ושאינו נשאר לא ימצה כלומר, אם לא נותר דם לאחר ההזאה — אינו צריך למצות. משמע שאין המיצוי מעכב! ומשיבים: תרי תנאי [שני תנאים הם] וחלוקים אליבא [לפי שיטתו] של ר' ישמעאל.

א ועוד בענין שיריים האם הם מעכבים, אמר רמי בר חמא: האי תנא [תנא זה] סבר: שירים מעכבי [מעכבים], דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי האמור בחטאת: "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), "אותה" בא להדגיש ולמעט: אותה שניתן דמה כראוי למעלה מחוט הסיקרא שבמזבח — כשירה היא, ויאכל הכהן את בשרה, ולא אותה שניתן דמה למטה.

וממשיכה הברייתא, אמרת אומר אתה בענין זה: וכי מאין באתה? כלומר, מה מקום היה להכשיר באופן זה, שהוצרך בכתוב להדגיש שהיא נפסלת בכך? ומסבירים: מכלל שנאמר: "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל" (דברים יב, כז), למדנו לכל הדמים הניתנים על מזבח העולה, גם דמי חטאת הניתנים במתן ארבע, שאם נתנן במתנה אחת — כיפר. ולפיכך, כיוון שמצאנו שגם אם שינה מן האמור בכתוב כיפר, יכול אף הניתנין למעלה שנתנן למטה גם הוא כיפר? ולכאורה

דין הוא שלא יכפר, שהרי נאמרו דמים למעלה בזריקת דם חטאת בהמה, שנותן על הקרנות למעלה מחצי המזבח (חוט הסיקרא), ונאמרו דמים למטן בחטאת העוף, שדמה ניתן על חלקו התחתון של קיר המזבח, מה דמים האמורים למטן שנתנן למעלן לא כיפר, כפי שלמדו חכמים מן ההדגשה בחטאת העוף "חטאת הוא" (ויקרא ה, ט) — לעכב, אף דמים האמורים למעלן אם נתן למטה לא כיפר!

ויש לדחות: לא, אם אמרת בתחתונים (דמי חטאת העוף) שניתנין בנתינה למעלה שלא כיפר, שהרי אין סופן להיות ניתנים למעלן כלל, ולכן סברה היא שאם שינה מקומם לא כיפר, תאמר בעליונים (דמי חטאת בהמה) שנתנן למטה שלא כיפר? והרי שם שונה הדבר, שיש מהן קרב למטה, כששופך את השיריים ליסוד, ויש לומר שגם אם נתן בתחילה למטה — כיפר!

ומשיבים: דמים הפנימיים של החטאות שדמן ניתן בהיכל יוכיחו, שיש מהן קרב בחוץ, שהרי נאמר בתורה שאת שייריהן שופך על יסוד המזבח החיצון, ולמרות זאת אם נתנן בתחלה בחוץ לא כיפר!

ודוחים: לא, אם אמרת בדמים הפנימיים, שיש בהם חומרה יתירה, שאין מזבח הפנימי ממרקן כלומר, אינו גומר את עבודתן, וצריכים לעבודה אחרת, תאמר בעליונים (דם חטאת בהמה חיצונה) שהרי קרנות ממרקות אותן ונגמרה בכך עבודתן, ולכן אפשר היה לומר שאם נתנן למטה כשרים!

תלמוד לומר בחטאת בהמה חיצונה "אותה", להדגיש: אותה שניתן דמים למעלה כשירה, ולא שניתן דמה למטה. עד כאן בברייתא, ומכאן ממשיך רמי בר חמא להוכיח את דבריו.

מאי [מה פירוש] מה שנאמר לגבי דמים הפנימיים שאין מזבח הפנימי ממרקן? לאו [האם לא] אלו שיריים, שלא נגמרה נתינת הדמים הפנימיים במתן הדמים על המזבח הפנימי, אלא רק לאחר שפיכת השיריים על יסוד המזבח החיצון? משמע מכאן ששיריים (של חטאות הפנימיות) מעכבים.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך], שלפי ברייתא זו שיריים מעכבים, מדוע יש צורך בכתוב ללמדנו דין זה, שעליונים שנתנן למטה לא כיפר? תיתי [תבוא, תילמד] בקל וחומר:

מה שיריים הפנימיים שסופן חובה בחוץ (שהם מעכבים) בכל זאת אם עשאן את הדמים הפנימיים בתחלה בחוץ לא כיפר, הניתנין למעלה שאין סופן חובה לרדת למטה (שהרי שיירי מזבח החיצון בוודאי אינם מעכבים) ועשאן בתחלה למטה, אינו דין שלא כיפר? וכיון שלא נאמרה סברה זו בברייתא, והוצרכנו ללמוד דין זה מן הכתובים, משמע ששיריים אינם מעכבים.

אלא לכך הכוונה: דמים הפנימיים אין מזבח הפנימי ממרקן בלבד, אלא גם מתן הדמים על גבי פרוכת, ומשום כך חמור דינם, ואין ללמוד מכאן לדמים העליונים של מזבח החיצון.

ב ועוד לענין שיריים מעכבים, מביאים ברייתא אחרת. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בעבודת יום הכיפורים לאחר הזאות הדם בפנים: "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, ב), ויש לדייק מכאן: אם כיפר שנתן כל ההזאות בפנים — כלה בכך את עבודת הפר והשעיר הפנימיים, ואם לא כיפר — לא כלה, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה, מפני מה לא נאמר ונדרוש כך את הכתוב: אם כלה ונתן את כל מתנות הדם — כיפר, אם לא כלה — לא כיפר, ומכאן נלמד שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום?

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? שלכאורה שניהם אומרים דבר אחד! ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, שההבדל ביניהם אינו להלכה, שלשיטת שניהם דורשים מכאן כי המתנות שבפנים מעכבות, אלא בדרך הדרשה. וחד [ואחד מהם] אמר: מחלוקת לגבי שיריים מעכבין איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת ר' עקיבא אין השיריים מעכבים, וכיון שכיפר בפנימיים — כילה את העבודה. ואילו לדעת ר' יהודה, רק אם כילה הכל (ובכלל זה שפיכת שיירי הדם על היסוד) — כיפר.

ומציעים: תסתיים [תוגדר, תוחלט] שר' יהושע בן לוי הוא שאמר שיריים דמעכבי [שמעכבים] יש ביניהם, שאמר ר' יהושע בן לוי: לדברי האומר שיריים מעכבין, אם גמר את מתן הדמים בפנים ונשפך הדם, ולא הספיק לשפוך את השיריים בחוץ, מביא פר אחד ושוחטו ומתחיל בהזאות בתחלה בפנים על מנת שיהו שיריים, ואחר כך ישפוך השיריים על יסוד המזבח החיצון.

ודוחים ראיה זו: אטו [וכי] ר' יוחנן לית ליה הא סברא [אין לו סברה זו] שיש מי שסבור ששיריים מעכבים? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: תנא [שנה] ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבין! הרי שגם הוא סבור שיש מי שאומר כן.

אלא אין להוכיח מכאן את דעתו לגבי מחלוקת זו, משום שהוא אומר בצורה סתמית "כדברי האומר" ויש להסביר כי לאו להני תנאי [לא למחלוקת תנאים אלה] הוא מתכוון, שאולי שניהם סבורים שאין שיריים מעכבים. אם כן, הכא נמי [כאן גם כן], בדברי ר' יהושע בן לוי, אפשר להבין שגם הוא אומר כדברי האומר ולאו להני תנאי [ולא למחלוקת תנאים אלה]. ואם כן, אין להוכיח מכאן מיהו הסובר שר' יהודה אומר ששיריים מעכבים.

ג משנה ומעתה דנים איזהו מקומן של חטאות הצבור והיחיד. ותחילה מגדירים: אלו הן חטאות הצבור בהן אנו עוסקים בהלכה זו: שעירי חטאת שמקריבים עם מוספי ראשי חדשים (במדבר כח, טו), וכן שעירים של מועדות (ראה במדבר כח, כג, ל ועוד). כל אלו שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון ארבע מתנות (נתינות) הזאות על ארבע קרנות של המזבח. כיצד עושה?