שבת קנב ע"א

דף קנב - א

דמעות של עשן, ושל בכי, ודמעות שבאות מתוך יסורין  של בית הכסא - רעות הן.

ודמעות של סם, ושל שחוק, ושל ריח פירות חריפים [כגון ריח החרדל] - יפות הן.

כתיב התם בהמשך הפרשה, "ביום שיזועו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, ובטלו הטוחנות כי מעטו, וחשכו הרואות בארובות".

"ביום שיזועו שומרי הבית" - אלו הכסלים והצלעות, ששומרים את הלב ובני המעיים של האדם. שבימי הזקנה הם זעים ומרתיתים.

"והתעותו אנשי החיל" - אלו שוקים. שהגוף נשען עליהם.

"ובטלו הטוחנות" - אלו השינים.

"וחשכו הרואות בארובות" - אלו העינים. שכל זה יארע לאדם לעת זקנתו.

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן [מקום הויכוח שבין ישראל לצדוקים ובייתוסים]?

אמר ליה: טור תלג [ההר, כלומר ראשי, הלבין כשלג]. וסחרוניה גלידיה [סביבות ההר נתמלאו קרח. כלומר, שפמי וזקני הלבינו גם הם]. כלבוהי לא נבחין [קולי שוב אינו נשמע]. טחנוהי לא טחנין [שיני שוב אינן טוחנות]. וכיון שזקנתי כבר אין יפה כוחי בויכוחים.

בי רב אמרי בימי זקנותם: אדלא אבידנא בחישנא. כלומר, הריני מחפש אבידה שלא אבדה ממני. שאני הולך שחוח ומתנענע, ונראה כמי שמחפש אבידה שנאבדה ממנו.

תניא: רבי יוסי בר קיסמא אומר: טבא תרי מתלת. שבימי הבחרות הולך אדם על שתי רגליו. והן טובות משלש רגלים שמהלך בהן בימי זקנותו, דהיינו שתי רגליו ומקלו.

וווי לה חדא, דאזלא ולא אתיא שוב;.

ומאי היא שהולכת ואינה חוזרת?

אמר רב חסדא: ינקותא [ילדות].

כי אתא רב דימי, אמר: ינקותא משולה לכלילא דוורדא [חופה של ורדים]. וסבותא [זקנה] משולה לכלילא דחילפא [מין קמשונים]. שהורד הוא דבר חשוב, אבל אינו מתקיים הרבה זמן. וכן היא הילדות. והקמשון אינו חשוב, אבל מתקיים הוא למשך זמן רב. וכן היא הזקנה [מהרש"א].

תנא משמיה דרבי מאיר: דוק בככי, ותשכח בניגרי. שאם תדוך ותטחן אוכל בשיניך ותאכל הרבה, יתגלה כח האכילה בפסיעותיך. שעל ידי האכילה תתחזק ביותר.

שנאמר "ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו".

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [חריף], שרי שקיך [פתח פיך] ועייל [אכול] לחמך. משום דעד ארבעין שנין, מיכלא מעלי לאדם. מכאן ואילך, לאחר מלאת לו ארבעים, משתי מעלי ליה ^[1].

אמר ליה ההוא גוזאה [סריס] שהיה צדוקי, לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא [למקום הקרח] כמה מהלך הוי? ונתכוין להקניט את רבי יהושע על קרחתו.

אמר ליה רבי יהושע בן קרחה והשיבו: כמו המהלך דאיכא מהכא לגוזניא. שחזר והקניטו על סריסותו. ד"גוזניא" לשון סריסות היא.

ועוד אמר ליה אותו צדוקי: ברחא [עז] נמכרת בארבעה. ונתכוין להקניטו על קרחתו. ולכך הזכיר לו עז שהיא קרחת ואין לה צמר כלרחלות.

אמר ליה: עיקרא שליפא [שה שביציו עקורים] נמכרים בתמניא. והקניטו שוב על סריסותו.

חזייה הצדוקי לרבי יהושע בן קרחה, דלא סיים מסאניה [לא נעל מנעליו].

לעג לו הצדוקי ואמר ליה: דרוכב על סוס, הרי הוא מלך. ודרוכב על חמור, הרי הוא בן חורין. ואיניש דמנעלי ברגלוהי, בר איניש סתם הוא. ומי דלית ליה לא הא ולא הא, ואף מנעלים אין לו, אין הוא במדרגת אדם כלל. ודחפיר וקביר [מת הקבור בארץ] טב מיניה.

אמר ליה רבי יהושע בן קרחה: גוזא גוזא [סריס סריס], תלת מילי אמרת לי. ותלת מילי אשיב לך, ושמעת.

הדרת פנים - זה זקן.

שמחת לב - זו אשה.

נחלת ה' - אלו בנים. כדכתיב "הנה נחלת ה' בנים, שכר פרי הבטן".

ברוך המקום שסירסך, שעל ידי כך מנעך מכולם.

אמר ליה הצדוקי: אתה קרחא [הקרח], מצויינא [לשון מריבה]? האם במריבה באת עמדי?

אמר ליה רבי יהושע בן קרחה: האם אתה עיקרא שליפא [סריס] באת להקניטני ולומר לי תוכחה?

אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי את אבותיך? ומשום ענוה הפך רבי את לשונו. ונתכוין לשאול, מפני מה לא הקבלת אתה את פני ברגל.

אמר ליה רבי שמעון בן חלפתא: סלעים שהיו קטנים, נעשו גבוהים. קרובים נעשו רחוקים. שזקנתי ואין בי כח לבוא אצלך. ומקום שהיה נחשב אצלי לקרוב, נדמה לי עתה כרחוק. ומשתים רגלים שהייתי מהלך בהן, נעשו שלש רגליים. שצריך אני משענת בנוסף על שתי רגלי. ומשים שלום בבית [אבר התשמיש] בטל מכוחו.

ושוב הדר למידרש מקראות קהלת האמורים בענין הזקנה.

כתיב "וסגרו דלתים בשוק, בשפל קול הטחנה, ויקום לקול הצפור, וישחו כל בנות השיר".

"וסגרו דלתים בשוק" - אלו נקביו של אדם שנסגרים "בשפל קול הטחנה" - בשביל הקוקרקבן ששוב אינו טוחן את האוכל כראוי.

"ויקום לקול הצפור" - שכשהאדם זקן, אפילו צפור בציוצה מנערתו משנתו.

"וישחו כל בנות השיר" - שאפילו קול שרים ושרות, דומות עליו כשוחה [כשיחה] בעלמא. משום שאזני הזקנים כבדות.

ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד: "בן שמנים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע"? מכאן שדעותן [דעותיהן] של זקנים משתנות.

ועוד קאמר ליה לדוד: "אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה"? מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות [מתבקעות].

ועוד קאמר: "אם אשמע עוד בקול שרים ושרות"? מכאן שאזניהן של זקנים מתכבדות, ומתקלקלת שמיעתן.

אמר רב: ברזילי הגלעדי, שקרא [שקרן] הוה. לפי שאין הזקנה סיבה לכך שלא יוכל לטעום מאכל ומשתה. דהא ההיא אמתא דהויא בי רבי, דהיתה בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא.

אמר רבא: ברזילי הגלעדי, שטוף בזמה הוה. ומשום כך אמר את מה שאמר. לפי שכל השטוף בזמה, זקנה קופצת עליו.

תניא: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין, חכמה נתוספת בהם. שנאמר "בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה". ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין, טפשות נתוספת בהן. שנאמר "מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח".

עוד כתיב התם: "גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך, וינאץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האביונה, כי הולך האדם לבית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים".

"גם מגבוה ייראו" - שבימי זקנותו של אדם, אפילו גבשושית קטנה שבדרכים דומה עליו כהרי הרים, והוא ירא ממנה.

"וחתחתים בדרך" - שבשעה שמהלך בדרך, נעשה לבו "תוהים". שמפחד לבו מכל דבר.

"וינאץ [וינץ] השקד" - זו קליבוסת. שהיא העצם שהירך תקועה בה. ולעת זקנה בולטת העצם ההיא ויוצאת, כמו נץ האילן שהוא בולט.

"ויסתבל החגב" - אלו עגבות. שדומין עליו עגבותיו כסבל של משא כבד.

"ותפר האביונה" - זו חמדה. שמתבטלת אז התאוה וחמדת התשמיש.

רב כהנא הוה פסיק סידרא [מסדר פרשיות הפסוקים] קמיה דרב. כי מטא להאי קרא ד"ותפר האביונה", נגיד רב ואתנח [נאנח].

אמר רב כהנא: מדאתנח רב, שמע מינה, בטל ליה חמדיה [תאותו] דרב.

אמר רב כהנא: מאי דכתיב "כי הוא אמר ויהי" - זו היא אשה. שאם לא גזירת הקדוש ברוך הוא, לא היתה ראויה להתאוות לה. לפי שהיא כחמת המליאה מיאוס.

"הוא צוה ויעמוד" - אלו בנים.

תנא: אשה היא חמת מלאה צואה, ופיה מלא דם. ועל אף כן, הכל רצים אחריה.

מאי דכתיב התם: "כי הולך אדם אל בית עולמו" - אמר רבי יצחק: מלמד, שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשנכנסים כולם בשער אחד נכנסים, כשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו.. דמדלא כתיב "אל בית עולם" אלא "בית עולמו", שמע מינה דלכל אחד ואחד יש מדור לעצמו.

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב "כי הילדות והשחרות הבל" - מלמד שדברים שאדם עושה בילדותו, הרי הם משחירים את פניו לעת זקנתו. שריבוי התשמיש שבימי נעוריו, מתיש את כוחו לעת זקנה.

ואמר רבי יצחק: קשה רימה למת, כמחט בבשר החי ^[2] . שנאמר "אך בשרו עליו יכאב".

אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה ימים שלאחר מותו. שנאמר "ונפשו עליו תאבל". ואבל הוא שבעת ימים. כדכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים".

אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין [קרובים שיתאבלו עליו, ויקבלו עליו תנחומין], הולכין י' בני אדם, ויושבים במקומו שמת שם, ומקבלים עליו תנחומים.

ההוא דשכיב בשבבותיה [בשכנותו] דרב יהודה, ולא היו לו מנחמין.

אמר ליה סלעים נעשין גבוהים כמו שנאמר אח"כ שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים ושאר הענין פירשוהו במקצת ההגדה וכך אמרו רחוקים נעשו קרובים אילין עיניא דחוון חמיאן מרחוק אף מקרוב ליתנון חמאן קרובים נעשו רחוקים אילין אודניא דהוון שמעין בחד זמן כדו אף במאה זימנין ליתנון שמעין ב' נעשו ג' חוטרא ותרין ריגליא משים שלום בבית בטל זו תאוה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו אלו ואלו נמסרין לדומה הללו יש להן מנוח והללו אין להן מנוח.

דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת לפי שבטל מן המצות והיינו דא"ר יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

א"ל קיסר לר' יהושע מ"ט לא אתית לבי אבידן. פי' בי אבידן בית שמתקבצין שם החכמים ונושאין ונותנין בדיני כל אומה ולשון השיבו ר' יהושע טור תלג סחרנוהי גלידין כלבוהי לא נבחין טחנוהי לא טחנן בבי רב אמרי (או לא או דן פי' בו) [אדלא אבדן בחשנא] ופירושו ההר כסהו שלג ודומה האדם להר כלומר ראשו כיסתו השיבה. וסביבותיה שהן הלחיים נעשו גלידין והוא הקרח שנקרא גליד. והגרון והלשון אינן מרימין קול. ככי שהן השניים אינן טוחנין המאכל. אדלא אבדן בחשנא. כלומר הזקן שאינו מביט מה שבפניו מתיירא שמא יכה ראשו באבן או בכיוצא בה וממשש בידו ונראה כאלו ממשש בדבר שאבד לו וזהו כמין משל ממשש הזקן מה שלא אבד.

טבי תרי מתלת. פי' יותר הוא טוב המהלך על ב' רגליו מן הזקן שצריך משען כגון מקל או שבט להישען עליו והוא כמו רגל שלישי. חבל על דאזלא ולא אתיא. פי' הבחרות הולכת כשמזקין האדם ואינה חוזרת אליו. ינקותא כלילא. דוורדי הבחרות כתר של וורד ריחו נודף ושל זקנה כתר של חילף שריחו מאוס. דוק בככי ותשכח בנגרי. טחון בככי בשניים כלומר אכול כדי שיהיה לך כח להלך ברגליך. א"ל ההוא גאזא חתוך (הערוה) [הביצים] והוא סריס א"ל ר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחוניא כמה. ביקש להודיעו שהוא קרח והן ביר לו דברים כמלעיג והשיבו ר' יהושע כמו הכא לגזוניא כלומר אתה גזוי. עוד אמר ליה ברחא קרחא בארבע. פי' (או) [עור] כבש גדול בד' כספים. השיבו ר' יהושע הדברים מוכיחין שגם אלו דברי הסריס הם שבקשו להודיעו כי השלוף ביוקר יותר מן הקרח. ילמדנו רבינו איקא שליפא בתמניא. פי' עור תיש נתוק ביצים בשמונה כספים. שמבקשין אותו לעשותו נודות של שמן.

חזייה דלא מסיים מסאניה. פירוש ראהו יחף כו'. א"ל קרחה מצוי. פי' א"ל קרחה מריבה סחרחר. כדכתיב הן לריב ומצה וגו' השיבו ר' יהושע תיש נתוק תוכחה אינם דברי ריב אלא דברי תוכחה.

מפני מה לא הקבלנו פניך. למה לא באת אלינו להתראות פנים:

מיכן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות. פי' מתרפטות משתרבבות והוא מתרופפות אינם מתאמצת להסתם הפה בחזקה. גבשושית פי' גב קטן של עפר. קליבוסת פירוש מן הפקוקלות ומפורש באלו טרפות. תרבא דאקליבוסתא.

יתפר האביונה. זו חמדה (כמו) [כי] בטלה ממנו תאות אשה. פי' טלוניתא כמו על שאין בה ממש. גשייה שם ידו עליו מלשון נגששה:

מת שאין לו מנחמים ר"ל שאין לו אבלים שיהו צריכים לנחמם באים עשרה בני אדם כל שבעה יושבים להם בבית שמת שם ובאים אחרים ומקיפים אותם כאלו הם הצריכים לנחם וזה הוא כבודו של מת:

אלו עינים כו'. לעיל קמפרש חשכת עינים מדכתיב ושבו העבים אחר הגשם היינו חשכת עינים הבא ע"י בכי והכא מתוך הזקנה גופה קאמר וק"ל:

לא טוחנין כו'. פירש"י טחנוהי השינים עכ"ל וטפי נראה לפרש קורקבן כדלקמן בשפל קול הטחנה בשביל קורקבן שאינו טוחן וק"ל:

דורדא כו'. דהורד הוא דבר חשוב ואינו מתקיים כינקותא דאזלא כו' משא"כ כלילא דחילפי שהוא קמשונים כפי' הערוך הוא יותר מתקיים או ע"ש השער שבראש שמשתנין שבינקותם הם צהובים ובסבותא הם לבנים וק"ל:

ותשכח בנגרי שנאמר כו'. לענין ימי הזקנה מייתי לה הכא וי"ל ע"פ מ"ש לעיל עד שלא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה וה"נ אמר כאן ונשבע לחם דהיינו דוק בככי ונהיה עובים ורעה שהם ימי זקנה לא ראינו לחוש עליהם ומייתי עלה בגמ' הא דשמואל עייל לחמך עד מ' שנין ומכאן ואילך כו' אהאי קרא נמי קסמיך ונשבע לחם ונהיה טובים דהיינו דמיכל מעלי עד שלא ראינו ימי הרעה דהיינו הזקנה דמשם ואילך משתי מעלי וק"ל:

מהכא לקרחינאה כמה כו'. עיין ברש"י ול"נ דבא לזלזל בו ולענין מעלה וחשיבות קמכוין מהכא לקרחינאה כמה חשיבות ומעלה יש והשיב לו כי אני חשוב כמוך דהיינו כמהכא לגוזינא. ושוב בא לזלזל בו ברחא קרחא בד' שאין אתה חשוב רק כעז שאינה שוה רק ד' זוזים והשיב לו דרך קנטור דאתה ודאי יותר שוה ממני דתיש מסורס מובחר לאכילה ושוה תמניא לגבי שאינו מסורס ואמר חזייה דלא סיים מסאני כו'. אינו דומה שהלך יחף אלא דאפשר שהיה ביום שאסור בנעילת הסנדל כמו ביוה"כ או בט"ב. וא"ל קרחא מצויינת ר"ל שיש לך ציון וסימן בקרחת והוא א' מהמומין כדאמרי' בבכורות. והשיב לו עקירא שליפא שאתה מסורס הוא תוכחה יותר מהמומין שנזכרו בתורה ומעוך וכתות ונתוק וכרות אבל הקרחא אינו מום בזקנים ומצינו במס' מגילה בר' יהושע ב"ק שהאריך ימים ובדבר זה שייך הך עובדא דריב"ק הכא דמשתעי בימי הזקנה ודו"ק:

שאפי' צפור כו'. ר"ל דאחרים מעמידין להם צפורים משוררים עליהם בעת השינה שמביא לו שינה ולזה הזקן אדרבה שיר של הצפור מנערתו וק"ל:

משתנות כו'. היינו לטפשות כדקאמר האדע בין עוב לרע וכדמסיק לקמן בזקני ע"ה דבזקני ת"ח חכמה נתוספת בהם כמפורש במס' קנים וק"ל:

נעשו לו תוהים כו'. וח' מתחלף בה' בכתב כדאמרי' פ' הבונה גם באותיות אחה"ע וכן לקמן החגב אלו עגבותיו כו' דהעי"ן מתחלף בחי"ת באותיות אחה"ע אבל רש"י פי' בספר קהלת וחתחתים מלשון תחת והלשון כפול כמו גלגלים כו' ע"ש:

זו אשה כו'. לפי שיש ב' טעמים במצות עונה הא' כדי למלא תשוקתה כמ"ש ואל אישך תשוקתך והב' כדי לקיים מצות פ"ו כמ"ש הטור בשם הראב"ד ולזה כדי למלא תשוקתה לאיש אמר כי הוא אמר ויהי גזרת המלך לאשה להתאוות לה ולמלא תשוקתה וכי הוא צוה ויעמוד היינו שצוה על מצות פ"ו כדי להעמיד תולדות ודו"ק:

מלא דם כו'. ר"ל פיה של מטה כמו ומחתה פיה ואמרה וגו' וק"ל:

כולן בשער א' כו'. עיין פירש"י ועי"ל דהכל נכנסין בשער א' היינו בשער ג"ע מיהו גם שם כל צדיק כו' יש לו מדור לעצמו לפי כבודו:

כי הילדות והשחרות כו' משחירים פניו כו' דלפי פשועו שאדם בנערות שחור ראש כפי' התרגום ורש"י שם לא פסיקא ליה דיש מהם בשער צהוב וה"ל למכתב הנערות או הבחרות כדכתיב בתר הכי בימי בחורותיך וגו':

מתאבלת כו'. ר"ל נפשו של אדם שהיא הנשמה מתאבלת עליו דהיינו על הגוף שהלך למקום עפר רמה ותולעה כי הנשמה אפשר שתזכה כדלקמן והרוח תשוב אל האלהים וגו' ונשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא כבוד אבל על הגוף שזכה ג"כ בתורה ובמצות בחייו ע"י הנשמה יש לה להתאבל ומייתי ליה דהאי אבלות ז' מדכתיב ביוסף ויעש לאביו אבל שבעת ימים וגו' ודין אבלות ז' ימים דלא יליף לה בפ' ואלו מגלחין מהאי קרא ע"ש בתוס' תירוצים לזה וק"ל:

שאין לו מנחמין כו'. פירש"י אין לו אבלים כו' והלשון דחוק ולולי פירושו נראה לפרש דקאי אדלעיל שאמר שהנשמה מתאבלת על הגוף כל ז' שנאמר ונפשו עליו תאבל דהשתא יש כאן אבל דהיינו הנשמה וצריכה למנחמין והיינו דאתחזאי ליה לרב יהודה אותו הרוח והנשמה בחלום לומר הנחת את דעתי בתנחומין ודו"ק:

גמ' כלילא דחילפי כו'. נ"ב רש"י פי' עשבים שקורין נעשטלי"ן בל"א והערוך פירש שהוא לשון דקדחינהו חילפי בפרק אלו מציאות והוא מיני קמשונים:

תוהים תוהים וינאץ כו':

רש"י בד"ה דוק כו' ותמצא האכילה בפסיעותך כו' כצ"ל:

בד"ה מהכא לקרחינאה כו' יש מכאן עד הקרח ולהקניטו כו' כצ"ל. ונ"ב נראה בעיני לפרש דמקום היה ששמו קרתה ושאל אותו כמה יש מפה לשם וכדי להקניטו על הקרח שלו נתכוין דאל"כ אין זה אפי' מדרך המליצה ושחוק וכן גוזינאה הוי שם מקום וק"ל ואף שרש"י לא פי' כן:

בד"ה כל בנות כו' לי שיחה הס"ד. ונ"ב פי' כדבור בעלמא וק"ל:

גמרא עד מ' שנין כו' מכאן ואילך מישתי מעלי. נ"ל דלפי דמן מ' שנין נעשה רך הלבב ויחת מפני כל. כדאריה"ג בספרי (שופטים) מי האיש הירא ורך הלבב בן מ' שנה. לכן מעלי ליה משתי לפכוחי פחדא ולחזק לבו [אבל ק"ל ע"ד ריה"ג דספרי דהא כתיב בריש במדבר מבן כ' שנה ומעלה ואמרינן (בב"ב קכא ב) גמר ומעלה ומעלה מערכין מה להלן יתר מבן ס' כו' מוכח דעד ששים נמנו [ולדעת התוס' שם (קי"ז ב) ד"ה מכאן נמנו אפי' היתירים על ס' ע"ש] וכתיב התם כל יוצא צבא ופי' הרמב"ן דהיינו צבא מלחמה. וכן (בדברים ב' יד טז) קראן הכתוב אנשי המלחמה. ואולי דר"ל צבא מלחמת א"י דהיא מלחמת מצוה והכל יוצאין לה. אולם לא מצינו באיזה מקום שיהא חלוק למעלה מ"מ לגריעותא מן למטה ממנו לענין ערכין שוה מבן כ' עד בן ס' ועי' בגמ' דערכין בס"פ השג יד. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דט"ס בספרי וצ"ל בן ס' שנה ונתחלף להמעתיק הס' במ' סתומה לדמיון תמונתן והעתיק ארבעים איברא דזה ודאי משמע שלא הי' יוצאין למלחמה הפחות מבן כ' [וכ"כ רש"י בר"פ תשא (יד) למדך כאן שאין פחות מבן כ' יוצא לצבא] והיותר על ס' [אם לא נאמר כדעת התוס' הנזכר] ותימה שלא נזכר זה בש"ס ולא בהרמב"ם:

רש"י ד"ה א"ל צדוקי ברחא כו'. שם קרח כו'. כצ"ל בב' תיבות:

גמ' א״ל ההוא גוזאה. נ"ב לשון כרות כמו (לעיל ק"נ ב' וש"מ) למיגז ליה אסא. והסריס ביציו כרותין:

שם לקרחינאי. נ"ב שם מקום בהודו (ועי' רש״ל):

שם לגוזניא. נ"ב שם מקום סמוך לנהר גוזן:

שם חזייה דלא סיים מסאניה. נ"ב אולי מחמת אונס שמא מכה היתה ברגלו (ועי' רש"א):

שם תלת שמעת. נ"ב נ"ל כמו תשמע:

שם משים שלום בבית בטל. נ"ב לכן הוכרח להשאר בבית שלא יגרום מריבה ולא יוכל לפייסה:

שם כי מטא להאי קרא נגיר. נ"ב משום שלום בית כדלעיל. ודביתהו תקיפא כמ"ש בפ' הבע"י (יבמות ס"ג א'):

רש"י סד"ה סלעים כו' "שזקנתי". צ"ל מזקנתי:

שֵׁשׁ דְּמָעוֹת הֵן... שֶׁל סַם, וְשֶׁל שְׂחוֹק, וְשֶׁל פֵּרוֹת, יָפוֹת. נראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלה שחוק פירות רפואה הוא 'שפר' כמשמעו, ושל סם הוא מה שמניחין ועושין לרפואה. ומה שכתב רש"י ז"ל בדמעה של בית הכסא מתוך יסורין, נראה לי יסורין של עיצור שדוחק בכח גדול ואין הזבל נדחה.

טוּר תְּלַג, סַחֲרָנוֹהִי גְּלִידִין. יש להקשות מה שייכי הני לפטור עצמו מן הביאה לשם? ונראה לי בס"ד כיון דְטוּר תְּלַג שנעשה זקן לכן אזניו כבדות, והעושה ויכוח עם רבים צריך שאזניו תשמענה דברי כולם גם אותם היושבים רחוק ממנו, וכן הוא צריך להשמיע קולו גם לרחוקים. ועוד נמי אם אין לו שיניים מוכרח שיגמגם בדבריו ולא יהיו מובנים היטב לבעלי הויכוח, ועוד נמי אם הקרקבן אינו טוחן לא יהיה מאכלו מתעכל היטב, וירגיש בכובד האצטומכא וכאב הראש, וממילא לא יהיה דעתו צלול להשיב תשובה נצחת. ועל דרך הרמז כיון בדברים הנזכרים טוּר תְּלַג, היצר הרע שנדמה לצדיקים כְּהַר נתלבן שנעשה טוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לבו לא נאמר אלא לבבו, ולאו דוקא יצר הרע עצמו אלא גם סַחֲרָנוֹהִי הם כוחותיו וחיילותיו גְּלִידִין וְכַּלְבּוֹהִי כוחות המקטרגים לָא נָבְחִין, כי לא ימצאון בי עון אשר חטא כדי לנבוח בקטרוג, וְטַחֲנוֹהִי הם מדות הטבעיות המושרשות בגוף, שהם תאוה חמדה דיבור אשר על ידם יבא האדם לידי חטא ומכשולים לָא טָחֲנִין פעולות רעות בקרבי. ואם תאמר אם כן מה לך עוד חיים בעולם הזה מאחר שתקנת את שלך היטב, לזה אמר אַדְּלָא אֲבִידְנָא בָּחִישְׁנָא, שאני מתקן עתה על אותם נשמות השייכים לי שחטאו בעולם הזה ואבדו כמה ניצוצות על ידם בקליפה ובעבור בירורם ותיקונם אני מתעכב פה, וזהו אַדְּלָא אֲבִידְנָא בָּחִישְׁנָא, שאני מחפש על ניצוצי קדושה שאין אנו אבדתים, אלא אחרים השייכים לשורשי וקרובים אלי, לכן אומרים בודוי אנחנו וכל הבאים משרשי נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלנו, וכן אומרים ביהי רצון של מעשה המצות.

טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת, וַי לָהּ לַחֲדָא דְּאַזְלָא וְלָא אַתְּיָא. נראה לי בס"ד דידוע דחמשה חלקים הם הנקראים נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה], אך שני חלקים שהם חיה ויחידה הם טובים ומעולים מן השלשה שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה], וְוַי לַחֲדָא מהנך תלתא שהיא חלק הנפש דְּאַזְלָא לבי קברא עד שיתעכל הבשר וְלָא אַתְּיָא עם חברותיה תכף ומיד לגן עדן בעת הפטירה. או הכונה על חלק הקטנות של הנפש שתשאר בקבר עד תחיית המתים, ושאל מַאי הִיא? והשיב יַנְקוּתָא, רצונו לומר חלק הקטנות של הנפש הבא לאדם בקטנותו ולכך קרי להו יַנְקוּתָא. או יובן בס"ד טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת דאות נו"ן דנחש כל הארס הוא בא ולעתיד תסתלק אות זו ונתבטל הסטרא אחרא, וכן הענין בנו"ן של שטן, וזו היא סוד שחיטת היצר הרע לעתיד, שימשך אות נו"ן הנז' משמותם מלשון (מלכים א' י, טז) זָהָב שָׁחוּט, וזה שאמר טָבָא תְּרֵי אתוון דנחש הם אותיות חש כשיהיו לבדם מִתְּלָת, יותר טוב מאם יהיו מחוברים עם הנו"ן שיהיו שלשה בבת אחת, וְוַי לַחֲדָא אות נו"ן דְּאַזְלָא מן הסטרא אחרא לעתיד וְלָא אַתְּיָא עוד להם לעולם כי זו היא כוחם, ושאל מַאי הִיא? והשיב יַנְקוּתָא, רצונו לומר אות שהם יונקים עתה ממנו והוא מניק להם וזהו אות הנו"ן. אי נמי יש לומר, כל זה על ג' אותיות עֵשָׂו, דלעתיד יסתלק ממנו אות וא"ו וישאר עָשׁ, ועתה כל יניקתם וכוחם של אדום הוא מן אות וא"ו דשם עֵשָׂו, ולכן ברכו (בראשית כז, מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וכן אמר אדום (במדבר כ, יח) פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ, כי אות וא"ו הוא דומה לחרב, ובזה יובן המאמר היטב על דרך מה שביארנו בדרך הקודם.

יַנְקוּתָא כְּלִילָא דְּוַרְדָּא סָבוּתָא, כְּלִילָא דְּחִילְפֵי. הא דמשבחים הנערות ומגנים הזקנות, לאו בשביל תאוה גשמית אלא בשביל הנפשיות, כי האדם בעוד כוחו בו יוכל לעסוק בתורה ובמצות וגמילות חסדים וזווגים קדושים של פריה ורביה ולידת נשמות מה שאין כן בזקנות שסר כוחו מעליו, ועוד בנערות יש לו פאר ויתרון בשברון היצר הרע אלף ידות על ימי הזקנה, לכך הצדקים משבחים את הנערות.

דּוֹק בְּכָכֵי וְתִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הבירור של ניצוצות קדושה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וז"ל תכוין כונה קצרה דרך כלל וזו היא, כי הנה ענין הבירור על ידי ל"ב שינים שהם כנגד ל"ב נתיבות חכמה המבררים הכל, דמחשבה אתבריר כולא והם הטוחנין ומפרדים המאכל, ועל ידי כך מתברר האוכל מתוך הפסולת בדרך הרחיים הטוחנות התבואה, ואחר כך מתפרדין הסובין והמורסן שהם הקליפות מן הקמח שהוא האוכל מה שאין כן קודם שנטחן שהיו דבקים יחד בתכלית וכו' עד כאן לשונו עיין שם. ולזה אמר דּוֹק בְּכָכֵי לטחון בשינים ואז תִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי, הם חלקי הטוב שהם נגררים ויוצאין ונמשכים מן הקליפה, ואמר לשון 'דּוֹק' רמז בזה לכונות האכילה של 'מו נח' [104] שהם בגימטריא 'דק' [104] שצריך לכוין באכילתו בסוד מנוח עם הארץ היה כנזכר בשער המצוות, ואות וא"ו של 'דּוֹק' רמז בו על כונה של 'פד' שישנה גם כן באכילה שהוא מספר 'תנוך' [476] שהוא סוד עולם היצירה שה"ס [שהוא סוד] וא"ו גם הכונה של ה'אוכל' [57] שהוא מספר 'אל הוי"ה' [57] שהוא 'ששה אותיות' וכנזכר כל זה בשער המצוות בדברי רבינו האר"י ז"ל. גם נראה לי בס"ד לרמוז דּוֹק בְּכָכֵי וְתִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי על דרך מה שכתב רבינו ז"ל שם וז"ל: עוד כונה חמישית תכוין לבלוע המאכל אחר שנטחן ששם באצטמכא גמר הבירור, שאז מתעכל המאכל והטוב שבו מתהפך לדם, והמזון הולך אל הכבד ומתפשט בכל העורקים והאיברים כנודע, והרע שבו יורד דרך בני מעים ויוצא לחוץ עד כאן לשונו עיין שם. וזה שאמר דּוֹק בְּכָכֵי שתטחן המאכל, ואחר כך תִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי הוא גמר הבירור, שהטוב נגרר למקומו והרע נגרר למקומו.

שִׁינְנָא, שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא. יש להקשות למה קראו עתה 'שִׁינְנָא' כשלמדו דבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דמגילה (דף יב.) והשתיה כדת אין אונס (אסתר א, ח), כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודה של אותו רשע אכילה מרובה משתיה, ופירש רש"י ז"ל כדת של תורה באכילת מזבח, והגאון רא"ם ז"ל פירש דאיתא באבות (ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, נמצא על אכילה לא אמר שיעור ומדה אלא סתם פת במלח לאכול כל שיעור שתרצה, אבל בשתיה אמר שיעור מדה, שאמר ומים במשורה תשתה, נמצא דרך של תורה אכילה מרובה משתיה עד כאן דבריו. ולזה אמר לו כאן שִׁינְנָא מאחר שאתה חכם חריף שונה הלכות צריך אתה לאחוז בדרכה של תורה יותר משאר אדם, ולכן שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא שתאכל פת חריבה בלא שיעור מדה, מיהו עם כל זה אני מזהירך עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא מַעֲלִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשְׁתֵּי מַעֲלִי, וכל זרוז זה עשה לו לשם שמים להוסיף בו כח לעבודת הבורא יתברך. ועוד נראה לי בס"ד רמז לו בזה על לחמה של תורה ועל יינה של תורה, כי שני למודים הם הא' הגרסה וזה נקרא 'לֶחֶם' והב' העיון והסברה וזה נקרא 'יַיִן' כמו שנאמר (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, תחלה שהוא הגרסה, ואחר כך וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, לימוד הסברה והעיון, ובא לזרזו בלימוד הגרסא, ואמר לו אף על פי שאתה שִׁינְנָא רצונו לומר חריף ותמצא סימן טוב ויפה בלימוד הסברה והעיון יותר משאר בני אדם עם כל זה תתמיד עתה בלימוד הגרסא. וזה שאמר שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא הגרסה, וְעַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא שהוא לימוד הגרסא מַעֲלִי, מכאן ואילך כיון שנעשה בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה (אבות ה, כא) שנחקק על לוח לבו הגרסה ולא ישכחנה אז ירבה עתותיו בלימוד הסברה והעיון, והיינו משתי הוא לימוד הסברה מַעֲלִי, גם רמז לפי דרכו שָׁרִי שַׂקִּיךְ [430] גימטריא ת"ל הם חמשה שמות אלהים שהם הגימטריא [כלומר ה׳ פעמים 'אלהים' [86] = 430], וְעַיִיל לַחְמָא לחם כף הוא סוד ג' הויו"ת [26×3=78] שהם מספר 'לֶחֶם' [78] הנמשכים מן כתר למתק הגבורות, וכף רמז לכתר בסוד כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם במנחת שבת כנודע.

מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה?. הנה בודאי לא היו עושים ויכוח בדברים של נערים שאין בהם ממש, דאם היה הצדוקי כסיל לדבר דברי שכלות לא היה רבי יהושע בן קרחה נטפל להשיב על דבריו, דכתיב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל! אך נראה ודאי שהיה הויכוח ברמז. ונראה לי בס"ד מה שאמר מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה שקורא את יעקב אבינו ע"ה בשם 'קֶרַח' כי היה איש חלק, ורבי יהושע בן קרחה קורא לעשו 'סָרִיס' שעתיד להסתרס, שיוקח ממנו אות וא"ו וישאר 'עָשׁ' ואז יתקיים בו (ישעיהו נ, ט) עָשׁ יֹאכְלֵם ויתאבד לגמרי, והמין שאל מכאן עד זמן ממשלתו של קַרְחִינָאָה שהוא יעקב כַּמָּה שָׁנִים הֲוָה? ואמר לו כמו שיש מכאן עד מפלתו של גוֹזִינָאָה הוא עשו הסריס שעתיד להסתרס באות וא"ו, דהא בהא תליא כשעשו נופל יקום יעקב. וחזר הצדוקי ואמר בַּרְחָא קַרְחָא בְּאַרְבַּע, פירוש לישראל קורא אותם בשם עַז כי אמרו רבותינו ז"ל (ביצה כה:) שהם עזין שבאומות, ואמר שהם קרחה בארבע שנעשו קרחה בארבע כנפות העולם שנתפזרו שם, וכל מקום שהם חונים הם כמו קרחה שהם מובדלים מן האומות בכל דבר, כמו שנאמר (במדבר כג, ט) הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, ונמצא שהם מובדלים כמו קרחה שעושים לבגד שהיא מסוימת וניכרת בהבדלתה משאר הבגד, ורצונו לומר כיון שנתפזרו בארבע רוחות העולם קשה קיבוצם ורחוק הוא מן הדעת! והשיב לו עַקִּירָא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא, פירוש עתיד הקב"ה לעקור אותם מארצות הגויים ולשלוף מבין האומות בִּתְמַנְיָא, רצונו לומר בזכות תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין, שהם כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. או יובן אומרו 'בִּתְמַנְיָא' רמז לחיבור ויחוד שם הוי"ה ושם אדני שהם שמונה אותיות. או יובן בזכות המילה שהיא בשמונת ימים, כמו שנאמר (תהלים יב, א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית, שהגאולה תהיה בזכות המילה, והקהה שיניו בזה שהוא סריס ולא שייך בו מילה. או יובן אומרו 'בַּרְחָא' אלו ישראל, נעשו קרחה בארבע שנסתלקה מהם בגלות הארת ארבעה בגדים מן השמונה בגדים של כהן גדול, כמו שכתב הרב הקדוש מהרש"ם ז"ל בסוד הכתוב (ישעיהו ג, א) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה 'אִמְּכֶם' שהוא ראשי תיבות של ד' בגדים [כתונת ואבנט ומגבעות ומכנסים], ונשאר אצלם עתה הארה של החצי דוקא למעלה במקדש של מעלה, והשיב לו עיקרא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא, רצונו לומר שיעקור הקב"ה את עכו"ם וישלוף ישראל מתוכם, אז ישראל שלמים בתמניא שתחזור העטרה ליושנה.

אָמַר לֵיהּ: גּוֹזָא גּוֹזָא, תְּלָת אָמַרְתְּ לִי, תְּלָת אַמְרֵי לָךְ: הַדְרַת פָּנִים, זָקָן. שִׂמְחַת לֵב, אִשָּׁה. הנה אם נדקדק בדברי המין אף על פי שהוא פרט שלשה דברים לא היה בדבריו חסרון אלא אחת, שהיה יחף מפני שהיה אותו יום ט' באב אבל באמת חסרון רכיבה הוא חסרון מעלה ואין זה חסרון ממש, מה שאין כן שלשה שאמר רבי יהושע בן קרחה הם שלשה חסרונות גמורים ממש, וגם הם באים כולם ביחד בבת אחת, ולא עוד אלא שהם קבועים בו לעולם ולית להו תקנה, מה שאין כן חסרון המנעל זה לפי שעה מפני שהיה אותו יום ט' באב והוא לובש אחר כך, ואפילו אותו יום יכול ללבשו אם הולך בין הגויים. ולכן אמר לו רבי יהושע בן קרחה תְּלָת אָמַרְתְּ לִי, על דעתך הם שלשה חסרונות אך אתה תלת שמעת שמע כלומר 'הבן' רצונו לומר תבין בהם איך הם שלשה חסרונות גמורים ואיך הם קבועים בך לעולם והם הַדְרַת פָּנִים וכו', בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמְּנָעוֹ מִכֻּלָּם, 'שֶׁמְּנָעוֹ' דייקא דאין לו תקנה להחזירם לו, 'מִכֻּלָּם' דייקא דכולם איתנהו ביה בבת אחת, וזה בשמעו שלשה אלה שפרט שהם שלשה חסרונות ממש, והוא לא אמר לו שלשה חסרונות ממש חרה לו, ואמר קַרְחָא מַצּוּיָינָא שהטחת עלי דברים יותר ממה שאמרתי לך כדי לריב עמי, והשיב לו עַקִּירָא שְׁלִיפָא שהוא עקור מבנים ואשה ושלוף מן הזקן שאי אפשר להשיג את אלו לעולם, תוכחה היש בפיך דבר להוכחני דאני באמת וצדק דברתי ולא הטחתי דברים יותר מן הראוי, והא דאמר לו גּוֹזָא גּוֹזָא בכפלים רצונו לומר שהוא סריס, שאינו עושה פירות הן ברוחניות, הן בגשמיות מכל וכל.

הַדְרַת פָּנִים, זָקָן. שִׂמְחַת לֵב, אִשָּׁה. (תהלים קכז, ג) "נַחֲלַת ה', בָּנִים". נראה לי בס"ד שלשה אלה ראשי תיבות 'הַשֵּׁן' הדרת שמחת נחלת, וזהו שנאמר (שיר השירים ז, ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, ואלו תלויים זה בזה כי בזקן מאיר שם 'שדי' והנזהר בזקן מאיר לו שם 'שדי', וידוע כי שם שדי מלואו 'תק' [500] ובזה מאיר ב'תק' אברים של איש ואשתו, כי דבאיש יש רמ"ח ובאשה רנ"ב [248+242=500], וכיון שהאיר בהם שם 'שדי' זוכה לבנים.

מִפְּנֵי מַה לֹּא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ בָּרֶגֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְבִּילוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ?. נראה לי בס"ד אף על גב שדבר כן בדרך ענוה, עם כל זה לא הוציא דברים אלו לבטלה אלא דבר נכונה, דידוע כמו שיש אדם שיש לו עין הרע בר מינן, שקווים של עניו מטלים ארס באותו דבר שיסתכל בו, כמו כן נמי יש אדם טוב שיש לו עין טובה אשר קווים של עינים שלו מטילין ברכה וטובה באותו דבר שמסתכל בו. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בועז לרות (רות ב, ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, שרוצה שתסתכל בשדה כדי שתטיל בה ברכה, ועל עינים אלו נאמר (שיר השירים ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, רצונו לומר הסתכלות עיניך עושה ברכה אפילו בדבר שנמדד ונמנה שנודע חשבונו כמה, ולכן אמר לו מדוע לֹּא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ, רצונו לומר למה לא באת אצלי כדי שאקביל פניך שאסתכל בפניך ואמשיך לך ברכה וטובה בהסתכלי בך?! וגם עוד רוצה לומר שאני ארויח טוב מן הסתכלות פניך.

מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטֵל. אף על גב דאין סיבה זו שייכה לאשר לא בא להקביל פניו, נראה לי בס"ד דהוצרך לגלות לו דבר זה שלא יחשוב כל זו החלישות אשר הגיד לו המה מסיבת רוב תשמיש שהוא מכחיש האדם, ולכך אמר לו כבר בטל ואין לו שום תשמיש עתה, אך חלישות זו היא מחמת רוב ימים של זקנה ממש.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, חָכְמָה נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם. נראה לי נקיט כָּל, לומר בין זקנה שהיא מרוב ימים, בין הוא מחמת רוב עמל וטורח ויגיעה רבה או צער וצרות.

"וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה", זוֹ חֶמְדָּה. פירוש תאות התשמיש שהיא קשורה באותו אבר, והוא הנקרא אֲבִיּוֹנָה דהיינו 'אב יונה' כי אשה כשרה נקראת 'יוֹנָה' מה יונה אינה מזדווגת חוץ מבן זוגה כך אשה כשרה, ולכן ישראל נקראו בשם יונה כנודע. וזה אבר התשמיש הוא אב ליונה זו האשה המיוחדת שכל תשמישו בה דוקא, וכח התאוה עצור באותו אבר, לכך על ביטול התאוה קאמר וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה. ואומרו אִשָּׁה חֵמֶת מָלֵא צוֹאָה, וּפִיהָ מָלֵא דָם, פירוש דרכו של אדם להיות נמאס מן שכבת זרע ומדם נדה, והנה הוא רואה אותו מקום מלא שכבת זרע, גם ממנו תוצאות דם הנדה, ועם כל זה רץ לתשמיש כי גזרת מלך היא זאת כדי שיהיה פריה ורביה בעולם.

שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא. עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא מַעֲלִי. מִכָּאן וָאֵילָךְ מִשְׁתֵּי מַעֲלִי. נראה האי לַחְמָא דנקיט הכא אין הכונה על פת דוקא, אלא לחם כולל כל אכילה שסועד האדם ואוכל, כמו 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם' (שמואל א' כ, כז) וכן 'בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב' (דניאל ה, א) והטעם כי למאכל צריך כח חזק באצטומכא לטחון אותו ולבשלו, ואחר מ' שנה יהיה לו חולשה באצטומכא, לכן טוב למעט במאכל כדי שלא להטריח באצטומכא ביותר, אך שתיה אין צריך לה טחינה, וגם הבישול שלה הוא מעט. ורמז לדבר לֶחֶם 'חל מ' רוצה לומר חל אצל האדם מ' שנה. או 'חל' לשון מתיקות כמו שנאמר רז"ל במדרש רבא (שמות רבא מג, ג) על פסוק 'וַיְחַל משֶׁה' שהמתיק המרירות, כי בלשון ערבי הוא 'חילו' וכן הלחם מתוק לגוף האדם מ' שנה.

מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה. לפי פשוטן של דברים הם קנטור תפל ושיחת תנוקות הוא.
ונראה לי בס"ד הכונה, דידוע דרבי יהושע בן קרחא הוא היה בנו של רבי עקיבא שקראו בן עזאי בשם קרח, כמו שנאמר בגמרא (בכורות נח.) שאמר בן עזאי 'כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה' ופירש רבינו האר"י ז"ל דאין כונתו להזכירו בשם קרח לגנאי, אלא מעלה הוא זה שהיה משרש קין שהוא עטרה דגבורה, ועל ידי חסידותו גלח כל כוחות הדינים הרמוזים בשערות, ולכן היה קרח, ועל חשיבות זו קראו בשם קרח וכנזכר בשער הגלגולים (דף לז:) עיין שם.
וכאן אמר לו המין: מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה? רוצה לומר כַּמָּה מעלות וחשיבות מֵהָכָא כלומר ממך 'לְקַרְחִינָאָה' לאביך הקרח? והשיב לו: הפרש גדול יש לאבי עלי כמו הפרש ויתרון שיש מני עד עצמך אתה הסריס, כי אני חכם ואתה חמור חמורתיים. והמין חרה אפו בדברים אלו שאמר לו שהוא יש לו יתרון וחשיבות עליו, ולכן זלזל בו ואמר לו: אתה בַּרְחָא קַרְחָא ששוה אַרְבַּע זוזי אין לך שום מעלה וחשיבות כלל. והשיב לו רבי יהושע בן קרחא: עַקִּירָא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא, רוצה לומר אתה אין לך שום חשיבות ומעלה מאחר שאתה סריס ואי אפשר להחזיר לך מה שלקחו, וזהו עַקִּירָא שְׁלִיפָא שאתה עקור ונשלף מן המילה דניתנה בִּתְמַנְיָא.

"כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי" זוֹ אִשָּׁה. "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד" אֵלּוּ הַבָּנִים. נראה לי בס"ד, מאחר דארז"ל (נדה לא.) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה' אם כן יזדמן איש שתאותו גדולה מצד הטבע, ותיכף ומיד יזריע, והאשה להיפך שתאותה מועטת מצד טבעה ותתאחר מלהזריע, אם כן אשה זו לא אפשר שתלד זכרים אלא נקבות. וכן יזדמן האשה ממהרת להזריע מחמת טבעה והאיש מתאחר, ואם כן אי אפשר שתלד אלא נקבות רק זכרים, ואם כן איך יבואו הבנים כפי רצון השי"ת?
על כן מה עשה הקב"ה, מינה מלאך על שיעור התאוה ולא מסר התאוה של התשמיש בטבע האדם, אלא הניח מלאך פרטי ממונה עליה, שהוא יתן אותה כפי השיעור הראוי ללידת זכר בליל העיבור, שמרבה אותה אצל האשה כדי שתקדים, וממעט אותה אצל האיש כדי שיתאחר ואז תלד זכר, ואם רצונו יתברך שתלד נקבה יעשה המלאך להיפך.
ובזה פירשתי בס"ד מאמר רז"ל (בראשית רבה פה, ח) בפסוק 'וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה' (בראשית לח, טו), אמר רבי יוחנן ביקש לעבור [מהמקום שהייתה בו תמר למקום אחר] וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, אמר לו: יהודה, היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים, מיד 'וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ' בעל כרחו שלא בטובתו, עד כאן.
ופירשתי הענין שרצה הקב"ה שתתעבר ממנו בזכר, על כן בא מלאך הממונה על התאוה ונתן לו כח תאוה בשיעור המוגבל באדם שבועל בעל כרחו שלא בטובתו, דודאי יתאחר בהזרעתו, ואז היא תזריע תחילה ותלד זכר. וזהו שאמר 'כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי' זוֹ אִשָּׁה, רוצה לומר תאוה של משכב אשה לא מסרה לטבע הגוף של כל אחד ואחד אלא הוא אמר שיעור שלה על ידי מלאך 'וַיֶּהִי' כי אמירתו יתברך היא תהיה מלאך, שהמלאך נעשה ממאמרו יתברך, כמו שנאמר 'הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ' (תהלים קמז, טו), וכיון שלא מסרה לטבע הגוף, לכן 'צִוָּה וַיַּעֲמֹד' אֵלּוּ הַבָּנִים זה יוליד זכרים וזה יוליד נקבות, וזה יוליד כך וכך זכרים וזה כך וכך נקבות.

נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". נראה לי בס"ד, אם תצרור מספר נֶפֶשׁ בִּצְרוֹר אחד יהיה הצרור חל, וכן אותיות חיים יוצאים במבטא ג' אותיות חים, ואם תצרור אותם בִּצְרוֹר אחד יהיה הצרור נח ותחבר שני הצרורות ביחד יהיה אותיות נחלת.
ובזה יובן בס"ד 'חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי' (תהלים טז, ו), פירוש, בַּנְּעִמִים אורות הבינה שנקראו נועם, אַף נַחֲלָת נ"ח ת"ל, שָׁפְרָה הארתם עָלָי. וידוע 'נח' רמז לבינה כי היא סוד אזן [58] גימטריא נח [58] וידוע כסא הכבוד הוא בסוד הבינה שנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ולכן יליף הגנוזות תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מהאי קרא ד'נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים'.

"בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", אֵלּוּ צִיצִית. וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אֵלּוּ תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד, ידוע ציצית ביצירה תלמוד תורה ותפילין של יד בבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה, ותפילין של ראש באצילות סוד חכמה. וידוע, הזכירה לובן והשכחה חושך, ובציצית כתיב וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת הֳ' (במדבר טו, לט) אין ראיה אלא באור שהוא סוד הזכירה, ובציצית תִּזְכְּרוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹת הֳ' הרמוזים בתפילין של ראש שה"ס חכמה, והיינו בתפילין של ראש יש שני שי"ן, ומספר שני ש' הוא ת"ר [600] ויש באחת מהן וא"ו יתר, הרי תר"ו [606] והם מִצְו‍ֹת הֳ' שנתן לישראל יתר על בני נח, כי המצות כולן תרי"ג [613] הסר מהם ז' מצות שנתנו לבני נח גם כן נשאר לישראל יתרון בתר"ו מצות שרמוזים בשני ש' של תפילין של ראש. וזהו שנאמר 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' אֵלּוּ צִיצִית שבו תהיה לכם הזכירה שהיא מצד הלובן, אך הזכירה צריך שתהיה לכל מצות ה' הרמוזים בתפילין של ראש, וזהו 'וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר' אֵלּוּ תְּפִלִּין שהוא בסוד שֶׁמֶן 'חכמה' לֹא יֶחְסָר שצריך אתה לזכור כל המצות הרמוזים בו.
ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פירשתי בס"ד, 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' אֵלּוּ צִיצִית וכו' היינו כי הציצית מניחן ולובשן בכל יום אפילו בשבת ויום טוב והתפילין נמי אף על פי שאין לובשן בשבת ויום טוב, הנה הוא עושה כונה בְּנִשְׁמַת כָּל חַי שיכוין כָּל חַי [68] עולה מספר אהי"ה הוי"ה אהי"ה [68], וכונה זו נקראת תמורת התפילין, שהמכוין בה נחשב לו כאילו הניח תפילין, ולכן כתבו המקובלים ז"ל כל מי שאינו קורא נשמת כל חי בשבת כאילו לבש ציצית בלא תפילין. ולזה אומר 'וְשֶׁמֶן' זה התפילין 'עַל רֹאשְׁךָ' כלומר במחשבה שבראשך שאתה מחשב בשמות הקודש הנזכר שהם תמורת התפילין, לֹא יֶחְסָר ממך תיקון זה של התפילין, עיין שם.
ועתה אוסיף כאן ברמז זה שאמר 'עַל רֹאשְׁךָ' רמז בזה על השבת. כי אותיות הסמוכים לאותיות ראש שאחריו הם אותיות שבת, וזהו שנאמר 'עַל רֹאשְׁךָ', על רוצה לומר סמוך כמו 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה'. (במדבר ב, כ).

בטל לי' חמדי' דרב. פי' והי' צריך להתקשות בכח לקיים מצות עונה ועל דא אינגיד דאיהו אמר המקשה עצמו לדעת וכו' אבל חלילה לא נצטער על ביטול תאות העה"ז:

אלף תודות לאל. אשר עזרנו בפרק שואל. רוני רוני השיטה תעלוז ותרון. בחי' פרק אחרון:

מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל וכו' עיין מ"ש הרב ישרש יעקב בזה ומ"ש אני בעניי על דבריו של גדול בקונטריס שמחת הרגל רות דף נ"א ע"א בס"ד:

רב כהנא וכו' נגיד ואתנח אמר ש"מ בטיל חמדיה דרב. לכאורה יש לדקדק דרב איש האלהים קדוש אמאי אתנח והרב עיון יעקב פירש שאינו יכול לקיים ולערב אל תנח ידך. ואפשר להוסיף ביאור כי מצוה זו לקיימה כתקנה בקדושה עליונה ליחד הדודים למעלה אין שיעור לגדולתה והוא בקדושתו העצומה לעשות כוני"ם היה בונה בשמים מעלותיו. וכן להרחיק כל הרהור וכיוצא מסדר קדושה הן בעוד כחו במתניו איכו השתא כי הן מחסור כמה מצות וענפיהן נגיד ואתנח על ביטולם:

אמר רב כהנא מאי דכתיב כי הוא אמר ויהי זו אשה וכו' אפשר לומר במה שביאר הרב פרשת דרכים שהוראת ומבחן הזווג אם הוא הגון וראוי הן הן הבנים שאם הבנים הגונים זרע ברך ה' ממילא נודע שהזווג היה הגון נאה ויאה ואין בו שמץ פסול והאריך הרב בזה עלי בא"ר כמה כתובים ומאמרי רז"ל. וזהו שרמז כי הוא אמר ויהי זו אשה כי מה' יצא הדבר לזווג זיווגים בת פ' לפ'. ומאן מוכח כי מאת ה' היתה זאת והזווג מתוקן ומקובל דעדיין אפשר דזווג זה לפי מעשיו כי מ"ש בש"ס לחלק בין זווג ראשון לשני רבינו האר"י זצ"ל פירשו על הגלגולים. וזמנין דמשכחת דעונותיו היו מבדילים [שלא] לקחת זיווגו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל. וא"כ מי יימר כי הוא אמר ויהי זו אשה והיא זיווגו והוא מאת ה' לז"א הוא ציוה ויעמוד אלו הבנים כי מהבנים ניכר והוא מופת על הזווג דכיון דהבנים נטעי נעמנים בני עליה זרעא מעליא משם ראיה כי מאת ה' היה:
ואני שמעתי באומרים בחלוקת כי הוא אמר ויהי זו אשה במ"ש פ"ג דסוטה איש ואשה זכו י"ה ביניהם לא זכו אש אוכלתן והיינו דדריש כי הוא אמר ויהי זו אשה כי בתיבת ויהי שם נרמז שתי החלוקות לטיבותא או לריעותא ו"י אם לא זכו. ה"י אם זכו י"ה ביניהם. וז"ש זו אשה כי בפסוק רמוז אשה רעה וטובה:

כי הוא אמר ויהי זו אשה וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף מ"ז ע"ד בס"ד:

תנא אשה חמת מלא וכו' אפשר לפרש בהקדים מ"ש הרב מהרח"ו ז"ל בדרשותיו כ"י פ' תזריע כי בחטא אדה"ר נתערבו טוב ורע וענינו שנדבק בס"מ ונחש זכר ונקבה. אמנם אדם להיותו זכר לא שלט בו הקליפה כל כך רק בבחינת הערלה וכמשז"ל אדם מושך בערלתו היה ובהמולו בשר ערלתו מתרחקת ממנו הקליפה אבל חוה להיותה נקבה כי שם עיקר אחיזת הקליפה כנודע הטיל בה הנחש זוהמא גמורה ונתדבק בה דבוק גמור ולכן תנוקת מטמאה בועלה בקטנותה ובכל ירח ימים מתדבקת בה הזוהמא כדמיון הירח שבכל שלשים יום יש בו מילוי וחסרון ולכן בלדתה בת וטמאה שבועיים כנדה אחת לה ואחת לבת הנולדה שגם עליה תעבור קוץ התרעלה טומאת נדה החמורה. אמנם אדה"ר לא היה חטאו כל כך והזוהמא בערלה ובאשר יכרות הערלה טהור ולכן וטמאה שבעת הימים בעבורה שילדה אבל הבן ביום הח' ימול בשר ערלתו זהו תורף דבריו ז"ל והוא האריך בזה הרבה. וז"ש אשה חמת מלא צואה רמז לצואת וזוהמת הנחש אשר בה נתדבקה דבוק גמור. והראיה על זה ופיה מלא דם שיש לה נדה וזיבה שכל זה מזוהמא ההיא וכמ"ש הרב מהרח"ו זצ"ל שם באורך וזה יורה היות הזוהמא דבוקה בה. ומדוקדק עוד במה שהוסיף לבאר הרב מהרח"ו זצ"ל פרשת בראשית כי חוה נכנסה הזוהמא בתוכה והאדם עליו מבחוץ בסוד ותהי נדתה עליו עש"ב וז"ש אשה חמת מלא צואה שהזוהמא נכנסה בתוכה ממש משא"כ האיש. ואפשר זה כונת מאמר סבתא בביתא סימא בביתא סבא בביתא פחא בביתא דהאשה חמת מלא צואה מרובה מחמת"ה ושופעת דם נדה וזיבה ובזקנותה כבר פסקה זוהמתא וחדל להיות לצר"ה ארח והיא טהרה ממקור דמיה ולכן סבתא סימא בביתא דכבר כלה זוהמתא. אבל האיש פחא בביתא כי כשל כחו ללמוד תורה ולקיים המצות כמו שהיה. וז"ש אשה רעה צרעת לבעלה יגרשנה ויתרפא דאשה רעה גברה זוהמתה ומתדבקת כצרעת. יגרשנה ויתרפא כי האיש אינו דבק אלא מבחוץ כמ"ש ותהי נדתה עליו כמ"ש הרב מהרח"ו:
ומ"ש והכל רצין אחריה אפשר במ"ש הרמב"ם כי רוב בני אדם מתים מרוב ת"ה כידוע וז"ש והכל רצין כרץ שמקרב הדרך במרוצתו כן האדם מקרב דרכי מות בסיבת האשה וז"ש והכל רצין במספר ימי חייהם רצין להגיע למיתה אחריה בסיבתה:
א"נ אפשר לפרש במ"ש הרב עמודיה שבעה עמוד ה' דטעם הנדה אמרו ז"ל שהיא שפכה דמו של עולם וכו' והענין דבהיות דבאה תקלה גדולה על ידה וגרמה מיתה לכל העולם לא יתרצה האדם לקחת לו אשה ובפרט אדה"ר אחר מה שארע לו על ידה ובראשו נגעו יפרד ממנה לגמרי שתוסיף להחטיאו. לכן הקב"ה עשה לאשה דם נדה להזכירה ולהזהירה שלא תוסיף להחטיא האדם ותראה בושתה על שהחטיאה לאדם וזה תקון גדול לאשה שהאדם יסמוך על זה ומורא לא יעלה על ראשו שהאשה תחטיאנו ע"ש באורך. וז"ש אשה חמת מלא צואה מקור הזוהמא מצד הנחש כשהחטיאה את האדם וגרמה לשפוך דם האדם לכן פיה מלא דם שתראה בושתה מה היה לה על שהחטיאה אדם ותזכור שלא להחטיאו ומזה נמשך והכל רצין אחריה כי על ידי הנדה זכרון מזכרת עון ולא יהא לבם נוקפם שתחטיא אותם:
ועוד אפשר לומר דרך פשט במשז"ל שהנדה יפה לאשה שאם היתה מותרת תדיר היה בעלה קץ בה ועל ידי שהוא פורש בנדה מחבבה והרי היא אצלו בהגיע תור טהרתה ככלה וז"ש ופיה מלא דם ועל כן הכל רצין אחריה כי פרישות הנדה לטוב לה ומתאוין ורצין אחריה והוא לטוב לה:

של בית הכסא. מתוך יסורין: של פירות. כגון ריח חרדל: הכסלים. ליפלאנק''ש : והצלעות. שהן שומרין בני המעיים וחיותו של אדם וסוגרין בעדם: אלו שוקיים. שכחו של אדם נסמך עליהם: לבי אבידן. מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות: טור תלג. ההר נעשה שלג כלומר ראשי לבן: סחרוני גלידין. סביבותיו של הר מלאו קרח כלומר שפמי וזקני הלבינו: כלבוהי לא נבחין. קולי אינו נשמע: טחנוהי. השינים: אדלא אבידנא בחישנא. אחר מה שלא אבד ממני אני מפשפש מרוב זקנה אני הולך שחוח ומנענע ונראה כמי שמבקש דינר הנאבד לו: תרתי טבא מתלת. טובים ב' הרגלים של ימי בחרות מג' של זקנה שצריך משענת עם רגליו: ווי לה. חבל עליה כלומר יש לו להתאונן ולצעוק ווי ההולכת ואינה חוזרת: כלילא דוורדא. נזר של וורד: חילפי. אורטיא''ש : דוק בככי ותשכח בניגרי. אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כחך דוק כמו אכלה מדקה (דניאל ז) לשון כוסס: שרי שקיך. פתח פיך: גוזא. סריס וצדוקי היה: מהכא לקרחינא כמה הוי. כמה מהלך יש מכאן עד הקרח ולהקניטו על קרחתו נתכוון: כמהכא לגוזניא. כמו שמכאן עד הסריס: אמר ליה צדוקי ברחא קרחא בארבעה. שהקרח לקוח בארבע. ברחא קרחא הוא עז על שם שאינו מלובש בצמר כרחל קרוי קרחא: אמר ליה. רבי יהושע: עיקרא שליפא. שה שביציו עקורים ונתוקין לוקחין בשמנה: חזייה. צדוקי לרבי יהושע דלא סיים מסאניה: קרחא מצויינא. אתה הקרח במריבה אתה באת עמדי בתמיה: אמר לו רבי יהושע עיקרא שליפא תוכחה. אתה הסריס להקניטני ולהתווכח עמי באת: לא הקבלנו פניך לא הקבלת פני ודרך ענוה קאמר ליה: סלעים. קטנים נעשו גבוהים שזקנתי: קרובים. נדמין לי כרחוקים: שתים נעשו לי שלש. שצריך אני משענת: משים שלום בבית. אבר תשמיש: לישנא אחרינא קרובים נעשו רחוקים מרוב חלשות של אדם כשמזקין צריך להרחיק רגליו זה מזה: שאינו טוחן. שאין בני מעיו טוחנין אכילתו: קורקבן. הוא המסס שקורין צינפי''ל: כל בנות השיר. כל קולות של שיר הויין ליה שוחה: שדעתן של זקנים משתנות. דכתיב האדע בין טוב לרע ובזקנה מרובה קאמר: מתרפטות. מתבקעות כמו מנעל המרופט (לעיל דף קמא:): מתכבדות. כמו ואזניו הכבד (ישעיה ו): שטוף: כמו סוס שוטף במלחמה (ירמיה ח) להוט אחר הדבר ורודף: וטעם זקנים יקח. וע''כ מדקשי קראי אהדדי. חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: מגבוה ייראו. יראים הם הזקנים מגבשושית שבדרכים ואומרים גבוהים הם: תוהים. פחדים: וינאץ השקד. אילן של שקדים יציץ ויהיו בולטין נצים שלו: זו קליבוסת. עצם של הנק''א שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו: ויסתבל החגב. דומה עליו כסבל משא כבד: ותפר האביונה. תבטל התאוה חמדת תשמיש: פסיק סידרא. מסדר פרשיות של פסוקים: נגיד ואיתנח. רב: חמדיה. תאותו: זו אשה. אם לא על פי גזרת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה שהיא כחמת מלאה מיאוס והכל רצים אחריה: מדור לפי כבודו. מדלא כתיב אל בית העולם ש''מ כל אחד ואחד לבית המוכן לו: בשער אחד . אף כאן הכל מתים בענין אחד: שאדם עושה בילדותו. רוב תשמיש: משחירים פניו. מתיש כחו: שאין לו מנחמים אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמו: במקומו. במקום שמת שם:

אין פירוש לקטע זה