שבת קנא ע"ב

דף קנא - ב

וכן שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול, בשביל  שימתין [שישאר במצבו] ולא יסריח מחמת חום הסדין והכרים. שעל ידי שמושכים את הכר מתחתיו, ממילא הוא מוטל על החול אבל להזיזו ממקומו ולהניחו על הארץ אסור ^[15]. שהרי אסור המת בטלטול [פירוש המשניות להרמב"ם].

וכן קושרים את הלחי של המת, כדי שלא יפתח פיו.

ולא עושים כן בשביל שיעלה ויסגר הפתח שכבר נפתח בפיו, אלא רק בכדי שלא יוסיף ויפתח עוד.

וכן קורה שנשברה, סומכין אותה בשבת בספסל או בארוכות המטה. שהרי תורת כלי עליהם, ומותרים בטלטול.

ולא עושים כן בשביל שתעלה הקורה ויתאחה המקום השבור שבה. שהרי זה אסור משום בונה. אלא סומכין אותה רק בכדי שלא תוסיף ותשבר עוד.

גמרא:

שנינו במתניתין: סכין ומדיחין אותו.

ומקשינן: והאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של רבי מאיר, שנכנס אחריו לבית המרחץ. ביקש התלמיד להדיח את הקרקע במים.

אמר לו רבי מאיר: אין מדיחין את הקרקע בשבת.

ביקש התלמיד לסוך את הקרקע.

אמר לו רבי מאיר: אף אין סכין.

וסלקא אדעתין, דמשום שאסור לטלטל את הקרקע, אסור אף להדיחה ולסוכה.

אלמא, כל דבר האסור בטלטול, אסור לסוכו ולהדיחו, אף בלא לטלטלו. וקשיא, אמאי סכין ומדיחין את המת? והרי הוא אסור בטלטול.

ומשנינן: לא אסר רבי מאיר לסוך ולהדיח קרקע, משום איסור טלטול. אלא משום איסור השואת גומות, שהיא תולדת "חורש".

ואף דאין איסור זה נוהג אלא בקרקע של עפר, אבל בקרקע בית המרחץ העשויה אבנים ליכא למיחש להכי, גזרו אף בה אטו קרקע של עפר. משום דקרקע בקרקע מחלפא. אבל במת אין לגזור. דהא מת בקרקע לא מיחלף. שנינו במתניתין: עושין כל צרכי המת.

והוינן בה: "כל" לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי הא דתנו רבנן: מביאין כלי מיקר [כלים המביאים קרירות, כגון כלי זכוכית], וכלי מתכת, ומניחין על כריסו של המת, כדי שלא יהא תפוח [שלא יתנפח]. ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח, ועל ידי כן יתפיח.

ואף שלמה המלך אמר בחכמתו, שכרסו של המת תופחת ונבקעת.

דכתיב "עד שלא ירתק חבל הכסף, ותרץ גלת הזהב, ותשבר כד על המבוע, ונרץ הגלגל אל הבור".

והכי פירושו: "עד שלא ירתק חבל הכסף"

- זה חוט השדרה. שהוא כמין חבל, והוא לבן ככסף.

"ותרוץ גולת הזהב" - זה אמה. ש"גולה" היא מעין מים. ואף האמה היא המעיין של תולדות האדם.

"ותשבר כד על המבוע" - זה הכרס. שלאחר המיתה היא נבקעת.

"ונרוץ הגלגל אל הבור" - זה פרש. ש"גלגל" הוא לשון "גללים". ובור היינו פה. שנופל הפרש לתוך פיו של מת.

וכן הוא אומר: "וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם". ועל אחר מיתה קאי.

מאי "פרש חגיכם"?

אמר רב חגא: אלו בני אדם שמניחין דברי תורה, ועושין כל ימיהם בתענוגים, כחגים.

אמר רבי לוי אמר רב פפי אמר רבי יהושע: לאחר שלשה ימים מהמיתה, כריסו של מת נבקעת, ונופלת לו על פניו, ואומרת לו: טול מה שנתת בי. כלומר, טול חזרה את פרש המאכלים שהכנסת בי.

מתניתין:

אין מעצמין את עיני המת בשבת. לפי שאסור להזיז בו אבר.

ואף לא בחול מעצמין את עיניו עם יציאת הנפש. שכל שעדיין לא מת, אם מזיז בו אבר, הרי הוא מקרב את מיתתו. אלא מעצימין את עיניו לאחר יציאת נפשו.

והמעצים עיני אדם הנוטה למות, עם יציאת הנפש, קודם שמת, הרי זה שופך דמים.

גמרא:

תנו רבנן: המעצמו עם יציאת הנפש, קודם שמת, הרי זה שופך דמים.

משל למה הדבר דומה? - לנר שכבה והולכת. שאם אדם מניח אצבעו עליה, מיד כבתה. שכיון שנוטה להכבות, בטורח קל היא נכבית. וכן הוא בנפש האדם.

תניא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: הרוצה שיתעצמו עיניו של מת בשבת, אינו עושה כן בידים. שהרי המת אסור בטלטול. אלא נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן [עיניו] מתעצמות מאליהן.

תניא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי, מחללין עליו את השבת לצורך פיקוח נפש. אבל לא על המת. ואפילו אם הוא גדול כדוד מלך ישראל, כיון שמת אין מחללין עליו את השבת.

תינוק בן יומו חי, מחללין עליו את השבת, משום שאמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שיחיה וישמור שבתות הרבה.

אבל דוד מלך ישראל, אם מת אין מחללין עליו את השבת. שכיון שמת אדם, הרי הוא בטל מן המצות.

והיינו דאמר רבי יוחנן: כתיב "במתים חפשי". ודרשינן, כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות.

ותניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי, אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שלא יאכלוהו. אבל אפילו עוג מלך הבשן, כיון שמת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שלא יאכלוהו. שנאמר לנח ובניו "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ".

ו"חתכם" הוא לשון חיות. מלמד, שכל זמן שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות. כיון שמת, בטלה אימתו.

אמר רב פפא: נקיטינן [מקובלנו], אריה, אבי תרי אינשי יחדיו, לא נפיל [מתנפל] להורגם. דהא כתיב "ומוראכם" לשון רבים. שתתירא חית הארץ מכל שנים מכם.

ותמהינן: הא קא חזינן, דנפיל אריה אף על שני אנשים יחד.

ומשנינן: ההוא דקא חזינא דנפיל, כדאמר רמי בר אבא הוא.

דאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם, עד שנדמה לו האדם לחיה, כבהמה. שנאמר "אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו". שאם האדם נמשל ונשלט על ידי חיה, בידוע שהוא נדמה לה כמו בהמה.

אמר רבי חנינא: אסור לישון בבית יחידי. וכל הישן בבית יחידי, אחזתו לילית.

ותניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה צדקה עד [כל זמן] שאתה מוצא עניים לעשות עמהם צדקה, וכל זמן שמצוי לך ממון לתתו להם, וכל זמן שעודך בידך לעשות צדקה. כלומר, קודם שתמות.

ואף שלמה אמר בחכמתו, "וזכור את בוראיך בימי בחרותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".

"ימי הרעה" - אלו ימי הזקנה.

"והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"

- אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. שאי אפשר לזכות בהם במצות צדקה. וכן אי אפשר לעבור בהם על איסור "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". שהרי כולם יהיו עשירים בזמן ההוא.

והיינו דקאמר רבי שמעון בן אלעזר, עשה צדקה כל זמן שבידך לעשות.

ופליגא אדשמואל. דאמר שמואל: אין בין עולם הזה לימות המשיח, אלא שיעבוד מלכויות בלבד. שבימות המשיח ניגאל משיעבוד מלכות האומות. אבל לא יהיו כולם עשירים. שהרי נאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". נמצא, דאף בימות המשיח תהיה קיימת מצות צדקה, ודלא כדתניא לעיל.

תניא: רבי אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו של עניות, שלא יבוא לידה. לפי שהיא דבר המזומן לבוא תמיד. שאם הוא לא בא לידי עניות, בא לידה בנו. ואם בנו לא בא לידי עניות, בן בנו בא לידה.

שנאמר במצות צדקה לעניים, "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך, ובכל משלח ידך". ותנא דבי רבי ישמעאל: "בגלל", לשון "גלגל" הוא ^[1]. שגלגל הוא שחוזר בעולם. ומי שהוא עשיר היום, עלול הוא או זרעו להיות עני לאחר זמן.

אמר רב יוסף: נקיטינן, האי צורבא מרבנן, לא מיעני [לא נעשה עני].

ותמהינן: והא קא חזינן דאף צורבא מרבנן מיעני.

ומפרשינן: הכי קאמר רבי יוסף: אף אם איתא דצורבא מרבנן מיעני, אבל אהדורי אפיתחא, לחזר על הפתחים - לא מיהדר. אלא הוא מסתפק במועט, ואינו מזלזל עצמו לבקש על הפתחים.

אי נמי, יש לו הרבה מרחמים, שנותנים לו. ואינו צריך לחזר על הפתחים. מהרש"א.

אמר לה רב חייא לדביתהו: כי אתא עניא, אקדימי ליה ריפתא. כי היכי דליקדמו לבניך בלחם, אם ייענו.

אמרה ליה דביתהו: וכי מילט [מקלל] קא לייטת להו שיהיו עניים?

אמר לה רב חייא: קרא קא כתיב בצדקה, "כי בגלל הדבר הזה". ותנא עליה דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם.

תניא רבי גמליאל ברבי אומר: כתיב, "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ומשמעות "ונתן לך רחמים" היא, שתהיה רחמן. מכאן, שכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, כדכתיב "ורחמך". וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים.

וקא דריש השתא את המקראות שבקהלת, האמורים בענין "ימי הרעה", דהיינו ימי הזקנה.

כתיב התם, "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם".

"עד אשר לא תחשך השמש והאור" - זו "פדחת" [מצח] והחוטם. שהמצח הוא חלק ומצהיר יותר מכל פרצוף האדם. והחוטם הוא תואר פני האדם. ולעת זקנה הם מעלים קמטים ואינם מאירים.

"והירח" - זו נשמה. כדכתיב "נר אלהים נשמת אדם".

"והכוכבים" - אלו הלסתות [הלחיים].

"ושבו העבים אחר הגשם" - זו מאור עיניו של אדם, שהולך אחר הבכי. שלעת זקנה יחשיך מאור העינים כמו חשכת עננים, מחמת הבכי. לפי שהוא מרבה לבכות אז מחמת תשישות כוחו והצרות שמתרבות ובאות עליו.

אמר שמואל: האי דמעתא, עד ארבעין שנין הדרא הראיה ומתרפאת מהנזק שגרמו לה הדמעות. מכאן ואילך לא הדרא.

ואמר רב נחמן: האי כוחלא [כחל שנותנים בעינים לרפואה], לאדם שהוא עד בן ארבעין שנין הרי הוא מרווח [מרחיב] את מאור עיניו. מכאן ואילך [לאחר מלאת לו ארבעים שנה], אפילו אי מליא כחל בעיניו במכחול גדול כאביסנא דגירדאי [כמשקולת כבדה של אורגים], אוקומיה מוקים ליה בלבד, שלא יחשיך יותר מאור עיניו. אבל ארווחי לא מרווח ליה שתשתפר ראייתו.

והוינן: מאי קא משמע לן רב נחמן במאי דאמר, "אפילו מליא כאביסנא דגירדאי"?

ומשנינן: קא משמע לן, דכמה דאלים [עבה] מכוחלא [המכחול] טפי, כן מעלי יותר לרפואת העין.

רבי חנינא, שכיבא [מתה] ליה ברתיה. ולא הוה קא בכי עלה.

אמרה ליה דביתהו: וכי למה לא תבכה עליה? והלא תרנגולתא אפיקת מביתך.

אמר לה רבי חנינא: אם אבכה, תרתי רעות יבואו עלי. גם תכלא [שיכול הבנים], וגם עיורא [עורון]. שהבכי מחשיך את מאור העינים.

סבר לה רבי חנינא, כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתה: שש מיני דמעות הן. שלש מהן יפות לעינים. ושלש מהן רעות לעינים.

כי אם רובן גוים למה צריך להמתין והלא לענין מרחץ אמרו מותר לרחוץ בה מיד ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ואע"ג דאיסורא הוא וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל דדיקא מתניתין כותיה דתנן במס' מכשירין עיר של ישראל ונכרים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד אם רוב ישראל ימתין עד בכדי שיחמו חמין. מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין.

ר' יהודה אומר באמבטי קטנה ואם יש רשות רוחץ בה מיד. ומפרש רב יצחק בריה דרב יהודה מאי רשות כגון אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקמין בבת אחת מותר לרחוץ מיד:
עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בהן ישראל ומקשינן אמאי והא ישראל ונכרי כמחצה על מחצה דמי ימתין בכדי שיעשו ומפרק עולא כגון בנכרי מת המוטל באיסטרטא דמוכחא מלתא שזה הקבר לזה הנכרי נחפר שדומה לרוב נכרים שאין צריך להמתין בכדי שיעשו תוב אקשינן תינח קבר ארון מאי ופריק ר' אבהו בארון המוטל על הקבר שנמצא הארון בקבר דאילו דברי ר"מ נסבייה בדרך גררה. בפרק כירה בענין דברים של (חול) [קדש] אסור לאומרם (בלשה"ק) [בלשון חול] אלא אם הוא לאפרושי מאיסורא כגון זה שא"ר מאיר לתלמידיו אין מדיחין ואין סכין בלשה"ק אבל הרואה שסכין ומדיחין המת לא יתיר הדחה וסיכה בקרקע ולפיכך התיר ר"מ הדחת המת וסיכתו ולא גזר סיכת המת והדחתו מפני סיכת מרחץ והדחתו. כל צרכי המת כלל זה להביא הא דת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כרסו בשבת שלא תפוח. ופוקקין נקביו בשביל שלא תכנס בהן הרוח ואף שלמה אמר בחכמתו עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' ופשוטה היא:
אין מאמצין את המת בשבת וכו'. פי' מאמצין סותמין את עיני המת. ת"ר המאמץ עם יציאת נפש אפילו בחול הרי זה שופך דמים משל לנר שכבה כו'.

תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת שעומד ומשמר שבתות הרבה.

קושרין את הלחי שלא יפתח פיו ביותר לא שיעלה ר"ל לסגור מה שכבר נפתח שהרי זה הזזת אבר אלא שלא יוסיף וכן קורה שנשברה ומתיירא שתפול סומכין אותה בספסלים שהם ראויים לטלטל לא שתעלה שהרי זה כבונה אלא שלא תפול או שלא תוסיף בקיעתה ומשום ביטול כלי מהכנו אין כאן מפני שמניחם רפויים שיהא יכול ליטלם אם ירצה בהם:

אין מעמצין עיניו של מת בשבת שהרי מזיז בו ריסי עיניו ובחול מיהא יזהר שלא יעמצם עם יציאת נשמה עד שימות לגמרי שהגוסס הרי הוא כחי ואפשר שבמעט הזזה יקרב את מיתתו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומ"מ חוכך אני להקל עכשיו שנוהגים לטלטלו על ידי ככר לאמץ את עיניו הואיל ומ"מ הותר בהזזת כלו הותר בהזזת מקצתו שהרי לא נאסרה אמיצת עיניו אלא מאיסור הזזה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין סכין ואין מדיחין קרקע בית המרחץ ואע"פ שהמרחץ רצפת אבנים היא אין בה משום השואת גומות שמא יתחלף בקרקע אחר וכבר ביארנוה בפרקים שעברו:

מביאין כלי מיקר כגון של זכוכית וכלי מתכות ונותנים על כריסו של מת להקר שלא יבא לידי נפח וסותמי' את נקביו שלא יכנס בהם הרוח:

תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיזכה ויקיים שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

אסור לישן בבית יחידי וכן בכל שהוא מביא עצמו לידי נסיון של פחד אסור והכל לפי טבעו ומ"מ אם אירע לו כן יחזק את עצמו בבטחון בשם ויתעסק בתוך לבו בדברי תורה על דרך מה שאמרו במסכת ברכות כל הקורא את שמע על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנ' רוממות אל בגרונם וכו':

לעולם יעשה אדם צדקה וגמילות חסדים בעוד שהוא מוצא למי ומצוי לו הממון ועודן בידו ר"ל שהוא חי ולא עזב עדיין חילו לאחרים והוא שאמר וזכור את בוראך וכו' עד אשר לא יבאו ימי הרעה וכו' ויזהר אדם במדה זו ואל יבטח בעשרו שהעניות מצויה תמיד דרך הערה אמרו אם לא יבא הוא לידי עניות בא בנו ואם לא בנו בא בן בנו שנ' בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם דרך הערה אמרו ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם מרחמים עליו:

לעולם ישתדל אדם להיותו יודע באומנות שאין העוני מצוי בבעל אומנות דרך צחות אמרו במקום אחר שב שני הוו כפנא ואבבא דאמנא לא חליף ואם יגמור חסד השם עליו להיותו בעוסקי תורה נשמר הוא ממנה והוא שאמרו דרך הערה צורבא מרבנן לא מעני וכששאלו עליה והא קא חזינן דמיעני השיבו אהדורי אפתחא לא מהדרי שאי אפשר להיות עוני מכוער שולט בהם:

מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. פי' מחשיכין על התחום כדי לצאת חוץ לתחום ולהביא בהמה להנהיגה לפניו. וגם ביום השבת נמי אם היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה וכיון שהוא זכאי להביאה מחוץ לתחום באמירה רשאי הוא להחשיך כדי לצאת חוץ לתחום ולהביאה ודמיא רישא לסיפא שכמו שבתחיל ההוא רשאי להחשיך מפני שהוא זכאי לומר גם להביא בהמה נמי הוא רשאי להחשיך מפני שהוא רשאי לומר:

עשו לו ארון כו' ואמאי ה"נ לימא ימיתין בכדי שיעשו כו' פי' המורה ימיתין בכדי שיעשו דנה לא מוכחא מילתא מיהו יש לומר בשביל ישראל נעשה כעומד באסטרטאי שאין דרך לקבור שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל תינח קבר. ארון מיא מאי איכא להוכוח דלא בשביל ישראל נעשה. במוטל הארון על קברו של גוי באספרטאי דמוכח דלשם אותו קבר נעש' הארון ואינו נ"ל פתרון זה ומפני שסבר המורה דהאי שיקל' וטריא אריש' קא פריש הכי ולא היא דאע"ג דכתיב עשו לו ארון כו' לא כתב כל המשנה ואסיפא קאי דקתני' אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ומתמה ואמאי אמרת עולמית ומ"ש ארון וקבר מכל המלאכות שעושה הגוי בשביל ישרלא דאמרי' שהן מותרות בכדי שיעשו וכדתניא גבי מרחץ ימתין בכדי שייחמו חמין. ואוקמיה עולא בעומד באסטרטא פי' שהי' הדבר מפורסם. החמירו בו יותר משאר מלאכות וגם הנה הוא דחוק פתרון המוכה מאוד שפירש שהי' קברו של גוי עומד באסטרטא וכי בקרקעו של גוי הי' צריך ישראל זה להיקבר א"ו בקברו של ישראל מיירי ומתמה תינח קבר ארון מאי פי' קבר ודאי היא דבר מפורסם אלא ארון שעושה בביתו מאי פירסום איכא ואוקמה ר' אבהו במוטל על קברו וכיון שעל קברו הי' עושה שהי' עומד באסטרטא ומפורסם לכל קנסו אותו חכמים שלא יהנה מהם לעולם וה"ה לכל מלאכה שעושה הגוי לישראל בשבת. והיא מפורסמת לרבים יש לאוסרה עליו עד לעולם. כגון שהיו בונין את ביתו בשבת. ומאי דאמרן בפ"ק וכולן ב"ה מתירין עם חשיכה דוקא בביתו של גוי ובמקום דלא חזי לי' ישראל ולא ידעי לי' דהוא מלאכת ישראל וכדאמרי' בפ' מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אמר ר"פ ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אל אדליכא מתא דמיקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משמרשי' וכי ליכא נמי מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי להתם אסור:

ובלבד שלא יזיזו בו אבר מהכא מוכח שאסור להזיז את האבן אע"פ שאינו מגביה שהרי כשמזיז אבר המת אינו מגביהין מע"ג קרקע שוהא מחובר בגופו של מת:

פרש דרש פרש כפול על הפורשים מד"ת ובקהלת פירש"י גלגל על העין ולא ידענא לפ"ז מאי פרש:

כחגין כו'. אמר שמניחין ד"ת משמע ליה מדכתיב כפול לשון פרש לדרוש על הפורשים מד"ת ועושים כל ימיהם כחגין דהיינו חגיכם ולא חגי ה':

וכיון שמת נעשה חפשי מן המצות כו'. מפורש פ' ב"מ:

כל זמן שאדם חי כו'. דריש וחתכם וחיותכם דאל"כ במוראכם הוה סגי ומדכתיב ומוראכם וחתכם בלשון רבים דריש אבי תרי לא נפיל דמיעוט רוב שנים:

נמשל כבהמות נדמו. דלפי פשוטו הוא כפול דהיינו נמשל והיינו נדמו ולכך דרשו נמשל מלשון ממשלה שהתיה מושלת בו ע"י שנדמה לה האדם כבהמה ובענין דאימת האדם על החיות משום הנשמה שבו שהיא צלם אלהים וכיון שנדמה כבהמה וצלם אלהים אזל לו ממנו והרי הוא כשאר בהמה שהחיה שולטת בה:

עשה עד שאתה מוצא כו'. דהיינו שאתה מוצא עני ולך מצוי ולאפוקי ימות המשיח דאין אתה מוצא עני:

ועודך בידך ר"ל בכחך לעשות. ולאפוקי ימי הזקנה וז"ש ואף שלמה כו' ורש"י פי' בע"א ודו"ק:

על מדה כו'. ר"ל כיון דמדה זו גזירה היא מלפניו ית' ב"ה שאם הוא לא בא כו' יבקש אדם רחמים על עצמו שלא יבא הוא לידי כך ע"ד שאמר רק שלום יהיה בימי ועי"ל דודאי מדה זו במזלא תליא כדאמרי' חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא ומיהו באפושי רחמים אפשר לשנות המזל כמפורש כל זה בפ' מי שהחשיך וע"כ אמר יבקש אדם רחמים על מדה זו לבטלה אף לדורותיו ואם כל א' מהם יבקש רחמים שלא תבא עליו ודאי דיותר טוב שמבטלין מדה זו ולפי זה יש לפרש גלגל החוזר בעולם היינו ממש גלגל המזלות החוזר בעולם על מדה זו וק"ל:

לא מיהדר כו'. דגם אם אין לו מסתפק במועט ואינו מזלזל עצמו לבקש על הפתחים א"נ דא"צ להחזיר על הפתחים משום דיש לו מרחמים טפי ליתן לו כדאמרי' פ"ק דב"ב דרבי פתח אוצרות כו' ע"ה אל יכנסו ועוד אמרי' התם המחזר על הפתחים אין נזקקין ליתן לו מעות ודו"ק:

מרחמין כו' מייתי לה הכא לענין צדקה דכל המרחם על הבריות ליתן צדקה מרחמין כו' כדאיתא במס' ביצה ועד"ז יש לכוין שאמר מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד אמר גם שהמדה היא אחר שמרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כדקאמר כל המרחם כו' וכן בקרא דמייתי ונחן לך רחמים שתרחם על הבריות ואח"כ ורחמך שמרחמין עליך מן השמים באנו לבקש מהר יקדמונו רחמיך קודם שאני מרחם כי דלונו מאד ואין בידי ליתן צדקה ולרחם על הבריות מקודם וק"ל:

והאור זו החוטם כו'. כל הסוגיא מפורש בפירש"י בספר קהלת גם בתרגום בקצת בע"א ע"ש:

ברש"י ד"ה וחתכם לשון חיותכם כן צריך להיות:

במשנה לא שיעלה אלא דלא יוסיף. כלשון הזה בפ"ד דשביעית מ"ו:

[גמ' אסור לישן בבית יחידי כו'. ברי"ף וברא"ש הגירסא בלילה וכ"ה בקיצור הרא"ש אבל המג"א בסי' רל"ט סק"ז העתיק כגיר' שלפנינו:

שם תניא רשב"א אומר עשה כו'. כצ"ל בל"ו] :

גמ' אלא ימי המשיח שאין בהן לא זכות. נ"ב יפה פרש"י ומוכרח כי א"א שתבטל חובת קיום התורה בכללה. עמ"ש ספ"ד דר״ה בס"ד:

שם מכאן ואילך אפילו מליא "כאכסנא". כצ״ל (וכן ברש"י) ונ"ב כמנור אורגים (שמואל ב כא) מתורגם כאכסן דגרדאי:

שם לא הוה קא בכי עלה. נ"ב מכאן משמע דהא דאמרינן (מ"ק כ״ז ב') שלשה לבכי לאו לחיובא אתמר אלא שלא להוסיף בלבל. וי"ל דר״ח זקן הוה ההיא שעתא או חלוש בעיניו שהיה יודע שמזקת לו הדמעה ואנוס ודאי פטור:

(קהלת יב, ו) "ותָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב", זֶה אַמָּה. עיין רש"י ז"ל [שהוא מעין של תולדה כמו גֻּלֹּת מָיִם (יהושע טו, יט)] ועדיין צ"ל אמאי קרי ליה זָּהָב? ונראה לי בס"ד זָּהָב הוא זב ה' שהוא זב זרע בתוך האשה, גם אות ה"א רומזת לעטרה של האמה כנודע, והניחה בין שני אותיות 'זב' לרמוז שאינו טמא טמאת זב כי בהיתר משליך זרעו.

"וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב, ג) אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְעוֹשִׂים כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. יש להקשות היכא רמיז דִּבְרֵי תּוֹרָה? ונראה לי בס"ד דארבותינו ז"ל (יומא עב:) על פסוק (שמות כה, כד) זֵר זָהָב, זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו, וכאן קאמר קרא לשון 'וְזֵרִיתִי' ללמדך שגזרה זו באה עליהם בשביל פרישותם מן התורה הנקראת 'זיר' ואומרו פֶרֶשׁ דהתורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר כמו שנאמר (בראשית מט, כא) הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, ולזה יתהפך לְ'פֶרֶשׁ' בר מינן.

גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. נראה לי בס"ד גלגל השמש מקיף שלשה רוחות בלבד מזרח דרום מערב, ולכן מדה זו חוזרת שלשה דורות או בו או בבנו או בבן בנו. ועוד יובן המעות נקראים דָּמִים בלשון חכמינו ז"ל ו'דמים' לשון רבים הוא דם דם וקודם 'דם דם' יש 'גלגל' לרמוז שיש לדמים גַּלְגַּל חוֹזֵר. ואמר שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם הנה מלוי 'עוֹלָם' כזה עי"ן ו"ו למ"ד מ"ם הוא אותיות מָדוֹן, וכל מדון יסבב רצונו לומר במה שרמוז בתוך אותיות 'עוֹלָם' כי המדון הוא סיבה שיחזור הגלגל.

צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מִיעֲנִי. וְהָא קָא חֲזִינָא דְּמִיעֲנִי? אִם אִיתָא דְּמִיעֲנִי, אַהֲדוּרֵי אַפִּיתְחָא לָא מִיהֲדָר. נראה לי בס"ד הטעם מדה כנגד מדה, כי בית המדרש נקרא 'שַׁעַר' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) על פסוק (תהלים פז, ב) אֹהֵב הֳ' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן, וכן כל מקום שיוצא ממנו הוראה ודין נקרא שַׁעַר, כמו שנאמר (רות ד, א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בְּשַׁעַר, (דברים כה, ז) וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה, ואם כן אדם זה שהוא מיושבי בית המדרש הנקרא שַׁעַר לָא מִיהֲדָר על שַׁעַר בשר ודם לבקש לחם לאכול. ומה שאמר צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מִיעֲנִי, נראה לי עוני [136] מספר קול [136], ולכן קול תורה מגין עליו מן עוני. או יובן (אבות ו, ז) תוֹרָה נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ והיא שתים שבכתב ושבעל פה וב' פעמים חַיִּים [68×2=136] גימטריא קל"ו. ועוד נראה לי בזכות עיון התורה ינצל מן עוני שהוא אותיות עיון בהפוך אתוון.

אָמְרָה לֵיהּ: מֵילַט קָא לַיְטַת לְהוּ?. נראה לי בס"ד כפל הלשון, כי העני שמקבל צדקה שתי קללות אית ביה הא' שאינו יכול לקיים מצות צדקה, ועוד שמקבל צדקה. אי נמי המחזיר על הפתחים שתי קללות יש לו, שמתבזה וגם מתפרנס מן הצדקה. אי נמי לא יחזור על הפתחים אלא חיגר או סומא או מעונה בגופו שלא יצלח למלאכה, ואם כן תרתי אית ביה.

אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ תַּרְנְגוּלְתָּא אַפֵּקְתְּ מִבֵּיתְךָ. יש להקשות הוה ליה למימר נָפְקָא דלאו הוא אפקה? ונראה לי בס"ד דאשה חכמניית היתה ורמזה לו ברמז דעל כל פנים חייב אתה לבכות, כי אולי מתה בחטאך, דאיכא עונות שבעבורה ימותו לו בנים קטנים ואתה הגורם לה. או הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קה) מִפְּנֵי מַה מֵּתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, ואם כן רגלים לדבר שבעבור זאת מתה, כיון שאתה לבך קשה שאין אתה בוכה על ביתך, אם כן ודאי גם על אדם כשר לא בכית ונלכדה זאת הבת בעון זה ואתה הגורם! וצריך אתה לבכות על עונך שגרמת לה מיתה. ולכן אמרה לו 'אפקת' שתלתה הדבר בו, והשיב לה 'תרתי תכלא ועוירא' פירוש על אדם כשר בכיתי דאיכא חדא שהיא עוירא בלבד, כי אותו אדם זר ממנו, אך כאן תרתי תכלא ועוירא אם יבכה עליה, כיון דהיא ביתו דאית ליה תכלה נמי בזאת.

אַרְיָא, אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל. עיין להרב פתח עינים ז"ל מה שהקשה בזה. [יש להעיר דאם כן על אחד נפיל ואמאי אצטריך שידמה לו כבהמה ואם נִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה אפילו תרי ואמאי קאמר וּמוֹרַאֲכֶם?] ונראה לי בס"ד דבאחד רודף אחריו אפילו שלא נִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה, אך כשיקרב אצלו יתפחד ויחדל ממנו, מפני כי בקרבו אליו רואה צלם אלהים על פניו ונכנע. אבל בשנים שיש כאן שני צלמים קדושים הנה הוא רואה ומרגיש בצלמים מרחוק, כי אינו דומה נר אחד לשתי נירות, ולכך לא ירדוף אחריהם כלל. ולזה אמר אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל, רצונו לומר לא ירדוף, ולכן לא אמר אינו מַכָּה, או אינו טוֹרֵף, או אינו הוֹרֵג, אלא אמר לָא נָפִיל אפילו רדיפה ליכא.

"וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ", זֶה הַכֶּרֶס. זו הכרס העשויה כבד ולכן עון הראשון שהיה בעולם, שהוא אכילת עץ הדעת באיסור, שירדה אכילה זו לְכַּד זֶה הַכֶּרֶס הביא כ"ד זיני דמסאבותא, כמו שאמרו המקובלים ז"ל (בראשית ג, טו) על פסוק 'וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה' וְאֵיבָה [24] גימטריא כ"ד, וזו היא זוהמת הנחש שהטיל בחוה.
והנה קלקול זה שהיה בכרס שהוא כד, היה בכרס חוה ובכרס אדם, ששניהם הכניסו אכילה זו לתוך הַכַּד זֶה הַכֶּרֶס, ואחר גמר התיקון יתוקן כד זה וכד זה, ויאירו שניהם כאור שמש. ובזה יובן 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ' (ישעיה נד, יב) כי כד וכד של אדם וחוה יאירו ויזהירו כשמש.
ומה שאמר 'אֶל הַבּוֹר' זֶה פֶּרֶשׁ, נראה לכן קורין לעם הארץ בשם בור, שהוא רודף תמיד להכניס תענוגים לפיו ולכן נקרא בור על שם הפה שהוא דוגמת הבור, כמו שכתב רש"י ז"ל, כי כל עמל שלו הוא לפיהו.
ומה שאמר 'יְמֵי הָרָעָה' אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה נראה לי, קראם יְמֵי 'הָרָעָה' בהפוך אתוון 'הערה' כי בימי הזקנה תתמעט השינה של האדם ורוב הלילה הוא ניעור.

וְאִם בְּנוֹ לֹא בָּא, בָּא בֶּן בְּנוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה". נראה לי בס"ד, הַזֶּה [17] גימטריא טוֹב [17] ואותיות 'טוֹב' רומזים לאב ובנו ובן בנו. כיצד? ט' רומז לאב דכתיב 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב) והיינו 'אָדָם' במספר קטן ט' כמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל וזה האב רמוז באות ט'. ואחר ט' יש ו' שמספר ששה שהוא שני שלישי אות ט' כי רובו של אב כלול בבנו, ואחר ו' יש ב' שהוא שליש ו', כלומר בעבור זה החלק של האב הכלול בבנו יגיע ממנו לבן בנו שליש דוקא.

אָמַר רַב פָּפָּא: נַקְטִינָן, אַרְיָא אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל. מקשים, כיון דאין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה דהולך צֶלֶם אֱלֹהִים ממנו, אם כן אֲפִלּוּ עַל חַד לָא נָפִיל?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרוש הושענה רבה) כי האדם מלבד צלם העליון שיש לו דעליו נאמר 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' (תהלים לט, ז) יש לו ב' צללים תחתונים על גופו, שהם בבואה וגם בבואה דבבואה, ועליהם נאמר 'וְנָסוּ הַצְּלָלִים' (שיר השירים ב, יז) והיינו צל א' נמשך מן אהי"ה במילוי אלפי"ן [אל"ף ה"א יו"ד ה"א], וצל א' נמשך מן אהי"ה במילוי ההי"ן [אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה]. אך השדים אין להם אלא צל אחד דוקא. ולזה אומר ארז"ל (יבמות קכב.) 'בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו' והאדם קודם שימות בכמה ימים מסתלק ממנו צל התחתון הנקרא בבואה דבבואה, וזה הסימן הניכר באור הלבנה בליל הושענה רבה, עיין שם, ובזה מובן דברי רב פפא דהוא איירי באדם אחד.
ומה שאמר אַבֵּי תְּרֵי קאי על הצללים, כלומר אם הוא צדיק וכבר נסתלק ממנו צל התחתון שהוא בבואה דבבואה נפיל עליה האריה, ורק אַבֵּי תְּרֵי דהיינו שיש לו שני הצללים שהם בבואה ובבואה דבבואה, לָא נָפִיל עליה אם הוא צדיק.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, דאם אחד אף על פי שהוא צדיק נפיל עליה שנוהם לקראתו, אך אינו מזיק לו כשקרב אצלו, אבל אם הם שנים לָא נָפִיל כלל שאינו נוהם ולא קרב אליהם, עד כאן דבריו נר"ו.

"עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" זוֹ פַּדַּחַת. נראה לי בס"ד הטעם דמכנה הַמֵּצַח בשם שֶּׁמֶשׁ ולא בשם יָרֵחַ, כי השמש נגלה ביום שהוא חסד, ונכסה בלילה שהוא זמן דין, וכן ראוי המצח שבו שרטוטין להיות נכסה בזמן דין, ולכן חסידים ואנשי מעשה מכסים המצח בזמן שיש פורענות ודין בעולם, אבל הירח הוא להיפך שנגלה בזמן דין וביום אינו נגלה.
ועוד נראה לי בס"ד שֶׁכִּנָּה המצח בשם שמש שהיא חמה והיא אמצעית בשצ"ם חנכ"ל [שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה] כן המצח אמצעי בחלק הראש של האדם. והחוטם כינה אותו בשם אוֹר כי התואר והצורה נקרא אוֹר כי באור ניכרים ולא בחשך, ובחוטם ניכר תואר האדם וצורתו שאם תדביק חתיכת מטלית על חוטמו אינו ניכר, וכאשר עשה אותו חכם שהבריח עצמו מאנשי ריש גלותא כדי שלא יכירוהו וכנזכר בגמרא (יבמות קכ.) וכן באור יש היכר לכל צורה מה שאין כן בחושך.
אי נמי כינה החוטם באור, כי הוא הולך תחלה קודם איברים של הגוף כי הוא בולט, וכן דרכו של אור שמוליכים אותו לפני הגוף בחושך.
ומה שאמר "וְהַיָּרֵחַ" זוֹ נְשָׁמָה נראה לי בס"ד, כמו שהירח לית לה מגרמה אלא מקבלת אורה מן השמש, כן הנשמה בבואה לעולם הזה לית לה מגרמה אלא מקבלת אורה מן תורה ומצות ומעשים טובים, ולהכי לא דימה אותה לשמש שהיא מאירה.

גמ' קרקע בקרקע מיחלפא. כ"ה לעיל דף כט ע"ב ועי' בתוספות שם ד"ה גזירה:

לעולם יבקש אדם רחמים על מידה זו. פי' שיהי' הוא ובניו ת"ח דגמירי דלא מיעני כדלקמן. ומשו"ה תלה בבנו ובן בנו ע"ד לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. והא דת"ח לא מיעני ר"ל אינו מחשב עצמו לעני כי הוא שמח בחלקו ובמיעוטא דמיעוטא שיש לו ע"ד ר"ח בן דוסא די לו בקב חרובין שהי' די לו באמת ונתפייס בזה ומשו"ה לא מהדר אפתחים לבקש מזונותיו מבני אדם ובזה נתקיימו ב' המקראות כי לא יחדל האביון מקרב הארץ דייקא שאנו רואים אביונים בארץ אבל אפס כי לא הי' בך אביון שאדם בעצמו לא יהי' אביון כי יהי' שמח בקב חרובין שלו ואנחנו רואים ומכירים בעניו ולא חדל אביון מקרב בארץ אבל הוא איננו מרגיש כלל כי לא יהי' בך בעצמך אביון וק"ל:

אריא אבי תרי וכו' יש להעיר דא"כ על א' נפיל ואמאי אצטריך שידמה לו כבהמה ואם נדמה לו כבהמה אפילו תרי ואמאי קאמר ומוראכם. ותו קרא דיליף מיניה אדם ביקר מתחיל בלשון יחיד ומסיים נדמו ל' רבים. ואפשר דאחד צריך זכות גדול כדניאל ע"ה. אך תרי הגם שאינם כ"כ צדיקים ניצולים אא"כ יהיו רשעים דאז ידמו לחיה כבהמות. וז"ש ואדם ביקר בל ילין נמשל כמו שפירש"י בסוגיין נמשל החיה מושלת בו. וזה האחד כמו שנים רשעים כבהמות נדמו דכשהם רשעים אף בב' מושלת ודוק:

מילט קא לייטת וכו' עמ"ש בס' הקטן דברים אחדים דף ע"ד משם הרב מהר"ר יהונתן ומה שהוספתי בעניותי קצת בסוף בס"ד ע"ש:

(קנא ב) ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.—פי' דבימות המשיח יצה"ר בטל, כדאיתא בסוכה (נב א) לכן אין בהם שום חטא, וממילא אין בהם שכר מצוה, וכן פירשו בספר חסידים סי' קנ"ה ובתוספות המיוחסות לר' יהודה החסיד ברכות יח א ובפי' התורה לרמב"ן (דב' ל ו).

שימתין. שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים: קושרין את הלחי. של מת שהיה פיו הולך ונפתח קושרין את לחייו כדי שלא יפתח פיו יותר: ולא שיעלה. להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף ליפתח: סומכין אותה בספסל. שהרי תורת כלי עליו: לא שתעלה. דהוה ליה בונה: גמ' ואמר לו אין סכין. אלמא דבר האסור לטלטל אסור לסוך: קרקע בקרקע מיחלף. כלומר ההוא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע''ג דמרחץ רצפת אבנים הוא וליכא למיחש לאשוויי גומות מיחלף מיהא בקרקע אחר: כל צרכי המת לאתויי מאי. דלא תנן: כלי מיקר. שמביאים קרירות כגון זכוכית: ואף שלמה אמר בחכמתו. שכריסו של מת ניפחת ונבקעת: זה חוט השדרה. שהוא כמין חבל ולבן ככסף: זו אמה. שהוא מעין של תולדה כמו גולות מים (יהושע טו): זה פרש. וגלגל לשון גלל (יחזקאל ד): אל הבור. שנופל לתוך פיו: כחגים. בתענוגים: מתני' אין מעצמין. את עיניו בשבת אפילו אחר יציאת הנפש דמזיז בו אבר: שופך דמים. כדמפרש בברייתא בגמ' שבטורח מועט מקרב מיתתו: גמ' ואוחז בשני גודלי רגליו. עוצרן באצבעותיו: וחתכם. לשון חיותכם: אריה אבי תרי לא נפיל. להורגן כדכתי' ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפי' ארי: כדרמי בר אבא. דנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה: נמשל. מי שחיה מושלת בו בידוע שכבהמה נדמה: עשה. צדקה: עד שאתה מוצא. למי לעשות: ומצוי לך. ממון: ועודך בידך. עודך ברשותך קודם שתמות: לא זכות. לא דבר לזכות בו שכולם עשירים: ולא חובה. לאמץ לב ולקפוץ יד: על מדה זו. שלא יבא לידי עניות דדבר המזומן הוא לבא או עליו או על בנו או על בן בנו: ונתן לך רחמים. שתרחם על הבריות: זו פדחת. המצח שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף: זה חוטם. שהוא תואר פני אדם: זו נשמה. כדכתיב נר אלהים נשמת אדם (משלי כ): הלסתות. לחיים: ושבו העבים. חשכת עינים יבא ויכסה המאור אחר שירבה בבכיה בזקנותו מחמת תשות כח וצרות רבות עליו: מרווח. מאור עינים: אפילו מליא. כחלא בעיניו כמכחול גדול: כאביסנא של גרדאי. כובד של גרדיים אינשובל''ש בלע''ז: אוקומי. המאור מוקים שלא יחשיך יותר ממה שהוא: מאי קמ''ל. בהא דאמר אפי' כאביסנא דגרדאי: אלים. עב: מכוחלא. עץ שהוא מכניס בשפופרת ונותן בעיניו וקורין לו מכחול: תיכלא ועיורא. שיכול בנים ועיורון הדמעה: של בכי. מתוך אבל וצרה:

אין פירוש לקטע זה