal cannot eat it? The Gemara answers: It is referring to young donkeys, that can only eat hay that is crushed well.

Come and hear a proof from that which we learned in the continuation of the mishna: Rabbi Yehuda permits crushing carobs for a small animal. The Gemara infers: For a small animal, yes, it is permitted; for a large one, no, it is not permitted. Granted, if you say that the first tanna holds: One may not exert himself with food on Shabbat, but with regard to rendering food edible, one may render food edible, that explains that which Rabbi Yehuda said in response: Feeding carobs to a small animal is also a case of rendering food edible because the animal cannot eat hard carobs. However, if you say that the first tanna holds that with regard to rendering food edible, one may not render food edible on Shabbat, but with regard to exerting oneself with food, one may exert himself, then Rabbi Yehuda, who permits crushing carobs for a small animal, all the more so he should permit crushing carobs for a large one. If carobs are suitable for consumption by a small animal, all the more so are they suitable for consumption by a large animal.

The Gemara rejects this: Do you hold that the small animal [daka] mentioned here is referring to an actual small animal? No; rather, what is the meaning of daka here? It is referring to a large animal. And what is the reason that the mishna calls it daka? Because it is particular [dayka] about its food. Since this animal can eat uncrushed carobs when there is no alternative, one may exert himself and crush them for it.

The Gemara asks: From the fact that it is taught in the first clause of the mishna: Neither for a small animal nor for a large animal, it can be inferred that when Rabbi Yehuda said daka, he meant an actual small animal. The Gemara was unable to answer to find an answer to this question and it remains difficult. Nonetheless, Rav Huna’s opinion was not refuted.

Therefore, come and hear a proof from that which we learned in another mishna: One may chop

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר פירשנו בפ' מפנין שעיקרו בפרק כירה (שבת דף מב) ופירשנו כי החלוקה בצער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן תמצא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב):

כלומר המשתמש בב"ח עובר משום הא דתנן ולא רוכבין על גבי בהמה השיבו רבה אינו שדרו של חמור אלא בצידי החמור אני משפשף (ויגדלן) [וצדדין] לא גזרו בהו רבנן מדתנן מתיר החבלים והשקין נופלין מאי לאו בחבר גואלקי ולא גזרו בהו רבנן פי' חבר גואלקי כשטוענין הבהמה מביאין שק וטוענין אותו מצד אחד ושק האחר מצד השני ומביא חבל וקושרן ומחברן (ומשרכבן) [ומשכיבן] בצדי הבהמה וכשמבקשין לפרק משאוי מגביה השקין לרפרף קשר החבל להיות נוח להתיר ומתיר ומניח השקין והן יורדין מצדי הבהמה ויורדין לארץ נמצא מגביה ומוריד השקין בצידי החמור כאשר אני מגביה ע"ג החמור והוא יורד בדרך שפשוף אמר לך אביי אינו אומר מתיר החבלים בחבר גואלקי אלא באבר גואלקי כדתנן כיצד מאברין את העדים ומפרשינן ליה מלשון אבר כן מוסיף כמין אבר בגואלקי והוא למעלה כדאמרי' בפ' לא יחפור (ב"ב כד:) באברוורי הוו יתבי פי' אברוורי למעלה מן המשאוי כגון שהיה צד המשאוי האחד כבד והשני קל ורצינו להשוות המשאוי שלא יהיה מטרטן ומוסיף על הצד הקל דבר להשוות המשקל שלא יהיה אחד מהן מכריע ועליו אמרה משנתנו מתיר החבלים והשקין נופלים שהקשר למעלה הוא. ואין צריך להגביה שק ולא להוריד אלא כשמתיר החבר נופלין אבר גואלקי נמצאו גואלקי על צידי בהמה ואם זה על גואלקי נמצא אבר זה צדי צדדין אי נמי בגואלקי דגואלקי עצמו אינן קשורין בחבלים אלא כמנהג שהי' לאורחים המהלכים בדרכים שעושין בראש השקין כמין קרסים ולולאות מן החבלים ומכניס הלולאות בקרסים אי נמי לולאות בלבד ומכניס בהן עץ ומחברן וכשרוצה לפרקן מושך העץ ההוא והן נופלים ונקרא עץ ההוא לכתא ואינו מגיע לצדדין ואותו האבר נמי שמוסיפין על המשאוי הוא צדדי צדדין והוא מותר אבל הצדדין אסורין. ועוד אקשי ליה אביי לרבה הא ב' בידי אדם ואחת באילן כו' ופריק רבה התם דכפייה לאילן וסיכך על גביו שנמצא משתמש באילן עצמו. תוב אקשינן עליה מסיפא דקתני ג' בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביו"ט ואי כפייה לאילן וסיכך ע"ג אמאי עולין לה ביו"ט הא משתמש באילן ואסור ופריק ליה התם ופרסי כאנא פי' גיהא ופרסיכנא תרתב מאבקא ועלה דייקינן זה הכלל כל שינטל האילן ויכולה לעמוד עולין לה ביו"ט לימא כתנאי אין עולין לה ביו"ט כו' סברי לה כגון דחק באילן ונתן הנסרין שהן הסכך באותה החקיקה והן הצדדין זה אוסר להשתמש בצדדין וזה מתיר אמר אביי כולי עלמא צדדין אסורין והכא בצידי צדדין פליגי פי' כגון דחק באילן ונתן באותה החקיקה עץ חזק כמין קורה ושם ראשי הנסרים שהן הסכך על אותו העץ הנתון כמין קורה שנמצא העץ הוא צדדי האילן והנסרים הנתונין על גביו צדדי צדדין רבא א' צדדין וצדדי צדדין דינם אחד האוסר בצדדין אוסר גם בצידי צדדין והמתיר צדדי צדדין גם בצדדין מתיר ובא רב משרשיא לאותובי לרבה דאמר המתיר בצידי צדדין גם בצדדין מתיר הא דתניא נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה למטה מעשרה עירובו עירוב למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב. ודייקינן מינה טעמא דנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה פי' דהוה לה יתד צידי האילן והכלכלה צידי צדדין ולפיכך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב אבל אם לא נעץ יתד ותלה בו אלא תלה באמירי האילן אפילו למטה מעשרה אין עירובו עירוב דהוה לי' צדדין הדר נתברר כי זה התנא אוסר בצדדין ומתיר בצידי צדדין.

והלכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין. פי' לאו כאביי אלא אע"ג דאפשר דמאן דאסר בהני תנאי בצדדין אסר נמי בצדי צדדין ומאן דשרי שרי בתרוייהו כרבא אפשר שפסקו בגמ' צדדין אסורין צידי צדדין מותרין דקיי"ל כוותיה דמר בחדא וכותיה דמר בחדא דאי ס"ל כאביי דבצידי צדדין פליגי לא הוה לן למיפסק בצידי צדדין להתירא דודאי כת"ק קיי"ל דאסור ואפשר שנאמר (כמאן) דפסק האי פיסקא דצדדין אסורין וצדי צדדין מותרין (ופליגי) בצדדין וקיי"ל כת"ק דאסור:

אבל לא את הזירין לא לפספס אלא להתיר. כך הוא הגירסא בספרים שלנו ותימה היא כיון דס"ל לר"י דמטרח באוכלא לא טרחינן אמאי שרי להתיר ורש"י ז"ל מפרש דהתיר זירין שוויי' אוכלא הוא ואין כן שא"כ מ"ט דר"ה דשרי בפקיעין ובכפין ויותר נראה לומר דהתיר לכ"ע שרי שאין בו משום עובדין דחול שדבר קל הוא ובפספוס הוא שחלקו לאסרו משום מטרח באוכלא או משום שוויי אוכלא. ויש ספרים שכ' בהן אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וזהו גירסתו של הרב אלפסי ז"ל ודייקא דכיון דר"י מפרש דכיפין לחוד ופקיעין לחוד משמע דתלתא בבי קתני מתירין פקיעי עמיר אבל לא מפספסין ומפספסין את הכיפין וה"ה שמתירין דתרוייהו שוי' אוכלא הוא אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר דתרווייהו הוו מיטרח באוכלא והיתר פקיעין ה"ט דשרי דכיון דפקיעין תרי אין בו טורח של כלום אבל כזירין דתלתא איכא טירחא ואסור:

ר"י מתיר בחרובין לדקה כ"ש לגסה. דלא ס"ל (כר"י) [לומר דר"י] הוא דאית לי' סברא אחריתי למימר דשוי' אוכלא משוי' ומטרח לא טרחי' ומ"ה קאמר לדקה שרי אבל לא לגסה דודאי לא משמע דפליגי בהכי מדלא פליגי נמי ארישא דמתניתין:

מאי דקה גסה ואמאי קרי לי' דקה דדיקה ואכלה. כלומר שהיא כוססת יפה בשיני' והיא אוכלת קשין ורכין ומ"ה שרי דהו"ל מיטרח באוכלא ואין פי' דדיקה ואכלה כאותו שנאמר בפר' תולין (שבת קמא.) [גבי] נוטלין מן הבהמה (שפירוש) [שפיה] יפה כפי הפי' שפירש רש"י ז"ל בה שם. ויש כיוצא בזה הרבה בתלמוד לשון אחד בשני פירושין ואחד יש בהלכה זו בסמוך בתבנא סריא ופי' תבן קשה שהוא ראוי למאכל בהמה ע"י פירוך שאל"כ לא יהי' ראוי לטלטלו וכן הוא האמור בפרק כדי יין ורישא בתבנא סריא שהוא קשה וראוי להסקה ותבנא סריא האמור בפרק שואל גבי אין מחשיכין על התחום הוא תבן מוסרח שאינו ראוי לכלו' ולפיכך אין מחשיכין על התחו' בשבילו. וכפי הפירוש שפירש שם דיקה ואכלה האמור שם אף הוא כזה שנאמר כאן וכן שנאמר שתבנא סריא האמור בפ' השואל הוא שוה עם האמור כאן שבשניהן אין משמעותן על התבן המוסרח שאינו ראוי לכלום שהרי כאן אמרו שהוא ראוי לבהמה ושם כמו כן הוא צריך לו כיון שהוא מחשיך עליו אלא כאן וכאן הכוונה הוא על התבן המחובר לקרקע שפעמים שאין התבואה מצלחת ואין שם אלא התבן בלבד ואין קוצרין אותה אלא נשארת מחוברת בקרקע ולפיכך אמרו כאן שהיא צריכה פירוך מפני שהיא קשה שלא נדושה עם התבואה כמנהג התבן וכן אותה של פרק המביא כדי יין מפני זה היא קשה ועומדת להסקה ולענין מחשיכין על התחו' אינה ראויה לו בשבת מפני שהיא מחוברת וכן אמרו שם בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן המ"ל בתיבנא סריא כלומר שאף היא מחובר כמו הקש, וזה הפירוש נכון:

והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין. ואם תאמר אם כן למה לא מנו אותה עם יע"ל קג"ם דהלכתא כאביי (קידושין נב, א. ב"מ כב, ב). יש לומר דאביי בין בצדדין בין בצדי צדדין אסר, וכת"ק דאין עולין לה ביום טוב, ואנן פסקינן כר"ש בן אלעזר דשרי בצדי צדדין.

מאי טעמא דרבי יהודה, קסבר שוויי אוכלין משוינן טרחא באוכלא לא טרחינן. קשיא לי דהא תנן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, אלמא כל שאינו מתקנו למאכל בהמה מערב שבת אפילו בטלטול אסורין, וכל שכן דלא מטלטלינן ומשוינן. ויש לומר דהתם בדלא בעי להו למאכל בהמה אלא לצורך מקומו, ואי נמי לצורך עצמן לישב עליהן.

יתבאר במקומו שהמערב צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהא אפשר לו לאכלו בין השמשות ומעתה אם נתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י או בהפך אינו עירוב שאי אפשר לו להוציאו בין השמשות כדי לאכלו אלא בעבירה אבל אם נתכוון לשבות ברה"י או ברה"ר והניחו בכרמלית הרי זה עירוב שהרי בין השמשות מותר להוציא מרה"י לכרמלית לדבר מצוה או בשעת הדחק מעתה הרי שנתכוון לשבות תחת האילן שהוא רה"ר ונעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה שסתמה רחבה ארבעה ונתן בה עירובו אם הכלכלה למטה מעשרה עירובו עירוב שהרי הוא ועירובו ברה"ר ושמא תאמר והלא כל שרחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה ואינו גבוה עשרה אתה דנו ככרמלית כמו שביארנו בפרק ראשון מ"מ אף בכרמלית כשר כמו שהקדמנו אלא שאף לעיקר הפירוש לא נאמר כן אלא במקום המסויים כגון עמוד או חריץ אבל מקום שאינו מסויים לא וכמ"ש הזורק ד' אמות בכותל ברה"ר למטה מעשרה כזורק בארץ והרי היתד ככותל והכלכלה עומדת באויר ולא עוד אלא אפי' היתה מונחת בארץ אין כרמלית בכלי למעלה מעשרה הואיל ורחבה ארבעה הרי זה רה"י ואין עירובו עירוב:

לא נעץ שם יתד אלא שהניח הכלכלה בגוף האילן אע"פ שעכשיו משתמש בצדדים ואסור לכתחילה שהרי אמרו צדדים אסורים צדי צדדין מותרים ואין צדי צדדים בכאן אלא שינעוץ יתד ויתן כלכלה ביתד לענין עירוב מ"מ עירובו עירוב שכל שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק כמו שביארנו ולענין אחר אסור להשתמש בצדדין מעתה סוכת שומרי פירות העשויה על גבי קונדיסין לראות מתוכה ועולין בה בסולם וסומכין את הסוכה לאילן כדי שיסמכו ראש סולם על האילן יזהר בשבת שלא יסמוך ראש הסולם על האילן ממש שהרי משתמש בצדדין בעלייתו אלא יתקע יתד בצידי האילן ויסמוך הסולם עליו וכן יזהר שלא יניח רגלו ביתד אלא על שליבות הסולם או על הקנים היוצאים מן הקונדיסין כדי שלא יהא משתמש בצדדין:

המשנה השניה מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה ר' יהודה מתיר בחירובין לדקה אמר הר"ם פי' פקיעין וזירין הם אלומות עמיר אלא שהפקיעים הם קטנות והם משתים שתים והזירין הם גדולות משלשה שלשה ואמרו אבל לא את הזירין ר"ל אין מפספסין את הזירין אבל להתיר האגדות מותר ופי' מפספסין כמו מפרכין והוא שמחתכין אותן בין שתי הידים וכיפין מין מן הפקיעים ומרסקין כמו מחתכין ושחת ידוע ובלשון עברי גז אחר גזי המלך ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה ר"ל קשין של שבלים שאגדם מתירים אותם שיהא נוח לה לאכלם וסתם פקיעים הוא שיש בהם שני קשרים אחד לצד ראשן ואחד לצד זנבן והוא הדין לדעת תנא קמא שמפספסין ר"ל שמחתכין אותם לדקקם כדי שיהא נוח לבהמה לאכלם ביותר:

ומפספסין את הכיפין ר"ל ג"כ קשין של שבלים אלא שסתמן קשורים בג' אגדים אחד בכל צד ואחד באמצע וטעם חכמים שכל אלו הבהמה עשויה לאכלם בלא התרה ובלא פספוס ונמצא שאינו טורח אלא בהיתר ר"ל בראוי לה ואין כאן שוויי אוכלא אלא מיטרח באוכלא אבל לא את הזירין לא בהתרה ולא בפספוס וזירים הם ענפי אילנות לחים וסתמן להיסק ואין הבהמה עשויה לאכלם אלא בהתרה ופספוס ונמצא כשהוא טורח שטורח באיסור ובדבר שאין ראוי לה והרי זה שוויי אוכלא:

אין מרסקין את השחת ר"ל שאין מחתכין אותו לדקדקו לפניה וכן לא את החרובין ופי' בגמ' בשהשחת צריך ריסוק כחרובין כגון לעיירים הקטנים שאף השחת צריך שירסקוהו להם ומתוך כך הרי הוא שווי אוכלא ואסור ור' יהודה מתיר בחרובין לדקה וטעמו שהוא סובר שכל שהוא שווי אוכלא מותר אבל מיטרח באוכלא אסור אחר שאף בלא כך ראוי לה בהפך סברת חכמים ולא סוף דבר שחלק ר' יהודה בזו אלא אף בכלם ולדעתו מתירים פקיעי עמיר שאין אכילתם מצויה בלא התרה והרי זה שווי אוכלא והתירוהו שלא תמות בהמתו אבל לא פספוס שהרי דרך אכילתה אף בלא פספוס ונמצא הפספוס בא בחנם וכן הדין בכיפין אבל הזירין מתירין ומפספסין שאין דרך אכילתם אלא בהיתר ופספוס וכלל הדברים לדעתו של ר' יהודה שווי אוכלא מותר מיטרח באוכלא אסור והילכך אין מרסקין את השחת פירושו לבהמה שהשחת ראויה לה בלא רסוק הא אם אינה ראויה לה מרסקין לה וכן החרובין לדקה והלכה כר' יהודה ויש ספרים שגורסין כיפין במקום זירין ונמצא לדבריהם זירין מה שביארנו בכיפין קשין של שבלים קשורים בשלשה מקומות ואוסרים בהם אף ההתרה וכן מצאוה בקצת הלכות גדולי הפוסקים ואינו כן שהרי לגרסתם זירין ופקיעין הכל אחד אלא שזה בשני קשרים וזה בשלשה ושבוש הוא שנמצא בהלכות שכתוב בהן ולא את הזירין לא לפספס ולא להתיר ובהלכות מדוייקות מצאנו לא לפספס אלא להתיר ועל הדרך שכתבנו אלא שלגדולי המחברים ראיתי דברים בנוסח זה מתירין אלומות של עמיר לפני הבהמה ומפספס בידו אלמות קטנות אבל לא גדולות מפני הטורח שבהם שמא הם פירשו פקיעין תרי קבוץ שתי אגודות זירין תלת קבוץ שלשה אגודות ומ"מ אני תמה היאך התירו הפספוס בקטנות ואיני יכול ליישב את דבריהם:

האי דרגא דמידלא כו' כל מה שפירשתי במהדורא תנינא הוא העיק' ודברי המור' דחוקי' ביותר שתחל' קורא אביי לסוכ' הסמוכ' בצדי האילן צדדין ואח"כ חוזר וקור' אותן צדי צדדי ותימה וגם לשון הגמרא אינו מוכיח כן דיא הכי הו"ל למימר הכי מי סברת צדדין נינהו לא צדי צדדין נינהו השתא דאמר דכ"ע צדדין אסורין והכא בצדי צדדין קמיפלגי הכי משמע אלו סמך הסוכה לצדי האילן כגון דחק בגזע כ"ע ל"פ דאסור אלא דחק יתידות בצדי האילן ועיליהן סמך הסוכה דהו"ל גזע האילן צדדין ויתידות צדי צדדין ונמצאת סוכתו סמוכה בצדי ולעולם הסוכה אינה מן המנין ותו אי סוכה היא מן המנין ואע"ג דסמכה לגזע מן הצד הוי צדי צדדין א"כ כי סמכה ע"ג האילן הו"ל צדדין ולרבה דשרי צדדין אמאי אסר תנא דמתני' אפי' ע"ג האילן א"ו הסוכה אינה מן החשבון שהיא תשמישו ואם עומדת ע"ג האילן הו"ל משתמש באילן ואי חק בצדי האילין וסמכה שם הו"ל משתמש בצדי האילין וכששם יתידות בצדי האילן וסמכה של הו"ל משתמש בצדי צדדין:

בפירש"י בד"ה ר"י מתיר כו' הא כ"ש דלגסה למיטרח באוכלא כו' עכ"ל כל דבריו צריכין ביאור וה"פ כיון דלרב הונא משוי אוכלא אסור ומטרח באוכלא שרי ע"כ הא דמתיר ר"י בדקה היינו משום דס"ל דלא משוי אוכל הוא דמעיקרא אוכל הוא אלא דמטרח באוכל הוא ושרי ואם כן לא הל"ל מתיר בדקה דמשמע דוקא בדקה כיון דלא קאמר אפילו בדקה וזה אינו דכ"ש דשרי בגסה דלא הוה לגבה משוי אוכל אלא מטרח באוכל אלא דהכי ה"ל למתני לפום הך סברא דר"י הוא תני להיפך דמתיר בחרובין לגסה דלגבה שרי דמעיקרא אוכל הוא לגבה אבל לגבי דקה ששיניה דקות משוה אוכל הוא ואסור והא ליכא למימר דר"י מפיך מסברת ת"ק דשויא אוכל שרי ולכך מתיר בדקה מטרח באוכל אסור וגבי גסה מטרח באוכל הוא ואסור ולכך נקט דוקא מתיר בדקה דהא ת"ק בדאקושי קאמר וגבי גסה נמי שוי אוכלא כו' ואע"ג דהוה ניחא ליה מעיקרא דלר"י מעיקרא אוכל הוה ומטרח באוכל מקרי כדקאמר כ"ש לגסה דמטרח באוכל הוא אע"ג דת"ק בדאקושי איירי וכן למאי דמסיק ובעי למימר מאי דקה גסה כו' דדייקא באוכלא ודוקא גסה שרי דלגבה מטרח באוכל הוא אע"ג דת"ק בדאקושי איירי י"ל דלפום אותה הסברא ניחא דר' יהודה נמי שוי אוכל אסור ומטרח באוכל שרי אלא דבהא פליג וסבר דלאו משוי אוכל הוה דמעיקרא אוכל הוא ומטרח באוכל הוא ושרי אבל השתא דפליג ר"י את"ק בדינא וסבר בהיפך דמשוי אוכל שרי ומטרח באוכל אסור אין סברא דפליג נמי בהא וסבר דלא מקרי משוי אוכל אלא מטרח באוכל ודו"ק:

בא"ד ועוד ה"ל למשרי נמי זירין להתיר ולפספס דשוי אוכלא הוא עכ"ל אבל הא לא קשיא ליה דה"ל למיסר התרת פקיעין וכיפין דלמטרח באוכל הוא לרב הונא כפרש"י לעיל ור"י אוסר מטרח באוכל למאי דקיימינן השתא די"ל דאיכא למימר השתא לרב הונא אליבא דר"י כדסבר רב יהודה אליבא דתנא קמא דהתרת פקיעין וכיפין שויא אוכל הוא כשיטת רש"י גבי התרת פקיעין כמו שכתב התוספות ולדברי התוס' ניחא טפי דהתרת פקיעין לא הוי שויא אוכל ולא מטרח באוכל וכן יש לומר בכיפין לר"י וק"ל:

תוס' בד"ה רב יהודה כו' פי' בקונטרס דהיתר פקיעין הוי שויא אוכלא כו' ורב הונא כו' ואין נראה לר"ת כו' עכ"ל וכן ה"מ לדקדק לעיל שפירש"י דהיתר פקיעין לרב הונא מעיקרא אוכל הוא ושרי למטרח באוכל א"כ ע"כ לרב יהודה לאו מטרח באוכל הוא מדשרי ליה ואין סברא לאפלוגינהו בהכי כו' וק"ל:

בגמ' אמר רב פפא הכא בכלכלה דחוקה עסקינן וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מפספסין וכו' שכשהן דחוקין מתחממין וכו' ס"א דחוקין מסתממין וכו':

גמ' בכלכלה דחוקה עסקינן כו' לא לינח כרעיה כו' כצ"ל:

שם אבל לא את הזרדין כצ"ל וכן בכל העמוד וכן ברש"י קא סבר מטרח באוכלא כו' אבל לא הזרדין לפספס אלא כו' אמר רב יהודה חרובין לדקה נמי שווי אוכלא כו' כצ"ל:

שם דמתיר בחרובין לדקה כו'. נ"ב פי' וסבר דחרובין לדקה מטרח באוכלא הוא:

רש"י בד"ה למטה מי כו' בר"ה אבל כו' הד"א:

בד"ה האי דרגא כו' סולם שעולין בו כו' כצ"ל:

בד"ה פקיעי כו' שבלים שאוגדים כו' כצ"ל:

בד"ה מפספסין כו' ואינה מריחה ריחה כו' כצ"ל:

בד"ה את הכפין כו' וכן זירין כצ"ל:

בד"ה הן הן כו' פקיעין תרי שאינן כו' ראשים כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד כפין תלת קשורין ג' אגודים והס"ד:

בד"ה מטרח כו' קודם תקון זה טרחינן כו' כצ"ל:

בד"ה ומפספסין כו' אלא להתיר ג' אוגדיהן כו' כצ"ל:

בד"ה בדקה צ"ל לדקה וצ"ל קודם ד"ה לגסה:

בד"ה אי אמרת שמע ר' יהודה כו' כצ"ל:

בד"ה ר' יהודה כו' באוכלא הוא ושרי כו' לאוכלא הוא והוי ליה כו' כצ"ל:

בד"ה והא מדקתני רישא בין דקה בין גסה שמע מינה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רב פפא כו' נסמוך ארישא כו'. נ"ב פי' על הקרבן ביו"ט:

בא"ד כל דלהדי גבי כו'. נ"ב כמו ראש:

בד"ה והלכתא כו' ואביי אמר בצדדין כו'. נ"ב פי' ומאן דשרי בצידי צדדים שרי אף בצדדים ופסק להקל באיסורי דרבנן ודו"ק:

בא"ד לא פליגי דאסור ובצידי כו' כצ"ל:

בד"ה רב יהודה אמר הן הן פקיעים כו' והכי קאמר מתירין כו' אוכלא וצריך לפרש כו' כצ"ל:

במשנה מתירין פקיעי עמיר כו'. פירש"י שאוגדין. וכתב התוי"ט ואגד אין בו קשר האסור כו'. נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת גמרא ופירש"י בסוכה (לג ב) בענין אגד של לולב דבעינן דוקא קשר האסור ע"ש. ובנידן דהכא נ"ל דדרכן היה לקשור העמרין בהתבן גופיה עי' פ"ו דפאה מ"י ובפי' הרע"ב. ושנוהגין בזמנינו. (וגם בלא"ה הרי עמרים גופייהו עומדין להתירן למאכל בהמה) והרע"ב כתב בסוף מכילתין דגמי דראוי למאכל בהמה לא מבטל ליה להיות קשר ש"ק. ודמיא להא דתנן לעיל פט"ו קושרין דלי בפסקיא. ורש"י שם הוסיף עוד דמנתק כשיבש. ולדבריו הך עדיפא מהא דפסקיא. ובזה נסתר ג"כ דמיון התוי"ט שם להא דפ"ב דעירובין דהכא שאני דלא מבטל ליה:

שם בין דקה ובין גסה. הן לר"ה בגמרא הרבותא בגסה. ולר"י הרבותא בדקה. וש"מ דבלישנא דבין בין אין קפידא בסדור הדברים וכ"מ בר"ה (ר"ד לג) אבל בריש מו"ק משמע בגמרא דאת הפשוט דרך להזכיר תחלה. ועמש"כ בברכות (נ א'):

גמרא אר"ה כו' וה"ק מתירין פקיעי עמיר כו'. נ"ל דמפרש מתניתין ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדבר שנאמר מזה וה"ה לחבירו ע"ש. וה"ק מתירין פקיעי עמיר וה"ה לחבירו היינו לכיפין ומפספסין אה"כ וה"ה לחבירו היינו לעמיר [או ע"ד פירוש מ"ה דפ"ט דסנהדרין גבי כפה ע"ש בפי' הרע"ב. ודע שעפ"י המדה שהזכרתי נלל"פ קרא דר"פ תרומה שמן למאור כו' דמלת שמן מושך עצמו ואחר עמו ושב ג"כ על לשמן המשחה וכאילו כתוב שמן ובשמים ושמן המשחה] :

רש"י בד"ה וה"ק (הב' בסה"ד). אלא להתיר כו' כפקיעין. כנ"ל בכ"ף:

רש"י ד״ה זירין דארזא כו' "שמזרזין" צ"ל שמזרדין:

גמ' והלכתא צדדים אסור. עיין עירובין דף לג ע"א:

תוס' ד"ה למטה מי' ובו' א"נ כרבי וכו'. ותמוה דא"כ אפי' לא נעץ יתד נמי דשימוש באילן הוי רק שבות ול"ג בה"ש. אח"כ ראיתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה סימן ט' ולענ"ד י"ל דנ"מ בע"ש שחל להיות ביו"ט והניח עירוב בערב יו"ט בכלכלה זו שיהיה עירוב ליו"ט ושבת. ולפי דב' קדושות הן צריך שיהיה עירובו קיים ביה"ש דקודם שבת ובזה אם לא נעץ לא מהני עירובו לשבת דבה"ש אינו יכול ליטול עירובו דהא בממנ"פ אסור אי הוי יום והוא יו"ט או לילה והוא שבת אסור בשימוש במחובר אבל בנעץ יתד דמצד טלטול מכרמלית לרה"ר ליכא איסור הוצאה ביו"ט ובה"ש מותר דמשום שבות לא גזרינן בה"ש דדלמא עדיין יום וליכא איסור הוצאה:

יתד. נגר: ותלה בה כלכלה. ונתן בה עירובו והוא נתכוון לשבות למטה תחת האילן: למטה מי' טפחים. אם הכלכלה בתוך י' לארץ עירובו עירוב דהוא ועירובו ברה''ר אבל למעלה מי' וסתם כלכלה רחבה ארבעה הויא לה כלכלה רשות היחיד והוא נתכוין לשבות ברשות הרבים ואינו יכול ליטלו שם ולאכלו וכיון דאינה סעודה הראויה לו אינו קונה שביתה על ידה: טעמא דנעץ יתד. דכי שקיל לעירובו משתמש בצדי צדדין אבל לא נעץ יתד אלא קשרה בצדי אילן לא: הכא בכלכלה דחוקה. שפיה צר וקצרה היא ומכניס ידו לתוכה בדוחק הלכך אי ממש הוה קטר לה בצדי אילן כי שקיל ליה לעירוביה מניד ליה לאילן הלכך כי איכא יתד הוא דשרי ואי לא לא: האי דרגא דמדלא. סולם שעולין בו לסוכת נוצרים שעושין ע''ג קונדיסין גבוהין והיא סמוכה לאילן: לא לינחיה. ראש הסולם אדיקלא לא יסמוך ראש הסולם לצד דקל דכי סליק משתמש בצדדין: אלא לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא. יתקע יתד בצדי האילן ויסמוך הסולם עליו דהוה ליה יתד צדדים וסולם צדי צדדין: וכי סליק לא לינח כרעיה על היתד אלא אקניא. על שליבות הסולם או קנים היוצאים מהקונדיסין: מתני' פקיעי עמיר. קשין של שבלים (שאותם) שאוגדים מתירין אותם שיהו נוחין לבהמה לאוכלה: מפספסין. שכן דרך שמפזרים לבהמה העשבים ויפין לה לאוכלן שכשהן דחוקין מתחממין ואינה מריחה ריחה כל כך וקצה בהן: את הכיפין. מפרש בגמרא וכן זירין: אין מרסקין. אין מחתכין: שחת. עשב של תבואה והוא אספסתא ומשום דטירחא דלא צריך הוא: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. ששיניה דקות וקשין לה: גמ' הן הן פקיעין הן הן כיפין. כולן קשין של שבלין הן מיהו פקיעין תרי שאינן קשורין אלא בשני ראשים: כיפין תלת. קשורין ג' [אגודים]: זירין דארזא. ענפים לחין של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחין ראויין לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים: וה''ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין. דכיון דמעיקרא אוכלא נינהו מותר לטרוח בהן להכשירם למתקן לה ואת הכיפין אף הן מתירין ומפספסין ואע''ג דנפיש טרחייהו אבל לא הזירין לא לפספס ולא להתיר דכיון דמעיקרא סתמייהו לאו אוכלא והשתא הוא דמשוי להו אוכלא ה''ל אולודי אוכלא בשבת: מיטרח באוכלא. בדבר שתחילתו אוכל קודם תיקון זה טרחינן ומכשרינן לייפותן לה: הן הן פקיעין הן הן זירין. שניהן בקשים של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא הזירין אפספוס קאי: וה''ק מתירין פקיעי עמיר. דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלא ופספוסיה לתענוג בעלמא הוא ומטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר שלשה אוגדיהן בפקיעין דהתרת אוגדיהן שוויי אוכלא הוא: אין מרסקין. סיפא דמתניתין היא וחד טעמא: דרכיכי. כגון חרובין לחין דראויין למאכל בהמה בלא ריסוק וריסוק דידהו לתענוג בעלמא: דאקושי. קשין כגון שיבשו: בעילי זוטרי. עיירים קטנים שאף השחת קשה להם וצריכה ריסוק לשוויי אוכלא: לדקה אין. דהוה ליה שוויי אוכלא: לגסה לא. דהוה ליה מטרח באוכלא: אי אמרת בשלמא. שמע רבי יהודה לת''ק דאמר מיטרח באוכלין אסור ואין מרסקין ברכיכי קאמר אבל שוויי אוכלא שרי היינו דקאמר ליה רבי יהודה חרובין לדקה לית לן למיסר דשווי אוכלא הוא ואע''ג דרכיכי אלא אי אמרת קסבר ת''ק מיטרח באוכלא שרי שווי אוכלא אסור ואין מרסקין דקאמר בדאקושי קאמר דשויי אוכלא הוי: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. בתמיה הא כל שכן דלגסה למיטרח באוכלא הוא ושרי הכי ה''ל למיתני ור' יהודה מתיר בחרובין לגסה דהוה ליה מיטרח באוכלא והא ליכא למימר דר' יהודה מפיך דשויי אוכלא שרי מיטרח באוכלא אסיר דהא ת''ק בדאקושי קאמר וגבי גסה נמי שוויי אוכלא הוא וה''ל למיתני ורבי יהודה מתיר סתמא בין דקה בין גסה ועוד הוה ליה למישרי נמי זירין להתיר ולפספס דשוויי אוכלא נמי הוא: דדייקא. כוססת יפה ומדקת אוכלין בפיה: והא מדקתני רישא בין דקה בין גסה שמע מינה דקה ממש. ורבי יהודה את''ק קאי:

למטה מי' טפחים עירובו עירוב. קשה אמאי עירובו עירוב והא כרמלית הוא כיון שרחבה ארבעה ואסור לטלטל לרה''ר וי''ל אין כרמלית בכלים כדפירש בקונטרס בפ''ק דמכילתין . (דף ח.) גבי היתה קופתו מונחת כו' אי נמי כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: אמר רב פפא הכא בכלכלה דחוקה עסקינן. מדמשני רב פפא הכי משמע דסבירא ליה צדדין מותרין ורב אשי משמע בסמוך דסבר דאסורין מדאמר רב אשי בסמוך השתא דאמרת צדדין אסורין וקשה לי הא איפכא שמעינן להו במסכת חגיגה בפ''ב (דף יז. ושם) דאמר רב פפא שמע מינה צדדין אסורין דאי סלקא דעתך צדדין מותרים נסמוך ארישא דצדדין נינהו . רב אשי אמר אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבה כגבה דמי: והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין. ותימה לרבי אמאי לא חשיב הני בהדי יע''ל קג''ם דהלכה כאביי (בבבא מציעא דף כב:) דאמר רבא מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין ואביי אמר בצדדין כולי עלמא לא פליגי [דאסור] ובצדי צדדין פליגי: רב יהודה אמר הן. הן פקיעין כו' וה''ק מתירים פקיעי עמיר כו'. פירש בקונטרס דהתרת פקיעים הויא שוויי אוכלא וצריך לפרש נמי בהא דרב יהודה חשיב התרת פקיעין שוויי אוכלא ורב הונא לא חשיב לה שוויי אוכלא מדשרי לה ואין נראה לרבינו תם לאפלוגינהו בהכי אלא לתרוייהו לא הויא התרת פקיעי עמיר לא שויא אוכלא ולא מיטרח באוכלא דלא שייך טורח בהתרה ולהכי שריא לתרוייהו. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד