דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת קנד ע"א - טקסט הדף

רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמה בשבת בשוגג אינו חייב חטאת במזיד חייב סקילה מתיב רבא המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה מי קתני הא אין חייבין כו' הכי קאמר דבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת וחייבין על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר רבא אחוה דרב מרי בר רחל ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל ללישנא בתרא קשיא הא דרב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל דילמא תרי מרי בר רחל הוו הוה מתני לה להא שמעתיה משמיה דרבי יוחנן לפטור אמר רבי יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע''ז במזיד נמי לא מיחייב דתנן. המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה בלאו נמי לא מיחייב דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנד - א

רב זביד מתני להא שמעתא הכי: אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמה בשבת, בשוגג אינו חייב חטאת. אבל במזיד חייב סקילה, ככל מלאכות שבת.

מתיב רבא: והתניא: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבין על זדונו סקילה.

משמע, הא דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה. אם כן, "מחמר" דאין בשגגתו חטאת, אף הוא לא יתחייב על זדונו סקילה. וקשיא לרמי בר חמא.

ומשנינן: לאו דיוקא הוא. כי מי קתני להדיא "הא אין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה?

ודלמא הכי קאמר: כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת, לעולם חייבין על זדונו סקילה. אבל אכתי מצינו לומר דיש דבר שאף שאין חייבין על שגגתו חטאת, בכל זאת חייבין על זדונו סקילה. ומאי ניהו? - מחמר. ויש מהן שאין בזדונו כרת, וכגון תחומין לרבי עקיבא, והבערה לרבי יוסי.

רבא, אחוה דרב מרי בר רחל, הוה מתני לה להא שמעתתא, משמיה דרבי יוחנן, לפטור מחמר לגמרי.

[ובספרים שלפנינו גריס: ואמרי לה: רבא, אבוה דרב מרי בר רחל היה.

וקאמר: ללישנא בתרא, דאמר דאבוה דרב מרי בר רחל הוא, קשיא מהא דאיתא ביבמות דרב [א] אכשריה לרב מרי בר רחל, ומנייה בפורסיה דבבל [מינהו להיות שוטר בבבל] [1]. ואף שהיה אביו גר, וקיימא לן "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", כיון דאמו מישראל "מקרב אחיך" קרינן ביה. אלמא, אביו גר היה. ואיך אמרת דבנו של רבא היה.

ומשנינן: דלמא תרי מרי בר רחל הוו.

ורש"י ותוספות לא גרסו לה].

דאמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת, פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת, משום דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. מה התם בעינן דעביד מעשה בגופיה, הכי נמי בכל חייבי חטאות. ומחמר לא עביד מעשה בגופיה, אלא על ידי בהמתו [2].

ובמזיד נמי לא מיחייב סקילה. דהא תנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבים על זדונו סקילה. משמע, הא דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה. וכיון דליתא חטאת במחמר, אף סקילה ליתא ביה.

ובמלקות דלאו, נמי לא מיחייב ככל לאוין שבתורה. משום דהוה ליה לאו דמחמר, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ואף שבמחמר עצמו ליכא מיתת בית דין, מכל מקום לאו ד"לא תעשה כל מלאכה", דמיניה ילפינן מחמר, בא להזהיר אף על שאר מלאכות שבת, שהן במיתה [3].

וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו. דעיקר אזהרתו באה לחייב מיתה, ולא מלקות [4].

הערות

[1] וקשה, הרי רב מרי בנו של איסור גיורא הוה. ואיך יתכן שאיסור חי זמן רב כל כך מימי רב עד ימי רבא? שהרי בימי רב, היה כבר רב מרי בנו גדול בתורה ונתמנה על ידו. ועדיין היה איסור חי בימי רבא [כדאיתא בבבא בתרא קמט א, דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא]. והרי ביום שנולד רבא מת רב יהודה שהיה תלמידו של רב. לכך נראה כגירסת ר"ח, דרב אשי אכשריה לרב מרי בת רחל.

[2] וצריך עיון, הא שיטת רבי יוחנן בסנהדרין, [נד א] דלרבי עקיבא לא בעינן בעבודה זרה מעשה כלל. ואף לחכמים סגי במעשה זוטא כמו השתחואה. וכן דיבור חשיב מעשה. כמו שמצינו בכלאים, דהנהיגה בקול חייב. ואם כן, אף מחמר שמנהיג את הבהמה בקול, נמי ליחשב מעשה. שו"ת רבי עקיבא איגר, חלק ג סימן טז.

[3] עוד כתבו תוספות [בדרך הב'], דסתם "מלאכה" דכתיב בשבת, היינו במיתה. כדכתיב "כל העושה בו מלאכה יומת". הלכך עיקר קרא "דלא תעשה מלאכה", למלאכה שאית בה חיוב מיתה אתא. לפיכך, אין לוקין עליו. אבל בעלמא, היכא דכולל הלאו גם חיוב מיתה וגם אזהרת לאו, לוקין עליו. ולדברי המגיד משנה בדעת הרמב"ם [יעויין בהערה 4], חשיב מחמר כניתן לאזהרת מיתה דוקא משום שמצינו מיתה אף במעשה המשותף לאדם ובהמה, וכגון בחרישה.

[4] וכתב הרמב"ם בפרק כ הלכה א: אסור להוציא משא על הבהמה בשבת. שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך". ואם הוציא על הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה, אינו לוקה. לפי שאיסורו בא מכלל עשה. ובהלכה ב' כתב: והלא לאו מפורש בתורה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך". שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה. ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו. והבין הרמב"ן [כאן ובהשגותיו על ספר המצוות] בדעתו, דאין איסור מיוחד במחמר. אלא אסור מדין שביתת בהמתו, שאינה אלא איסור עשה. והא דילפינן איסור לאו מ"אתה ובהמתך", אינו אלא כשחורש עם בהמתו. והקשה עליו, הא חורש בבהמתו חייב משום מלאכת עצמו. וחייב חטאת וסקילה. דהא מצינו דביום טוב כהאי גוונא לוקה משום חרישה. וכדתנן "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום חמישה לאוין". ולאו משום מחמר הוא. אלא חשיב כעביד בידים במה שכובש את הבהמה תחת ידו. ואין הבהמה אלא ככלי ביד האדם. ולאו דמחמר נאמר היכא שהבהמה הולכת מעצמה, אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר. אבל המגיד משנה שם פירש אף בדעת הרמב"ם, דאיכא לאו במחמר. ולא בא אלא לפרש אמאי חשיב כלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. דלא סבירא ליה כפירוש רש"י בזה. אלא מאחר ובחורש יחד עם בהמתו חייב מיתה [דאף בזה אית ליה כהרמב"ן], אף בשאר מלאכות שעושה עם בהמתו אינו לוקה.

א רב זביד מתני הכי [היה שונה כך, בדרך אחרת], שלדעתו אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמה בשבת, אם עשה כן בשוגג — אינו חייב חטאת, במזיד — חייב סקילה.

מתיב [מקשה] על כך רבא ממה ששנינו בברייתא: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת — חייבין על זדונו סקילה. ומכאן נדייק הא [הרי] אם אין חייבין על שגגתו חטאת — אף אין חייבין על זדונו סקילה וקשה לרמי בר חמא!

ומתרצים: מי קתני [האם שנינו] את הדיוק "הא אין חייבין על שגגתו אף אין חייבים על זדונו סקילה", הלא יש אפשרות להבנה אחרת והכי קאמר [כך אמר]: דבר שחייבין על שגגתו חטאת — חייבין על זדונו סקילה בכל מקרה, ואולם יש דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת ובכל זאת חייבין על זדונו סקילה, ומאי ניהו [ומה הוא]? — מחמר.

ב שיטה אחרת בהלכות מחמר הביא רבא אחוה [אחיו] של רב מרי בר רחל, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה אבוה [אביו] של רב מרי בר רחל. ואגב מעירים: ללישנא בתרא [ללשון האחרונה], שרבא זה היה אביו של מרי בר רחל קשיא הא [קשה זה] שרב אכשריה [הכשירו] לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה [ומינה אותו בין פקידי] בבל. שמאותו מעשה נלמד שאביו של רב מרי בר רחל לא היה מישראל, והיה צורך להכשיר אותו למינוי על סמך העובדה שאמו היא יהודיה מלידה. ואולם אם חכם בשם רבא היה אביו של רב מרי בר רחל, מה צורך היה למצוא לו הכשר משום אמו? ומשיבים: אין להוכיח מזה שבר, שכן דילמא תרי [שמא שני] מרי בר רחל הוו [היו], אחד בן גר והשני בנו של חכם שנקרא רבא.

מכל מקום חכם זה הוה מתני להא שמעתיה משמיה [היה שונה את הלכתו זו משמו] של ר' יוחנן לפטור. שאמר ר' יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום.

ומפרטים: אם עשה זאת בשוגג לא מחייב [אינו חייב] חטאת — כיון דהוקשה [שהושוותה] כל התורה כולה לאיסור עבודה זרה, ומשם נלמד שאין אדם מתחייב אלא על מעשה שעשה הוא עצמו, כאמור. ואם עשה זאת במזיד נמי לא מיחייב [גם כן אינו מתחייב] — דתנן [שכן שנינו במשנה] המונה את החייבים סקילה בין השאר גם את המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, ונדייק: הא [הרי] אם אין חייבין על שגגתו חטאת — אף אין חייבין על זדונו סקילה.

וכמו כן אף בלאו נמי לא מיחייב [באיסור לא תעשה גם כן אינו מתחייב], ואינו נענש במלקות כדין העובר על מצוות לא תעשה שבתורה — שאף שנאמרו בתורה כמה איסורים אזהרות וציוויים שלא לעשות מלאכה בשבת, מכל מקום הוה ליה [הרי הוא] לאו ("לא תעשה") שניתן מיסודו לא לצורך עונש מלקות אלא לאזהרת (כלומר, שיש איסור המחייב) מיתת בית דין, וכל לאו שניתן מיסודו לאזהרת מיתת בית דין, אם מאיזה טעם שהוא לא נתקיים עונש המוות אין לוקין עליו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Zevid taught this as follows. Rami bar Ḥama said: With regard to one who drives his laden animal on Shabbat, if he does so unwittingly, he is not liable to bring a sin-offering, and if he does so intentionally, he is liable to be executed by stoning.

Rava raised an objection based on that which was taught in a baraita: One who desecrates Shabbat by performing a matter that for its unwitting performance one is liable to bring a sin-offering, then for its intentional performance one is liable to be executed by stoning. The Gemara explains: By inference, for a matter that for its unwitting performance one is not liable to bring a sin-offering, for its intentional performance one is not liable to be executed by stoning. This contradicts Rami bar Ḥama’s statement.

The Gemara answers: Was it taught in the baraita: By inference, for a matter that for its unwitting performance one is not liable to bring a sin-offering, for its intentional performance one is not liable to be executed by stoning? The baraita can be understood differently, and this is what it is saying: With regard to a matter that for its unwitting performance one is liable to bring a sin-offering, for its intentional performance one is always liable to be executed by stoning. However, there is also a matter that for its unwitting performance one is not liable to bring a sin-offering, and nevertheless, for its intentional performance one is liable to be executed by stoning. And what is that case? It is the case of driving a laden animal.

Rava, the brother of Rav Mari bar Raḥel, cites a different opinion with regard to the halakha of driving a laden animal on Shabbat, and some say that he was the father of Rav Mari bar Raḥel and stated this halakha. As an aside, the Gemara comments: According to the latter version above, that Rava was the father of Rav Mari bar Raḥel, the fact that Rav needed to validate the status of Rav Mari bar Raḥel and only then appoint him as an official [pursei] of Babylonia is difficult. This incident teaches that Rav Mari bar Raḥel’s father was not Jewish, and before he could be appointed his status required validation through the fact that his mother was Jewish. If Rav Mari bar Raḥel’s father was a sage named Rava, why was it necessary to validate his status by means of his mother’s lineage? The Gemara answers: Perhaps there were two people named Mari bar Raḥel. One was the son of a convert and a Jewish mother, and the other was the son of a Sage named Rava.

In any event, that Sage taught his halakha in the name of Rabbi Yoḥanan to exempt one who drives a laden animal, as Rabbi Yoḥanan said: One who drives a laden animal on Shabbat is exempt from any punishment.

The Gemara explains: For driving the animal unwittingly, he is not liable to bring a sin-offering because all of the prohibitions in the Torah were juxtaposed to the prohibition of idolatry, from which the principle is derived that one is liable only for actions that he himself performed. And for driving the animal intentionally, he is also not liable to be executed by stoning, as we learned in the mishna: One who desecrates Shabbat by performing a matter that for its unwitting performance one is liable to bring a sin-offering, and for its intentional performance one is liable to be executed by stoning. By inference, for a matter that for its unwitting performance one is not liable to bring a sin-offering, for its intentional performance one is not liable to be executed by stoning.

And similarly, he is not even liable to be flogged for violating a Torah prohibition for which the punishment is lashes. Even though the Torah explicitly warns against performing labor on Shabbat, it is a prohibition that was fundamentally given, not as a standard prohibition punishable by lashes, but rather as a warning of court-imposed capital punishment, and for any prohibition that was given as a warning of court-imposed capital punishment, if the death penalty is not imposed for any reason, one is not flogged for its violation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע"ז וכו' דעביד מעשה בגופה ופשוטה היא ומפורשת נמי בפרק כלל גדול ועוד תנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מאי לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי נינהו מחמר ופריק ליה דלמא בתחומין ואליבא דרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא ועיקרו בסוטה פרק כשם שהמים בודקין אותו וחייב לאו כדכתי' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי והבערה אליבא דר' יוסי דתניא הבערה ללאו יצאת דברי ר' יוסי ר' נתן אומר לחלק יצאת רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג פטור במזיד חייב סקילה ואקשי עליה רבא המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה ופריק ופשוטה היא.

רבא אחוה דרב מרי בר רחל (או') [ואמרי לה] כי רבא הוא אבוה דרב מרי בר רחל והוא מישראל קשיא ליה הא דרב אשי דאכשריה דכיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינא ביה מכלל שלא היה אביו מישראל אלא אמו. ומפורש בפרק החולץ ליבמתו. ומפרקי' דלמא תרי רב מרי בר רחל וזה אביו מישראל וכן תירוץ שמועה זו רבא אבוה דרב מרי בר רחל:

א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת (והוקשה) [דהוקשה] כל התורה כולה לע"ז במזיד נמי לא מחייב (חטאת) [סקילה]. דתנן בפרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין [המחלל את השבת וכו'] ואוקימנא התם בתחומין ואליבא דר"ע בהבערה ואליבא דר' יוסי דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה לאו נמי לא מיחייב דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפי' למאן דאמר לוקין א"כ לכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי אלא לומר לך כל מלאכה ניהו דכי עביד מיחייב בבהמתו לא מיחייב.

המחמר בשבת ר"ל שמנהיג בהמתו טעונה אע"פ שעבר בלאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כמו שביארנו פטור מכלום אינו לוקה שלאו שלו ניתן לאזהרת מיתת בית דין ואינו חייב חטאת בשוגג שאין חטאת אלא במעשה ומחמר אינו אלא מנהיג בקול שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לענין חטאת לע"ז מה ע"ז דעביד בה מעשה וכו' במזיד אין בו סקילה שהרי אמרו לענין סקילה המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת [חייבין] על זדונו סקילה הא אין חטאת בשוגג אין סקילה במזיד אבל תחומין של שנים עשר מיל שהוא מן התורה אע"פ שאין שם סקילה וקרבן מ"מ לוקה והבערה כבר פסקנו שהיא בכלל שאר מלאכות לכל דבריה ולא יצתה ללאו אלא לחלק כמו שהתבאר:

בד"ה בלאו נמי כו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד היה רגיל לתרץ כו' כאילו נכתב אבן גרושה ואגלות וכאילו כו' בממון ולבן גרושה כו' ונכתב על מיתה וממון ביחד כו' עכ"ל דבריהם צריכים ביאור דהיה רגיל לתרץ הנך קושייתם אדהתם כמו שהקשו לעיל דכיון דלא תענה התם סתם כתיב וקאי נמי אבן גרושה וגלות וכאילו נכתב בהדיא אבן גרושה וגלות והתם ודאי לא בעי לא תענה לאזהרת זוממין לעונשו מכאשר זמם דהא ממעטינן להו התם דלא הוו הזוממין בני גרושה וחיובי גלות אלא ע"כ דאתי לא תענה למלקות אבל בממון היה אפשר לומר שבא לא תענה לאזהרת זוממין לעונשו מכאשר זמם ואהא קאמרי כיון דנכתב לא תענה שקר בממון ובן גרושה כו' ר"ל ביחד בחד לאו אית לן למימר דבממון דומיא דבן גרושה דלא בעי לאזהרת זוממין אלא למלקות ומשום דממון נמי לא בעי אזהרה אבל במיתה אכתי איכא למימר דלא בעי אלא לאזהרת זוממין ואהא קאמרי כיון דנכתב על ממון ומיתה ביחד כו' אית לן למימר נמי מיתה דומיא דממון דבהזמת מיתה נמי ניתן ללקות עליו כ"ז שלא יוכל לבא לידי מיתה דהשתא יתורצו כל הקושיות אדהתם שכתבו לעיל אבל קשה דבכל כו' דהך דהכא לא יתיישב לפי תירוץ זה כן נראה בכוונת דבריהם ודו"ק:

בא"ד אפילו לא התרו ביה למיתה דכל סתם הוצאת שבת איתא בקרא דויכלא כו' עכ"ל ר"ל דהוצאה נמי נפקא לן מקרא דויכלא העם מהביא וגו' כמ"ש התוס' בריש פרק קמא ובההיא קרא מלאכה כתיב וסתם מלאכה דשבת היינו מיתה כמ"ש לעיל בתוס' ספ"ק דעירובין וק"ל:

בתוס' ד"ה ואמרי לה וכו' יכול להיות שהיה רב מרי קטן בימי רבא ובימי רב אשי וכו' כצ"ל:

בא"ד ומשני תרי רב מרי הוו ופי' הוי שנכתב וכו' ס"א הוא שנכתב וכו' ור"ל דאינו מגוף הגמ' רק שהיה פירוש מבחוץ ונכתב בספרים בפנים:

ד"ה בלאו נמי וכו' כדמפקינן בריש מס' מכות מוהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכיון דכתוב דלא תענה וכו' דוהרשיעו הרשע קאי אאתו עדים אחריני והרשיעו עדים ראשונים והצדיקו הנידון ועליה כתיב והא אם בן הכות הרשע דהיינו העדים שנמצאו רשעים ע"ש:

בא"ד והוצאה נמי אע"ג דנפקא מאל יצא בהדי תחומין וכו' ר"ל דשניהם למדנו מאל יצא הוצאה ותחומין ותחומין הוו במלקות לחד מ"ד:

רש"י בד"ה מי קתני כו' על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה הא דבר כו' ומאי נינהו דחייבים על זדונו סקילה כו' כצ"ל:

בד"ה ואמרי לה כו' דאבוה דר' מרי איסור כו' במס' יבמות היא כו' בפורסי כצ"ל:

תוס' בד"ה וא"ל כו' ופי' הוא שנכתב כו' כצ"ל:

בד"ה בלאו נמי כו' מאל יצא בהדי תחומים דבמלקות כו'. נ"ב פי' לר' חייא דסבר בעירובין לוקין דבר תורה על תחומין מאל יצא איש וגו' אפ"ה אין לוקין על הוצאה:

בא"ד דכל סתם הוצאה דשבת כו' כצ"ל:

בא"ד בקרא דויכלא העם מהביא כו'. נ"ב פי' ונקראת מלאכה דכתיב ברישא דקרא איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כדאיתא בריש הזורק:

בא"ד ותירוץ ראשון כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ואמרי' (בסה"ד). לאמרי לה קשיא דרב אשי כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה בלאו נמי וכו' בסה"ד נראה לר"י עיקר. עיין סנהדרין דף סג ע"א בתוספות ד"ה משום דהוי:

גמרא א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור, דהוקשה כל התורה כולה לע"ז דעד דעביד מעשה בגופה.
תמוה לי, הא ר"י לשיטתי' דאית ליה בסנהדרין (דף נד) דלר"ע לא בעי מעשה כלל בע"ז ולרבנן מהני מעשה זוטא כמו משתחוה לע"ז, וה"ה עקימת שפתיו במגדף פטור לרבנן כיון דהוי בלב, ולהתוס' שם במגדף כיון דדבורו לא אהני מידי, מבואר שם היכא דאיתא בקול ודבורו מהני כמו הנהיגה בקול בכלאים הוי מעשה לענין חטאת כמו משתחוה, א"כ ה"נ דבקולו מחמר והבהמה הולכת עי"ז הוי מעשה לחיובי עליו חטאת, וצ"ע:

רב זביד מתני. להא דרמי בר חמא הכי: אינו חייב חטאת. דילפינן מע''ז דעד דעביד מעשה בגופיה: אבל במזיד חייב סקילה. מהיקישא דאתה ובהמתך דלעיל: מי קתני. הך דיוקא דדייקינן הא אין חייב כו' דילמא הכי קאמר המחלל בדבר שחייבין על שגגתו חטאת [חייבים על זדונו סקילה] הא דבר שאין חייבים על שגגתו חטאת יש מהן שחייבין על זדונו סקילה ויש שאין חייבין ומאי ניהו דחייבין [על זדונו] סקילה ואין חייבין על שגגתו חטאת מחמר: ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל ל''ג דאבוה דרב מרי איסור גיורא שמיה ומאן דגרס ליה גרס בתריה הכי להך לישנא בתרא קשיא הך דרב אכשריה לרב מרי בר רחל ומניה בפורסי דבבל והך מילתא במסכת יבמות היא (דף. מה:) בפורסי בלע''ז מנשטר''ל הן שוטרים ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה: לאזהרת מיתת בית דין. דשאר מלאכות דשבת נמי מהאי קרא נפקא להו אזהרה הלכך לאזהרת מיתת בית דין ניתן דלא ענש מיתה אלא אם כן הזהיר הלכך עיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי ולא למלקות:
ואמרי לה רבא אבוה דרב מרי בר רחל. לא גרסינן ליה דהא מוכח ביבמות דאבוה דרב מרי גר הוה דאמר בהחולץ (יבמות מה: ושם) רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסיה דבבל וקאמר כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וליכא למימר דרבא אבוה דרב מרי נמי גר הוה דאם כן הוה ליה למימר רבא גיורא כדאמר הש''ס בעלמא איסור גיורא ועוד דאביו של רב מרי בר רחל משמע בבבא בתרא פרק מי שמת (דף קמט. ושם) דהיינו איסור גיורא דאמרינן איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אע''ג דהתם לא גרסינן רב מרי בר רחל בריה דומה הוא שאותו היה מיהו אי אמרינן שהוא היה רב מרי בר רחל צריכא למימר דאיסור גיורא בא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר דהא קאמר התם דהורתו שלא בקדושה הוה ורחל בת מר שמואל היתה כדאמר בכמה דוכתין רב מרי בר רחל בתמר שמואל ואמרינן בכתובות (דף כג.) דבנתיה דמר שמואל אישתביין ושמא אז בא עליה ואף על גב דאתו לקמיה דר''ח ואמרו נשביתי וטהורה אני לאו כולהו אמרו הכי מיהו תימה אי רב מרי בריה דאיסור גיורא היינו ההוא דיבמות איך חי איסור כל כך מימות רב עד רבא והא רב יהודה תלמידו של רב ואמרינן בקדושין (דף עב:) יום שמת רב יהודה נולד רבא ואפילו רב מרי בנו כבר היה גדול בתורה הרבה בימי רב מדמנייה אפורסיה דבבל ורב מרי נמי איך יתכן שחי כ''כ ונראה כפירוש ר''ח דגרסינן ביבמות דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ואע''ג דביום שמת רבא נולד רב אשי יכול להיות שהיה רב מרי קטן בימי רבא ובימי רב אשי כבר היה גדול בתורה וזקן ומינהו אפורסייה דבבל וכן ודאי נראה דיש בספרים רבים שכתוב בהם בשמעתא לאמרי לה והקשה דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ומשני תרי רב מרי הוו ופירוש הוא שנכתב בספרים. מ''ר: בלאו נמי לא מיחייב דה''ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. תימה לר''י מה בכך מ''מ ילקה על לאו דלא תעשה כל מלאכה דכיון שבא להזהיר על מחמר ובמחמר ליכא מיתה אע''פ שבא להזהיר נמי על שאר מלאכות דשייך בהו מיתה מכל מקום יש לו ללקות כדאשכחן בבבא קמא (דף עד: ושם) דפליגי ר' יוחנן ור''א התם בעדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו דחד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין ואמרינן נמי תסתיים דר' אלעזר דאמר אין נהרגין דאמר ר''א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס''ד ר''א דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אלא ש''מ ר''א דאמר אין נהרגין תסתיים אלמא משום דאין נהרגין כשהוכחשו בתחילה לוקין ואע''ג דבעלמא ניתן לאו דלא תענה לאזהרת מיתת ב''ד היכא דהוזמו תחילה ועוד תימה לר''י דכל לאוין שבעולם שניתנו לאזהרת מיתת ב''ד יהיו לוקין עליהם כשלא התרו בהם למיתה אלא למלקות מההוא טעמא דלא ניתנו באותה שעה לאזהרת מיתת ב''ד ונראה לר''י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דניתן למלקות כדאשכחן גבי עדות בן גרושה כדמפקינן בריש מסכת מכות (דף ב: ושם) מוהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכיון דכתב בלא תענה מלקות בהדיא אע''ג דניתן לאזהרת מיתת ב''ד אית לן לאוקמי בכל מילי דלא מצי אתי לידי מיתה ומהאי טעמא נמי אתי שפיר הא דאמר במכות בגמרא מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דקאמר בשלמא לרבנן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' וקשה לר''י ל''ל למימר טעמא דרבנן משום כדי רשעתו תיפוק ליה דרבנן מוקמי לא תענה לאזהרה לעדים זוממין ולא למלקות כדמוכח התם על משנת מעידים אנו את איש פלוני שחייב מלקות ארבעים וקשה לר''י נמי היכי מצי למימר לרבנן דלאזהרה דעדים זוממים הוא דאתא ולא למלקות הא בהזמה דגלות ובן גרושה מודו רבנן דאיכא מלקות ולמאי דפרישית אתי שפיר דכי היכי דלא אתי לידי מיתה או לידי מלקות ע''י כאשר זמם לוקה משום לא תענה כיון דהתם לא צריך קרא דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם משום הכי לקי במעידים אנו בפלוני שהוא בן גרושה או שחייב גלות ואתי נמי שפיר הא דתלי טעמא דרבנן התם משום כדי רשעתו דאי לאו משום כדי רשעתו היו לוקין משום לא תענה אפי' לרבנן דאע''ג דסבירא להו דלא תענה אזהרה לכאשר זמם הוא דאתא דלא ענש כאשר זמם אלא אם כן הזהיר והוי כלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד שלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה''מ דוקא כשחייב מלקות מכאשר זמם כגון מעידים אנו באיש פלוני שחייב מלקות אבל כשאין חייבים מכאשר זמם אלא ממון לא מבעי התם לא תענה לאזהרה דכאשר זמם הוו מודו רבנן דלוקין משום לא תענה כמו בבן גרושה וגלות אי לאו משום כדי רשעתו וא''ת למאי דפירש דאי לאו דגלי קרא בהדיא מלקות בלא תענה מוהצדיקו את הצדיק לא הוה מחייבינן ביה משום דניתן לאזהרת מיתת ב''ד אם כן הא דמפיק עולא דעדים זוממים לוקין מוהצדיקו את הצדיק בריש מכות ופריך עלה תיפוק ליה מלא תענה ומשני משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה אמאי לא משני משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ותירץ דההוא שנויא לא הוה אתי אלא לרבנן דלר' מאיר איכא תרי לאוי חד לאזהרה כאשר זמם היכא דזמם מיתה או מלקות וחד למילקי עליה ולהכי ניחא טפי למימר טעמא דלאו שאין בו. מעשה לאוקמא מילתא בין לרבנן בין לרבי מאיר דמתניתין דמכות אע''ג דטעמא דלאו שאין בו תעשה נמי לא אתי לר''י ולמאי דפי' איצטריך והצדיקו למלקות אפי' למאן דמחייב בלאו שאין בו מעשה ועוד היה רגיל לתרץ כיון דלא תענה סתם כתיב אכל מילי קאי ולהכי מיחייב מלקות כאילו נכתב אבן גרושה ואגלות וכאילו נכתב לא תענה שקר בממון ולבן גרושה וגלות שאז לא היה הנכתב לממון ניתן לאזהרה כאשר זמם ולכך היה ראוי ללקות עליו והכי נמי השתא אע''פ שזה לא היה ראוי ללקות על אותו הניתן לאזהרת מיתה אפי' כשאינו יכול לבא לידי מיתה עכשיו יש ללקות עליו כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה הואיל ונכתב על מיתה וממון ביחד סתם וניתן להלקות עליו בהזמת מיתה. נמי ניתן ללקות כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה ולפי טעם זה לא היה יכול לתרץ בריש מכות משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד כי פריך ותיפוק ליה משום לא תענה דאע''פ שניתן לאזהרת מיתה יש ללקות עליו הואיל ונכתב סתם על מיתה ודברים אחרים כדפרישית ולפי לשון זה לא אתי דרשה דוהצדיקו אלא למאן דאית ליה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדמשני בריש מכות אבל קשה דבכל הש''ס חשיב לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואמאי הא קאי נמי אלאו דמחמר ואההיא דאיסי (לעיל דף ו:) דליכא מיתה וי''ל כיון דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת משמע סתם מלאכה דשבת היינו שבמיתה ולהכי לא משמע לאו דמלאכה דאיסי אבל לאו דלא תענה משמע שאר דברים שאין בהן מיתה ומלקות וכן לאו דמחמר דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך משמע אשאר חיובי שבת טפי ממחמר מדכתיב אתה כדקאמר הכא א''נ מדכתיב לא תעשה ולא כתיב לא תעשו והוצאה נמי אע''ג דנפקא מאל יצא (עירובין יז:) בהדי תחומין דבמלקות אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה דכל סתם הוצאה דשבת איתא בקרא דויכלא העם מהביא ותירוץ ראשון נראה לר''י עיקר. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד