שימתין (שלא ימהר להסריח). וכן קושרין את הלחי של המת ההולכת ונפתחת, לא שיזיזנו ממש שיעלה ויחזור למקומו, אלא שלא יוסיף להיפתח יותר. וכן קורה של גג שנשברה בשבת — סומכין אותה בספסל או בארוכות (במוטות הארוכים של) המטה, לא שתעלה הקורה למקומה, אלא שלא תוסיף להתמוטט.

א גמרא על ההיתר לסוך את המת שואלים: והאמר [והרי אמר] רב יהודה שכך אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת, ביקש התלמיד להדיח קרקע, אמר לו ר' מאיר: אין מדיחין. ביקש התלמיד לסוך קרקע, אמר לו ר' מאיר: אין סכין. ומכאן נלמד שדבר האסור בטלטול אין סכים ומדיחים בשבת! ודוחים: קרקע בקרקע — מחלפא [מתחלפת], ומתוך חשש שמא יבוא לרחוץ קרקע שיש בו גומות, אסרו, אבל מת בקרקע — לא מיחלף [אינו מתחלף], ומותר.

שנינו במשנה: "עושים כל צרכי המת". ושאלו: "כל" זה לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? ומשיבים, לאתויי הא דתנו רבנן [להביא, לרבות את זה ששנו חכמים]: מביאין כלי מיקר (כלים קרירים) וכלי מתכות, ומניחין על כריסו של המת כדי שלא תפוח (תתנפח). ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח ויתנפח.

ואף שלמה אמר בחכמתו על הזיקנה והמוות: "עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור" (קהלת יב, ו), שפרשוהו: "עד שלא ירתק חבל הכסף" — זה חוט השדרה, "ותרץ גלת הזהב" — זה אמה שהיא כמעיין (גולה), "ותשבר כד על המבוע" — זה הכרס הנראית ככד המתנפחת ונבקעת. "ונרץ הגלגל אל הבור" — זה פרש ("גלגל" מלשון גללים) היוצא החוצה.

וכן הוא אומר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג). אמר רב הונא ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חגא: כוונת הכתוב לאלו בני אדם שמניחין ועוזבים דברי תורה, ועושין כל ימיהם כחגים ועל כן נקראים הם "חגיכם". אמר ר' לוי שכך אמר רב פפי שכך אמר ר' יהושע: לאחר שלשה ימים, אחר המוות, כריסו של אדם נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו "טול מה שנתת בי ".

ב משנה אין מעצמין את עיני המת בשבת, משום איסור מוקצה, ואף לא מעצמים עיניו אף בחול עם יציאת נפש. אלא, יש להמתין עד שימות. והמעצים עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים, שהוא מקרב על ידי כך את המוות.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המעצמו למת עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת, והיתה הבערה יכולה להימשך עוד זמן מסויים, ואולם אם אדם מניח אצבעו עליה — מיד כבתה. תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרוצה שיתעצמו עיניו של מת — נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן העינים, מתעצמין מאליהן.

ואגב דברים אלה שנאמרו במת מביאים את מה שתניא [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי — מחללין עליו את השבת. דוד מלך ישראל מת — אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת וטעמו של דבר, אמרה תורה: "חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה ". ואפילו דוד מלך ישראל, כשמת — אין מחללין עליו את השבת. כיון שמת אדם, בטל מן המצות ואין עוד ערך לו. והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן על הכתוב: "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" (תהלים פח, ו) — כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצו‍ת.

ד ועוד תניא [שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי — אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שהם בורחים מפניו. אבל אפילו עוג מלך הבשן כשהוא מת — צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים. שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים" (בראשית ט, ב), ודורשים: כל זמן שאדם חי — אימתו מוטלת על הבריות (בעלי חיים). כיון שמת — בטלה אימתו.

אמר רב פפא, נקיטינן [מוחזק בידינו]: אריה אבי תרי [על שני אנשים] — לא נפיל [אינו מתנפל]. ומקשים: הא קא חזינן דנפיל [והרי רואים אנו שהוא מתנפל] ומשיבים: את המאמר ההוא שהביא רב פפא יש להסביר כדבר זה שאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מט, יג). אבל על בני אדם שיש להם דמות רוחנית של אדם, אין חיה מתנפלת. ועל אותו דרך אמר ר' חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי — אחזתו לילית (רוח רעה).

ועוד תניא [שנינו בברייתא] בשבח החיים, ר' שמעון בן אלעזר אומר: עשה מצוות עד שאתה מוצא אפשרות, ומצוי לך הכסף והאמצעים, ואתה עצמך עודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו: "וזכר את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב, א) ומפרש: "ימי הרעה" — אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" — אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

ומעירים: הסבר זה פליגא [חלוק] על דברי שמואל, שאמר שמואל : אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד שיתבטל אז, וכפי שנאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו, יא), משמע שסדרי העולם ואף עוני ועושר שבו לא יתבטלו.

ה תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו של עניות, שאם הוא לא בא לה — בא בנו, ואם בנו לא בא לעניות — בן בנו בא, וכפי שנאמר: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (דברים טו, י). ועל כך תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "בגלל הדבר", כלומר, גלגל הוא שחוזר (מסתובב) בעולם, אלה עולים ואלה יורדים. אמר רב יוסף, נקיטינן [מוחזק בידינו]: האי צורבא מרבנן לא מיעני [תלמיד חכם אינו נעשה עני]. ומקשים: והא קא חזינן דמיעני [והרי אנו רואים שנעשה עני]! ומשיבים: אף על פי כן אם איתא דמיעני [יש שהוא נעשה עני], בכל זאת אהדורי אפתחא לא מיהדר [על הפתחים אינו מחזר].

באותו ענין מסופר כיבאותו ענין מסופר כי אמר לה ר' חייא לדביתהו [לאשתו]: כי אתי עניא [כאשר בא עני] — אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו [הקדימי ותני לו לחם, כדי שיקדימו] ויתנו גם לבניך. אמרה ליה [לו] לר חייא בעלה: האם מילט קא לייטת להו [אתה מקלל אותם את בניך]?! אמר לה: קרא קא כתיב [מקרא הוא שנאמר] "כי בגלל הדבר הזה", ותנא דבי רבי ישמעאל — גלגל הוא שחוזר בעולם. ובדומה לזה תניא [שנויה ברייתא], רבן גמליאל ברבי [בנו של רבי] אומר: מה שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג, יח) מלמדנו כי כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים. וכל שאינו מרחם על הבריות — אין מרחמין עליו מן השמים.

ו ומכאן חוזרים לפסוקי קהלת המדברים בזקנה ובמוות. נאמר: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" (קהלת יב, ב), ודרשו חכמים: "השמש והאור" — זו פדחת (מצח) והחוטם, שהם הבולטים בפניו של אדם. "והירח" — זו נשמה, המאירה בו. "והכוכבים" — אלו הלסתות (לחיים). "ושבו העבים אחר הגשם" נדרש — זו מאור עיניו של אדם, שהולך ומתמעט (כמתכסה בעבים) אחר הבכי ("הגשם"). ואמר שמואל: האי דמעתא [דמעה זו], עד ארבעין שנין [ארבעים שנה] — הדרא [חוזרת] לאדם, וראייתו נשארת כשהיתה. מכאן ואילך מגיל ארבעים והלאה — לא הדרא [אינה חוזרת], וכל דמעה מעוורת את העינים.

ובדומה לכך, אמר רב נחמן: האי כוחלא [כחול זה] שנותנים בעיניים עד ארבעין שנין [ארבעים שנה] — מרווח ומועיל לעיניים, מכאן ואילך — אפילו מליא כאביסנא דגירדאי [ממלא כמנור אורגים] — אוקומי מוקים [להעמיד הוא מעמיד], ואולם ארווחי לא [לרווח שוב אינו] מרווח, אינו מועיל. ואגב כך שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב נחמן בביטויו שממלא הרבה כמנור אורגים. ומשיבים: בדרך כלל כל כמה דאלים מכוחלא [שעבה המכחול] — טפי מעלי [מועיל יותר].

מסופר כי ר' חנינא שכיבא ליה ברתיה [מתה לו בתו], לא הוה קא בכי עלה [היה בוכה עליה]. אמרה ליה דביתהו [אשתו]: וכי תרנגולתא אפיקת [תרנגולת הוצאת] מביתך שאינך מגלה כל סימן צער?! אמר לה: ואם אבכה הרי יהיו בידי תרתי [שתים]: תכלא ועיורא [שכול ועוורון]. ומסבירים: סבר לה [סבור הוא] כי הא [כמו זה] שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן קצרתה: שש מיני דמעות הן אצל האדם: שלש מהן יפות לעיניים, ושלש מהן רעות. ומפרט: דמעות של (הבאות מחמת) עשן, ושל בכי מתוך צער