"בני קטורה", לומר שכשם שבני קטורה היו אמנם בני אברהם אבל אינם כיצחק ויעקב, כך הם, תלמידיו הם, אבל אינם כאביי. אגב שהוזכר ביטוי זה מסופר, בני אחתיה [אחותו] של ר' טרפון הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] ר' טרפון, ולא אמרו דבר. פתח ואמר, על מנת לעודדם לומר דבר כלשהו: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני", אמרי ליה [אמרו לו]: "קטורה" כתיב [נאמר]! קרי [היה קורא] עליהם בלגלוג: בני קטורה, שרק דבר זה ידעו לומר.

א אמר אביי בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: גזירין שעשה משה לקיים את המצוה של שריפת עצים על המזבח, אורכן אמה ורוחבן אמה, ועוביין היה כמחק מעין מקל שטוח שמשתמשים בו למחוק גודש של מידת סאה.

אמר ר' ירמיה: האורך והרוחב של הגזירים נמדדו באמה גדומה (חסירה) פחות ממידת אמה. אמר רב יוסף, ולאו היינו דתניא [והאם אין זה מה ששנינו בברייתא]: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, ח), לומר שלא יהו עצים יוצאין מן המזבח כלום? והואיל ומקום המערכה של מזבח משה היה אמה על אמה, נמצא שכן היתה מידתם.

ב תנן התם [שנינו שם] במסכת מדות: כבש היה לדרומה של מזבח, אורך שלשים ושתים אמה על רוחב שש עשרה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שהכבש הוא בדרום? אמר רב הונא, אמר קרא [הכתוב]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא), שיהא ירך המזבח, כלומר רגלו, קצהו, בצפון, וממילא נמצאים פניו החלק הקדמי, דרכו עולים למזבח בדרום.

ושואלים, אימא [אמור]: גם ירך בצפון וגם פניו בצפון! אמר רבא: רמי גברא אאפיה [מוטל איש על פניו] כלומר, הדימוי של המזבח (פנים וירך) הוא כאדם שוכב, שראשו בצד דרום ורגלו בצד צפון. אמר ליה [לו] אביי: אדרבה, תריץ ואותיב גברא [יישר, הקם והושב את האיש], שאתה יכול לומר שהיה המזבח נראה כאדם היושב, שפניו ורגליו הם באותו כיוון!

אמר ליה [לו] רבא: "רבוע" כתיב [נאמר], וכוונתו כעין רביצה, שכיבה, שהאותיות ע' וצ' מתחלפות. הקשה לו: והא מיבעי ליה דמרבע רבועי [והרי צריך לו להיכתב "רבוע" ללמד שיהיה מרובע]! השיב לו רבא: מי כתיב [האם נאמר] "מרובע"? הקשה לו אביי: להיפך, וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שהכוונה היא לרובץ, מי כתיב [האם נאמר] "רבוץ"? אמר ליה [לו]: לכן "רבוע" כתיב [נאמר], דמשמע הכי ומשמע הכי [שמשמעו כך ומשמעו כך], גם כרבוץ וגם מרובע.

ומוסיפים: והתנא מייתי לה מהכא [ומביא לומד את הדברים האלה מכאן], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר לגבי המזבח "ומעלתהו פנות קדים" (יחזקאל מג, יז), ללמד כי כל פינות (פניות) שאתה פונה כשאתה עולה על המזבח לא יהו אלא דרך ימין למזרח ("קדים"), ורק אם הכבש בדרום פונה הכהן משם ימינה לצד מזרח.

ושואלים: והרי בכתוב זה נזכרה רק פניה למזרח ("פנות קדים") אבל לא פניה לימין, ואימא [ואמור]: נעשה את הכבש בצפון, ויפנה לשמאל למזרח! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] שיפנה לשמאל, דתני [ששנה] רמי בר (יחזקיה): ים (הכיור הגדול) שעשה שלמה נאמר בו: "עמד על שנים עשר (עמודים) בקר שלשה פנים צפונה ושלשה פנים ימה ושלשה פנים נגבה ושלשה פנים מזרחה" (דברי הימים ב ד, ד), ומן התיאור הזה: צפון, מערב, דרום, מזרח, יש ללמוד שכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, וכפי שהוכחנו מן הכתוב "ומעלותיה פנות קדים" הכוונה היא שפונה למזרח.

ומקשים: ההוא מיבעי ליה לגופיה [אותו כתוב, בענין הים שעשה שלמה, נצרך לו לגופו] ללמד כמה עמודים היו וכיצד עמדו! ומשיבים: אם כן, החזרה על "פנים" "פנים" למה לי? ללמד מכאן שכך היא הדרך שצריך לפנות בה.

ג שאל ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי, אומר היה ר' שמעון בן יוחי: אויר (חלל מסויים) יש בין כבש למזבח? אמר לו: ואתה אי (אין) אתה אומר כן שיש חלל? והלא כבר נאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), וההשוואה הזו מלמדת: מה דם ניתן בזריקה כשהכהן עומד בצד המזבח (ראה ויקרא א, ה) ולא עליו, אף בשר העולה מוקרב בזריקה, והואיל ואין הכהן יכול לעמוד על רצפת העזרה ומשם לזרוק את האיברים למערכה, וצריך לעלות על הכבש לשם כך — צריך שיהא הכבש מופרד מן המזבח.

אמר לו: אם כדי לזרוק את הבשר — אין צורך שיהא הכבש נפרד מן המזבח, שאני אומר: אפשר שיהא הכהן עומד על המזבח עצמו, בצד מערכה עליה נשרפים חלקי הקרבן, וזורק.

אמר לו: כשהוא זורק את הבשר, האם למערכה הדלוקה הוא זורק לעצים הבוערים בלב המערכה, או למערכה שאינה דלוקה הוא זורק? הוי אומר: למערכה דלוקה הוא זורק, ולא בסמוך אליו. ואם כן אין צורך להקיש בשר לדם כדי ללמד דבר זה, כי התם [שם] אינו זורק אלא משום שלא אפשר אחרת! אלא ודאי בא ההיקש, שהוא מיותר לכאורה, ללמדנו שצריך שיהא הפסק בין הכהן העומד על הכבש לבין המזבח.

רב פפא אמר: כך צריך להבין היקש זה של בשר לדם: כי [כמו] דם, מה דם אויר קרקע מפסיקו, אף בשר אויר קרקע מפסיקו.

ד אמר רב יהודה: שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש הגדול, שבהן פונים הכהנים ליסוד ולסובב, ומובדלין מן המזבח מלא נימא (חוט), משום שנאמר לגבי המזבח: "סביב" (ויקרא א, ה) כלומר, שאפשר יהיה לסובב את המזבח מכל צד, ואינו מחובר לדבר אחר. ור' אבהו אמר טעם אחר: נאמר במזבח "רבוע" (שמות כז, א), ואם היו הכבשים מחוברים אליו, שוב לא היתה צורתו צורת רבוע.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [וצריך היה לכתוב] "סביב" ואיצטריך למכתב [וצריך היה לכתוב] "רבוע", דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "סביב", הוה אמינא דעגיל מעגל [הייתי אומר שהוא מעוגל], כתב רחמנא [כתבה התורה] "רבוע". ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "רבוע", הוה אמינא דאריך וקטין [הייתי אומר שהוא ארוך וצר], כתב רחמנא [כתבה התורה] "סביב", שיהיה אורכו ורחבו שווים מכל הצדדים.

ה תנן התם [שנינו שם] במסכת מדות, בתיאור רוחב העזרה מצפון לדרום: הכבש והמזבח ששים ושתים אמה הם. ותוהים: הני [אלה] ששים ושתים? הלוא שיתין [ששים] וארבעה אמות הוו [הם], שהרי המזבח הוא שלושים ושתים אמות, וכך אורך הכבש, כפי ששנינו במשנה אחרת שם! ומשיבים: הרי זה כפי ששנינו בברייתא: נמצא הכבש פורח מצוי באויר באורך אמה על יסוד ובאורך אמה על סובב, שהכבש נמשך ועולה על האמות האלה, ולכן כאשר מודדים את אורך הכבש והמזבח ביחד, כמה תופסים הם בשטח העזרה — אין זה אלא ששים ושתים אמה.