אין מדובר אלא על הקפה ברגל בלא שיהא היין בידו, וכשמגיע לקרן מערבית דרומית נותנים לו את היין. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן], דקתני [ששנה]: נותנין לו יין לנסך, ולא קתני [שנה]: אומר לו "נסך", שמע מינה [למד מכאן] שעד אותה שעה אינו מחזיק את היין בידו.

א ובענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל העולין למזבח עולין דרך ימין הכבש ויורדין דרך שמאל של הכבש, עולין דרך מזרח ויורדין דרך מערב, חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו ניסוך היין והמים ועולת העוף, הנעשים בקרן דרומית מערבית, שעולים דרך מערב ויורדין דרך מערב, עולין דרך ימין ויורדין דרך ימין.

ותוהים: וכי העולים דרך מערב עולים דרך ימין? הלא כאשר עולה בכבש מדרום, דרך מערב דרך שמאל הוא! אמר רבינא, תני [שנה] ותקן: שמאל. רבא אמר: מאי [מה פירוש] ימין? ימין של מזבח שחזיתו של המזבח פונה לדרום, ולפיכך צד מערב הריהו ימין שלו. ולפי זה מאי [מה פירוש] שמאל ששנינו בתחילת הברייתא, שהיורד מן המזבח יורד דרך שמאל? שמאל דגברא [של האיש] העומד מול המזבח.

ומקשים: וניתני [ונשנה] או אידי ואידי [זה וזה], בתחילת הברייתא ובסופה, לפי פניו של המזבח, או אידי ואידי דגברא [זה וזה, לפי כיוון עלייתו השל איש]! וכיצד משתמש בשני מובנים שונים באותה ברייתא? ואומרים: אכן, קשיא [קשה].

ב משנה חטאת העוף כיצד היה נעשית? (עלה לכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית). היה מולק חותך בציפורן אגודלו את ראשה ממול ערפה כלומר, מאחורי צווארה, ואינו מבדיל (מפריד) את הראש מן הגוף, וכשהוא אוחז מזה מדמה על קיר המזבח. שירי הדם היה מתמצה על היסוד. ואין למזבח אלא דמה, וכולה נאכלת לכהנים.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: "והזה מדם החטאת על קיר המזבח" (ויקרא ה, ט) — מגוף החטאת כלומר, לא מתוך כלי, ולא באצבע, אלא מגוף העוף עצמו. הא [הרי] כיצד? אוחז בראש ובגוף של העוף ומזה מן הדם על קיר המזבח. והוצרך לומר "קיר המזבח", להדגיש: ולא על קיר הכבש ולא על קיר היכל ולא על קיר אולם. ואיזה קיר של המזבח? זה קיר התחתון של המזבח, מחוט הסיקרא ולמטה.

ושואלים: או אינו אלא קיר העליון? ולכאורה דין [קל וחומר] הוא: ומה בהמה שזריקת דם עולתה למטה מחוט הסיקרא, בכל זאת הזאת דם חטאתה למעלה על קרנות המזבח, עוף שעולתו למעלה אינו דין שחטאתו למעלה?

תלמוד לומר בחטאת העוף: "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה, ט), ומכאן יש ללמוד שמזה על קיר שהשירין שלו מתמצים ויורדים ליסוד, ואיזה? זה קיר התחתון, שהרי רובו של הקיר העליון מצוי מעל לסובב.

ושואלים: ונעביד מעילאי [ושנעשה הזאה מלמעלה] לפי הסברה שאמרנו, והדר נעביד מתתאי [ואחר כך נעשה מיצוי מלמטה], ונקיים את האמור בכתוב! אמר רבא: מי כתיב [האם נאמר] ימצה? ימצה כתיב [נאמר], דממילא (שמעצמו) משמע שהדם מתמצה מן הקיר, ויורד אל היסוד, וזה יכול להעשות רק כשממצה את הדם בחציו התחתון של המזבח, מתחת הסובב.

ד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כיצד מולקין חטאת העוף? מחזיק את העוף מגבו, לרוחב כף ידו, כשאוחז גפיו (כנפיו) בשתי אצבעות בין האצבע והאמה, ושתי רגלים בשתי אצבעות בין הקמיצה והזרת, וראשה נמצא בין האצבע לאגודל, ומכניס אגודלו מתחת לצווארה, ומותח צוארה על רוחב גודלו ומולקה בציפורנו מן העורף.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: ציפרא מלבר [הצפור מחוץ], כלומר, לא כמו שאמרנו, שגוף הציפור נמצא בתוך ידו, אלא על גב ידו לרוחבה, וגבה מופנה אליו, כאשר הוא אוחז גפיו בשתי אצבעות קמיצה וזרת ושני רגלים בשתי אצבעות אצבע ואמה, ובאמצעות אגודלו הוא מכופף את ראשה לתוך כף ידו מותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק. וזו עבודה קשה שבמקדש להחזיק את הגוף כולו ואת צוארו במקום הנכון ולמלוק.

ותוהים: זו היא ותו לא [ולא עוד]? והאיכא [והרי יש]: קמיצה של קומץ המנחה וחפינה של הקטורת ביום הכיפורים, שגם הן עבודות קשות שבמקדש! אלא אימא [אמור]: זו עבודה קשה, אחת מעבודות קשות שבמקדש.

ה משנה עולת העוף כיצד נעשית? עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל לגמרי את הראש מן הגוף, ומיצה (תוך כדי סחיטה) את דמה על קיר המזבח; נטל את הראש והקיף (הצמיד) בית מליקתו (המקום בו נמלק, הצואר) למזבח כדי שיתמצה הדם ממנו, ספגו את הדם שבו במלח שמניח שם וזרקו על גבי האשים (האש שעל המזבח)

בא לו לגוף, והסיר את המוראה (הזפק) ואת הנוצה שעליה, ואת בני המעיים היוצאין עמם והשליכן לבית הדשן. שיסע את העוף לאורכו, ולא הבדיל לא הפריד לגמרי שני חלקי העוף המשוסעים, ואם הבדיל — כשר. סופגו במלח וזרקו על גבי האשים.

לא הסיר המוראה ולא הנוצה ואת בני מעיים היוצאין עמם, ולא ספגו במלח, כל דבר ששינה בה מאחר שמיצה את דמה — כשירה. הבדיל את הראש מן הגוף בחטאת ולא הבדיל בעולה — בשניהם פסול. מיצה בעולת העוף את דם הראש ולא מיצה דם הגוף — פסולה, אבל מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש — כשירה. ומעתה דנים בפסולי מחשבה שבקרבנות העוף.

חטאת העוף שמלקה שלא לשמה, מיצה דמה שלא לשמה, או שעשה זאת לשמה ואחר כך שלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה — פסול, כשאר החטאות הנפסלות כשנעשות שלא לשמה (ראה לעיל זבחים יד,א). עולת העוף שעשאה שלא לשמה — כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה.

אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף, שמלקן ושמיצה את דמן לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, אם עשה זאת במחשבה לעשות זאת חוץ למקומו, כלומר, חוץ לעזרה — פסול ואין בו כרת, ואם חישב שיעשה חוץ לזמנו למחרת — פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב המתיר (הדם, שמתיר את הבשר להקטרה או לאכילה) כמצותו, שרק אז חל עליו דין פיגול.

כיצד קרב המתיר כמצותו? מלק בשתיקה (שלא במחשבת פסול) ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק במחשבת חוץ לזמנו ומיצה הדם בשתיקה, או שמלק ומיצה הדם חוץ לזמנו — זהו שקרב המתיר

כמצותו. כיצד לא קרב המתיר כמצותו? מלק במחשבת חוץ למקומו ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה הדם חוץ למקומו, או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו;