|
טקסט הדף מנוקד
אַחַת לִכְלָל וְאַחַת לִפְרָט וְאַחַת לִדְבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין
וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דְּבָרִים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טוּמְאָה לְאֵיתוֹיֵי מַאי לְאֵיתוֹיֵי חַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל מִשּׁוּם טוּמְאָה נָמֵי לָא לִיחַיַּיב קָא מַשְׁמַע לַן נוּמִי רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל כּוּ' אִיתְּמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא חַד מֵהַאי זוּזָא וְחַד מֵהַאי זוּזָא חַד אָמַר מַחְלוֹקֶת בְּטוּמְאַת בָּשָׂר אֲבָל בְּטוּמְאַת הַגּוּף דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ לוֹקֶה וְחַד אָמַר כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּקָרֵינָא בֵּיהּ וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא קָרֵינַן בֵּיהּ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו רַב טָבְיוֹמֵי מַתְנֵי הָכִי רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי הָכִי חַד מֵהַאי זוּזָא וְחַד מֵהַאי זוּזָא אַסֵּיפָא חַד אָמַר מַחְלוֹקֶת בְּטוּמְאַת הַגּוּף אֲבָל בְּטוּמְאַת בָּשָׂר דִּבְרֵי הַכֹּל לוֹקֶה וְחַד אָמַר כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ אָמַר רָבָא מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּלָא קָרֵינָא בֵּיהּ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה לָא קָרֵינָא בֵּיהּ וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל וְהָאָמַר מָר וְהַבָּשָׂר לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה (לְפוֹסְלָהּ) [לִפְסוּלָא] בְּעָלְמָא מַתְנִי' לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח לְשֵׁם זֶבַח לְשֵׁם זוֹבֵחַ לְשֵׁם הַשֵּׁם לְשֵׁם אִשִּׁים לְשֵׁם רֵיחַ לְשֵׁם נִיחוֹחַ וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם לְשֵׁם חֵטְא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ כָּשֵׁר שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה לְאַפּוֹקֵי לְשֵׁם שְׁלָמִים דְּלָא אִשִּׁים לְשֵׁם אִשִּׁים לְאַפּוֹקֵי כְּבָבָא דְּלָא רֵיחַ לְשֵׁם רֵיחַ לְאַפּוֹקֵי אֵבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְהֶעֱלָן דְּלָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אֵבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְהֶעֱלָן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם רֵיחַ נִיחוֹחַ לְשֵׁם הֲנָחַת רוּחַ לַה' לְשֵׁם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה פְּסוּלָה לְשֵׁם חוּלִּין כְּשֵׁרָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא דְּרַב וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים וְאֵין חוּלִּין מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים מֵתִיב רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ כָּשֵׁר שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין טַעְמָא שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ כְּלָל הָא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם חוּלִּין פָּסוּל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי דִּלְמָא לֹא הָיָה כְּלָל כָּשֵׁר וּמְרַצֶּה הָא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם חוּלִּין כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חוּלִּין כְּשֵׁרָה מִשּׁוּם חוּלִּין פְּסוּלָה כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא רש"יאחת לכלל ואחת לפרט. לדרוש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים] (ויקרא ז) והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח (בכלל כל הקדשים אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו (שם כב) כל הקדשים בכלל): לדברים שאינן נאכלין. כגון עצים ולבונה שאינן ראויים לאכילה אם אכל מהם בטומאת הגוף חייב כרבנן דמתניתין: ולר''ש. דמתני': חד מהאי זוזא. אמרי חדא מילתא ואינך תרי חדא מילתא: חד אמר. חד מהאי זוזא אמר מחלוקת שנחלקו חכמים על רבי שמעון שחייב: בטומאת בשר. אם אכלן לעצים ולבונה טמאין לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (ויקרא ז) דאמר מר (חולין דף לו:) והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה: אבל בטומאת הגוף. והן טהורים דברי הכל אינו לוקה דלא איתרבו בה: הכי גרסינן כיון דקרינן ביה והבשר אשר יגע וגו' קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה. כלומר כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה אעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי: אסיפא. אמילתיה דר''ש והכי אמרינן מחלוקת דרבי שמעון אדרבנן דלא לקי בטומאת הגוף דלא רבי רחמנא אבל בטומאת עצמן דרבינהו קרא דברי הכל לוקה: כיון דלא קרינן בהו. בעצים ולבונה לרבי שמעון וטומאתו עליו דטומאת הגוף לא קרינן בהו והבשר אשר יגע וגו': לפסולא בעלמא. ומעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא הוא והכי אמרי' בפסחים (דף כד:) דאין לוקין עליו: מתני' לשם זבח. לאפוקי שנוי קדש כגון לשם זבח אחר: לשם זובח. לאפוקי שנוי בעלים והא ילפינן להו מקראי בפ''ק (לעיל ד:): לשם אשים לשם ריח. בגמרא מפרש לאפוקי מאי ויליף לה מקרא: לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו: אף מי שלא היה בלבו כו'. ששחט סתם כשר: שהוא תנאי בית דין. שישחט סתם כדאמרן בפ''ק (לעיל ב:) התנו בית דין דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה שלא לשמו אע''ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מילתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז): גמ' עולה לשם עולה כו'. קרא קדריש עולה אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א) ואע''ג דלאו בשחיטה כתיב אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה' (שם ג) שתהא זביחה לשם שלמים לשם אשים לשם שם והאי דנקט הכא קרא דעולה משום דכתיבי כולהו גביה וגבי שלמים לא כתיב בההוא קרא לריח ניחוח: לאפוקי כבבא. ע''מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים קרבוניא''ש בלע''ז ודוגמתו בעירובין (דף כט:) ונייתי הוגנא דערבתא ונכביב וניכול: אין בהם משום ריח. דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא: הנחת רוח. נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא שאמר ונעשה רצונו: ולא יחללו. אין דבר אחר מחלל את קדשים אלא מי מחללו קדשים מחללין קדשים כדנפקא לן (לעיל ה.) דבמחשבה שלא לשמו מתחללים מושחט אותה לחטאת: טעמא דלא היה בלבו כלל. ששחטו סתם וממילא קרב לשמו: הא לשם חולין כשר ואינו מרצה. וכי אמר רב נמי כשרה ואינה מרצה קאמר: לשם חולין. שיודע שהיא חטאת ושחט לשם חולין כשרה כדאמרן שאין חולין מחללין קדשים: משום חולין. כסבור שהם חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים ואינו עסוק בקדשים: תוספותאחת לכלל ואחת לפרט. לאו כלל ופרט ממש דמרוחקים זה מזה הן אלא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא כדדרשינן עלה בפ''ק דיבמות (דף ז.) ומרבינן כל קדשי מזבח וממעטינן קדשי בדק הבית וא''ת קדשי בדק הבית נמי תיפוק לי מיקרב דדרשי' בכשר ליקרב וי''ל דהוה אמינא כי בעינן כשר ליקרב הני מילי בקדשי מזבח וא''ת הא דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) כל טהור יאכל בשר הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה כו' למעוטי בשר לפני זריקה תיפוק ליה מיקרב דדרשינן לעיל בכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתירין כו' וי''ל דצריכי דאי כתב רחמנא כל טהור ולא כתב יקרב הוה אמינא דקודם זריקה חשיב ניתר לטהורים כיון דיכול לזרוק לכתחילה ולא הוה ממעטי' אלא טמא לפני זריקה לן ויוצא ועוד איצטריך יקרב לאין לו מתירין משיקדש בכלי ואי כתב רחמנא יקרב ולא כתב כל טהור הוה אמינא אפילו פיגולין ונותרות ולא הוה אמינא מזבח השלמים מיעוט אי לאו קרא דניתר לטהורים: אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה. וא''ת והא אמרינן לעיל שלש כריתות בשלמים חד לדברים שאינן נאכלין לכל הפחות תפשוט דר' יוחנן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ועוד תניא במעילה (דף י.) גבי לבונה וחייבים עליה משום פיגול ונותר וטמא וי''ל דדוקא מלקות קאמר דאינו לוקה דלא איתרבו אלא לענין כרת ומיהו לא משמע הכי מדקאמר כיון דקרינן ביה והבשר אשר יגע קרינן ביה וטומאתו עליו משמע דאיירי נמי לענין כרת: מחלוקת בטומאת בשר. הך פלוגתא דהכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לא שייכא לפלוגתא דרבי יוחנן ור''ל דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה בפ' כל הפסולין (לעיל דף לד.) ובין לאביי ובין לרבא דהתם יש ליישב. וק''ל: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|