אם זרקו במזיד — לא הורצה על ידי הציץ. במה דברים אמורים? שהיה זה בקרבן של יחיד, אבל בציבור, בין בשוגג בין במזיד — הורצה. ובגוים, בין בשוגג ובין במזיד — לא הורצה.

אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב פפא: כמאן [כמי] נאמרה הלכה זו שבגוים לא הורצה? שלא כדעת ר' יוסי, דאי [שאם] לשיטת ר' יוסי, האמר [הרי אמר]: בכולן אני רואה להחמיר, משמע שהוא משווה דיני קרבנות גוים לדיני קרבנות ישראל!

אמר להו [להם] רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהוא שיטת ר' יוסי, שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] בענין הציץ: "לרצון להם" (שמות כח, לח), לומר: להם הוא מרצה ולא לגוים.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: אלא מעתה, מה שנאמר בדין טומאה בקדשים: "אשר הם מקדישים" (ויקרא כב, ב), הכי נמי [כך גם כן] נדייק לדעת ר' יוסי: הם ולא גוים, ולא יהיה דין טומאה בקדשי גוים? והרי בענין זה שמפורש בברייתא בוודאי אמר ר' יוסי שדינם כישראל!

אלא אמר רב אשי: אין זה בגלל המיעוט במילה "להם", אלא משום שעניינו של הציץ אינו שייך בהם, שכן אמר קרא [המקרא] בציץ: "לרצון להם" (שמות כח, לח), וגוים הרי לאו [לא] בני הרצאה (ריצוי) נינהו [הם].

א משנה אף אותם דברים שמנינו במשנה הקודמת (מב,ב) שאין חייבים עליהם על אכילתם כרת משום אכילת פיגול אם חישב בקרבן מחשבת חוץ לזמנו, לפי שאין להם מתירים, כגון הקומץ והלבונה והקטורת, חייבין עליהן כרת משום אכילת נותר אם עבר זמנו של הקרבן, ומשום אכילת טמא, שאם אכלם כשהוא טמא — חייב כרת, ואם נטמאו ואכלם — חייב מלקות, חוץ מן הדם. ר' שמעון מחייב בדין טומאה רק בדבר שדרכן לאכול כגון קומץ המנחה, אבל העצים והלבונה והקטורת שאין דרכם להיאכל — אין חייבין עליו משום טומאה אם אוכלם.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם או בין למזבח?

ולכאורה דין (קל וחומר) הוא: ומה פיגול שהוא בקביעה שאם אכל בשוגג מביאים עליו חטאת קבועה, כשבה או שעירה, ובידיעה אחת שכדי לחייבו חטאת די במה שנודע לו רק לאחר זמן שחטא בשגגה, ולא הותר מכללו שאין מצב בו מותר לאכול פיגול — בכל זאת אין חייבין עליו אלא על אכילת דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח,

טומאה אכילת קדשים כשהוא טמא, שדינה קל יותר, שהיא לא בחטאת קבועה, אלא בקרבן עולה ויורד לפי מצבו הכלכלי של החוטא, שאם הוא עני מביא קרבן עוף, או אפילו מנחה (ראה ויקרא ד, כז—לה), ובשתי ידיעות שכדי לחייבו בקרבן צריך שידע בטומאה מתחילה וישכח ויחטא, וידע שוב בטומאה לאחר המעשה, והותרה מכללה בציבור, שציבור שרובו טמא עושה קרבנו בטומאה — אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח?

תלמוד לומר בדיני אכילת קדשים בטומאה: "וינזרו מקדשי בני ישראל... אשר הם מקדישים לי" (ויקרא כב, ב), להדגיש שעל כל דבר שמקדישים חייבים משום אכילה בטומאה.

יכול יהא חייב על אכילת קדשים בטומאה מיד לאחר הקדשתם? תלמוד לומר: "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים" (ויקרא כב, ג), והוא כפי מה שאמר ר' אלעזר בהסבר כתוב זה: וכי יש נוגע שהוא חייב, כפי שמשמע מפשטות הכתוב, שכל הנוגע ("יקרב") בקדשים בטומאתו יתחייב? והרי רק האוכל בטומאה הוא החייב כרת!

אלא מה תלמוד לומר "יקרב"? יש כאן רמז להקרבה, והרי זה כאילו אומר: איש אשר יקריב קדשים, ויאכלם. ואם כן בהוכשר [בשר] ליקרב הכתוב מדבר. הא כיצד מוכשר הקדש להיקרב? מה שיש לו מתירין — חייבים עליו משיקרבו מתירין שלו, דבר שאין לו מתירין — מוכשר ליקרב משיקדש בכלי שרת לצורך הקרבתו.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] ראיה לענין טומאה שחלה גם על דבר שאין לו מתירים, נותר מנלן [מנין לנו] שחייבים עליו בדבר שאין לו מתירים? ומשיבים: אתי [בא, נלמד] בגזירה שווה של "חילול" "חילול" מטומאה שכתוב בה "ולא יחללו" (ויקרא כב, ב), ובנותר כתוב "את קדש ה' חלל" (ויקרא יט, ח).

ושואלים: ומדוע לא לילף [נלמד] בגזירה שוה "עון" "עון" מפיגול שכתוב בו "עוונה תשא" (ויקרא ז, יח), ובנותר כתוב "עוונו ישא" (ויקרא יט, ח), ונשווה את הנותר לדין פיגול, שחייבים רק על דבר שיש לו מתירים?

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי מטומאה הוי ליה למילף [היה לו ללמוד] דין נותר, שכן הוא דומה לה בשלושה עניינים בשונה מפיגול, והם גז"ל סימן כלומר, פסול שהוא בג וף הקרבן, שלא כמו בפיגול שהוא במחשבה. ואין פסולם נקבע כפיגול על ידי ז ריקת הדם.

ובשניהם נאמר חי לול. ומשיבים: אדרבה להיפך, מפיגול הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] דין נותר, שכן גם הוא כפיגול, לא נותר מכללו כמו טומאה, וגם לו אין ריצוי על ידי הציץ, ושניהם שייכים בקרבן טהור, ופסולם תלוי בזמן, והם פסול של הדבר הקרב, ולא כמו בטומאה של האדם המקריב. והני נפישן [ואלה צדדי ההשוואה לפיגול מרובים] יותר משל טומאה!

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולומר כי דין נותר נלמד מדתני [ממה ששנה] לוי בענין זה, דתני [ששנה] לוי על הפסוק "וינזרו מקדשי בני ישראל" (ויקרא כב, ב) האמור באיסור אכילת קדשים בטומאה: מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר ולא רק בפסול טומאה? תלמוד לומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, טו),