מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא נתן את השיירים לא עיכב. אלו ואלו, הן פר ושעיר של יום הכיפורים והן פרים ושעירים הנשרפים, נשרפין אחר כך על בית הדשן מקום מחוץ לירושלים ששם היו משליכים את דשן המזבח.

א גמרא על המשפט הראשון במשנה: קדשי קדשים שחיטתן בצפון, שואלים: וניתני נמי [ושישנה גם כן]: וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, השווה בכל קדשי הקדשים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] בין קדשי הקדשים אשם מצורע, שקיבול דמו ביד הוא, שמקבל הכהן חלק מדמו ביד, שייריה [שייר אותו] את הדין הזה, ולא הביאו במשנה.

ומקשים: וכי לא שנה שמקבל דמו של אשם מצורע בכלי? והא קתני לה לקמן [והרי שנה את הדבר הזה במשנה לפנינו, בהמשך]: אשם נזיר ואשם מצורע — שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון!

ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] כששנה את משנתנו, סבר: קיבול דמו של אשם מצורע הרי גם ביד הוא, ולכן שייריה [שייר אותו], וכיון שבאמת לא סגי ליה [אפשר לו] אלא שיקבלו את דמו גם בכלי, הדר תנייה [חזר ושנה אותו].

דתניא [ששנויה ברייתא]: "ולקח הכהן מדם האשם" (ויקרא יד, יד) — יכול יקח את הדם הזה בכלי? תלמוד לומר מיד אחר כך: "ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר וגו'" (ויקרא יד, יד), מה נתינה בעצמו (בגופו) של כהן שנותן את הדם באצבעו, וכפי שלמדו מנתינת השמן על המצורע — אף לקיחה של הדם, קבלתו, בעצמו של כהן.

יכול אף למזבח כן? כלומר, שאף לצורך זריקת הדם על המזבח יקח את הדם בידו? תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד, יג), ללמד: מה חטאת טעונה כלי לקבלה, אף אשם טעון כלי. נמצאת אתה אומר: אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו, אחד מקבל ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח ומזה, וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע ונותן מן הדם על תנוך אוזנו ועל בהונותיו.