שבת קנד ע"ב

דף קנד - ב

ואפילו למאן דאמר "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו", המחמר אינו לוקה. משום דאינו לאו גמור. דאי להזהיר על מלאכת מחמר בלאו גמור אתא, ליכתוב רחמנא "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך". "אתה" ובהמתך למה לי? אלא לומר לך, הוא ניהו דמיחייב בלאו, שלא לעשות מלאכה. אבל בעושה על ידי בהמתו לא מיחייב בלאו גמור ללקות עליו.

שנינו במתניתין: הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין בשבת, מתיר החבלים, והשקין נופלין מאליהן.

אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה בשבת כלי זכוכית - כשרוצה לפרוק אותם מעליה, הרי הוא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ומתיר את החבלים, והשקין שבהם הכלים נופלים מאליהם על הכרים והכסתות. ועושה כן כדי שלא יפלו הכלים על הארץ ויישברו. אבל לא יטול את הכלים מעל גב הבהמה בידיו ^[1].

ומקשינן: והאנן תנן: נוטל בידיו את הכלים הניטלין בשבת. ואף כלי זכוכית ניטלים בשבת, ואמאי אסר רב הונא ליטלם בידים?

ומשנינן: כי קאמר רב הונא דאינו נוטלן, בקרני דאומנא [כלי אומן שמקיז בהם דם] קאמר. דמחמת מאיסותם לא חזיא ליה בשבת למידי ^[2], ומוקצין הם ^[3].

ושוב מקשינן: ואיך שרי להניח כרים וכסתות כדי שיפלו עליהם כלים אלו? והא קא מבטל כלי מהיכנו ^[4]. שהרי על ידי שיפלו הכלים המוקצים על הכרים, שוב לא יוכל לטלטלם. שהרי אסור לו ליטול את המוקצה מעליהם. ואין לבטל בשבת כלי מהיתר טלטולו, משום דדמי לסותר ^[5].

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בשליפי זוטרי [משאות קטנים]. שלאחר שהם נופלים על הכר העליון, הרי הוא שומטו מתחתיהם, ^[6] והם נופלים על הכר שתחתיו, וכן הלאה, עד שנופלים על הארץ. נמצא דאינו מבטל את הכרים מהיכנם ^[7].

מיתיבי: היתה בהמתו טעונה בשבת טבל או עששיות של זכוכית, הרי הוא מתיר את החבלים, והשקין נופלין מאליהם ואף על פי שהן [העששיות] משתברין בכך, לא יטלן בידיו, ולא יניח תחתיהן דבר. משום דמוקצין הם. שהטבל מוקצה לפי שאינו ראוי בשבת לאכילה, שהרי אסור לתקנו בשבת. ואף עששיות לא חזיא בשבת למידי, כדמוקי להו להלן.

וקשיא, אמאי לא יתן כרים וכסתות תחת הבהמה, כדי שיפלו העששיות עליהם ולא ישתברו?

ומשנינן: התם איירי בכולסא [חתיכות רחבות של זכוכית שעומדין לעשיית חלונות]. ולפי שאין בהן תורת כלי, הריהן מוקצין. וכיון שאין הפסד בשבירתן, שהרי בין כך הן עשויות להחתך לחתיכות קטנות, לא התירו לו להביא כרים ולהניח תחתיהן ^[8].

ומוכחינן: דיקא נמי דבהכי איירי, דהא קתני "עששיות" בהדי "טבל". ומשמע דהוו דומיא ד"טבל". מה טבל הוא מידי דאף בחול לא חזי ליה עד שיתקנו, אף הכא, בעששיות, נמי איירי בדלא חזי ליה למידי עד שיתקנן. והיינו "כולסא" [רשב"א. והמהרש"א פירש באופן אחר].

ומאי "אף על פי שמשתברין"? - מהו דתימא, אף דליכא הפסד מרובה בשבירתן, מיהו להפסד מועט נמי חששו. והרי קצת הפסד איכא אף בכולסא, שכשנופל לארץ ניתזים ממנו ניצוצות קטנים, דלא חזו למידי ומשום כן נתיר להניח תחתיהן כרים וכסתות. קא משמע לן, דלהפסד מועט לא חששו.

תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: היתה בהמתו טעונה בשבת שליף [משוי] של תבואה שהיא טבל, והוא רוצה לפורקו מעליה, לא יטלו בידו. דהא מוקצה הוא. אלא מניח ראשו תחתיה של התבואה, ומסלקו בראשו לצד אחר, ומתוך כך הוא [השליף] נופל מאליו. דטלטול בגופו מותר [רמב"ן].

חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה בשבת דבש. ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת. ומתוך שנשארה טעונה כל השבת, למוצאי שבת מתה.

ותמהינן: ואמאי לא פרקה? והאנן תנן "נוטל מעל גבי החמור את הכלים הניטלים בשבת". ואף דבש הוא דבר הניטל, שהרי הוא ראוי לאכילה ואינו מוקצה.

ומשנינן: התם, כשהדביש [החמיץ] הדבש איירי. ומאחר דלא חזי לאכילה, אינו ניטל בשבת.

ותמהינן: מאחר שהדביש - למאי חזי ליה? ולשם מה הביאו רבן גמליאל?

ומשנינן: חזי למושחו על כתיתא דגמלי [מכה של הגמל]. ומכל מקום מוקצה הוא, שהרי אסור לעשות כן בשבת, משום איסור רפואה.

ותו מקשינן: ואמאי הניח רבן גמליאל כך את החמור כל השבת? ויתיר את החבלים ויפלו השקין שבהם הדבש מעליו.

ומשנינן: אם יתיר את השקים, מיצטרו זיקי [יבקעו נאדות הדבש] בנפילתן לארץ.

ותו מקשינן: ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן כדי שיפלו עליהם, ולא ישברו.

ומשנינן: מטנפי בכך הכרים, ונעשים מוקצים. ונמצא קמבטל כלי מהיכנו. ואסור משום דדמי לסותר.

ותו מקשינן: והאיכא איסור צער בעלי חיים, במה שהניח את החמור טעון למשך כל השבת. וליתי איסור דאורייתא, ולידחי איסור ביטול כלי מהיכנו, דאינו אלא איסור דרבנן ^[9].

ומשנינן: קסבר רבן גמליאל, דאף איסור צער בעלי חיים אינו אלא מדרבנן. ופלוגתא דתנאי היא ב"אלו מציאות".

אביי אשכחיה ליה לרבה, דהוה קא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא [היה משתעשע עם בנו על גב החמור].

אמר ליה אביי: והא קא משתמש מר בבעלי חיים. ותנן "אין רוכבין על גבי בהמה", שמא יחתוך זמורה כדי להנהיגה. והוא הדין לכל שאר תשמישין, שאין עושין בה בשבת.

אמר ליה: צדדין של הבהמה הן. שהרי איני מרכיב את בני על גב החמור, אלא משפשפו על צידיו. וצדדין, לא גזרו בהו רבנן מלהשתמש בהן. משום שאין זה דרך תשמיש הבהמה.

ומנא תימרא דלא גזרו בצדדין?

מהא דתנן: מתיר את החבלים על החמור, והשקין נופלין. מאי לאו, בחבר גוולקי [זוג שקים המחוברים יחד ברצועות] מיירי. שמרכיבים אותם על החמור, שק אחד מכאן ואחד מכאן. ואם כן, צריך להתקרב אל החמור כדי לסלקן יחד. ומתוך כך הוא נשען בגופו על צידי החמור ומשתפשף עליו. והרי הוא משתמש בבהמה ^[10]. ואמאי מותר? -

אלא ודאי, משום דהוו להו צדדין. וצדדין לא גזרו בהו רבנן.

ודחינן: לא בחבר גוולקי איירי, אלא בחבר אגלווקי. בזוג שקים שאינם קשורים זה לזה ברצועות, אלא הם מחוברים על ידי טבעת שבראש הרצועה של כל שק, וקרס קטן תופס את שתי הטבעות. וכדי להפרידם זה מזה שיפלו לארץ, אין צריך אלא למשוך מעט כדי שיצא אותו קרס מהטבעות. ולשם כך אינו צריך להשען על צידי החמור.

אי נמי: הכא במאי עסקינן, בשקין שמחוברים בלכתא. שבקצה החבל של כל שק ישנה לולאה. ומשחילים לולאה אחת בחברתה. ואחר כך תוחבים כפיס עץ כפוף בלולאה הפנימית, כדי שלא תצא מתוך הלולאה החיצונית. וכשרוצה להפרידם, הרי הוא מושך את העץ, והם מתנתקים מאליהם ונופלים לארץ. ולשם כך אינו צריך כלל לישען על החמור. וליכא לאוכוחי מינה דלא גזרו רבנן בצדדי החמור.

איתיביה אביי לרבה: תנן: סוכה ששתים מדפנותיה עשויות בידי אדם, ואחת מהדפנות היא באילן, הרי היא כשרה. שבדפנות ליכא פסול דמחובר לקרקע, אלא בסכך.

אבל אין עולין לה [משתמשים בה] ביום טוב. אלא בחול המועד בלבד. משום דאין משתמשין באילן בשבת וביום טוב, שמא יתלוש ממנו.

[והוא הדין אם כל ג' דפנותיה הן באילן. אלא רבותא אשמועינן, דאף אי דופן אחת בלבד היא באילן, נמי אסור להשתמש בה בשבת].

מאי לאו, דחק ביה שחקק בצד האילן נקבים, ובתוכם הניח את הקנים של הדופן השלישית, והניח עליה את הסכך. ^[11]

והרגילות היא להניח את הכלים על הסכך ^[12]. וכשמשתמש בסכך, הרי הוא משתמש באילן, משום שהוא מעמיד את הסכך. וכיון שהסכך נסמך על צידי האילן, נמצא דמה דמשתמש, הוו להו צדדין של האילן. ושמע מינה דאף צדדין אסורין. וכשם שצידי אילן הם בכלל איסור השתמשות דאילן, כן נימא דצידי בהמה אסורים כבהמה עצמה.

ומשנינן: לא בהכי איירי. אלא דכפיה [כפף] לראש האילן, והטהו לצד אילן אחר. וכן הטה את ראש האילן השני לצד אילן זה. וקשרם זה לזה, ומהם נעשית הדופן. ואנח סיכוך עליה. נמצא דקמשתמיש בראש האילן ולא בצידיו. ומשום כך אסור לעלות ביום טוב בסוכה זו.

ושוב מקשינן: אי הכי, אימא סיפא. דקתני בה: אם שלש מהדפנות עשויות בידי אדם, ודופן אחת בלבד באילן, הסוכה כשרה. ואף עולין לה ביום טוב. ואי כדקא אמרת, דכפיה לאילן והניח את הסכך עליו, אמאי עולין לה ביום טוב? הא משתמש באילן בכך שמסכך עליו.

ומהדרינן: ואלא מאי תאמר, דאיירי בחקק נקבים בתוך האילן והניח בהם את הדפנות. ואסור לעלות לה ביום טוב, משום דצדדין דאילן נמי אסורין בהשתמשות - הא ליטעמיך נמי תיקשי. דהא סוף סוף, אמאי בשלש בידי אדם עולין לה ביום טוב? הא אף בכהאי גוונא נמי משתמש הוא בצדדי האילן.

אלא בהכרח צריך לומר, דלא איירי כלל במניח את הסכך על האילן. אלא איירי התם בגואזא פרסכנא [אילן שהרבה ענפים יוצאין ממנו ומתפשטים לכל צד]. דאילן גופיה דופן בעלמא הוא דשוויה. ואין הסכך נסמך על האילן, אלא על שאר הדפנות. ואינו צריך לו אלא כדי שישמש כדופן.

אבל בשתים בידי אדם ואחת באילן, מסתמא נסמך הסכך על מחיצת האילן נמי. דקשה לסמוך את הסכך על ב' מחיצות בלבד [מהרש"א].

[ולעולם מצינו לאוקמא בדכייפיה לאילן, כדאוקימנא מעיקרא. וכשאינו סומך עליו את הסכך. אלא דלא מסתבר לאוקמא בהכי. שהרי כיון שאינו צריך לו בשביל הסכך, וגם אינו נצרך להכשר הסוכה, לאו אורחיה לטרוח כל כך ולכוף שני אילנות ולחברם זה לזה].

ומוכחינן: דיקא נמי דלא איירי בסומך את הסכך על האילן. דהא קתני בסיפא: זה הכלל, כל שאילו ינטל האילן, ויכולה הסוכה לעמוד, עולין לה ביום טוב. אלמא, הא דקתני "שלש בידי אדם ואחת באילן, עולין לה ביום טוב", איירי בשאין האילן סומך את הסכך. ואף אילו ינטל, יעמוד הסכך.

ומסקינן: שמע מינה.

לימא, הא דמשתמשין בצדדי אילן, כפלוגתא דתנאי היא.

דתניא: סוכה ששתים מדפנותיה עשויות בידי אדם, ואחת באילן, כשרה. ואין עולין לה ביום טוב.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: עולין לה ביום טוב.

מאי לאו, בחקק באילן נקבים מיירי. ותחב בהם את קני הדופן, וסיכך עליה. והרי הוא משתמש בצדדי האילן להעמיד את הסכך. ובהא קמיפלגי. דמר [תנא קמא] סבר: צדדין אסורין. ומר [רבי שמעון בן אלעזר] סבר: צדדין מותרין בהשתמשות.

אמר אביי: לא בהכי פליגי. אלא דכולי עלמא סברי, צדדין אסורין בהשתמשות. ואף רבי מאיר דהתיר, היינו משום דלא חשיב בהכי השתמשות בצדדין. אלא השתמשות בצדי צדדין היא. שהרי אינו משתמש בקנים התחובים בצדי האילן, אלא בסכך שעליהם. וכיון שהקנים סומכים על צידי האילן, הסכך שנסמך עליהם אינו נחשב אלא כצידי צדדים של אילן. והכא בצדי צדדין קמיפלגי. דמר [תנא קמא] סבר, צדי צדדין אסורין. ומר [רבי שמעון בן אלעזר] סבר, צדי צדדין מותרין.

רבא אמר: אין לחלק בין צדדין לצדי צדדין. אלא מאן דאסר בצדדין, אסר נמי בצדי צדדין. ומאן דשרי בצדי צדדין, שרי נמי בצדדין. לפיכך, פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר אם צדדין מותרין, כדבעינן למימר מעיקרא.

איתיביה רב משרשיא לרבא: תניא: הרוצה לילך בשבת יותר מאלפים אמה מחוץ למקומו, הרי הוא מניח עירוב [פת למזון שתי סעודות] בתוך אלפים אמה מחוץ לעיר. ונחשב מקום הנחת העירוב למקום שביתתו. ומשם ואילך הוא מותר בהילוך אלפים אמה.

ואפי' למאן דאמר לוקין. כלו' שר' ישמעאל סבר כי לאו שניתן לאזהרת [מיתת] ב"ד לוקין עליו ור"ע סבר לאו שניתן לאזהרת [מיתת] ב"ד אין לוקין עליו:

והא קא מבטל כלי מהיכנו.

והלכתא כר' יוחנן דהא דרמי ליתא דרבא אהדר עליה ופריך לטעמיה. ואע"ג דפריק לנפשיה לא שבקינן דברי רבא וסמכינן אשנוייה:

הגיע לחצר החיצונה נוטל הכלים וכו'. אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומתיר הכלים והשקין נופלים ואקשינן עלה והתנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת וכלי זכוכית ניטלין בשבת ולמה אין ניטלין בפני עצמן.

ופריק רב הונא מי סברת הא דאמרי' היתה [בהמתו] טעונה כלי זכוכי' ככוסות ואשישות קאמינא דשרי לטלטלן בשבת קאמר בקרני (דאוני) [דאומנא] קאימנא שמוצצין בהן הדם שאסור לטלטלן ולמה אסור לטלטלן והא קיי"ל דדבר שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו ומקומו שרי. תוב אקשי' עליה הא אמרת מביא כרים וכסתות ומניח תחת משאוי הבהמה כדי שיפלו כלי זכוכית הללו על דבר רך שלא ישברו והלא אסור להשתמש באותן הכרים והכסתות כל זמן שאלו כלי זכוכית עליהן ואינו יכול לישן בהם והנה מבטל כלי מהיכנו ופריק רב אשי בשליפי זוטרי. פי' שמנער את הכר או את הכסת מעט והן נופלות כי הא דתנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. ואקשינן עליה היתה בהמתו טעונה עששיות מתיר חבלים והשקין נופלים.

ואע"פ שמשתברין ופריק רב הונא אלו העששיות אינן כלי זכוכית עשוין אלא פולסא פי' חתיכות גדולות כדכתיב ברזל עשות ורוצה להכניסם לבור לעשות מהן כלי זכוכית והלכתא כרב הונא דאע"ג דאיתותב הא שני לה ושנוייא שינויין אינון דהא מתרץ לה מאן דמותבה ואמרינן דיקא נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל דלא חזו ליה פי' אלא אחר שיתקנן אף האי נמי לא חזי ליה. והא דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר הלכתא כוותיה שאינו מפרק אלא מכבידו לצד אחר ונופל מעצמו ובאנו להקשות ממשנתנו אדרבן גמליאל שהיתה חמורו טעונה דבש דלא רצה לפרק חמורו. והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת וזה הדבש הוא ראוי לאכילה היה לו לנוטלו ומפרקינן דבש זה הדביש פי' הופסד כדמפרש בפרק המפקיד. ותוב אקשינן עליה היה לו להתיר החבלים ומעצמו יפלו השקין. ופרקי' חייש דלמא כשיפלו השקין בקרקע מצטרו זיקו ופי' מתבקעין הנודות שהדבש בהן כדכתיב וילכו ויצטיירו. ותוב אקשינן עליה היה לו להביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן ויפלו השקין בהן ולא יתבקעו דהכי שרי למעבד כרב הונא ופרקי' אם יפלו זיקי אילין על הכסתות נמצא מבטל כלי מהיכנו ואם תאמר ינערם ויטול הכסתות כמו שאמרנו למעלה אע"פ שינערם אינן ראויין להשתמש בהן היום דקא מיטנפי עוד אקשינן עליה ולמה הניח חמורו טעונה הא איכא צער ב"ח ופריק רשב"ג צער בעלי חיים דרבנן.

אביי אשכחיה לרבה דקא משפשף לבריה אגבה דחמרא. פי' שפשוף כדאמרינן ואם מבערב ישפשף כלומר יוליך ויביא ידו על גופו שיוסר מעליו טינוף הקרי כן רבא היה מעלה ומוריד בנו כעין שפשוף ע"ג החמור מן הצד לא על שדרו של חמור כדרך רכיבה אלא היה מושיבו ע"ג החמור והתינוק ומתגדר ונחית ואביו מחזיק בו ומחזיקו שלא יפול לארץ. א"ל אביי משתמש מר בבעלי חיים.

והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת. אין קושי' זו כלום דהא ודאי ר"ה בכלים שאינן ניטלין איירי דקתני מתני' מתיר החבלים והשקין נופלין ואתי איהו למימר דבכלי זכוכית המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן אלא משום דבכלים שאינן ניטלין נמי לא ניחא ליה משום דקא בעי לאותובי עלי' והא קמבטל כלי מהיכנו מקשי עלייהו מעיקרא והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין לומר דלא ניחא ליה לא בכלים הניטלין ולא בכלים שאינן ניטלין:

כי קאמר ר"ה בקרני דאומני דלא חזי' ליה. נראה דקרני דאומני ישנים קאמרי' שהן מוקצין מחמת מיאוס ואתי' כר"י דאית לי' מוקצה א"נ כר"ש דהוו כשרגא דנפטא אמרי' דחזי לכסויי מנא הכא לכסויי מנא נמי לא חזי לפי שהן מאוסין הרבה כדאמרי' האי מאן דשתי בקרנא דאומני קא עבר על בל תשקצו את נפשותיכם אבל אם היו כלים חדשים אע"פ שמלאכתן לאיסור לא הו"ל לאקשויי והא קא מבטל כלי מהיכנו שיכול הוא ליטלן מע"ג כרים וכסתות אם הוא צריך למקומן דהיינו הכרים והכסתות שתחתי' אבל השתא דאמרן דלא חזייאן כלל ולית בהו תורת כלי שאינן נטלין לא לצורך גופו ולא לצורך מקומן מקשי' שפיר והא קא מבטל כלי מהיכנו:

בשליפי זוטרי. אם נפרש שאין בשליפי זוטרי דין ביטול כלי מהיכנו נמצא שלא התיר ר"ה כלום בשביל שבירת כלי זכוכית וא"כ היכי מקשי' עלה מדתני' מתיר חבלים והשקין נופלין אע"פ שמשתברין והא ר"ה לא שרי אלא מאי דמשתרי בעלמא ועוד שאמרו בסוף השמוע' מ"ד להפסיד מועט נמי חששו קמ"ל נראה שטעמו של ר"ה אינו אלא מפני (שאין חוששין) [שחוששין] להפסד. לפיכך יש לנו לומר כדברי בעל המאור ז"ל דר"ה אית לי' דר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת והכי אמרי' בפ' כירה פוקו וא"ל לר' יצחק כבר תרגומה רב הונא לשמעתיך בבבל והכא אתא לאשמעי' דשרי' איסור' מפני הפסד כלי זכוכית. אלא שקשה לדבריו שא"כ מתחלה (לא) היו יודעין שר"ה מתיר איסור משום הפסד ולא הו"ל לאקשויי והא קא מבטל כלי מהיכנו אלא שהרב ז"ל דוחה דאיסורא דמבטל כלי מהיכנו חמיר טפי ואינו מחוור. ועוד דלא אפשר למימר דאית ליה לר"ה דר' יצחק והא חזינן לי' לר' יצחק דלא שרי אפי' במקום הפסד כדאי' בר"פ משילין פירות (ביצה לו.).[ועוד] כיון דאנן לא קי"ל כר' יצחק אפי' בבולסא נמי הוה לן [למישרי] להלכה ואית לן למידחי בריית' דקתני ואע"פ שמשתברין אלא שהרב ז"ל אומר בזה שמפני שאין הבולסא ראוי' לכלום ואין בה תורת כלי כלל הוא אסור (לדבריהם) [לטרוח טרחא יתירה בשבילה], ואינו מחוור. אבל נ"ל שהיתרו של ר"ה הוא משום דבשליפי זוטרי נמי יש משום בטול כלי מהיכנו ואע"פ שאפשר לו לנער הרי דעתו להניחן שם כל שעה והו"ל ככלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה וכלי תחת הנר לקבל ניצוצית דאמרי' בפ' כירה שאסורין משום בטול כלי מהיכנו ואע"פ שאפשר לנער ואתי' השתא למימר שבמקום שבירת כלי הזכוכית הוא שהתיר ר"ה כן אלא דבשליפי רברבי לא שרי משום דביטול כלי מהיכנו במה שא"א לי' לנער כל היום חמיר טפי ומקשי' מדתניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר חבלין והשקין נופלין דקתני אסורה בסתמא ומשמע דלא שרי' ביטול כלי מהיכנו לאו בשליפי רברבי ולא בשליפי זוטא. וא"ת ואמאי לא מוקמינן בשליפי רברבי שלא לשבור דבריו של ר"ה א"ל משום דקתני עששית דומיא דטבל משמע לן דל"ש בשליפי רברבי ול"ש בשליפי זוטרי אסור דל"ל דבשליפי רברבי דוקא ואסור משום ביטול כלי מהיכנו משום דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן אלא ה"ט דאסרינן בטבל משום שאין הפירות נפסדין כשהן נופלין לארץ וא"כ ל"ש שליפי רברבי ול"ש זוטרי אסורי כיון דדומיא דטבל קתני ומ"ה מקשי' מינה לר"ה ומתרצינן התם בבולסא והוא כלי זכוכית דקין שאין ראוין אלא להתיך ואין בשבירתן הפסד של כלום:

דייקי נמי דקתני דומיא דטבל. מה טבל דלא חזי ליה. כלומר שאין מלאכתו נגמרה בלא תיקון לא בחול ולא בשבת אף דאי נמי דלא חזי ליה שאין מלאכתה נגמרה בלא התכה וא"א לפרש מה טבל דלא חזי ליה לשבת דאי מוקמי' לה נמי בקרנא דאומנא הא לא חזי ליה בשבת. ומאי אע"פ שמשתברין. כיון דאמרת שאין הפסד בשבירתן. מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו, (קמ"ל) שאע"פ שאינן כלים אלא שהן עומדין להתיך יש הפסד בשבירתן שהשברים הדקין שבהן (א"א) לו (כלומר) והן הולכין לאיבוד וקמ"ל שלא חששו להפסד מועט להתיר בשבילו דבר שיש בו איסור כלל כך היא זו השטה והיא מתחוורת יפה. אלא שאין לנו לסמוך במה שאמרנו שיש ביטול כלי מהיכנו לשעה שלשון ביטול כלי מהיכנו אינו אלא כשהוא מבטלו לכל השבת וכ"ש זה שאינו מניח שם הכרים והכסתות אלא עד שיפלו השקין ודעתו ליטלן משם מיד ואינו דומה לכלי לקבל ביצה וכלי לקבל ניצוצו' שדעתו שיהי' שם כל היום. גם נראה שדעת הרב אלפסי ז"ל אינו כן שלמד מדברי ר"ה שאין הלכה כר' יצחק, ואם נאמר שר"ה מתיר איסור של ביטול כלי מהיכנו בשביל ההפסד, מנין לנו שלא יהא סבור שאין כלי ניטל לדבר הניטל בשבת ויהא מתיר בשביל ההפסד כמו שהוא מתיר איסור של ביטול כלי מהיכנו. אלא דעתו של הרב ז"ל שאין ר"ה מתיר איסור קבוע בשביל ההפסד, אבל א"א שיהא מותר כמו כן בלא הפסד כלל שהרי הסוגיא מוכחת שההיתר הוא בשביל הפסד כמ"ש. אבל המחוור בזה הוא שנאמר שהתירו של ר"ה הוא שמתיר טורח טלטול הכלים במקום הצלה בשביל הפסד זה שאתה רואה שבחבית שנשברה אסרו להביא כלים להניח תחתי' אעפ"י שהיין הוא ראוי כמ"ש בפ' כירה והטעם הוא מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לאתויי כלי דרך רה"ר או משום דהוי כעובדין דחול כמו שאתה רואה שאף בי"ט שאין בו עירוב והוצאה לא התירו לכסות פירות הראויין לי"ט אלא משום הפסד ואף כאן מפני שהבהמה טעונה והיא מצטערת יש לחוש להבאת הכרים והכסתות ואע"פ שאין בהן איסור כלל שמתוך שאדם בהול על ממונו בצער הבהמה אתי לאתויי דרך רה"ר אבל כשהיא טעונה כלי זכוכית מפני הפסד הזכוכית התירו כן מפני שהוא צריך לאבדו בידים ואין אדם מעמיד על ממונו לאבדו בידים כדאמרי' לעיל גבי נותן כיסו לנכרי אבל בבולסא לא התירו מפני שהוא הפסד מועט ואע"פ שחששו בפ' משילין בהפסד מועט לענין כדי יין וכדי שמן שמא בי"ט הקילו שאין לחוש לשמא יביא כלי דרך רה"ר. ועכשיו נאמר שלא התיר ר"ה מה שיש בו איסור ממש בטלטולו אלא חשש על איסור זה שיש בכלים המותרים ונאמר שר"ה לא ס"ל כר' יצחק כדברי הרב אלפסי ז"ל אבל קשה הדבר במ"ש בפ' כירה כבר תרגומה ר"ה לשמעתיך בבבל ויש שאין גורסין שם ר"ה או נאמר שתרגומו של ר"ה אינו לאמרה כדברי ר' יצחק לגמרי שלא יהא כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אלא ר"ה תרגומו דלא אמרי' הכי אלא לגבי מת שהוא דבר שאין בו צורך כלל אבל לדבר שיש בו צורך לא אמרה ר"ה, וכ"ד הרב ז"ל. או נאמר דרך אחרת, דר"ה ודאי אית ליה דר"י לגמרי שאין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל ואע"פ שיש הפסד אבל דבריו של ר"ה בטעונה כלי זכוכית אינה בדבר שאינו ניטל אבל נאמר שהוא דבר הניטל דאע"ג דאוקי' בקרנא דאומני אפשר לנו לפרש שהן כלים חדשים שאינן מוקצין מחמת מיאוס ותורת כלי יש בהן אלא שמלאכתן לאיסור ולפיכך הן בכלל כלים שאינן ניטלין בשבת שאמר עליהן במשנתינו מתיר החבלים והשקין נופלין שהרי א"א לו ליטלן מע"ג החמור ואף על פי שניטלין לצורך מקומן אין זה צריך למקומן שא"צ לגבו של הבהמה שהן עליה אלא שהוא נוטלן להצניען וזהו מחמה לצל שאסור בכלים שמלאכתן לאיסור וכיון דר"ה מיירי בהכי אין לומר שאסור מפני שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל שאחר שיש בהן תורת כלי ניטלין הן לצורך גופן ולצורך מקומן ומותר בכולן ואע"פ שאמרנו שאין בכלים שמלאכתן לאיסור משום אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אם הניח כלים שמלאכתן לאיסור ע"ג כלים שמלאכתן להיתר יש בו משום ביטול כלי מהיכנו שהרי מ"מ בטל אותן שהכלי שמלאכתו להיתר היה ראוי לטלטלו אלא בשיהא צריך להן לצורך גופן או לצורך מקומן והואיל ואין דעתו לסלקן (משום דהו"ל) [הו"ל] ביטול כלי מהיכנו גמור והיינו דמקשו והא קא מבטל כלי מהיכנו ואע"פ שהיו אותן קרני דאומני ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן מפני שהכרים והכסתות הן ניטלין אף מחמה לצל ואוקמוה בשליפי זוטרי שאינן מבטלן שם אלא לשעה מפי הרב מורי נר"ו:

היתה בהמתו טעונה שליף תבואה מכניס ראשו תחתי' ומסלקו לצד אחר. פרש"י ז"ל תבואה של טבל שאם אינה של טבל ראויה היא למאכל בהמה ותנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ותימה הוא כיון שהיא תבואה של טבל שאינה ניטלית למה התירו להכניס ראשו תחתי' ולסלקו לצד אחר שאע"פ שאינו מטלטלה לגמרי טלטול במקצת שמיה טלטול כדמוכח בסוף פ' שואל מדתנן ולא יזיז בו אבר והיה אפשר לומר דמשום צער ב"ח הוא דשרי ליה אלא שאין הסוגיא סובלת שהתירו כלום משום צער ב"ח כמו שנפרש ואפשר לומר משום דלא הוי טלטול כי אורחיה הוא דשרי ליה משום צער ב"ח ויותר נראה לומר דמכניס ראשו תחתיה אפי' בעלמא בליכא צער ב"ח שרי משום שטלטול שבגופו לא גזרו בו רבנן כדתנן בפ' תולין הקש שע"ג המטה לא ינענענו בידו אבל מנענע בגופו ואמרי' נמי בפ' מפנין עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו:

ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיה. לפי השיטה האחרונה שכתבנו הוי מצי למימר דס"ל דר' יצחק דדבש והדביש דבר שאינו ניטל כלל הוא דר"ה לא התיר להביא כרים וכסתות אלא בקרני דאומני שהן ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן כמו שאמרנו אלא משום דלא ס"ל כר' יצחק לא אוקמה לדרשב"ג כותיה:

והאיכא צער ב"ח. פירש"י וליתי צער ב"ח דאורייתא ולדחי' דרבנן כדרך מ"ש בפרק מפנין מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער ב"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ולא דמי, דהתם לא אפשר בגווני אחרינא אבל הכא אמאי דחית כלי מהיכנו דהא אפשר לו להתיר חבלים ויפלו שקים ואע"ג דמיצטרו זיקי הא עדיפא לי' טפי ולא לידחי איסורא דרבנן. ועוד אי מאן דס"ל צער ב"ח דאורייתא דחי ביטול כלי מהיכנו כי מקשי' לעיל לר"ה והא קמבטל כלי מהיכנו אמאי לא מתרץ דקסבר צער ב"ח דאורייתא דהא קיי"ל הכי בפ' מפנין. א"ו כשהקשו כאן והאיכא צער ב"ח לא ליבטל כלי מהיכנו מקשו אלא למה שהקשה ויתיר חבלים ויפלו שקין ומשני מצטרי זיקי ואתי' למימר דכיון דצער ב"ח דאורייתא כי מצטרו זיקי מאי הוה דהו"ל למיפסדינהו משום צב"ח כיון דלא הו"ל לפרקה בענין אחר ואמרי' צער ב"ח דרבנן ובמקום פסידא לא גזרו רבנן בי' שיהא צריך לאבד ממונו בידים כדין נותן כיסו לנכרי וכמ"ש למעלה ונצטרך לומר שכיון שצער ב"ח אינו אלא מדרבנן אינו חמור [כמו] לבטל כלי מהיכנו ובשאר האסורין הקבועין בשבת שאינן נדחין מפני הפסד כמו שזכרנו למעלה. זהו פי' השמועה על נכון, ואין כאן שיתירו ביטול כלי מהיכנו משום צער ב"ח דאורייתא וכן בדין שהרי העמידו דבריהן במקום מצוה כדאיתא בפ' המילה ומ"ש בפ' מפנין דאתי דאורייתא ודחי דרבנן היינו משום דאיכא צער ב"ח ואיכא פסידא ואי ליכא פסידא לא הוו שרי דהא אמרי' אפשר בפרנסה ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן דכיון דאיכא תרתי שרי ליה ביטול כלי מהיכנו שאינו שבות גמור אבל להעלותה כדרכה לא התירו לו מדלא אמרי' ואי לא אפשר להביא כרים וכסתות מעלן כדרכו. וא"ת והכא נמי איכא תרתי, צער ב"ח והפסד בהמה שהרי מתה למ"ש שאע"פ שר"ג לא העלה בדעתו שתמות שאלו כן יותר היה חושש להפסד הבהמה מהפסד הזיקין מ"מ בביטול כלי מהיכנו הי' יוצא ידי שתיהן אם הי' מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן י"ל בהפסד הזיקין כך הוא יוצא ידי שתיהן שבכך הוא נשמר מלהפסיד הבהמה ואינו עושה בה שום איסור ומעתה מוטב שיתיר חבלים ויפלו שקים משיביא כרים וכסתות ויניח תחתי' שאין ביטול כלי מהיכנו נדחה מפני הפסד כמו שמפורש בהלכה זו אבל ודאי אי לא הוה אפשר לי' להתיר חבלי' ויפלו שקים הוה קא שרי' ליה ביטול כלי מהיכנו משום הפסד הבהמה ומשום צער ב"ח כההוא דפ' מפנין אי הוה ס"ל דצב"ח דאורייתא אבל כאן אמרו דקסבר צב"ח דרבנן לומר שאף להפסד הזיקין לא הצריכוה מפני כך וכ"ש לבטל כלי מהיכנו שהוא אסור:

שתים בידי אדם ואחת באילן וכו' מתני'. כתבנו פירושה במס' סוכה בס"ד:

כי קאמר רב הונא בקרנא דאומנא דלא חזיין ליה. קשיא לי קרנא דאומנא נמי חזי לכסויי ביה מנא ליה כשרגא דנפטא דשרינן אליבא דר"ש שלהי פרק כירה (שבת מו, א), ורב הונא במוקצה לטלטול כר"ש סבירא ליה כדאמרינן בפרק מפנין (שבת קכח, א). ויש לומר דקרנא דאומנא מאיס טפי משרגא דנפטא ולא חזי לכסויי ביה מנא כלל. ואי נמי משום דאי נפיל מיתבר לא עביד לכסויי ביה מנא.

והא מבטל כלי מהיכנו, בשליפי זוטרי. פירוש: אבל שליפי רברבי לא משום דאי שמיט כרים מתחתיהם מתוך כובדן מיתברי, והלכך אי אפשר לנערן ולסלקן עד לערב, והוי ליה מבטל כלי מהיכנו לכולי שבת ואסור. ואם תאמר שליפי רברבי נמי יביא כרים ויניח תחתיהן, ואי משום ביטול כלי מהיכנו לכשיצטרך לכרים יסלק שליפין ביד דהא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו וכדאמר רבא בפרק כל הכלים (שבת קכד, א), ורב דהוה רביה דרב הונא הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק כל הכלים (שם), ובשלמא לסלקן מעל גבי חמור אסור, משום דהא גבה דחמרא לא צריך ליה כלל בשבת, אבל מעל גבי כרים מיהא שרי.
וראיתי להר"ז הלוי זכרונו לברכה שכתב שכל שאינו ראוי בשום צד לטלטלו לצורך גופו, אין מטלטלין אותו לצורך מקומו. ואינו מחוור בעיני. שהרי לרבי נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור אין ראוי לטלטלו לצורך גופו כלל, לפי שאין כלי ניטל לדידיה אלא לצורך תשמישו המיוחד לו בלבד, ואפילו כן לצורך מקומו מטלטלין אותו, וכפי פירוש של רש"י ז"ל כמו שכתבנו שם (לעיל שבת קכד, א) בסייעתא דשמיא, וכן נראה כדבריו. ונראה לי דאילו היו שליפי רברבי מוטלין על גבי כרים וכסתות אי נמי על גבי קרקע והוא צריך למקומן מטלטלין לצורך מקומו, אבל להביא כרים לכתחילה ולשים תחתיהם כדי שיטלטלם ביד לאחר מכן לצורך מה שעשינו לו מקום בידים לא, שאינו בדין דמה שהוא אסור לטלטלו נסבב ונגרום אנו לטלטלו ממש בידים. ועוד דמחזי כחוכא ליטלו מעל גבי חמורו אסרתו ואתה בא להתיר לטרוח ולהביא כלים ולטלטלו בידים לבסוף. ואינו דומה למה שהתיר רב הונא להביא כרים ולהניח תחת שליפי זוטרי, דהתם לא מטלטל ליה בידים, אבל מנער הוא את הכר והן נופלין מאליהן. כך נראה לי.

הא דאקשינן: והא מבטל כלי מהיכנו. ואוקימנא בשליפי זוטרי, כלומר שיכול לנערן, משמע דכל שיכול לנערן לא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכנו, דבטול לשעה אינו בטול אלא אם כן הוא מבטלו לכולי יומא. איכא למידק דהא אמר רב חסדא בפרק כירה (שבת מב, ב) אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה, וקא מפרש רב יוסף טעמא התם משום דקא מבטל כלי מהיכנו, והא ביצה כשליפי זוטרי הוא ויכול לנערה. ותירץ הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהתם מבטל כלי אצל הביצה לכולי יומא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן מאי קא מקשי עליה ממתניתין נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ואיצטריך לשנויי ניצוצות אין בהם ממש, וכן מנותנין כלי תחת הדלף, ומנא ליה דתנא במבטל ליה לכולי שבת מיירי. אלא יש לומר דלא התירו אפילו בטול לשעתו אלא להצלת הפסד מרובה, וכדאיתא בסמוך גבי עששיות מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן דלא התירו אלא משום הפסד מרובה.
והא דמקשה התם מכופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו וירדו, ופרקינן משום דמותר לטלטלו אחר שירדו, דאלמא לא חיישינן לבטול שעה. יש לומר דהתם נמי הפסד מרובה הוא שאם לא יעלו לקיניהם מתפזרים אילך ואילך ויאבדו. ואי נמי כיון דעשויין לירד מעצמן ואין צריך לטלטלו אפילו מן הצד לא חיישינן. ואם תאמר כיון שהכר מלאכתו להיתר למה לא יטלטלנו אפילו משום הפסד מועט, כיון שהוא יכול לנערו בכל עת שיצטרך לו. יש לומר דלענין הצלה חששו שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, אלא שבמקום הפסד מרובה לא חששו.

הא דשרי הכא רב הונא בשליפי זוטרי. ולא אסר משום דאין כלי ניטל אלא לדבר שניטל, אע"ג דמשמע פרק כירה (שבת מג, ב) גבי נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות דרב הונא אית ליה דרבי יצחק. כבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא.

היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר את החבלים. פירוש: דוקא טבל שאין צריך כלי כגון תבואה אבל חבית יין של טבל שהוא צריך לכלי מביא כרים ומניח תחתיה, ואמרינן עלה התם (לעיל שבת מג, א) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן, והכא הכי קאמר היתה בהמתו טעונה טבל אינה נוטלו בעצמו לפי שאינו ראוי לטלטל וכדתנן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) אבל לא את הטבל, ואם טעונה עששית דומיא דטבל דהיינו כולסא שאינו ראוי ביומיה לכלום אינו מביא כלים ומניח תחתיה.

בכולסא. הא דאוקמא בכולסא ולא אוקמא בקרני דאומנא ובשליפי רברבי, איכא למימר משום דדומיא דטבל קתני שאינו ראוי עד שיתקננו ואפילו בחול, ועששית נמי שאינו ראוי אפילו בחול עד שיתקננו.

מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר. ואע"ג דטלטול מקצת דבר המוקצה כטלטול כולו, וכדתנן לעיל בפרק שואל (שבת קנא, א) עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיו בו אבר, הכא משום הפסד בהמתו, ועוד דטלטול מן הצד הוא שאינו מטלטלו ביד אלא בראשו התירו.

והא איכא צער בעלי חיים. כלומר: שהיא מדאורייתא. ופירש"י ז"ל שהוא דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי בטול כלי מהיכנו דרבנן. ונראה שהוא ז"ל סבור דאהא דקאמרינן מטנפי וקא מבטל כלי מהיכנו קאי, אבל הר"ם ב"ן ז"ל הקשה עליו דאפילו תמצי לומר דצער בעלי חיים דאורייתא למה יבטל כלי מהיכנו לדחות ודאי של דבריהם בכדי, אדרבא יתיר חבלים ואע"ג דמצטרו זיקי, דאי משום הפסד הא לא שרינן לבטל כלי מהיכנו אפילו במקום הפסד מרובה בשליפי רברבי. אלא אעיקר עובדא קאי, כלומר מפני מה לא רצו לפרקה ומשום דלא ליצטרו זיקי, והא צער בעלי חיים דאורייתא וקא עביר אדאורייתא, ופריק קא סבר צער בעלי חיים דרבנן, ובמקום פסידא לא חששו לצער בעלי חיים. וזה נכון.

שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביום טוב. פירוש: מפני שהיו רגילין להניח חפציהן על הסכך ונמצא משתמש באילן. אי נמי בשתחתית הסוכה נסמך על האילן דכל שעה שהולך בסוכה משתמש באילן, וכן פירשו בתוס' ז"ל. אבל אילו היה הסכך נסמך על האילן ואינו משתמש על גבי הסכך מותר, שאינו אסור להשתמש תחת צליו של אילן עצמו וכל שכן תחת צל הסוכה הנסמכת באילן.

כבר ביארנו במשנה שכל שהגיע לחצר החיצונה אם היו כלים הניטלים כגון כלי זכוכית ודומיהם נוטלם ביד ואם אינם ניטלים מתיר את החבלים והם נופלים מאליהם ומעתה הגע עצמך שהיו חבלות שאם יפלו על גבי קרקע ישברו כיצד הוא עושה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן ומתיר את החבלים והשקים נופלים עליהם בד"א בחבלות קטנות וכלים קטנים שאפשר לו אחר שנפלו עליהם להשמיט הכרים והכסתות מתחתיהם שנמצא שאין כאן בטול כלי מהיכנו ואע"פ שנתינת כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה יכול ג"כ לנערה וכן בנתינת כלי תחת הנר לקבל השמן פירשוה גדולי הראשונים בשמקצה את הכלי לכך כל היום הא דעתו לנערם מותר ומ"מ אף בסתם נראה לי שהדבר כך הוא שאין דעתו לנער בשמן וביצה שמא תשבר הביצה וישפך השמן אבל זו שבכאן עקר הכונה הוא לשמטם לשעתו וי"מ מפני שהפסד הביצה והשמן הפסד מועט הוא ולא חששו כמו שיתבאר בסמוך אבל זו הפסד מרובה הוא ומתוך כך הקלו בו ואסור בסיס לדבר האסור אין כאן שלא הונחו על דעת בסיס אלא להסירם לשעתם או שלא הונחו שם בין השמשות לדעת קצת אלא שכבר סתרנוה בפרק נוטל ומ"מ אם היו גדולות עד שאין יכול להשמיט הכרים והכסתות מתחתיהם אסור שאין מבטלים כלי מהיכנו אלא יניחם עד מוצאי שבת וממה שאמרו שמביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם אתה למד שכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל ומה שיש לשאול בה לענין פי' שהרי רב הונא שהוא בעל השמועה סובר כר' יצחק בפ' כירה שמא דוקא בשביל מת ודבר שאין עליו תורת כלי ויש בה דרכים אחרים וכמו שביארנו בפ' כירה אלא שלענין פסק אין לנו צורך בהם:

ויש שואלים ואף בביטול כלי מהיכנו למה נאסר והלא בפ' מפנין אמרו בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה שבטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ואף בזו יש צער בעלי חיים בהעמדת הבהמה טעונה אפשר שבזו הרי יכול להפקיע צערה בהתרת החבלים ומפני הפסד מועט אין מתירין בטול כלי מהיכנו בידים והוא שאמרו למטה חמורו של ר"ג היתה טעונה דבש ולא רצה לפרקה עד מוצאי שבת ולמוצאי שבת מתה ושאלו עליו והתנן נוטל את הניטלים ודבש ראוי לטלטל הוא ופירשוה כשהדביש שאינו ראוי עוד אלא לכתיתא דגמלא ואין להתירו מהכנה זו שהרי אסור ליתנה לשם משום רפואה ושאלו עוד ויתיר החבלים והשקים נופלים ותירץ קא מיצטרו זיקי כלומר שיתבקעו בנפלה והקשו עוד ויביא כרים וכסתות ותירץ מיטנפי ואיכא בטול כלי מהיכנו ושאלו עוד והא איכא צער בעלי חיים והי"ל להתיר והפסיד הכל ותירץ קסבר צער בעלי חיים דרבנן ומ"מ לדעתנו שצער בעלי חיים דאורייתא כמו שהתבאר צריך להתיר החבלים:

יש שואלים בדברים שאין ניטלים ושליפי זוטרי שאין בהם ביטול כלי מהיכנו מה צריך לכרים וכסתות ויטלם ביד שהרי צריך הוא למקומם ואם מפני שאינו יכול להשתמש במקומו שהרי גב הבהמה הוא ואסור להשתמש בבעלי חיים הרי מ"מ צריך למקומו שלא תמות בהמתו נראה שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו וא"ת ואף ברברבי יביא כרים וכסתות ויטלם אח"כ ביד מצורך מקומו שהוא הכר והכסת שצריכים לו יראה שמאחר שהוא עושהו בסיס להן לכתחילה אין מתירים עוד בגוף הכרים לצורך מקום אחר שהוא בעצמו עשאו [בסיס] שא"כ לא הועילו כלום:

זה שהתרנו בהבאת כרים וכסתות דוקא במקום שיש פסידא גדולה אבל בפסידא מועטת לא שהרי מ"מ יש כאן בטול כלי מהיכנו במקצת והוא כל אותה שעה שהאיסור עליה מעתה היתה טעונה חתיכות של זכוכית שאף הוא צריך לשברן עוד מתיר את השקים ונופלי' בקרקע אע"פ שיש כאן פסידא מועטת מהרבה דקיקים שלא יוכל ללקטם שלפסידא מועטת כזו לא חששו אע"פ שבפרק משילין מצינו חששא לפסידא מועטת זו אינה חשובה לכלום וכן הדין אם היתה טעונה תבואה של טבל אבל יין שיש כאן פסידא מרובה מותר והוא שאמרו בפ' כירה חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה:

היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה ר"ל משאוי של גדישים מניח ראשו תחתיו ומסלקו לצד א' והוא נופל מאליו:

אסור לאדם להשען או לשפשף עצמו על גבי בהמה בשבת מפני שמשתמש בבעלי חיים ומ"מ דוקא צדדין אסורים אבל צדי צדדים מותרים ומה הם צדדים דפני בהמה ועוקציה וערפה שהם מקומות שאין ראויים לרכיבה ואיסורם מפני שהם כנגד הגב שהוא מקום רכיבה וצדי צדדין הוא המרדעת שעל החמור ולגדולי המפרשים ראיתי שמקומות אלו אפי' היו עליהם עשר מרדעות זה על זה אסור לסמוך עליהם ואפילו שקים רקים המשתלשלים עליהם אבל שק המלא ובולט לאויר שבצדדין הוא הנקרא צדי צדדין ומותר להשתמש בהם וכן מה שתחתיה כגון מעיה וגי' דוקא במ"ש בגמ' בסוגיא זו מאי לאו גוולקי דהוו להו צדדים כלומר סלים העשויים מזמורות דקות והם שטוחים וחבוקים על דפני הבהמה כעין מרדעת ולא שיהו בולטות באויר ותירץ לא באבר גוולקי כלומר סלים של משאוי גדול שהם ארוכים הרבה ובולטים באויר הצדדים וכשמתיר את החבלים הוא סומך את עצמו עליהם ולא על דפני הבהמה ויש גורסים בראשונה חבר גוולקי ופירושו סלים החבוקים והמחוברים בבהמה על הדרך שכתבנו וי"מ בע"א:

כל שאנו אוסרים בתשמיש זה דוקא שבא להשען בכח בידו או ברגלו או בזרועו ובכונת תשמיש אבל הנגיעה מותרת שאין הנגיעה תשמיש והוא שאמרו בתלמוד המערב באחרון של י"ט אית תנאי תני נשענין על גבי בהמה ואית תנאי תני אין נשענין מאן דמר נשענין בבריא מאן דמר אין נשענין בתש ועוד אמרו שם בנסח אחר דמר נשענין בהאי דמיסתמיך ציבחר ר"ל,,, דמר אין נשענין בכובש את כבדו וכן ראיה ממסכת חגיגה שאמרו יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך ואמרו עליה שמע מינה סמיכה בכל כחו בעינן דאי לאו הכי מאי קא עביד ליסמוך ואף בתלמוד המערב אמרו שם הדא אמרה צריך לכבוש את כבדו דאי לא כן וכי אסור ליגע בבהמה ואע"פ שהלכה כהלל שהיה מתיר לסמוך ומשום דסמיכה צרך קרבן הוא ולא חששו בו לשבות מ"מ למדנו שאף שלא במקום מצוה לא אסרו אלא בבא לישען בכח וה"ה לאילן ושניהם מדברי סופרים באילן שמא יתלוש ובבהמה שמא יחתוך זמורה או מקל להנהיגה וכל שכובש את כבדו שאסרנו בבהמה פירושו בין כבדו של עצמו בין כבדו של כלי או של שום דבר ומ"מ דוקא שלא לצורך הבהמה אבל לצורכה מותר ליתן עליה בגד או מרדעת מפני הצנה או מפני החמה אלא שלא תצא בהמתו בה לרה"ר כמו שהתבאר בפרק חמשי:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כל שהם חזקים או שקשרם וחזקם שלא תהא רוח מצויה מנידתם כשירה שאלמלא כן כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה עשה סוכתו בראש האילן עד שכשהוא עולה צריך לעלות באילן כשירה אבל אין עולין לה ביום טוב שאין משתמשין באילן אפי' בצדדיו וכן שקרקע הסוכה נקשר בדפני האילן וכשנותן כליו לשם נמצא משתמש באילן ואפי' היו שם שתי דפנות בידי אדם שקרקעית הסוכה נשען עליהם ובשלישית הוא נשען על האילן ואין עולין לה ביום טוב אבל שלש בידי אדם ורביעית באילן עולין לה ביום טוב שהרי אלו ניטל האילן יכולה לעמוד באותם שבידי אדם וי"מ בה יכולה לעמוד בכשרות שהרי דופן האילן אינו לא מעלה ולא מוריד כמו שיתבאר במקומו:

אמר רב הונא היתר בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומטה תחתיהן ומוקמינן לה בקרני דאומני דלא חזי לה וקשיא לי דא"כ מוכיח מיכן דקסבר ר"ה שמותר לטלטל כלי הניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת ולעיל בפ' כירה אמרי' ר' יצחק אמר כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עלי' כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואמרי' התם אמר להו רב שבת פיקו אמרן לי' לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר ר"ה עושין מחיצה למת בשביל החי ואין עושין מחיצה למת בשביל המת כו' אלמא קסבר ר"ה אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כר' יצחק והכא היאך היה מתיר להניח כרים וכסתות תחת קרני דאומני שהם מוקצים וי"ל הדר בי' ר"ה מההיא משום דאותבינן התם לרב יצחק מטובא מתנייתא ואוקמינהו בשינויא דחוקי:

והא קא מבטל כלי מהיכנו בע"כ אית לן לפרושי דהני קרני דאומני הן מוקצין מחמת חסרון כיס דקפיד עלייה ושמא ישברו מפני שהן של זכוכית ומוקצה מחמת חסרון אפילו לצורך מקומו אין מטלטלין אותו כיון דקפיד עלוי' שאילו היה קרני דאומני כמו כלים שמלאכתן לאיסור אמאי אמרינן דקא מבטל כלי מהיכנו השתא גרני גופייהו מצי לטלטולי לצורך מקומון וכרים וכסתות שתחתיהן לא כ"ש וה"נ אמרן לעיל בשלהי פרק תולין במנעל שעל האמוס לאביי שאם היה ריבוי מותר לנענע המנעל והאמוס נופל ולא הוי מנעל בסיס לאמוס וליתסר משום דאמוס גופי' לצורך גופו מותר הוא הילכך אין לפרש קרני דאומני אלא מוקצין מחמת חסרון כיס שאסור לטלטלו אפי' לצורך מקומן וה"ה נמי לכרים שתחתיהן:

בשליפי זיטרי פירש המורה משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהן ונופלין על כר שני וכן עד שמגיעין לארץ אי קשאי ולימא הכרים נעשו בסיס לדבר האסור ויהא אסור לטלטלן. דהא הניח מדעת הוי ובמניח אמרי' גבי מעות שעל הכר דנעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנער הכר וה"נ יהא אסור לשמוט הכרים מתחתיהן ואין לומר דלא יקרא בסיס אלא כשמניח מבע"י אבל כשמניח בשבת לא דהא בפ' כירה מותבינן למ"ד אין מבטלין כלי מהיכנו מחבית של טבל שנשברה שמביא כלי ומניח תחתי' והא קא מבטל כלי מהיכנו וכן מנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות וכן מכופין את הסל לפני האפרוחין וכל אלא בשבת מניחן וקרי להו ביטול כלי מהיכנו ולא אמרי' שאם יצטרך לכלי ישפכנו במקום אחר שכיון שהניח הטבל לתוכו בשבת נעשה בסיס לדבר האיסור ואסור לטלטלו תשובה התם אע"פ שהניחו בשבת ע"ד לעמוד שם הניחן ולא לפי שעה והילכך נעשו בסיס לדבר האסור אבל הכא לפי שעה הניח הדברים שלא ישברו בעת נפיילתן ואל שיעמדו עליהן כל היום הילכך מותר לשומטן:

שתים בידי אדם ואת באילן כו' מם שפירש המורה שסכך הסוכה סמך על אותן שתים בידי אדם ועל האילן אע"פ שלשון הגמרא מוכיח כן דכתיב במקצת ספרים ואנח סכך עלוי' אינו נ"ל כלל דהכי תני רישא העושה סוכתו על גבי הגמל או ע"ג האילן כשירה ואין עולין לה ביו"ט והתם בע"כ שעשה קרקעית הסוכה על האילן משמע וסביב לה עשה דפנות למעלה ובתר הכי תני שתים באילן ואחת בידי אדם או שתים בידי אדם או שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט דלא מבעי' כשעומדת כל קרקעית על האילן לבדו שאין עולין לה אלא אפי'ק על האילן ועל שתים בידי האדם אין עולין לה והדר תני העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה ההיא ודאי מיירי שעשה האילנות דפנות לסוכה וקרקע עולם הי' קרקעית הסוכה אבל שתים בידי אדם קרקעית הסוכה סמך עליהם ולמעהל מהן עשה הדפנות והסכך וגם המורה שם בסוכה פירש כדברי:

לא דכפיי' לאילן כו' פי' כפף האילן וסמך התקרה עליו ומפני זה אין עולין לה שהוא משתמש ע"ג האילן אבל לעולם אם חקק בצדי האילן ושם שם רשי הקורות התקרה עולין לה ביו"ט דצדדין שרי אי הכי אימא סיפא כו' פי' אי אמרת דכפיי' לאילן א"כ אע"פ שעשה שלש בידי אדם אמאי עולין לה ביו"ט והא כל עיקר התקרה היא סמוכה על האילן א"ו דחק הוא ומש"ה עולין לה ביו"ט דיכולה לעמוד בלא האילן ומהדר אלא הב"ע בגווזא פרסכנא פי' לעולם צדדין מותרין והככא כגון דסמך התקרה על האילן ומיהו לא תימא דכפיי' לאילן אלא כמות שהיא עומד סמך ראי הקורות עליו והילכך כשעשה שתים בידי אדם זו בצד זו ואחת באילן אין התקרה יכול הלעמוד באל סמיכת האילן אבל אם עשה שלש בידי אדם ואחת באילן כל עיקר התקרה אינה סמוכה אלא על השלש שבידי אדם והאילן לא עשאו אלא כעין כותל בעלמא מן הצד וזה שינה עכשיו שכשהיינו אומר' דכפיי' לאילן משמע שכל סמך התקרה היא על האילן והשלש שבידי אדם הן מקצתן כמו כתלים בעלמא אבל השתא דלא כפיי' לאילן אלא סמך הקורות עליו כאשר הוא עומד יבא יפה שבשבתים בידי אדם לא סגי דלא יסמוך האילן התקרה אבל בשבלש יכולה לעמוד התקרה על שלש וא"צ לסמיכת' האילן וה"ה נמי אם היו שתים בידי אדם כעין מבוי ושם התקרה עליהן ואחת באילן שעולין לה דהשתא נמי ינטל האילן והאי יכולה לעמוד ואתיא בזה הכלל והא דנקט שלשה בידי אדם דהכי ודאי יכול לסמוך התקרה עליהן בלא האילן אבל השתים בידי אדם פעמים יכול ופעמים אינו יכול אם הם זו כנכד זו יכול אבל זו בצד זו אינו יכול והמורה משבש א"י הכ"י ואומר ה"ג אלא מאי צדדין אסורין כו' ואינו נ"ל כלל:

גמרא דיקא נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל לא חזי כו' לכאורה קשה מאי קאמר דיקא נמי דהא המקשה נמי יודע דאיירי בלא חזי ומקשה לרב הונא כפירש"י דאי הוי ס"ד דאיירי בדחזי תקשי ליה מברייתא אמתני' דקתני נוטל את הכלים הנטלים בשבת כדמקשה לעיל לרב הונא למאי דס"ד דאיירי בדחזי ויש ליישב דה"ק דאיירי הכא בכולסא דליכא פסידא דומיא דטבל דיקא נמי דאית לן למימר דומיא דאל"כ תקשי לך אמתני' אלא ע"כ דאמרי דומיא קתני דטבל דלא חזי וא"כ לרב הונא נמי לא תקשי דמיירי דומיא דטבל דליכא פסידא וה"ה דה"מ לאוקמא הך ברייתא בשליפי רברבי ולא תקשי לרב הונא וכ"כ התוס' בפרק כירה ע"ש ודו"ק:

שם אלא התם בגואזא ופרסכנא כו' ופירש"י ולא סמך הסכך עליהן כו' עכ"ל ק"ק דא"כ דומיא דהכא באינו סומך ברישא בב' בידי אדם ואחת באילן דעולין לה ביו"ט ואפשר לומר דנקט בכה"ג ברישא שתים בידי אדם ואחת באילן דמסתמא על אותה מחיצה דאילן הגג סמך דקשה לסמוך הגג על ב' מחיצות אבל בסיפא בדופן ד' ודאי דא"צ לסמוך הגג וק"ל:

גמ' ומתיר החבלים כו' כצ"ל ואח"כ שם בגואזא פרסכנא כו' כל אילו שינטל האילן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מאי את כו' לבדה הס"ד:

בד"ה שליף כו' ומוקצה הוא ואפי' לכהנים לא חזו נמחק:

בד"ה מאי לאו כו' בצד החמור הס"ד:

בד"ה א"נ בלכתא כעין שעושין כו' כצ"ל. ונ"ב עיין לעיל בסוף הזורק:

בא"ד בפנימי ושוב אינו יוצא כו' כצ"ל:

בד"ה שתים בידי כו' אם כולן נקבעות באילן כו' כצ"ל:

בד"ה אמאי עולין לה ביו"ט הרי כו' הד"א:

בד"ה ה"ג כו' סוף סוף אמאי עולין לה ביו"ט אלא התם בגוזא פרסכנא דאילן גופא דופן כו' כצ"ל:

בד"ה מאי לאו הא כו' כ"ע סברי אסור להשתמש באילן כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד אמר אביי כו':

בא"ד דס"ל לר"ש בן אלעזר צדדין כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל. בא"ד אלא צידי צדדין שהגזע צדדין והקנים הנתונים בנקבים צידי צדדים ובצידי צדדים פליגי. נ"ב כן הוא בס"א אבל בפנים הוא עיקר:

גמרא מיתיבי היתה בהמתו כו' התם בכולסא. לכאורה המ"ל בשליפי רברבי [שוב נזכרתי שכ"כ התוס' לעיל (מ"ג ב) ד"ה כבר] :

שם והאיכא צער בע"ח. עפירש"י וזה ל"פ דיטלם בידים. משום דמוקצה חמירא כעין תורה כמ"ש המהרש"א בביצה (ג ב') בשם ת"י. אבל קשה מדוע לא התיר החבלים ויפלו אף שיבקעו משום צער בע"ח דרבנן. ואולי בשוא"ת לא החמירו משום הפסד ממון:

רש"י ד"ה שתים בידי אדם כו' דבכמה דוכתי תנן כו'. נ"ב ואית ליה קרא נמי ויעשו להם סוכות איש על גגו (נחמיה ח):

והא מבטל כלי מהיכנו עיין היטב באורך בדברנו לעיל מ"ג מבואר הכל בעזה"י:

קסבר צער בעלי חיים דרבנן. לפי מה שהשריש רמב"ן בפ' שלוח הקן דלא הגיע רחמי שמים על בעלי חיים במה שהוא לצרכי אדם ע"ש וכן בדין שהרי כתיב ורדו בדגת הים והרי טוענין על הבהמה משאות ורודין במקל וליכא משום צער ב"ח ובזה מיושב מאי דמקשו בשיטה מקובצת דב"מ ל"ב מ"ט לזקן ואינו לפי כבודו פטור מפריקה שהוא צער ב"ח ולק"מ דכל שהוא לצורך אדם וכבודו והפסד ממונו ליכא משום צער ב"ח וא"כ הכא בשמעתין אי אסור להביא כרים משום ביטול כלי מהיכנו א"כ משום הפסד ממונו אין צריך להתיר השקין ולהפסיד אפי' תמות הבהמה תחתיו וליכא משום צער ב"ח אך ש"ס פריך ליתי צער ב"ח ולדחי איסור דביטול כלי וכיון שיכול להביא כרים תו ליכא הפסד ממון והדר ה"ל צער ב"ח ותמהתי על רמב"ן שהקשה אפירש"י:

שתים בידי אדם. עיין תוס' ועיין פני יהושע בסוכה שם באר היטב. ולפע"ד למסקנא דשמעתין דר"מ מתיר צדדים ותנאי היא וא"כ משנה דסוכ' דראש עגלה אתי' כר"מ כמבואר בש"ס שם א"כ ע"כ א"א לפרש אלא כפירש"י דהתם דהוה משמש באילן גופי' ולא בצדדין עיין וק"ל:

למטה מעשרה טפחים. ע' תוס' וקושייתם י"ל דמיירי בעומד בכרמלית כמ"ש תוס' עירובין ל"ב ע"ב ד"ה הא קמשתמש וכו'. ואמנם מה שתי' תוס' אתי' כרבי לכאורה כוונתם בשתי שבותים כרמלית ומשתמש באילן מודה רבי דגזרו בין השמשות וזה הוא סברת רע"ב בעירובין ל"ד ע"ב מתני' נתנו במגדל וכו' ע"ש. מיהו דבריו צ"ע מסתמא דתלמודא ל"ב ע"ב. וי"ל במסקנא מיירי בעומד בכרמלית ולמעלה מעשרה אין עירובו עירוב דה"ל ב' שבותים מרה"י לכרמלית ומשתמש במחובר ולמטה מעשרה טפחים ה"ל מכרמלית לכרמלית וליכא אלא משום מחובר ומותר לרבי כצ"ל להר' ע"ב שם. אך אי ס"ד תוס' בשמעתין נחתו לכך א"כ בלא"ה לק"מ דנימא ה"נ בעומד בכרמלית וכמ"ש לעיל. ועיין מ"ש בס' אבן עוזר בפי' דברי תוס'. ובס' מעיל צדקה סי' ט' ובס' אהל דוד בשם ס' הנקרא אסיפת זקנים. והכל המצאה של חידוד ואיננו אמת ואולי נאמר דמיירי באילן רך דשייך שמא יקטום גם לרבי כמבואר בעירובין ל"ד ע"ב ופירש"י ד"ה גזרה שמא יקטום וכו' ע"ש וק"ל:

ועכ"פ יש לעיין מאי פריך ש"ס דלמא בריית' דלא כרבי ואי מניח הכלכלה על האילן בלי יתד ממ"נ אי ניטל הערוב מכלכלה מטלטל מכרמלית לר"ה ואי יטול הכלכלה עצמו ויביאהו למטה דה"ל מכרמלית לכרמלית כמ"ש תוס' לעיל ח' ע"א ד"ה רחבה וכו' מ"מ הרי משתמש במחובר גופי' שהכלכלה מונח על האילן. אבל כשמונח ביתד יכול ליטל הכלכלה עצמו מן היתד דה"ל צדדין דשרי ומטלטל מכרמלית לכרמלית וי"ל הכלכלה בעצמו אינה גבוה עשרה ולא דמי לקופה לעיל ח' ע"א וא"כ כשמונחת בר"ה לא הוה תו כרמלית וה"ל מטלטל מכרמלית לר"ה וק"ל:

ואפי' למ''ד דלוקין. במסכת מכות (דף יג:) הכא אפי' לאו ליכא דאי לאזהורי אמלאכה שעל ידו וע''י בהמתו אתא כגון מחמר ליכתוב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך מאי אתה משמע אתה לבדך ובהמתך לבדה: בהמתו. במלאכה הנעשית ע''י בהמתו לא מיחייב לאו גמור ללקות עליו: טעונה כלי זכוכית. שאין ניטלין בידו להניחן לארץ: והאנן תנן נוטל את הכלים הניטלין. וכלי זכוכית ניטלין הן ולמה לי מתיר את החבלים: דאומני. מקיז דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שמאוסים: והא מבטל כלי. כרים וכסתות כשמניחן תחת דבר שאין ניטל מבטלן מהיכנן דשוב לא יטלם משם ודמי לסותר: בשליפי זוטרי. משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על הכר השני וכן עד שמגיען לארץ: עששיות של זכוכית. מש''ש בלע''ז ואע''פ שהעששיות משתברין אלמא אסור להניח כרים וכסתות תחתיהן: בכולסא. חתיכות רחבות של זכוכית שאינם כלים ועושין מהן חלונות וכיון דליכא פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות לא שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן: [טבל לא חזי ליה. דמוקצה הוא ואפילו לכהנים לא חזי]: ומאי אף על פי שמשתברין. הא ליכא פסידא: מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו. ויביא כרים ויניח תחתיהם דהא ודאי אי אפשר בלא הפסד מועט שניצוצות ניתזין בשבירתן שאינם ראוין לכלום: שליף. משוי של תבואה של טבל: והא אנן תנן כו'. ודבש ניטל בשבת ואמאי לא רצה לפורקה: כשהדביש. החמיץ: למאי חזי. ואמאי אייתי רבן גמליאל: לכתיתא דגמלי. לכתית של גמלים רדויישדוד''א: ויתיר החבלים ויפלו שקים. דהכי תנן במתניתין בדבר שאינו ניטל ומשני מצטרו זיקי נבקעים הנודות בנפילתן לארץ: מטנפי. בדבר הנשפך עליהם וקא מבטל כלי מהיכנו דשוב אין ראויין לבו ביום לכלום: והא איכא צער בעלי חיים. וליתי דאורייתא ולידחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו: קסבר. ר''ג צער בעלי חיים דרבנן ופלוגתא היא באלו מציאות (ב''מ לב:): דמשפשף לבריה אגבא דחמרא בשבת לשעשע התינוק: קא משתמש מר בבעלי חיים. ותנן (ביצה דף לו.) לא רוכבין על גבי בהמה וה''ה לכל תשמיש: צדדין. שאינו מרכיבו עליו אלא משפשפו על צדי גבו ואין זה דרך תשמישו ורבנן לא גזרו בה: מאי לאו בחבר גוולקי. דהוו להו צדדין גוואלקי עשקנ''ס חבר גוואלקי שתים מחוברות יחד ברצועות ומרכיבין על החמור זו מכאן וזו מכאן וצריך לסלקן יחד וליקרב אצל החמור ומשפשף עצמו ונשען גופו בצדי החמור: בחבר אגלווקי. שתים שאין מחוברות יחד אלא על ידי טבעת מתכת שבראש הרצועה ובו מסמר קטן כעין שעושין לחבק שקורין צינגל''א שאינו צריך אלא למשוך מעט והמסמר יוצא והן מתנתקות זו מזו: אי נמי בלכתא. כעין שעושין לדרדור יין שיש בהן טבעות של חבל לכל אחד ואחד ומכניס טבעת בטבעת ונוטל עץ כפוף קטן ומכניסו בפנימי ושוב אינו יוצא מחברו וכשבא לסלקו מושך העץ אליו והן מתנתקין זה מזה ונופלין: שתים בידי אדם ואחת באילן. גבי סוכה תנן שכשירה בג' דפנות ואם עשה שתים כהלכתן והשלישי עשה באילן כשירה דפנות לא איכפת לן אם מחוברות הם וה''ה אם כולן נקבעות באילן והא דנקט שתים בידי אדם רבותא אשמועינן דאפילו הכי אין עולין לה לאכול ולישן באותה סוכה בי''ט מפני שסככה קשור בדופניה ונשען עליה והוא משתמש על סככה ונותן כליו ונמצא משתמש באילן כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עלייה במסכת סוכה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן דבכמה דוכתין תנן בה הכי אין מטריחין אותו לעלות אמר להם העלום לסוכה אבל מוריד הוא את הכלים וכן הרבה: מאי לאו דחק ביה באילן. ואותיב ביה קנים של דפנות בנקבים שנקב הרבה בגופו של אילן וסיכך שוב על אותן דפנות ומ''מ אין כאן תשמיש אלא בצדי אילן: דכפייה לאילן. לענפיו העליונים הטה לצד אילן אחר וכן של זה לזה וקשרן אלו עם אלו ומהן נעשה הדופן: אמאי עולין לה בי''ט. הרי הסכך נשען עליו והוא משתמש בו: ה''ג אלא מאי צדדין אסורין סוף סוף אמאי עולין לה בי''ט אלא התם בגווזא פרסכנא שאילן גופיה דופן בעלמא שווייה. גווזא פרסכנא אילן שענפים הרבה יוצאין מצדדין ומתפשטין לכאן ולכאן ושוינהו דופן בעלמא לסוכה ולא סמך הסכך עליהן ולהכי נקט גווזא פרסכנא ולא שבקיה כדקא ס''ד בדכפייה ולישני כגון דלא סמך הסכך עליה משום דכיון דדופן רביעי הוא שאינו צריך לסוכה דהא בג' כשירה והסכך נמי לא סמך עליה לא טרח למעבד לו דופן להכי אוקמא בגווזא פרסכנא וממילא הוא בלא טרחא: מאי לאו בהא קמיפלגי כו'. וכגון דחק באילן ומותיב קנים בצדדין וסיכך עליהן דהוה ליה משתמש בצדדין כשמשתמשין על ידי סככה דאי לא בהא פליגי במאי מוקמא פלוגתייהו דהא כולי עלמא סברי אסור להשתמש באילן: אמר אביי. א''נ בהכי פליגי ליכא למימר דסבירא ליה (לת''ק) צדדין מותרין דהני לאו צדדין נינהו אלא צדי צדדים שהקנים הנתונים בנקבים צדדין והסיכוך הנתון על גבן צדי צדדים ובצדי צדדים פליגי:

והא מבטל כלי מהיכנו. פירשנו למעלה בפרק כירה (דף מג.): שתים בידי אדם ואחת באילן. בסוכה בפ''ב (דף כב: ושם) תנן העושה סוכתו בראש האילן יש לפרש בשני ענינים העושה סוכתו בראש האילן כגון שהסכך של סוכה על גבי האילן והאילן סומך אותה שאין יכול לעלות על אותו סכך אלא אם כן ישתמש באילן שרגילין היו לתת כליהן על הסכך א''נ יש לפרש שהתקרה סמוכה באילן שבנאה בגובה ותחתיה על האילן דהשתא כל שעה שהוא מהלך בסוכה משתמש באילן: בחיבור גוולקי. שני שקין אחד בימין החמור ואחד משמאלו ובראש כל אחד מן השקין רצועה אחת וקושרין אותן שתי הרצועות יחד ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של החמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן ואי אפשר להתיר הקשר אם לא יגביהו השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור והוו להו כצדדים: