דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת קנג ע"ב - טקסט הדף

לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה אלו הן חרש שוטה וקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו אין תרומתו תרומה מאי לחרש יהיב ליה דקטן אתי לכלל דעת או דילמא לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח איכא דאמרי לחרש יהיב ליה איכא דאמרי לקטן יהיב ליה אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מד' אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום {משלי כה-ב} כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר והכא מאי כבוד אלהים איכא דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה''ר תניא ר''א אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה תניא משל דר''א למה הדבר דומה לקופה מלאה קישואין ודילועין אדם נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת משל דר' יהושע למה הדבר דומה לעריבה מלאה דבש נותן לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה אמר מר אין עמו נכרי מניחו על החמור והלא מחמר ורחמנא אמר {שמות כ-י} לא תעשה כל מלאכה א''ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה כשהיא מהלכת מניחו עליה כשהיא עומדת נוטלו הימנה אי הכי אפילו חברו נמי אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור כל שחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה א''ר אדא בר אהבה היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא רץ אבל קלי קלי לא מאי טעמא כיון דלית ליה היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל מרשות הרבים לרה''י דזריק ליה כלאחר יד אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה מאי טעמא אמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידיה מה הוא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה אף בהמתו נמי בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכתיב {במדבר טו-כט} תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע''ז מה ע''ז דעביד מעשה בגופיה ה''נ עד דעביד מעשה בגופיה ועוד תנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר לא תחומין ואליבא דר''ע והבערה אליבא דר' יוסי
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנג - ב

דתניא: רבי יצחק אומר משום רבי אליעזר: תרומת חרש  לא תצא לחולין. מפני שהוא ספק אם דעתו צלולה או לא. ומספק יש לנהוג בו כחומרי תרומה, ולאוסרה לזרים.

מיהו צריך הפקח לחזור ולתרום תרומה אחרת כדי לתקן את הטבל. דשמא אין תרומתו תרומה.

כי תיבעי לך מי עדיף, חרש או פקח, אליבא דרבנן תיבעי לך. דסבירא להו, אין החרש חייב במצוות, לפי שאינו בר דעת.

דתנן: חמשה לא יתרומו. ואם תרמו אין תרומתן תרומה. ואלו הן: החרש, השוטה והקטן. שכל אלו אין תורמין, דילפינן מדכתיב בתרומת המשכן "אשר ידבנו לבו". דבעינן מי שיש לו לב [דעת] להתנדב. [ירושלמי].

והתורם את מה שאינו שלו, שלא ברשות הבעלים. דהא כתיב "תרומת זרעך".

ונכרי שתרם את הפירות של הישראל. ואפילו אם תרם ברשותו של הישראל, אין תרומתו תרומה. משום שנכרי אינו בר שליחות. דילפינן שליחות מקרא ד"כן תרימו גם אתם". ודרשינן: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.

ולרבנן איכא לספוקי, אם יש עמו חרש וקטן מאי דינא? מי אמרינן לחרש יהיב ליה את כיסו, ולא לקטן. משום דקטן, אף דאינו בר דעת, אבל אתי לכלל דעת כשיגדיל.

או דלמא, לקטן יהיב ליה ולא לחרש. משום דחרש גדול הוא. ואף דאינו בר דעת, אתי לאיחלופי בגדול פקח. ויבואו ליתן את הכיס אף למי שהוא בר חיובא. אבל גדול בקטן לא מיחלף [1].

ומסקינן: איכא דאמרי: לחרש יהיב ליה.

ואיכא דאמרי: לקטן יהיב ליה.

והוינן בה: אם החשיך לו הדרך, ואין שם עמו, לא נכרי, ולא חמור, ולא חרש, ולא שוטה, ולא קטן, מאי יעשה?

אמר רבי יצחק: עוד תקנה אחרת היתה להם, ולא רצו חכמים לגלותה.

והוינן בה: מאי היא עוד תקנה אחרת שהיתה להם? ומשנינן: שיהא מוליכו לכיס ברשות הרבים פחות פחות מד' אמות. [2] שיעקור את הכיס ויוליכנו פחות מד' אמות, ויעמוד לפוש. ובכך בטלה העקירה הראשונה. ושוב יעקרנו ויוליכנו פחות מד' אמות, ויעמוד, וכן יעשה עד שיגיע לביתו. נמצא שלא העביר ד' אמות בהעברה אחת. לפיכך אינו חייב מדאורייתא.

ותו הוינן: אמאי לא רצו חכמים לגלותה? והרי הם מעלימים בכך דברי תורה.

ומשנינן: משום "כבוד אלהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר". שמותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים. אבל אין להסתיר את כבוד האדם ועושרו וחשיבותו, אלא יש לחקור אודותיו.

והוינן: והכא, מאי כבוד אלהים איכא בהסתרת תקנה זו?

ומשנינן: שאם יתגלה הדבר ויוליכו פחות פחות מד' אמות, דלמא מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים בפעם אחת, ויעברו על איסור תורה.

וכיון שהדבר קרוב לבוא לידי איסור תורה, לא רצו לגלותו.

מיהו לא אסרו את הדבר לגמרי. אלא אם אין עמו נכרי או בהמה, או חרש שוטה וקטן, מותר לו להוליכו פחות פחות מד' אמות. אבל אם יש לו אחד מאלו, לא יעשה כן. [3]

תניא: רבי אליעזר אומר: בו ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה, וגזרו על י"ח דבר [ואף גזירה זו, שלא יוליך את כיסו פחות פחות מד' אמות אלא יתנו לנכרי, מכלל גזירות י"ח דבר היא [4]], גדשו סאה. כלומר, הרבו סייג לתורה במדה גדושה, ויפה מדדו. כדי להרבות גדר בישראל.

רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו סאה. ששלש מדות הן. גדושה [שהיא המרובה שבכולן], טפופה [ממוצעת], ומחוקה [שהיא פחותה מכולן]. ומתוך שהגדישו את הסאה והרבו לגזור יותר מדאי, אין הציבור יכולין לעמוד בגזירתם. ומתוך כך הם באים לעבור על דברי תורה. ועל ידי כך נמצאת מדתם מחוקה. וטוב היה להם למדוד במדה טפופה [ממוצעת]. לפי שאז לא תבוא לידי מחיקה מרוב גודשה. [5]

תניא: משל דהמשיל דרבי אליעזר, בכך שכינה לגזירה זו "סאה גדושה", למה הדבר דומה? - לקופה שהיא מלאה קישואין ודילועין. אדם נותן לתוכה חרדל, והיא מחזקת אף אותו. שגרגרי החרדל קטנים, והן נופלים בין הקישואין ונשארים בתוך הקופה. אף כאן יפה תקנו, והוסיפו לאסור דבר המתקיים.

ומשל דהמשיל רבי יהושע, שכינה את גזירה זו "סאה מחוקה", למה הדבר דומה? - לעריבה שהיא מלאה דבש. אדם נותן לתוכה רימונים ואגוזים, והיא מקיאה החוצה את הדבש שבתוכה.

אף כאן, על ידי שהרבו לאסור, גרמו לעבור על האיסורים הראשונים. שמא לא יסמוך על הנכרי לתת לו את הכיס. וכיון שאסרוהו להוליך פחות פחות מד' אמות במקום שיש נכרי, אתי לאיתויי ד' אמות בפעם אחת. שהרי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו.

אמר מר: אין עמו נכרי, מניחו על החמור.

ותמהינן: והלא מחמר הוא. שהרי הוא מוליך בשבת את החמור ברשות הרבים כשהוא טעון במשא הכיס. ואיסור דאורייתא הוא. דהא רחמנא אמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך". ואיזו היא סתם מלאכה העשויה על ידי אדם ובהמה יחד? - זהו חימור. שהוא מוליכה ברשות הרבים, כשהיא טעונה במשא [6]. ומהכא ילפינן לכל מלאכות שבת, שאסור לו לעשותן על ידי הבהמה.

אמר רב אדא בר אהבה: מניחו לכיס עליה [על הבהמה] כשהיא מהלכת. דקיימא לן, אין חיוב הוצאה בשבת אלא בעקירת החפץ ממקום זה, והנחתו במקום אחר. והרי הבהמה לא עקרה את הכיס ממקומו, אלא הוא עקרו והניחו עליה. אבל אם הניחו על הבהמה כשהיא עומדת, הרי כשהיא מתחילה ללכת היא עוקרת את החפץ. לפי שעקירת גופה כעקירת חפץ דמי. וכדאיתא לעיל [ג א]: הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב. דשפיר חשיב כעקירה והנחה דידיה. אבל אם הניח את הכיס על הבהמה לאחר שכבר נעקרה ללכת, אין כאן עקירת חפץ מצד הבהמה. כיון דאף אדם בכהאי גוונא לא היה מתחייב משום הוצאה, ולכן אף ליכא בזה משום מחמר.

ושוב מקשינן: והא אי אפשר דלא קיימא הבהמה להשתין מים ולהטיל גללים עד שתגיע לעיר. הלכך שפיר איכא אצלה עקירה והנחה. שהרי כל שעמדה לפוש, כיון שהתחילה שוב ללכת, חשיבא כעקירה חדשה. ושוב נימא, עקירת גופה כעקירת חפץ דמי.

ומשנינן: כך הוא עושה: כשהיא מהלכת הרי הוא מניחו לכיס עליה. וכשהיא עומדת להטיל גללים, הוא נוטלו הימנה לפני שתעקור שוב ממקומה. ואינו מניחו עליה שוב אלא לאחר שתעקור ממקומה. נמצא, דלעולם לא תעקור ממקומה בעוד החפץ עליה. וממילא לא נחשב דעקרה את החפץ עם עקירת גופה [7].

ומקשינן: אי הכי, אפילו על גבי חבירו נמי יכול ליתן את הכיס באופן שכזה. ולמאי איצטריך להניחו על החמור?

אמר רב פפא: לא התירו כן אלא בהנחה על החמור.

לפי שאם הוא עצמו עקר את החפץ תוך כדי הילוכו והיה מוליך את הכיס ברשות הרבים היה מתחייב חטאת [דהא לא בעינן עמידה אלא כשחבירו הטעינו עליו. דבהכי ליכא עקירת חפץ אלא על ידי עקירת גופו ממקום עמידתו. אבל היכא דעקר הוא עצמו את החפץ בידים בשעת הילוכו, לא בעינן עמידה].

ולכן, כל שאם היה הוא עצמו מוליכו בגופו היה חייב חטאת, במניחו על חבירו תוך כדי הילוכו, הוא אמנם פטור, אבל אסור להניחו עליו מדרבנן.

וכל שבמניח על חבירו פטור אבל אסור, במניח על חמורו מותר [8] לכתחלה. [9] דכיון דליכא בזה מחמר דאורייתא, התירו לעשות כן. משום דאם לא נתירנו, אתי לאיתויי בגופו ד' אמות ברשות הרבים.

אמר רב אדא בר אהבה: היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו בערב שבת מבעוד יום, הרי הוא רץ תחתיה [כלומר, כשהיא מונחת עליו] ברשות הרבים אף לאחר כניסת השבת, עד שמגיע לביתו. שכיון שהתחיל לרוץ קודם כניסת השבת ולא עמד לפוש, נמצא דלא עקר את החבילה בשבת. ואהנחה בלא עקירה לא מיחייב [10].

ודייקינן: דוקא ברץ התירו לו. אבל אי מהלך קלי קלי [מעט מעט, כלומר בנחת] לא התירו. ואף דגם בכהאי גוונא ליכא עקירה בשבת, שהרי לא עמד לפוש.

ומפרשינן: מאי טעמא דבהליכה אסור? - דכיון דמהלך כדרכו, לית ליה היכרא. וחיישינן שישכח ויעמוד לפוש לאחר שקידש היום, ושוב ימשיך ללכת. ואתי בכך למיעבד עקירה והנחה בשבת. שהרי עקירת גופו לאחר שעמד חשיבא כעקירת החפץ.

אבל כשהוא רץ, אית ליה היכרא, ויזכור ולא יעמוד לפוש.

ומקשינן: ואיך שרי לרוץ עם חבילתו, והרי סוף סוף כי מטא לביתא, אי אפשר דלא קאי יעמוד פורתא מעט מחוץ לביתו קודם שיכנס. ושם עדיין רשות הרבים היא. וכשעוקר ליכנס לבית, שוב איכא עקירה ברשות הרבים. וכשיניח את החבילה בבית, איכא הנחה ברשות היחיד. ונמצא דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד על ידי עקירה והנחה [11].

ומשנינן: כשהוא בא לביתו, אינו מניח את החבילה כדרך הנחה. אלא דזריק ליה כלאחר יד. וכגון שזורקה מאחורי כתיפו, ולא הויא כדרך הנחה. נמצא דקא עביד עקירה בלא הנחה, דאף בזה לא מיחייב [12].

אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמתו בשבת כשהיא טעונה משא ברשות הרבים - אם עשה בשוגג חייב חטאת. ובמזיד חייב סקילה. ודינו כמחלל שבת באחת מל"ט מלאכות לכל דבר.

מאי טעמא דרמי בר חמא?

אמר רבא: משום דאמר קרא, "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך". ומהאי קרא ילפינן לאיסור מחמר. [13]

ומהכא ילפינן נמי דדינו כמחלל שבת לכל דבר. דמדכתיב "אתה ובהמתך" הוקש מחמר דבהמתו להיות דומיא דעשיית מלאכה דידיה.

מה הוא, אם עשה מלאכה בעצמו, בשוגג הוא חייב חטאת ובמזיד חייב סקילה, אף כשעושה מלאכה על ידי בהמתו נמי כן. בשוגג חייב חטאת, ובמזיד חייב סקילה.

אמר רבא: שתי תשובות יש בדבר, להשיב נגד דברי רמי בר חמא, ולהוכיח שלא כמותו.

חדא, דהא כתיב גבי חטאת עבודה זרה, "תורה אחת יהיה לכם, לעושה בשגגה". וסמיך ליה "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". ודרשינן: הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. מה עבודה זרה אין חייבין על שגגתה חטאת, עד דעביד האדם מעשה בגופיה, כדכתיב "לעושה בשגגה", הכי נמי בכל חייבי חטאות, אינו חייב עד דעביד מעשה בגופיה. [14] אבל מחמר דעביד מעשה על ידי בהמתו, אינו חייב חטאת.

ועוד, הא תנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת, אם חלל בעדים והתראה חייב סקילה. ומדקתני "בדבר שחייבין על שגגתו חטאת", מכלל, דאיכא מידי דחילול שבת דאין חייבין על שגגתו חטאת, ולא על זדונו סקילה. ומאי ניהו? - לאו ד"מחמר".

אבל לרמי בר חמא דאמר שאף מחמר הוא בחטאת וסקילה, קשיא. הא לא אשכחן איסור דאורייתא בשבת שלא יהיה בו חטאת וסקילה.

ודחינן: הא דמשמע דאיכא מידי שבשבת שאין בו חטאת וסקילה, לא אמחמר קאי, אלא אתחומין, ואליבא דרבי עקיבא היא, דאית ליה דאיסור יציאה חוץ לתחום שבת, מדאורייתא היא. אבל אין בו חטאת וסקילה, אלא איסור לאו בעלמא.

אי נמי: אאיסור הבערה בשבת קאי. ואליבא דרבי יוסי דאמר: הא דכתיב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "לא תעשה כל מלאכה". אלא הבערה ללאו יצאת. שאין בה חטאת וסקילה כשאר מלאכות שבת, אלא איסור לאו גרידא.

הערות

[1] תימא, אם כן גבי שוטה וקטן, אמאי פשיטא דלשוטה יהיב? נימא אף התם דשוטה אתי לאיחלופי בגדול. תוספות. ולולא דבריהם, היה נראה דלא קשה מידי. דהא שוטה לית ביה דעת כלל. אבל קטן אית ליה דעת קלישתא. וגם אית ליה מעליותא בכך דסופו לבוא לכלל דעת. ואם כן, אית ביה תרתי לטיבותא. וודאי עדיף משוטה שאין בו אלא חדא סברה, דאתי לאיחלופיה בגדול. מהרש"א.

[2] ורבינו תם סבר, דהוא הדין למי שמתיירא מפני הלסטים או השלטון. שאם אין עמו נכרי או חד מכל אלו, מותר לו לטלטל ממונו פחות פחות מד' אמות. וכן מציל את ממונו מפני הדליקה לחצר מעורבת. אבל הרמב"ן כתב, דאפילו לחצר מעורבת אין מצילין מפני הדליקה. וכן לא יטלטל מפני הליסטים. ולא אמרינן אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אלא במקום שממונו בידיו. ואם תאמר לו להשליכו לא ישמע. אבל כשאין הממון בידו, לא חיישינן שיעבור על איסור תורה אם לא נתירנו לעבור על איסור דרבנן. והקשה עליו הרשב"א, הא בסוגיין מבואר דאף בדלא נקיט למעות בידיה התירו לו לטלטלן. ודוקא במציאה דלא אתא לידיה לא התירו. והר"ן חילק בין משנתנו לבין דליקה ולסטים, שכל הפסד שהוא נופל עליו פתאום, שאפילו בלא איסור שבת אדם בהול עליו, אמרינן ביה "אדם בהול על ממונו". ואם תתיר לו מידי, לא יתן דבריו לשיעורין. אלא יעשה כל מה שבידו להציל. ויעבור אף על איסורי דאורייתא. אבל הכא, שאין השעה דחוקה לו, יציל רק בגוונא שהתרנו לו. והיינו דנקיט הכא לישנא ד"אין אדם מעמיד עצמו על מונו". שהיא סברה להתיר. ולעיל בדליקה נקטינן "אדם בהול על ממונו", שהיא סברה לאסור.

[3] ודוקא בכיס. אבל במציאה אסור. ראשונים. אבל הרמב"ם בפרק כ הלכה ו כתב, דלהוליך פחות מד' מותר אף במציאה. על אף דעל ידי נכרי אסור. וזהו להיפך מהא דמשמע הכא, דהולכת פחות מד' אמות חמורה טפי מנתינה לנכרי. וכבר השיגו בזה הראב"ד שם. וביאר הרמב"ם שיטתו בתשובה לחכמי לוניל. וכתב, דדוקא בכיס לא רצו להתיר להדיא הולכה פחות מד'. שמתוך שהוא בהול על ממונו, פעמים שהוא נחפז ללכת, ושמא יוליכנו ד' אמות. ולאסור לגמרי לא רצו, מפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. לפיכך התירו לו ליתן לנכרי. אבל במציאה, שאדם מעמיד עצמו עליה, לא התירו לו נכרי. אבל התירו לו הולכת פחות מד' אמות, לפי שאינו בהול עליה. ולא אתי להוליכה ד' אמות.

[4] רש"י. ובעל המאור כתב בפרק קמא, דהגזירה היתה להתיר לו נתינה לנכרי. וגזירת היתר הבא מכלל איסור היא.

[5] רש"י. ותוספות כתבו דאף רבי יהושע לשבח קאמר. שקודם שגזרו על נתינת הכיס לנכרי, היו מותרין להוליך פחות פחות מד' אמות. ומתוך כך היו נכשלים ומעבירים ד' אמות בפעם אחת. ודומה היה לעריבה שהיתה מקיאה מה שיש בה. ואחר שהסירו ממנה אגוזים, שוב לא הקיאה יותר. כך כשאסרו להוליך פחות מד' אמות, שוב נשמרו דיני השבת כהלכתם.

[6] והא דלא אקשינן, והא קעבר משום שביתת בהמתו, היינו משום דהוי מצי לשנויי דמיירי בבהמה שאינה שלו. אבל איסור מחמר איכא אף בבהמת אחרים. רמב"ן. עוד תירץ, דעדיף ליה לאקשויי ממחמר שחמור טפי לפי שהוא בלאו. מה שאין כן שביתת בהמתו, שאינה אלא איסור עשה. ומדברי הרמב"ן מוכח דלא כהפני יהושע שכתב לעיל [נא ב] דאין נוהג כלל חיוב שביתת בהמתו במלאכת הוצאה. שהרי מלאכה גרועה היא. ואי לאו דנתרבה מקרא ד"ויכלא העם מהביא", אף באדם לא היה נחשב למלאכה. דלפי זה לא קשיא קושית הרמב"ן כלל.

[7] והרמב"ם שם כתב, דצריך ליטול הימנה קודם שתרצה לעמוד. כדי שלא תהיה שם לא הנחה לחוד ולא עקירה לחוד. והרשב"א פליג, וכתב דסגי שיטלו אחר שנחה, קודם שתתחיל לעקור שוב. דהרי הנחה בלא עקירה, פטור אבל אסור. וכל שבחברו פטור אבל אסור, בבהמה מותר לכתחלה.

[8] וכתב הרשב"א [בעבודה זרה טו א] דלאו דמחמר איכא אף בהולכת משא בחצר, אף שאין בזה משום מלאכת הוצאה. שלאו ד"מחמר" נוהג אף במעשה כל דהוא שעושה עם בהמתו. ודחה שם הר"ן דבריו מסוגיא דהכא. דמבואר בזה דאין משום מחמר אלא בדאיכא עקירה והנחה. אלמא, צורת מלאכת הוצאה בעינן. וכן הקשה, מהא דאמרינן בסמוך, דכל שבאדם פטור בבהמה מותר לכתחלה.

[9] והמקור חיים [בהגהותיו לאורח חיים, סימן רסו] רצה ללמוד מהך כללא, דלחמר אחר שתי בהמות, מותר אף לכתחלה. דהרי בכהאי גוונא באדם, פטור אבל אסור. וכדקיימא לן, שנים שעשאוה, וזה יכול וזה יכול, פטור אבל אסור. ושוב כתב, דאפשר דהך פטורא הוא רק לענין קרבן וסקילה. אבל לאו מיהא איכא. אולם הרמב"ם הקדים להדיא בפרק א הלכה ג, שכל מקום שמזכיר "פטור אבל אסור", אין איסורו אלא מדברי סופרים. ונקט האי לישנא אף בשנים שעשו. אלמא אף לאו ליכא בהו מדאורייתא. אור שמח, פרק כ הלכה יא. וכתב לאסור מטעם אחר. על פי מה דאיתא בירושלמי, דמושיט מרשות היחיד לרשות הרבים חייב, אף שנעשה על ידי שנים. משום שכך היתה עבודת הלויים במשכן. והכי נמי, אורחייהו דמחמר הוא בשני בהמות שנושאות משא יחד. ויעוין באבי עזרי שם הלכה ו, שלא הסכים עמו. והעלה לאסור מטעם אחר. שרק בשני בני אדם איכא לפטורא דשנים שעשו. לפי שכל אחד ואחד מהם, חיובו בפני עצמו. ועל מעשה אחד אין מתחייב אלא אדם אחד, ולא שנים. אבל במחמר, שאין החיוב על הבהמות, אלא על האדם המחמר, מאה כחד נינהו. שהרי המתחייב הוא אחד.

[10] והקשה הרמב"ן, למה לא תני הך היתרא במתניתין, לגבי כיס. ותירץ דדוקא בחבילה איתא להך היתרא. דכיון דלאו אורחיה למירהט עם חבילה, יש לו בה היכר. אבל בכיס, דלית ביה היכרא, אסור. וקושיה מעיקרא ליתא אלא לשיטת רש"י, דמיירי מתניתין מבעוד יום. אבל להרא"ש דאיירי לאחר שהחשיך לא קשיא מידי. ואף אם יזרקנה לתוך ביתו כלאחר יד, הא אי אפשר דלא קאי פורתא קודם שיכנס לביתו. שפת אמת. וכתב בשלטי הגיבורים, דאם אינו יכול להוליכו בפחות מד' אמות, אף להרמב"ן מותר לו לרוץ עם הכיס עד שמגיע לביתו.

[11] תימא, דהכי נמי הוה מצי לאקשויי במה שהתירו לו להוליך פחות פחות מד' אמות תוספות

[12] דהנחה ברשות היחיד ליתא. אבל הנחה ברשות הרבים היתה כאן, כששהה קודם שנכנס לבית. ואף דבהנחה בלא עקירה פטור אבל אסור, הכא התירו לכתחלה, משום הפסד חבילתו. אי נמי, בגוונא דזורק את חבילתו בבית כלאחר יד, מצי למעבד כן בלא שיעמוד פורתא קודם שיכנס. מהרש"א.

[13] ואיכא ללאו זה אף במחמר אחר בהמת אחרים. ר"ן עבודה זרה טו א. וכן עולה מדברי הרמב"ן [הובא בהערה 6] בתירוצו הא'. אבל הגהות האשרי בשם האור זרוע, והתוספות רי"ד בעבודה זרה [שם] כתבו, דאינו נוהג אלא בבהמתו שלו. וטעמא, משום דכתיב בקרא "אתה ובהמתך". תוספות יום טוב פרק ד דפסחים משנה ג.

[14] ומכאן משמע דלא כהשאגת אריה [סימן עג], שכתב דלכל התורה כולה חשיב מחמר כמלאכת אדם גמורה [והוא דומיא דזורה ורוח מסייעתו]. אלא שבשבת הקילה התורה בו ופטרתו מקרבן וסקילה. ודמי להבערה, למאן דאמר "הבערה ללאו יצאת". אפיקי ים חלק ב סימן ד ענף ב.

לא תצא אותה תרומה לחולין כדבר שאין בו קדושה כלל, מפני שהוא ספק אם בר דעת הוא. נמצא שלשיטה זו החרש הוא בר דעת במידה מסויימת, ועדיף מבחינת חיובו במצוות על הקטן.

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], דתנן [ששנויה משנה]: חמשה הם אלו שלא יתרומו לכתחילה, ואף אם תרמו אין תרומתן תרומה כלל, אלו הן: חרש שוטה וקטן, והתורם את שאינו שלו, וגוי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו של הישראל, כיון שאין גוי נעשה שליח להפרשת תרומה וכל שכן שאינו מפרישה בעצמו.

ומכאן למדנו שאין כל הבדל בין חרש וקטן, ומתעוררת שאלה ביחס לנתינת הכיס בשבת, מאי [מה יעשה]? האם לחרש יהיב ליה [נותן אותו], שהרי קטן אתי [בא] לאחר זמן לכלל דעת, ומוטב אם כן שלא להרגילו בעבירה, או דילמא [שמא] לקטן יהיב ליה [נותן אותו], שהרי אם יתננו לחרש אתי לאחלופי [יבואו להחליפו] בגדול פיקח, ויחשבו שלכל גדול פיקח מותר הדבר, ולכן מוטב לתת לקטן, שהכל יודעים שאינו מחוייב במצוות. והשאלה היא מה עושים המקרה כזה. איכא דאמרי [יש שאומרים] שלחרש יהיב ליה [נותן אותו], ואיכא דאמרי [יש שאומרים] שלקטן יהיב ליה [נותן אותו], ולא הגיעה הבעיה לכלל סיכום נוסף.

א ושואלים עוד: אם אין שם עמו בדרך לא גוי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי [מה יעשה]? אמר ר' יצחק: עוד עצה אחרת היתה לטפל בכיס זה, ולא רצו חכמים לגלותה. ושואלים: מאי [מהי] אותה עצה אותה הזכיר כי "עוד אחרת היתה"? ומסבירים: עצה זו היא שמוליכו את הכיס בכל פעם פחות פחות מארבע אמות, ובאופן זה יכול להעבירו ברשות הרבים בלי לעבור על דברי תורה. ושואלים: אמאי [מדוע] לא רצו חכמים לגלותה? — ומסבירים: משום הכתוב "כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר" (משלי כה, ב). ושואלים: והכא, מאי [וכאן, מה] "כבד אלהים" איכא [יש] שבגללו יש להסתיר את הדבר? ומשיבים: אם יעשה כן יש לחשוש דילמא אתי לאתויי [שמא ישכח ויבוא להביא] ארבע אמות ברשות הרבים.

תקנה זו שנותן כיסו לגוי ואינו מטלטלו בעצמו פחות מארבע אמות היא אחד משמונה עשר דבר שגזרו, כשיטת בית שמאי (מפורטות כולן בפרק ראשון במסכת שבת). על הגזירות הללו נחלקו דעות חכמים בדור מאוחר יותר. תניא [שנויה ברייתא]: ר' אליעזר אומר: יפה עשו ובו ביום שגזרו גדשו סאה, והוסיפו דברים של שמירה וסייג לתורה. ר' יהושע אומר: לא יפה עשו ובו ביום מחקו סאה, שגזירות אלה קשה לקיימן, והסוף הוא שעוברים גם עליהן וגם על דברי תורה.

תניא [שנויה ברייתא] במקום אחר: משל משלו להבין את שיטת ר' אליעזר, למה הדבר דומה — לקופה (סל) מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל — והיא מחזקת גם את החרדל ותוספת זו רק לתועלת היא. ואילו משל להבין את שיטת ר' יהושע, למה הדבר דומה — לעריבה (קערה גדולה) מלאה דבש, אם אדם נותן לתוכה רימונים ואגוזים — והיא מקיאה מתוכה אף את הדבש שהיה בה.

ב קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם] שכאשר אין עמו גוי — מניחו את כיסו על החמור. ומקשים: והלא נמצא מחמר (מוליך חמור טעון), ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ, י), והרי נמצא עושה מלאכת העברה ברשות הרבים על ידי החמור!

אמר רב אדא בר אהבה: מניחו עליה כשהיא מהלכת ובכך גורם שאין נעשית כאן מלאכה גמורה של הוצאה והעברה בשבת, שכן מלאכת ההוצאה אין בה חיוב מן התורה אלא אם כן היו בה גם עקירה וגם הנחה. ואם לא עקרה הבהמה את המשא (שהרי הונח עליה בשעת הילוכה) אין כאן עקירה, ואין כאן חיוב עשיית מלאכה גמורה. ומקשים: והא [והרי] אי אפשר שלא קיימא [תעמוד] הבהמה לאחר שהתחילה להלך, כדי להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא [ויש] אם כן עקירה והנחה! ומשיבים: אף לכך יש תקנה, שכשהיא, הבהמה, מהלכת — מניחו לכיס עליה, כשהיא עומדת — נוטלו הימנה (ממנה). ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא עושה, אם כך הוא עושה אפילו על חברו ישראל נמי [גם כן] יכול לשים את משאו, ולא תהא בכך עקירה והנחה.

אמר רב פפא: כל דבר שעושה בגופו וחייב חטאת על המעשה, אם עשה בחברו הרי זה פטור אבל אסור, וכל שאם עשה כך בחבירו פטור אבל אסור — בחמורו מותר לכתחלה.

אמר רב אדא בר אהבה: היה מהלך בערב שבת בדרך והיתה חבילתו מונחת לו על כתיפו והחשיך היום — רץ תחתיה, כלומר, רץ עם החבילה עד שמגיע לביתו. ומדגישים: דוקא רץ, אבל קלי קלי מעט מעט בהליכה רגילה — לא,

ויש לברר אם כן: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דלית ליה היכירא [שאין לו היכר] בהליכה רגילה, יש חשש שמא אתי למיעבד [יבוא לעשות] עקירה והנחה, כגון שיעמוד לנוח באמצע הדרך. ומקשים: סוף סוף, כי מטא לביתיה [כאשר מגיע לביתו] אי אפשר שלא קאי פורתא [יעמוד מעט], וקמעייל [ונמצא שהוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד! ומשיבים: מדובר כאן באופן זה, שכאשר מגיע לביתו אינו מכניס את החבילה כדרכה, אלא דזריק ליה [שזורק אותה] כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, וכיון שלא עשה את המלאכה כדרכה אין בכך איסור מן התורה.

ג כיון שהוזכר ענין המחמר בשבת, מביאים את מה שאמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמתו בשבת, אם עשה זאת בשוגג — חייב להביא קרבן חטאת, ואם במזיד — חייב סקילה. ושואלים מאי טעמא [מה טעם] הדבר? על סמך מה אומר הוא דבר זה? אמר רבא: דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך", ומכאן נלמד: בהמתו דומיא דידיה [בדומה לו]; מה הוא אם עשה בשוגג — חייב חטאת, ובמזיד — חייב סקילה. אף אם עשה מלאכה בבהמתו נמי [גם כן] אם עשה בשוגג — חייב חטאת, ובמזיד — חייב סקילה.

אמר רבא: שתי תשובות יש לדחות את הדבר; חדא [אחד], דכתיב [שכן נאמר]: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, כט-ל), ודבר זה נאמר בדין חטאת על שגגת עבודה זרה, והוקשה (הושוותה) בפסוק כל התורה כולה לאיסור עבודה זרה, ובין השאר נלמד מכך: מה עבודה זרה אינו חייב אלא דעביד מעשה בגופיה [שעושה מעשה בגופו, בעצמו], הכא נמי [כאן גם כן] אינו חייב עד דעביד [שעושה] מעשה בגופיה [בגופו, בעצמו] ולא על דבר שעושה בהמתו.

ועוד שואלים: אמרנו שאם עשה במזיד חייב סקילה, ודבר זה קשה, שהרי תנן [שנינו במשנה] המונה את החייבים סקילה בין השאר גם את המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה. ונדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא מידי [שיש דבר] בין איסורי התורה שאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה,

ומאי ניהו [ומה הוא], האם לא איסור ה"לאו" ("לא תעשה") של מחמר? ומכאן נלמד שאיסור מחמר כשאר עבודה בבהמתו אף שנאמר בתורה מכל מקום אין בו חיוב סקילה! ודוחים: אין זה מחוייב, יתכן שהכוונה היא לאיסור תחומין שאין לצאת מהם בשבת ואליבא [ולפי שיטת] ר' עקיבא הסבור שדיני תחומין נאמרו בתורה אף כי אין חייבים על שגגתם חטאת ועל זדונם סקילה. וכן איסור הבערה של אש בשבת אליבא [לפי שיטת] ר' יוסי, הסבור כי אין חיוב סקילה על הבערת אש בשבת אלא איסור לאו ועונש מלקות בלבד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

does not vacate its sanctified status and assume non-sacred status because his status with regard to halakhic intelligence is uncertain. According to Rabbi Eliezer, a deaf-mute apparently has a degree of halakhic intelligence, and therefore has a greater obligation in mitzvot than a minor.

When you raise this dilemma, the issue is in accordance with the opinion of the Rabbis, as we learned in a mishna: There are five categories of people who may not separate teruma ab initio, and if they separated teruma, their teruma is not considered teruma. They are: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, and one who separates teruma from produce that is not his; and a gentile who separated teruma from the produce of a Jew, even with his permission, his teruma is not considered teruma because a gentile cannot be appointed as an agent to separate teruma, and all the more so he cannot separate teruma on his own. The deaf-mute and the minor have the same legal status according to the Rabbis; therefore, a dilemma arises as to which of them should receive the pouch on Shabbat.

What should one do? Should he give it to the deaf-mute because the minor will eventually reach the stage of halakhic intelligence, when he will be obligated to observe the mitzvot, and it is preferable that he not become accustomed to desecrating Shabbat? Or perhaps he should give it to the minor, because if he is allowed to give it to the deaf-mute, onlookers will mistake him for an adult with halakhic intelligence and conclude that it is permitted to give his pouch to an adult? In that case it would be preferable to give the pouch to a minor, as it is clear that he is not obligated in mitzvot. Regarding this halakha, some say that he gives it to the deaf-mute and some say that he gives it to the minor, and no definitive conclusion was reached.

The Gemara asks: If there is neither a gentile nor a donkey nor a deaf-mute nor an imbecile nor a minor there, what should one do? Rabbi Yitzḥak said: There was another manner of dealing with this situation, and the Sages did not want to reveal it. The Gemara asks: To what was Rabbi Yitzḥak referring when he said: There was another manner? The Gemara answers: The alternative is to move the pouch in increments, each less than four cubits, and thereby carry the object in the public domain without violating a Torah prohibition. The Gemara asks: Why didn’t the Sages want to reveal this alternative? The Gemara answers that it is due to the verse: “It is the glory of God to conceal a thing; but the glory of kings is to search out a matter” (Proverbs 25:2). And here, what glory of God is there in concealing this option? The Gemara answers: If one were to move the pouch in this manner, there is concern lest he come to carry the object four cubits in the public domain.

The ruling that one should give his pouch to a gentile rather than carry in increments each less than four cubits was among the eighteen decrees issued in accordance with the position of Beit Shammai, enumerated in the first chapter of tractate Shabbat. Sages of later generations disagreed with regard to these eighteen decrees: It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: On that day they measured with a large se’a measurement, i.e., they did well to issue these decrees, which construct a fence around the Torah to prevent its violation. Rabbi Yehoshua said: On that very day they measured with a minimal se’a, i.e., because these decrees are difficult to observe, they not only will lead people to violate the decrees, but to violate Torah prohibitions as well.

It was taught in another baraita: The Sages articulated a parable to illustrate the opinion of Rabbi Eliezer. To what is this matter similar? It is similar to a basket full of squash and gourds into which a person places mustard seeds. Just as the basket also holds the mustard, the decree will also endure. They also articulated a parable to illustrate the opinion of Rabbi Yehoshua: To what is this matter similar? It is similar to a large bowl full of honey into which one places pomegranates and walnuts. Just as the bowl expels the honey from inside it, so too, the decree will cause Torah prohibitions to be violated.

We learned in the mishna that the Master said: When there is no gentile with him, one places the pouch on the donkey. The Gemara asks: Isn’t he thereby driving a laden animal? And the Torah stated: “And the seventh day is Shabbat for the Lord your God, you shall not perform any manner of labor, neither you, nor your son, nor your daughter, nor your slave, nor your maidservant, nor your animal, nor your stranger that is within your gates” (Exodus 20:10). He is causing the prohibited labors of carrying from domain to domain and of carrying in the public domain by placing the pouch on his donkey on Shabbat.

Rav Adda bar Ahava said: One places the pouch on the donkey as it is walking, because in doing so he does not commit a full-fledged violation of the Torah prohibition against carrying out from domain to domain on Shabbat. A full-fledged violation consists of lifting and placing the object. Because the animal was already walking when the pouch was placed on it, the animal performed no lifting. The Gemara asks: Isn’t it impossible that the animal will not stand in its place at some point after it begins walking, either in order to urinate or to defecate, and when it begins walking again there is both an act of lifting and an act of placing performed by the donkey. The Gemara answers: There is a solution to that problem. When the donkey is walking, one places the pouch on it, and when it stands, he removes it. The Gemara asks: If so, one could even place the pouch on another Jew as well, as there would be neither lifting nor placing.

Rav Pappa said: Any action that if one performs it by himself, he is liable to bring a sin-offering for it, if he performed it by means of another, he is exempt but it is still prohibited for him to do so. And any action that if performed by means of another, he is exempt from bringing a sin-offering but it is still prohibited for him to do so, performing the action by means of his donkey is permitted ab initio.

Rav Adda bar Ahava said: One who was traveling on Shabbat eve and his package was resting on his shoulder as night fell, he runs beneath it, i.e., with his package on his shoulder, until he reaches his home. The Gemara infers: Specifically, one runs until he reaches home; however, walking a little bit at a time, no, he may not do so.

The Gemara asks: What is the reason for this? Since, when walking in the usual manner, he has no conspicuous reminder that it is Shabbat, there is concern lest he come to perform the acts of lifting and placing by stopping to rest on his way home. The Gemara asks: Ultimately, when he reaches his home, it is impossible that he will not stop and stand a bit, and at that point, he will have performed the prohibited labor of carrying the package from the public domain into the private domain of his house. The Gemara answers: This is referring to a case in which he does not place the package in the typical manner when he reaches his home. Rather, he throws it down in an unusual manner. Since he did not perform the action in the typical manner, it is not prohibited by Torah law.

With regard to the topic of driving a donkey on Shabbat, the Gemara cites that which Rami bar Ḥama said: With regard to one who drives his laden animal on Shabbat, if he does so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering, and if he does so intentionally, he is liable to be executed by stoning. The Gemara asks: What is the reason for this ruling? Rava said that the verse states: “You shall not perform any manner of labor, neither you…nor your animal” (Exodus 20:10). From this he derived: His animal is similar to himself; just as he, if he performed a prohibited labor on Shabbat unwittingly, he is liable to bring a sin-offering, and if he did so intentionally, he is liable to be executed by stoning, so too, if he performed a prohibited labor by means of his animal, if he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering, and if he did so intentionally, he is liable to be executed by stoning.

Rava said: There are two possible responses with which this statement can be rejected. One is, as it is written: “You shall have one law [Torah] for him that does unwittingly…and for the proselyte who resides among them. But the soul that does with a high hand, whether he be home-born or a stranger, he blasphemes the Lord; and that soul shall be cut off from among his people” (Numbers 15:29–30). This verse is referring to one who worships idolatry unwittingly. The entire Torah is juxtaposed to idolatry, and from that juxtaposition it is derived: Just as in the case of idolatry one is liable only when he performs an action with his body, i.e., himself, here too, in the case of Shabbat, he is liable only if he performs an action with his body, i.e., himself. He is not liable for an action performed by his animal.

And furthermore, with regard to the statement that if he drove the laden donkey he is liable to be executed by stoning, we learned in a mishna that enumerates those who are executed by stoning: One who desecrates Shabbat by performing a matter that for its unwitting performance one is liable to bring a sin-offering, and for its intentional performance one is liable to be executed by stoning. By inference, there is another matter, another prohibition, that for which its unwitting performance one is not liable to bring a sin-offering, and for which its intentional performance one is not liable to be executed by stoning.

And what is that Torah prohibition? Is it not the prohibition of driving a laden animal? Apparently, driving a laden animal and other labors performed by means of animals on Shabbat are not punishable by stoning, even though they are prohibited by Torah law. The Gemara rejects this second proof. No, this is not necessarily so. It is possible that the mishna is referring to the prohibition of Shabbat limits, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds that it is a Torah prohibition but that one is neither liable to bring a sin-offering for violating it unwittingly, nor is he liable to be executed by stoning for violating it intentionally. And likewise, it may refer to the prohibition of kindling a fire on Shabbat in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that it is not punishable by stoning but by lashes, like other prohibitions.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק מי שהחשיך תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה זה היום הוא היום שנסמך בו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה כמו שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח) תנא עדיות בו ביום תיקנום וכל בו ביום דאמרינן ההוא יומא איתמר וי"ח דבר שגזרו בו ביום באותו היום נאמרו אחת מהן מי שהחשיך בדרך חסב מא שדחו ביציאות השבת (דף יז) ולפיכך אמר בכאן בו ביום גדשו סאה נתכוונו בדבר זה למה שהוסיפו מן הגזירות שהזכירום:

תחומין ואליבא דר' עקיבא. עיקר דברי ר' עקיבא במסכת סוטה (פרק כשם דף כז) וכבר פירשנו דבר זה במה שעבר הבערה ואליבא דרבי יוסי גרסי לה בפרק כלל גדול (שבת דף ע) הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי:

בזמן שאין עמו נכרי ולא חמור אלא חרש וקטן לאיזה מהן יתן כיסו יש מהן שאומר לחרש יש מהן שאומר לקטן ואם עשה כאחד מהן עשה. ואם אין עמו נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן. א"ר יצחק יש שם דרך להתיר לו להביאו במקום הראוי לשמירה והוא הבאתו פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה ואמרי' אמאי לא רצו חכמים לגלותה ואמרו גזירה דלמא אתו לאתויי ד' אמות ברה"ר.

תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה פי' בו ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש גדשו סאה. מדת הסאה ששת קבין והיא מחוקה הוסיפו רבותינו כמה דברים מדבריהם כגון הגדישה שהיא יתירה על העיקר והדברים שהוסיפו מהן להיתר ומהן לאיסור והכל להיות העיקר שמור ומוזהר והוא כמו זה ששנינו נותן כיסו התירו לו לתתו לנכרי שלא יביאהו בעצמו ויחלל את השבת. זה וכיוצא בו. ולאיסור כל גזירות שגזרו מקצת מן היתר המותר לעשות גדר לנשאר שהוא אסור מן התורה. ורבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה פי' העמידו כל דבר על עיקרו לא פחתו ולא הוסיפו. אלא התירו העיקר המותר מן התורה. שאלו באו להוסיף מדבריהן חוששין שמא יפסדו גם דברי תורה שהן העיקר שיבוא אדם להרהר ולומר כשם שזה אינו מן התורה אלא מדרבנן גם זולתי זה יש מן המצות האחרות מדרבנן כמותן ובאו לגדור נמצאו פורצים:

אמר מר [אין] עמו נכרי מניחו על החמור ואקשינן עלה והלא מחמר הוא ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. ואוקימנא כדתנא כשהיא מהלכת מניחו עליה.

כשהיא עומדת נוטלו הימנה. אי הכי חבירו נמי שרי ולמה חמור ולא אמר חבירו ופירק רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור פי' כל מלאכה שהעושה חייב חטאת כגון טעונת משוי ד' אמות ברה"ר אם יטעון חבירו פטור אבל אסור ואם יטעון בהמתו מותר לכתחלה ובלבד שלא תהא עקירה והנחה וזה שאמר רב אדא בר אהבה היתה חבילה מונחת בין כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו מדדייקינן למימריה דווקא רץ ומפרקינן לטעמי' ש"מ הלכתא כוותיה ותו דליכא מאן דפליג עליה ופירוש' דזריק לה כלאחר יד לאו שמכניסה ומפרקה אלא מהלך בריצה וכשמגיע לפתחו מחזיר אחוריו כלפי פתח החצר ופניו לחוץ וזורק החבילה מעל כתיפו בחצר דרך הפתח ע"י ריצה בלא עמידה וזה פי' דזריק לה כלאחר יד שזרקה שלא כדרך מפרק ומכנס חבילות:

אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת. במזיד חייב סקילה. פי' המחמר המנהיג בהמתו ועליה משוי חייב ודמי המנהיג בהמה טעונה משאוי כנושא משאוי על כתיפו מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הקיש בהמתו לו. והשיב רבא ב' תשובות בדבר חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה.

והלא מחמר. ה"נ הו"ל לאקשויי והלא שביתתן עליך מן התורה אלא דהא עדיפא ליה משום דהוה יכול למימר בחמור של גוי ואע"ג דקתני אין עמו נכרי מניחו על החמור דמשמע הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה ואמרי' לעיל משום דחמור אתה מצווה על שביתתו אפי' בחמור שאינו שלו אית לן למימר דלנכרי יהיב לי' משום דחמור אפשר לבוא לידי איסור תורה אם יהא מחמר אחרי' דזימנין דקיימו ולאו אדעתי'. וה"נ אית לן למימר בחמור שלו אף בשאינו מחמר אחריו שמפני ששביתתו עליו מן התורה אין לו להניחו עליו אלא כענין זה שאמרו כאן שמניח עלי' כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלה הימנה ולא להניחו עלי' בענין שתעשה עקירה והנחה שאין לו לעבור על ד"ת וכשאמרו למעל' חמור אתה מצווה עליו מן התורה עניינו מפני שאפשר לו לבוא לאיסור תורה. או אפשר שנאמר שמפני שמחמר אסור לאו כדבעי' למימר לקמן (מדלא כתיב) [מדכתיב] לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ובהמה לבדה אין שביתתה עליך אלא בעשה מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך ניחא ליה לאקשויי ממחמר דהוא איסור לאו ואע"ג דאסיקנ' דפטור מכלום משום דכתיב אתה דאיהו ניהו דמחייב בבהמתו לא מחייב היינו דלא לקי כדאמרי' מעיקרא לסברא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו שדעתם לומר שאין המלאכה שהוא עושה עם בהמתו חשובה מלאכה להתחייב עליה מלקות אלא כמלאכת עבדו ובנו שהוא מוזהר עליהן ואינו לוקה שאין מלקות אלא במעשה עצמו לא במעשה אחרים אבל ודאי איסור לאו יש בדבר כהרבה לאוין שיש בתורה שאין לוקין עליהן כגון לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה והכי איתא בהדיא ביבמות פ"ק דמחמר לאו גרידא הוא. וה"ר משה ז"ל כ' בפ"ב מהל' שבת שאם הוציא משא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה ואחז"ל שהלאו המפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הוא שלא יחרוש בה ולדבריו המחמר אחר בהמתו אין בו איסור אלא משום שביתת הבהמה ויבא כפשוטו מה שהקשו והלא מחמר ולא הקשו משביתת בהמתו שהכוונה במחמר הוא משום שביתת הבהמה בלא שיהי' הוא מחמר אחרי' שאף כשעושה בו הגוי מלאכה כדאי' בפ"ק דע"ז וז"ש שעל החורש נאמר בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך אינו כלום שהרי מפורש כאן שהלאו של לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך אין לוקין עליו והחורש בבהמה בשבת הוא חייב משום מלאכת עצמו ובשבת חייב סקיל' ובי"ט לוקה כמו ששנינו בפ' ואלו הן הלוקין יש חורש תלם א' וחייב עלי' משום ח' לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית וי"ט וכו' והוא ודאי לחיוב מלקות כמו שמוכיח שם באותו משנה ובגמ' שעליה. אלא שמכל מקום צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמות אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה היא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמ' הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלוי' ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר:

הא דאמר ר"א בר אהבה רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. הו"ל לאקשויי עלה אמאי לא תני לה במתני' אלא שלא רצו חכמים לגלותה כההיא דר' יצחק ואע"ג דלא אמרי' עליה בהדיא הכי חדא מכלל חברתה איתמר. אלא שקשה הדבר למה לא שנו את שתיהן כאחת מטלטלו פחות פחות מד"א או רץ בה עד שמגיע לביתו והנר' לרב מורי נר"ו דבמתני' דקתני כיסו לא שרי' הכי דדוקא בחבילה הוא דשרי' דאית לה הכירא דלאו אורחי' למירהט בחבילה אבל בכיס אורחי' ולית ליה הכירא ואפשר שנאמר דרב אדא בר אהבה אתא לאשמעינן תקנה בחביל' משום דלא אפשר בפחות פחות מד"א ואפשר לו שירוץ בו עד שיגיע לביתו אבל בכיס דמתני' א"צ לזה כיון דאפשר בטלטול פחות פחות מד"א אבל אם בא לרוץ בה רשאי שהרי ודאי שיש לו היתר אלא שאין דרכן של ב"א שיהיו רצים בדרכים ל"ש:

אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת וכו'. איכא דקשי' להו לרמב"ח אמאי לא תני לה גבי אבות מלאכות ואינה קושי' דמחמר לאו מלאכה בפ"ע היא שאינו חייב אלא על המלאכות שנישנו בפ' כלל גדול אלא שהוא חייב כשהוא עושה ע"י בהמתו כמו שהוא עושה ע"י עצמו אבל אב מלאכה אחר אין לנו אלא אלו שנישנו שם:

איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה. והלכך בשל דבריהם הוא, וכיון דלא אפשיטא יהיב למאן דבעי מינייהו. וקשיא לי דהא כיון דבגדול אסור וכדאמרינן בסמוך כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור, אם כן היכי יהיב ליה לתינוק דאף ע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו, למיספא ליה בידים אסור דקרינן ביה לא תאכלום לא תאכילום. ויש לומר דשאני הכא דאפילו בגדול ליכא אלא איסורא דרבנן ובשל דבריהם אפילו לכתחילה ספינן ליה, וכמו שכתבתי אני בפרק חרש ביבמות (קיג, ב) ובגיטין בפרק הניזקין (גיטין נה, א) בסייעתא דשמיא, ומכאן ראיה לדברי. ואף על גב דמשום דלא ליתי למיסרך אסור בכל מידי דקא עביד מחמת גדול וכדכתבינן התם, הכא במקום דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתי איהו למיעבד איסורא בידים שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא לדלמא אתי למיסרך. כך נראה לי.

והלא מחמר. הוא הדין דהוי ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה בחמור שאינו שלו ושאלה ושכירות לא קנו. מיהו למסקנא כיון דלא עבדא עקירה והנחה, ליכא נמי משום שביתת בהמתו דבגופו נמי פטור. הרמב"ן ז"ל.

כשהיא עומדת נוטלו הימנה. הרמב"ם ז"ל (פרק כ מהל' שבת ה"ו) פירשה (כשהוא) [כשהיא] רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה. ואינו נראה כן.

היתה חבילתו מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. והא דלא אמרינן הכי בכיס. כתב הרמב"ן ז"ל משום דבחבילה שהוא משוי כבד מידכר ולא אתי למיעבד עקירה והנחה, אבל בכיס שהוא דבר מועט וקל לא דכיר וחוששין דלמא נח ואתי למיעבד עקירה והנחה.

כשהיא מהלכת נותנו עליה והיא עומדת נוטלו ממנה. והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן, וכל שכן היא דאילו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא, דכתיב (ויקרא יא, מב) לא תאכלום קרינן ביה לא תאכילום, ואמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק, ולעיל (שבת קכא, א) נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובנך (שמות כ, ט).

כשהיא מהלכת נותנו עליה. כתב הרמב"ם (שם): ואסור לו להנהיגה אפילו בקול כ"ז שהכיס עליה, כדי שלא יהא מחמר בשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, שהרי כיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר, ועוד דהא אמרינן הכא דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה.

לא היו עמו נכרי וחמור ולא חרש שוטה וקטן יש עוד היתר אחר והוא שמוליכו פחות פחות מארבע אמות ואין מורין היתר זה לכל שלא יקלו בדבר ויבאו לידי העברת ארבע אמות ולמדת מ"מ שלא הותרה אלא במקום שאין נכרי וחמור ולדעתנו מציאה הואיל והתרנו ליתנה לנכרי אם אין נכרי מוליכה פחות פחות מארבע אמות הא כל שיש נכרי אסור וכן מציאה שלא הגיעה לידו הואיל ואסרנו ליתנה לנכרי אסור גם כן להוליכה במקום שאין נכרי וקל וחומר ומעתה ראוי לתמוה על גדולי המחברים שכתבו במציאה שלא הגיעה לידו שאסור ליתנה לנכרי אלא שיחשיך עליה או יוליכנה פחות פחות מארבע אמות וכבר נשאלו בה מצד חכמי הדורות והשיבו שלא חלקו בגמ' בין כיס למציאה אלא בנכרי וחמור שהרי לא נשנית עדיין הולכת פחות פחות מארבע אבל משנשנית הולכה זו הרי היא משמשת אף למציאה ובכיסו שהוא בהול אם תתירהו בהולכה זו יוליך אף בארבע אבל מציאה אסרוה בנכרי הואיל ואפשר להעמיד עצמו עליה והתירו בהולכה פחות פחות מארבע מפני שהיא בצנעה ובלא שום המיה וחכמי ספרד חלקו עליהם הרבה מסוגיית הגמ' ומפני שלא התירו דבר זה במציאה אלא בתפלין אלא שיש סעד לדבריהם ממה שאמרו בו ביום מחקו סאה כלומר שגזרו שלא להוליך פחות פחות מארבע אלא במקום שאין נכרי והיה להם להתירה יותר מנתינה לנכרי שמא אין לבו סמוך על הנכרי ויבא להביאה:

כל מה שהתירו בכיסו יראה לחכמי האחרונים דוקא למי שהחשיך לו בדרך וחששו בו שמא יקל לומר עדין שהות ביום אבל אם שכח בשבת והוציא כיסו לרה"ר לא התירו לו כלום ומה שאמרו בפרק נוטל פעם אחת שכחו ארנקי בסרטיא והניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה דוקא במחיצה של בני אדם אבל לא בהולכה מכאן למדו למי שבאו ליסטים בביתו שאין נוטל המעות מפניהם להטמינם אלא ליסטים בביתו כדליקה ושנינו מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות אבל בשביל הפסד מועט לבד לא ומ"מ רבותינו הצרפתים מתירין להטמין את הכיס בפני הליסטים או השוללים הבאים בביתו וכן נראה לי אף בשוכח ומוציא לדונה כמי שהחשיך לו שאם תאמר שזה פושע אף זה כן והרי לא באו עליה אלא מתוך שאדם בהול על ממונו ומה בין זה לזה ומה שהקשו בכאן מדליקה שלא התרנו לכבותה או אף לומר לגוי מטעם זה כבר כתבנו בפ' כתבי:

חמשה לא יתרומו החרש והשוטה והקטן ונכרי שתרם את של ישראל אפי' ברשות ישראל וישראל התורם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים וכל אחד מאלו אם תרם אין תרומתו תרומה כלל והרי הם חולין גמורים:

זה שהתרנו בכיסו על חמורו בחברו כיוצא בו אסור אע"פ שאין עקירה והנחה ע"י הנושא שכל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור וכל שבחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:

מי שהיתה חבילתו מונחת לו על כתפו מבערב וקדש עליו היום משעקר רגליו הרי זה רץ תחתיה עד שיגיע לביתו שהרי אין כאן עקירה ודוקא רץ שיהא לו היכר בדבר אבל אם היה הולך בנחת כיון שאין לו היכר אסור שמא יעמוד מעט ונמצא עושה עקירה והנחה ושמא תאמר והרי כשמגיע לביתו מיהא מתעכב ונמצא עוקר ומכניס מרה"ר לרה"י ודאי כך הוא אלא שזורקה כלאחר יד שלא בדרך זריקה כגון מכתפו ולאחוריו ויש לשאול וא"כ אף בכיסו נאמר כן שמא חבילה יש לו היכר במרוצתו אבל בכיס אין לו היכר ושמא ינוח ויעקור ויניח ועוד שהולכה פחות פחות מארבע נוחה מזו שאי אפשר לה לבוא לידי איסור תורה הואיל ונח תוך ד' אמות ובחבילה מצד שאי אפשר לו בהולכה פחות פחות מארבע שהרי טורח כמה פעמים והדבר כבד עליו התירו לו לרוץ ולהכניס וכן יש שואלים אף בכיסו בהולכה פחות פחות מארבע היאך לא שאלו מה יעשה בהכנסה ופירשוה גם כן בזריקה כלאחר יד ומ"מ בכיסו הואיל ולא הותרה אלא במקום שאין נכרי משנכנס לעיר אי אפשר שלא ימצא נכרי וימסור לו כיסו או הבהמה עם הכיס:

והא הו"ל מחמר פי' בלאו מחמר נמי אסור לו לאדם להניח בהמתו שתעשה מלאכה בשבת כדאמרי' בפ"ק דע"ז גבי אין מוכרין בהמה גסה לגוים גזירה משום שאלה ומשום שכירו' וכי מוגר לה לגוי לא קאי ישראל בהדה ואפ"ה מיתסר ואין לחלק בין משוי לשאר מלאכות כמו שסברתי לחלק במהדורא תנינא שהרי הוכחתי במהדורא תנינא דע"ז מההיא דבן בתירא מתיר בסוס שכך הוא המשוי כמו רחירשה ודישה וטחינה ומאי דאמרי' התם גבי נסיוני ושמעה ליה לקלי' ואזלא מחמתי' דמשמע דוקא משום דשמעא לי' לקלי' והו"ל מחמר הוא דאסור הא לא שמעה ליה לקלי' שפיר דמי ורב אחאי נמי דשרא על ידא דספסירא התם משום דלא ידיע' לי' לקלי' והילכך נמי דאמרי' והא הו"ל מחמר דמשמע טעמא דאיהו מחמר אחרי' אסור הא לא"ה שרי בוודאי דכולי האי מיירי כשמתחיל לעשות המלאכה מבע"י להטעינה והיא עושה מאלי' כל השבת דדוקא אם הוא מחמר אחרי' הוא אסור דנראה שמחמתו עושה הבהמה אבל אם אינו מחמר אחרי' שרי דומיא דכל המלאכות שמותר להתחילן עם השמש והן נגמרת מאליהן בשבת ומעשה בהמתו נמי כמלאכה הנעשית מאלי' דמי ולא אסר רחמנא מלאכת הבהמה אלא כשמטעינה בשבת או ששם עתה לחרוש ולדוש בשבת ומש"ה בעינן כשהתחיל מבע"י יהא מחמר והמשוי שהי' עושה חמורו בלא כיסו אע"ג דהוא מחמר אחריו דהא שמע' לי' לקלי' ואזלא מחמתי' כיון שלא הטעינה מבע"י ע"ד לילך בבשבת אלא לילך בחול וקידש עליו השבת מותר להניחה כדפרישית במה"ק נמצא דלא מיתסר במלאכת בהמתו אלא כי עביד בה מלאכה בשבת אם התחיל מבע"י ע"ד לעשות בשבת מחמר אחרי' בשבת:

גמרא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל מרה"ר לרה"י כו' נראה לפרש דר"ל דה"ל עקירה ברה"ר דקאי שם פורתא קודם שיבא לביתו שא"א להלך מהר שם להדיא והנחה ברה"י שמכניס החבילה ומניחה שם ומשני דזריק לה כלאחר יד דלא הוה עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ומיהו הנחה ודאי איכא כשעומד פורתא לפני הבית ואע"ג דהנחה בלא עקירה אסורה כדאמרי' פ"ק הכא משום הפסד חבילתו התירו לו ועי"ל דכשזורק לה כלאחר יד אפשר דמצי למעבד בלי שיעמוד שם פורתא מיהו לעיל גבי מחמר דמסיק כשהיתה עומדת נוטלה הימנה ודאי דלא קשה דמ"מ הא איכא הנחה מיד כשעומדת דבחמור שרי כה"ג כיון דליכא עקירה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה אך ק"ק דהך קושיא דפריך אמימרא דרב אדא הכא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל וה"ל עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ה"ל למפרך הכי לעיל אאוקימתא דרב אדא במתני' דהיאך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקמעייל כו' ויש ליישב דלעיל הוה ניחא ליה דאפשר כי מטי לביתיה נוטל הימנה וכשעקרה ליכנס לבית מניח עליה ולא הוי עקירה ברה"ר אלא הנחה בבית ובחמור כה"ג שרי לכתחלה כיון דבחבירו פטור אבל אסור ודו"ק:

תוס' בד"ה דחרש אתי כו' תימה א"כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלק"מ דמה"ט דקאמרי' לעיל דחרש ושוטה לשוטה יהיב ליה משום דשוטה לית ביה דעת כלל וחרש אית ליה דעת קלישתא הך סברא בקטן נמי עדיפא ליה דאית ליה דעת קלישתא ועוד דאתי נמי לכלל דעת גמורה ומ"ה לשוטה יהיב ליה ולא חיישינן לאתי לאחלופי בשוטה דהנך סברות דבקטן עדיפא ודו"ק:

לא רצו חכמים לגלותה משום כבוד גו'. מפורש בחידושי הלכות בסוף מס' עירובין ע"ש:

בו ביום מחקו כו'. עי' פירש"י וקשה למה אמרו כך בהך גזירה דנותן כיסו לנכרי טפי מבשאר י"ח דברים שגזרו שנזכרו בפ"ק גם לפי' התוס' כשגזרו י"ח דבר היתה חסירה גזירה זו שלנותן כיסו כו' ומלאה הסאה כו' עכ"ל הוא דחוק דמהיכא פסיקא להו שגזירת נותן כיסו כו' היתה באחרונה ונ"ל לפרש משום דבפ"ק דחשיב שם כל י"ח גזירות נקט הגזירה על דבר האיסור ופסול דע"ז יפול שפיר לשון גזירה להחמיר לאסור ולפסול דבר המותר והטהור מן התורה חוץ מבזו הגזירה דנותן כיסו לנכרי דנקטיה במילתייהו ההיתר כדאמרי' בהדיא פ"ק נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו ולפום ריהטא לא יפול בדבר המותר שום גזירה ומש"ה פליגי בה ר"א ור"י דר"א קאמר גדשו סאה דגזירת היתר נותן כיסו לנכרי היה בכלל הגזירה דאי לאו ההיתר דשרי ליתי כיסו כו' לא היה מתקיים איסורא דלא יוליכנו פחות פחות מד"א משום דאדם בהול על ממונו ומיהו הרוצה לקיים שניהם דהיינו דלא יוליכנו כו' ולא יתנהו גם לנכרי ויניחנו שם עד מ"ש תע"ב והיינו דמדמה ליה לסאה גדושה מלאה דלועין וקישואין דהניח מקום ריוח בסאה להחזיק גם החרדל אם ירצה ליתן שם כן הדבר הזה שגזרו לאסור פחות מד' אמות והניחו בו ריוח לנותן כיסו כו' מיהו אם ירצה להחזיק גם אותו ריוח גם שלא יתן כיסו לנכרי תע"ב ור"י פליג וקאמר דמחקו סאה דגזירת היתר נותן כיסו לנכרי היה בהחלט דצריך להציל כיסו וליתן לנכרי ולא יניחנו שם דשמא אח"כ יהיה לו דעת אחרת להציל כיסו ולא ימצא לו נכרי והיינו דמדמה ליה לעריבה מלאה דבש ולא הניח בו שום מקום ריוח להחזיק שום דבר אחר דאם נותן לתוכה רמונים הרי מקיאה הדבש כן הדבר הזה שאסרו פחות מד' אמות ולא הניחו שום ריוח לאסור נותן כיסו לנכרי דאם יחזיק לאסור גם בזה מקיאה ותיבטל איסורא דלא יוליכנו פחות מד"א משום דאדם בהול על ממונו ולא ימצא לו אח"כ נכרי כמ"ש לעיל ותו לא מידי ודו"ק היטב:

ברש"י ד"ה והיא מחזקת את החרדל שנופל החרדל וכו' כן צ"ל:

גמ' שוטה וקטן והתורם את כו' רמונים ואגוזים והיא מקיאה כו' ועל זדונו סקילה מכלל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואליבא צ"ל אליבא כו':

בד"ה וכבוד מלכים כו' להסתיר לכבוד כו'. נ"ב פי' אין להסתיר דברי תורה בעבור כבוד אדם עשיר אפי' מלך:

בד"ה בו ביום כו' אם יש שם נכרי אותו יום כו' כצ"ל:

בד"ה ורחמנא כו' סתם מלאכה העשויה ע"י כו' כצ"ל:

בד"ה כל שבגופו כו' ולא שריוה גבי כיס כצ"ל ואח"כ מה"ד מונחת לו על כו':

בד"ה חדא כו' וגו' עד דעביד כו' לא קא עביד מעשה אלא כו' כצ"ל והד"א:

גמרא והלא מחמר. עי' בר"ן דלכן ל"פ משביתת בהמתו משום דהוה מתרץ לו בבהמה שאינה שלו כו'. לע"ד א"צ לזה דאפי' בשלו תקנה להפקירה וכמ"ש התוס' לעיל (יח ב') ד"ה דמפקרא (ובתוי"ש שם) והביאם שם הר"ן בעצמו:

שם אר"א ב"א מניחו עליה כשהיא מהלכת. לכאורה לב"ע לעיל (סד"ה) ולפי ספיקו של ריב"א בתוס' שם עדיין אינו מועיל והרי"ף הביא להאי תקנתא והוא פסק כב"ע לפי הבנת הר"ן והרא"ש בדעתו ז"ל ועמש"כ לעיל (צד ב):

שם ועוד תנן המחלל את השבת בדבר שחייבין ע"ש חטאת חייבין ע"ז סקילה. כ"נ דצ"ל וכדלקמן ללישנא דרב זביד. וכהגהת הב"ח לקמן בריו"ח. ותיבות "חייבין ע"ז סקילה" הן תוספת מרבא לביאור המשנה. דמעיקרא חשיב שם בין הנסקלין המחלל את השבת. והדר תני ומפרש לכל חו"ח ואמר המחלל אה"ש שאמרתי הוא דוקא בדבר כו' ור"ל דאז חייבין ע"ז סקילה והוא שהוסיף רבא (וכה"ג הבאתי בשם הר"ש לעיל (יא ב) ע"ש) ומעתה לא נצטרך לומר שזהו ברייתא כאשר כתב הגרי"פ בהגהותיו:

רש"י ד"ה חדא. כדכתיב לעושה בשגגה. הן אמת דבמשנה בכריתות (ב סע"א) לענין לפטור מגדף מקרבן קאמר הכי. אבל הכא חזינן להדיא דאינו מסתפק בזה בלבד אלא קאמר הוקשה כה"ת כו'. כי לריו"ח בסנהדרין (ס"ה א) כה"ג הוה מעשה אפילו לרבנן. וכמו הנהיגה בקול דחייב לדידיה. (ולקמן אריו"ח גופיה הכי). ולשונו לקמן ברה"ע דילפינן מע"ז:

אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? מִשּׁוּם: (משלי כה, ב) "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר, וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר". יש להקשות למה הביא סוף הפסוק כְבֹד מְלָכִים דאינו צריך לענין? ונראה לי בס"ד דלא תקשי על רבי יצחק אם החכמים לא רצו לגלותה איך הוא גילה? לכך הביא כְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר 'מאן מלכים? רבנן!' וזה כבודן שתחקור על דבר שלהם כדי לפרשו ולבאר טעמו שלא יהיה סתום ותמוה בעיני השומעין, על כן ראה כאן רבי יצחק דתקנה זו של פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת היא פשוטה וישיג כל אדם זה בשכלו, וכיון דלאו אמרוה רבנן במשנה יחשוב שנעלמה מהם, והוא השיג מה שלא השיגו הם וזה חסרון גדול בכבודם, לכך הוצרך לפרש ולומר גם הם השיגו תקנה זו, והא דלא אמרו אותה במשנה משום דחשו פן יצא תקלה ממנה שיעביר ד' אמות ברשות הרבים, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ.

והלא מחמר. עיין ע"ז ט"ו ע"א בר"ן שם ענין מחמר ושביתת בהמתו. ולכאורה י"ל הא דלא פריך הכא משביתת בהמה די"ל מניח עליו מבע"י כפירש"י. אך מחמר קשי' דא"א שתלך כל היום בלי גערה ולמסקנא דכל פעם שעומדת מסיר טעונה מעלי' וי"ל אז צועק עליה וסגי' בכך עד שתחזור ותעמוד. ועיין רמב"ם:

תחומין ואליבא דר"ע. עיין מלחמות ה' סוף פ"ק דעירובין שזו אחת מהסוגי' שהקשה על הסוברים תחומין י"ב מיל דאורייתא אליבא דכ"ע. א"כ מ"ט לא אמר תחומין י"ב מיל אליבא דכ"ע. והנה יש לעיין בשמעתין דלא מתרץ קושי' ראשונה מקרא מה ע"ז דעביד מעשה וי"ל דאקרא י"ל דלמא ס"ל כר"ע דקרא אמגדף קאי ולא עביד מעשה עיין סנהדרין ס"ו אך עיקר קושי' מסתם מתני' ע"כ לא מפרש קרא כר"ע. ועל זה משני לעולם סתם מתני' נמי כר"ע ומחמר בקול חייב חטאת כמגדף והא דאיכא מידי דלא מחייב היינו דהא בדר"ע קיימינן בלא"ה ולק"מ קושי' מלחמות ה':

לא תצא לחולין. והויא תרומה לאסור לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת: שהוא ספק. אי דעת צלולתא היא אי לא ולר' יצחק ודאי לקטן יהיב ליה דלאו בר מצות הוא ולא לחרש דספק חייב במצות הוא: אליבא דרבנן. דאמרי לאו דעתא צילתא היא ולענין מצות הרי הוא כקטן: ותורם את שאינו שלו. בלא רשות דכתיב (דברים יד) תבואת זרעך וחרש שוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו שיש לו לב להתנדב בהש''ס ירושלמי: אפילו ברשות. דשליחות מהיכא אתרבי מכן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית: עוד אחרת היתה. תקנה לכיס להצילו: ואמאי לא רצו לגלותה. להעלים דברי תורה: כבוד אלהים הסתר דבר. מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים: וכבוד מלכים חקור דבר. אין להסתיר לכבוד עושר אדם וחשיבותו אלא שב ותחקרהו: בו ביום גדשו סאה. ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו י''ח דבר וזו אחת מהן היתה כדאמרינן בפ''ק (דף יז:) נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מד''א אם יש שם נכרי אותו יום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל: מחקו סאה. במדה מחוקה מדדו בו ביום שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם ומתוך כך עוברין על דברי תורה נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבא לידי מחק מרוב גודשה: והיא מחזקת. את החרדל שנופל החרדל בין הקישואין אף כאן יפה תקנו והוסיפו דבר המתקיים: והיא מקיאה. את הדבש שהיה בה ראשון אף אלו ע''י גזירתם גרמו לעבור דשמא לא יאמין את הנכרי והם לא התירו להוליכו פחות פחות מארבע ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאיתויי ד' אמות: והלא מחמר. מנהיג חמור טעונה קרוי מחמר: ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם זו היא שהיא טעונה והוא מחמר: מניחו עליה כשהיא מהלכת. לאחר שנעקרה ללכת דלאו עקירה היא כדאמר בפ''ק (דף ג.) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כי האי גוונא כאן מותר דהכא נמי מלאכה כתיב והא לאו מלאכה היא: וקאתי למיעבד עקירה והנחה. כשחוזרת ונעקרת ללכת אחר הטלת מים או גללים: נוטלו הימנה. ולאחר שתחזור ותעקור רגל יניחנו: אי הכי אפילו על חברו. יכול לעשות כן כיון דלאו איסורא דאורייתא היא גבי כיס שרי: כל שבגופו חייב חטאת. כי עביד ליה איהו כוליה כגון מעביר ד' אמות ברה''ר אפי' עקרו מן הארץ דרך הליכתו חייב דהא איכא עקירת חפץ בידים ולא בעינן עמידה אלא בטעון ועומד מבעוד יום או כשהטעינו חבירו דלא עקר ליה להאי חפץ אבל הכא הא עקר ליה הלכך כי עביד ליה חבריה הוי ליה שנים שעשאוה ואסור מדרבנן ולא שריוה גבי כיס: מונחת לו על כתיפו. מבעו''י וקדש עליו היום: רץ תחתיה. וכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה לאיסור: קלי קלי. מעט מעט כלומר בנחת: למיעבד עקירה והנחה. כלומר דזימנין דקאי ולאו אדעתיה אבל רץ היכרא איכא: כלאחר יד. שלא כדרך זריקה כגון מכתיפיו ולאחוריו: בשוגג. במלאכה שהוא עושה לבדו: אף בהמתו. אף מלאכה שעושה על ידי בהמתו דהיינו מחמר אחר חמור טעונה: חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו' עד דעביד מעשה בגופיה. כדכתיב לעושה בשגגה והכא לא קא עביד מלאכה אלא דבור בעלמא שמנהיג בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן: ועוד. דקאמרת נמי במזיד חייב סקילה קשיא דתנן בסנהדרין (דף נג.) גבי נסקלים המחלל את השבת נסקל אם חללו בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה: מכלל דאיכא. חילול דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה: ואליבא דר''ע. דאמר דאורייתא נינהו והוי מחלל ומיהו אין חייבין לא על שגגתו חטאת כו': אליבא דר' יוסי. דאמר בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) הבערה ללאו יצאת:
כי תבעי לך אליבא דרבנן. הכא משמע דהלכה כרבנן ובמסכת יבמות פרק חרש (דף קיג.) משמע דהלכה כר''א דסבירא ליה לרב חייא בר אשי (ומר) שמואל כוותיה. מ''ר: דחרש אתי לאיחלופי בגדול פקח. תימה א''כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא אמרינן אתא לאיחלופי בגדול פקח: בו ביום גדשו סאה כו'. נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת. ה''נ כשגזרו י''ח דבר היתה חסרה גזירה זו של נותן כיסו לנכרי עד שגזרו עליה ומלאו הסאה לגמרי כמו שנתנו חרדל לתוכה: ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה כו' נותן לתוכה אגוזים ורמונים והיא מקיאה. כמו כן קודם שגזרו על נתינת כיס לנכרי היו מותרין להוליכו פחות פחות מד' אמות מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות כעריבה שהיתה מקיאה עד שהסירו האגוזים והרמונים ואחר שהסירו האגוזים והרמונים שוב לא הקיאה יותר כך כשגזרו ליתן כיסו לנכרי אסרו נמי להוליך פחות פחות מד' אמות והשתא ר''א ורבי יהושע שניהם לשבח ולא כפירוש הקונטרס דפירש דרבי יהושע דאמר שלא עשו היטב שהרבו לגזור יותר מדאי דלא משמע הכי בירושלמי בפ''ק דמכילתין דאמר התם אמר ליה ר''א אלו היתה חסרה ומלאה יאות חבית שהיא מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת א''ל ר' יהושע אלו היתה מליאה וחסרוה יאות חבית שהיא מלאה שמן כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת השמן. מ''ר: . ואדרבה נ''ל שהירו' קשה לו דלא שייך למימר גבי מים כמו שמפר''י גבי נותן לתוכה אגוזים ורמונים: סוף סוף כי מטי לביתיה א''א דלא קאי וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. תימה כדשרינן להוליכו פחות פחות מד' אמות תקשי ליה נמי הכי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד