שבת קנא ע"א

דף קנא - א

דאם כן, מאי האי דקאמר "כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני בחשיכתו"? והלא שכירות פועלים והבאת פירות הם דברים שאינו רשאי באמירתם בשבת. ואדרבה, "כל שאיני זכאי באמירתו, איני רשאי בחשיכתו", קא מיבעי ליה למימר;.

אלא, אבא שאול אסיפא קאי. דקתני בה "אבל מחשיך הוא כדי לשמור פירותיו, ואגב כך הרי הוא מביא פירות בידו". ואתא אבא שאול ושויה ביה כללא, להתיר כל כיוצא בהן שמותר באמירה.

ואכתי קשיא, האי "כל שאני זכאי בחשיכתו זכאי אני באמירתו", מיבעי ליה מימר;. שהרי היתר חשיכה כבר קאמר תנא קמא להדיא. והיתר אמירה לא קתני. ואיך תלי היתר חשיכה דתניא, בהיתר אמירה דלא תניא. הא איפכא הוה ליה למימר.

ומשנינן: לעולם אבא שאול אסיפא קאי. ודקא קשיא לך, הא היתר אמירה לא הוזכר בדברי תנא קמא כלל, ואיך תלי ביה אבא שאול היתר חשיכה, לא קשיא. משום דהיתר אמירה בשמירת פירות הוה פשיטא להו לתנא קמא ואבא שאול. ואבא שאול אהא קאי.

דכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו, שמור לי פירות שלי שנמצאים בתחומך [בתחום שבת שלך] והם מחוץ לתחום שלי, ואני אשמור לך פירות שלך שנמצאים בתחומי. הרי דאמירה זו מותרת בשבת. דהא אף השמירה גופה מותרת ^[1].

וקאמר אבא שאול לתנא קמא: מי לא מודית, דמותר לאדם לומר לחבירו, שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי? ומשום כן, אף להחשיך כדי לשמור את הפירות מותר. אלמא, כל שמותר באמירה מותר בשמירה. ואמאי נקטת בדוקא דמחשיכין לשמור. היה לך לכלול ולומר: כל שמותר באמירה מותר בהחשכה. דמהא נשמע נמי דמחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ומת, כדתנן לקמן ^[2].

ותו הוינן: ואימא אבא שאול "כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו", ותו לא. "כלל" דאמר אבא שאול, לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי הא דתנו רבנן: אין מחשיכין על התחום, להביא במוצאי שבת בהמה הנמצאת מחוץ לתחום ^[3].

ואם היתה הבהמה עומדת חוץ לתחום, הרי הוא קורא לה ממקומו שבתוך התחום, והיא באה מאליה. משום שאין הוא מוזהר על תחומי בהמתו [רש"י, לעיל נג ב].

כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו.

הלכך, מחשיכין לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת, להביא לו ארון ותכריכין. שהרי אף באמירתם רשאי, כדאמרינן להלן.

ורבותא קא משמע לן בהכי. דלא רק על דבר שמותר לו לומר לחבירו לעשות בשבת גופא [כאומר לחבירו לשמור על פירות שבתחומו] מותר להחשיך. אלא אף על דברים שמותר לו לומר לחבירו לעשותם למוצאי שבת בלבד, מותר להחשיך. וכגון לפקח על עסקי כלה, שאסורים בעשיה בשבת עצמה. ואינם מותרים לאומרם בשבת, אלא רק כדי לעשותם במוצאי שבת. [תוספות]. וזאת אתא לאיתויי "כלל" דאבא שאול במתניתין.

ואומרים לו לשליח בשבת: לך למחר למקום פלוני, והבא משם צרכי המת. ואם לא מצאת במקום פלוני, הבא ממקום פלוני. ואם לא מצאת במנה, הבא במאתים ^[4].

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מותר לו לומר לחבירו הבא צרכי המת, ובלבד שלא יזכיר לו את סכום המיקח. ופליג אתנא קמא שמתיר אף להזכיר את סכום המקח ^[5].

מתניתין:

מחשיכין על התחום [קרבים והולכים בשבת עד סוף תחום המותר בשבת], כדי לצאת במוצאי שבת לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת, להביא לו ארון ותכריכים. וטעמא יבואר בגמרא.

נכרי שהביא חלילין בשבת מחוץ לתחום, לא יספוד בהן ישראל לעולם ^[6]. וקנסא הוא. דכל שעשה הנכרי בשבת מלאכה בשביל הישראל, ומוכחא מילתא דבשבילו עשאה, אסור לישראל ליהנות ממנה לעולם. ואף הכא מוכחא מילתא דבשביל הישראל הובאו. שהרי אין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת ישראל.

ואין סופדין בחלילין אלו לאחר השבת, אלא אם כן באו על ידי הנכרי בשבת ממקום קרוב שהוא בתוך התחום. ואף שגם בזה עשה הנכרי מלאכת הוצאה והעברה בשביל הישראל, אין אוסרים משום כן. משום שכל שהביאו ממקום קרוב, אין הבאתן מועילה כל כך לישראל למוצאי שבת ^[7]. ולא חשיב בזה כנהנה ממעשה הנכרי [תוספות] ^[8].

אם עשו לו הנכרים למת נכרי בשבת ארון [וכן אם עשאוהו למכירה], או שחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל. מאחר ולא עשו זאת לצורך הישראל ^[9].

ואם עשו את הארון או חפרו את הקבר בשביל מת ישראל, לא יקבר בו עולמית ^[10]. שכל שנעשה בשבת לצורך הישראל אסור בהנאה.

גמרא:

שנינו במתניתין: אלא אם כן באו ממקום קרוב.

והוינן בה: מאי "ממקום קרוב"?

רב אמר: ממקום קרוב ממש. שידוע לנו בבירור שמתוך התחום באו. וכגון שראינום שהיו החלילין בביתו שבתוך התחום מקודם לכן.

ושמואל אמר: אף אם הביאם מחוץ לעיר, ולא ידוע לנו בודאי שבאו מתוך התחום - כל שלא ידוע בבירור שבאו מחוץ לתחום, מותר לספוד בהם מיד למוצאי שבת. משום דחיישינן [כלומר, תלינן להקל. ואשכחנא לשון "חיישינן" נמי לקולא. רש"י] שמא מחוץ לחומה לנו, בסמוך לחומת העיר, בתוך תחום שבת ^[11].

אמר רבא: דייקא מתניתין כוותיה דשמואל. דהא קתני "עשו לו ארון וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל". ואף דבסתמא הוא עשוי, ואין ידוע אם לשם ישראל נעשה או לשם נכרי, מותר בהנאה. אלמא, מספיקא שרי בהנאה. שבספק איסור הנאה ממלאכת שבת אזלינן לקולא.

והכא נמי, דמספקא לן אם באו מחוץ לתחום או לא, מספיקא שרי ^[12].

ותניא כוותיה דרב: דתנו רבנן: עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת - אם רוב בני העיר נכרים, לערב [למוצאי שבת] רוחץ בה הישראל מיד. ואף דהוחמה בשבת על ידי הנכרים, לא חשיבא כהוחמה לצורך הישראל. לפי שרובה נכרים.

ואם רוב בני העיר הם ישראל, לא ירחוץ הישראל מיד למוצאי שבת, אלא ימתין עד שיעבור זמן שיש בו כדי שיחמו חמין. שלאחר זמן זה כבר אינו נהנה מהחימום שנעשה בשבת. שהרי אף אם היו מתחילין לחמם במוצאי שבת, כבר היו אז מזומנים לו החמין.

ואף אם בני העיר הם מחצה ישראל על מחצה נכרים, נמי ימתין לאחר השבת, עד כדי שיחמו חמין.

ומחצה על מחצה הוי כספק אם הוחמו בשביל הישראל או בשביל הנכרים. אלמא, ספק איסור הנאת מלאכת שבת נמי אסור, כרב.

[ואם תאמר, מאי שנא חלילין שהובאו בשבת דאסרינן להו בהספד לעולם, ואילו במרחץ, אף היכא דהוחם לצורך הישראל לא אסרינן ליה אלא עד שיעבור הזמן שיש בו כדי שיחמו לאחר השבת.

ויש לומר, דבחלילין מוכחא מילתא דלצורך ישראל הביאם. אבל במרחץ לא מוכחא מילתא כולי האי דלצורך הישראל הוא. דהא איכא נמי נכרים בעיר. רש"י].

רבי יהודה אומר: באמבטי קטנה - אם יש בה בעיר אדם חשוב של הרשות [השלטון] רוחץ בה הישראל מיד למוצאי שבת. שיש לתלות ולומר, שהוחמה האמבטיה לצורך אותו אדם חשוב לאחר צאת השבת, על ידי הרבה עבדים וקומקומין.

והוינן בה: מאי "רשות"?

אמר רב יהודה אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: אם יש בה אדם חשוב, שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת. דכיון שבזמן מועט מספיקין לחממה, יש לתלות ולומר שבמוצאי שבת הוחמה ולא בשבת ^[13].

שנינו במתניתין: עשו לו ארון וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל.

והוינן בה: ואמאי יקבר מיד למוצאי שבת? ואף דאין לאסור לעולם, משום דלא מוכחא מילתא דנעשה בשביל הישראל, מכל מקום הכא נמי ימתין לאחר השבת שיעור זמן שיש בו בכדי שיעשו את הארון והקבר. דשמא כן נעשה הארון הקבר בשביל הישראל. ואם יקבור בו מיד, נמצא דנהנה ממלאכת הנכרי שנעשתה עבורו בשבת.

אמר עולא: הכא במאי עסקינן, בקבר העומד באיסרטיא [דרך המלך]. שאין דרך ישראל ליקבר שם. ומוכחא מילתא דלשם מת נכרי חפרוהו.

ושוב מקשינן: תינח קבר, אבל בארון מאי איכא למימר? והא אית לן למיחש שמא לשם ישראל עשוהו.

אמר רב אבהו: הכא במאי עסקינן, במוטל הארון על קברו של הנכרי הכרוי באיסרטיא. דכיון דהקבר ודאי נעשה לשם הנכרי, מוכחא מילתא דאף הארון נעשה לשם אותו נכרי ^[14].

מתניתין:

עושין כל צרכי המת בשבת. וקא מפרש ואזיל.

סכין אותו בשמן, ומדיחין אותו במים, ובלבד שלא יזיז בו אבר. שאסור להגביה את ידו ורגלו של המת או להזיז את ריסי עיניו, משום איסור מוקצה.

ואמרינן אם על רישא דקתני אין מחשיכין על התחום לשכור פועלין וכו'.

כל (שאני) [שאיני] זכאי בחשיכתו (אני) [איני] זכאי באמירתו היה לו לומר כי אין מחשיכין אמרה משנתנו בפירוש ומכללו נלמד האמירה כלומר מאחר שאין לי להחשיך בתחום לשכור פועלין כן אין לי לומר לחבירו השכר לי פועלין עם חשכה. אלא אסיפא. אבל מחשיך הוא לשמור וכו' כלומר כשם שמותר לו להחשיך כך מותר לו לומר לחבירו החשיך והביא לי פירות האי כל שאיני זכאי בחשיכתו זכאי אני באמירתו היה לו לומר ואוקימנא כדרב פפא דאמר מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך וכו' כלומר כשם שאני זכאי לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כך מותר לי לשמר פירות שבתחומי.

ולהחשיך עליו ואמרינן עוד ולמה ליה כלל לתנייה בהדיא ופרקינן כלל להביא הא דת"ר מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה.

ולפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין אומרים לו לך למקום פלוני לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במאה הבא במאתים ובלבד שלא יזכור את הדמים. ר' יוסי ב"ר יהודה [אומר] ובלבד שלא יזכור לי סכום המקח:

מתני' מחשיכין על התחום. עד אא"כ באו ממקום קרוב מאי ממקום קרוב רב אמר קרוב ממש.

ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. ופירוש לן מרן דברי שמואל הללו והיאך מתני' דייקא כוותיה ומה טעם חלילים שהביאם גוי בשבת שלא יספוד בהם ישראל ולמה לא ימתין בכדי שיביאו או דלמא משום דלא ידעינן מהיכן באו ועוד המותר לספוד בהן ביום ראשון ובשאר ימי החול או לאו מה פירק לו הלא אפילו אם המת מונח בדרך צריך להמתין בכדי שיחפור בקבר והדר קושיין לדוכתיה וכן בארון ליסברה לן מרן. ועוד אם הדברים הללו על עיר שרובן ישראל הם או לא.

הא דקאמר אבא שאול כל שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. דמשמע דמילתא פשיטא הוא שרשאי באמירה דעסק המת והכלה ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במנהוכו' דוקא אמירה דישראל וה"ה לגוי כלומר לך למקום פלוני במוצאי שבת והביא במנה ובמאתים הא לומר לגוי לך בשבת והביא ודאי אסור שאפי' הביא לצורך ישראל תני ואזיל במתני' דאסור ואע"פ שאמורה לגוי שבות בין שיאמר עשה מלאכה היום בשבת בין למחר דהיינו עמוד עמי לערב התירו שבות דאמירה דלמחר אפי' מישראל לישראל משום צרכי כלה ומת ולא התירו אמירה ולא מעשה בשבילו בדבר הנעשה בשבת שבזו חלול שבת ובזו אין חלול שבת וכן אינו רשאי באמירה דערב שבת וכדאמרי' בפ"ק (יט.) גבי שליחות איגרות ואפי' במת וכלה נמי אסור דהא מתחלל השבת למחר וכל שהשבת מתחלל בשבילו אסור ובמלאכה הנעשית בשבת לא אמרי' שכן דא"ה באגרות נמי נימא שאם יש שם מחיצות מביא דמשום שטרי הדיוטות ליכא באגרות שלום ושל עסקי רבים, וכולן אסורין:

מתני': מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ארמי שהביא חלילין בשבת. לא יספוד בהן ישראל. אא"כ באו ממקום קרוב. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר. יקבור בהן ישראל. ואם בשביל ישראל לא יקבר בהן עולמית. פרש"י ז"ל, ארמי שהביא חלולין בשבת כשהביא בשביל ישראל לא יספוד בהם ישראל לעולם קאמר. וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשביל ישראל הוא. דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת. אלא אם כן באו ממקום קרוב. מתוך התחום. ואנו תמהין ע"ז הפירוש. כיון שהוא קונס על איסור המלאכה לעולם. כשבאו ממקום קרוב תוך התחום נמי אסורין לעולם. דהא מ"מ הביאו ארבע אמות ברה"ר. ונעשה בהן איסור מלאכה גמורה בשביל ישראל. ומה ענין תחומין לכאן הנחת איסור אב מלאכה הנעשית בשביל ישראל. והלכת אחר איסור תחומין. וכן כל ענין הגמרא חיישינן שמא חוץ לחומה לנו בפלוגתא דרב ושמואל. אין לה ענין בפירוש הזה. מה לי חוץ לחומה ותוך לחומה. מה לי חוץ לכמה תחומין. מ"מ נעשית בהבאתן מלאכה בשביל ישראל ואסורין לעולם. ועל דרך רחוקה נתרץ לדברי הרב ז"ל, דהכא כשהביא ארמי חלילין למכור עסקינן שאין ישראל לוקחין ממנו בשבת. לפיכך אם הביאן מתוך התחום מותרים מיד שלא נעשה בהן בשביל שום מלאכה של ישראל בהנאה שהרי החלילין בביתו של ארמי רחוקים הם בשבת מישראל זה. כמו שהיו רחוקים ממנו באותו מקום שבסוף אלפים אמה שהובאו משם. דמה לי רחוקים ממנו ד' אמות או אלפים אמה כאן וכאן לרשותו של ישראל אינו יכול להביאן בשבת וכאן וכאן הי' יכול לילך ולבקרן וליקח ממנו בשבת. ולהשתמש נמי בהן אם היה צריך להן באותו מקום לשום ענין המותר. אבל מחוץ לתחום כיון שאין ישראל יכול לבא לכאן ולבקרו וללוקחן והארמי הביאן בשבילו לעיר והזמינן לו הרי נעשית בהם מלאכה המקרבת אותן לידי ישראל ומלאכה הנאה היא שנעשית בשביל ישראל והלכך קנסינן. ומ"מ אין הפירוש הזה נכון. ועוד סיפא דמתני' קתני לא יקבר בהן עולמית. ורישא לא קתני לעולם. משמע דבכדי שיעשו מותר. אלא ה"פ: דבין מתוך התחום בין מחוץ לתחום בעינן כדי שיבאו מאותו תחום. ומשום הכי קתני לא יספוד בהן ישראל משחשיכה. אא"כ באו ממקום קרוב שיהא בהן בשעת הספד כדי שיעשו למוצאי שבת מיד. ומשום דסתם הספדן אינו ממש בשעה שחשיכה מוצאי שבת. ואם באו ממקום קרוב. מסתמה בשעת הספדו יש בו שיעור כדי שיעשו משום הכי קתני סתם אא"כ באו ממקום קרוב. ולא קא יהיב שיעורא כלל אבל מכל מקום בין רחוק בין קרוב. צריך כדי שיבאו משם. דהא בשבת תוך החתום נמי איכא הונאה והעברת ארבע אמות ברשות הרבים ולאו בשהביאן בשביל ישראל דוקא קתני דאכתי הוה לי' למיפלג ומיתני בהדיא כדקתני סיפא אלא סתם חלילין בשביל ישראל הן. שאין הארמים סופדין בהן. ורובן בשביל ישראל הן באין. ואתמר עלה בגמרא, מאי ממקום קרוב. רב אמר ממקום קרוב ממש כל מקום ומקום לפי קרבתו איסורו. והכי קתני. ארמי שהביא חלילין בשבת. לא יספוד בהן ישראל. אא"כ באו לפנינו ממקום קרוב. שיהא בהן בשעת הספד כדי שיבאו מאותו מקום. ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. כלומר לא כדי שיבאו ממקום קרוב בלבד. אלא כדי שאי אפשר שיבאו יותר ממקום רחוק שאפילו באו לפנינו בשבת שחרית חוששין שמא חוץ לחומה לנו. ונותנין להם זמן כדי שתחשך להם (ברחוק) [ברחוב] העיר (ולא) [ולנו] חוץ לחומה סמוך לחומה. וכל שכן במקום שיש לחוש ברחוק מקום חוץ לתחום. שתולה בו שמואל להחמיר. אלא שלא חשש שמא הלכו בהן כל הלילה שאין דרך בני אדם לילך בלילה. אלא שמא שקעה עליהן חמה בסוף התחום ולנו בלילה חוץ לחומ' וזה כענין מה שאמרו בפסחים (יג.) חיישי' שמא חוץ לחומה לנו אורחי'. ואמרי' דייק' מתני' כוותי' דשמואל, דתנן במכשירין (ב,ה) עיר שישראל וארמים דרים בתוכ' יהיה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב ארמים רוחץ מיד. אם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו. ר' יהודה אומר באמבטי קטנה אם יש בה רשות רוחץ מיד. שמע מינה לרבנן אפי' יש בה רשות כגון אדם חשוב שיש לו עשרה עבדי' שמחממין לו עשרה קומקמין של מים. שיש לומר עבדיו חממו לו. ולא נעשה ע"י הבלנין אעפ"כ אסור לרבנן. חוששין שמא על ידי הבלנין נעשה. ובשביל ישראל. ואעפ"י שהעיר מחצה על מחצה ומיפלג פליגי רבנן עלי' דרבי יהודה. כדפליגי נמי התם בתלת בבי דההיא מתניתין שמעינן מינה מכל מקום דתולין במעשה שבת להחמיר כוותי' דשמואל וזה הפירוש הנכון. והוא דרכו של רבינו ז"ל בהלכות. ויש מפרשים דרב לחומרא ממקום קרוב ממש. שידוע לנו בבירור דממקום קרוב באו. כגון שראינום בביתו של ארמי. ושמואל לקולא. שאפילו הביאם מחוץ לעיר. תולין להיתר שמא בתוך התחום לנו בע"ש. ומצאו חיישי' להקל כגון חיישי' שמא באמבטי עיברה לדעתם. וכך פרש"י ז"ל. וסיעתא דשמואל מדרבי יהודה דתלי ברשות. וקשה לי לפירוש הזה. אם כן דשמואל לקולא תלי בכל מלאכת שבת אפילו בשל תורה כגון הבאת חלילין הללו. דאיכא איסור הוצאה והעברה ברשות הרבים. וכן בחמין שהוחמו בשבת תלינן לקולא כדאמר ר' יהודה. אם כן קשיא להו הא דתנן (ביצה דכ"ד ע"א) מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב י"ט לא יטול מהן בי"ט אלא אם כן ידוע שניצודו מערב י"ט. ומעשה בארמי אחד שהביא דגים לפני ר' גמליאל. ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו. ואמר שמואל אין הלכה כר"ג. ותניא נמי ר' שמעון בן אבא אומר בא ומצאן מקולקלין מערב י"ט. בידוע שמעי"ט ניצודו וספק נעשה כמי שניצודו בי"ט ואסורין.אמר שמואל הלכה כר' שמעון בר אבא. ומספק מוכן נמי פסקו שם דאסור. וא"ת לא הקלו במלאכות שבת ליומן. אלא בשיעור כדישיעשו הוא דתלי שמואל לקול'. אכתי קשיא הילכתא אהילכתא דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני. דדיקא מתניתין כוותי' והתם אמר רב פפא הלכתא ארמי שהביא דורן לישראל. אם יש מאותו המין במחובר אסורין. ולערב אסורין נמי בכדי שיעשו. אלמא לערב נמי תולין בדבר להחמור. במעשה שבת על ידי ארמי. ואעפ"י שאינו יודע שתלישתן בשביל ישראל היתה. וסוגיא דהתם נמי מדשמואל דאמר שמואל לחומרא פסק רב פפא לחומרא. דתרווייהו בחדא שיטה אזלי במעשה שבת ויום טוב ועוד להאי פירושא לשמואל לא הוי ליה לתנא למיתני אא"כ באו ממקום קרוב. דאפשר שבאו. אלא אדרבא הוה ליה למיתני ארמי שהביא חלילין יספוד בהן סתם. ואם באו ממקום רחוק לא יספוד בהן ישראל שהרי הסתם מתיר. ובידוע הוא שאסורין. וכן משמע, שאפילו ספק תחומין אסורים בי"ט. מדאמרינן בפרק בכל מערבין (ד"מ ע"א) גבי ההיא ליפתא דאתאי למחוזא. חזייא רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקירא. מאי אמרת מחוץ לתחום (חייש). ולא תלי שמא ממקום קרוב אי נמי מחוץ לחומה הביאוה ושמא לנו משתחשך. אלמא ש"מ כל מעשה שבת וי"ט לחומרא. וכן הדין לכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן ספיקו אסור. הלכתא ארמי שהביא חלילין מן הסתם אסורין דבשביל ישראל הביאו ומחוץ לתחום באו עד שיודע שממקו' קרוב באו ודאי ושוהין להם כדי שיעשו שיביאו מאותו מקו' וסופד בהן. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר דתנן ואם בשביל ישראל לא יקבר בהן עולמי' אקשינן עלה בגמרא. ואמאי הכי נמי לימא כדי שיעשו. אמר עולא קבר בעומד בסרטיא. ארון אמר ר' אבהו במוטל על קברו דכיון דמלתא דפרהסיא הוא גנאי גדול הוא למת שיאמרו עליו זה קברו של פלוני שחללו את השבת בשבילו, כך פירשו הנאונים ז"ל. ובתוספתא תניא התם (יח,ח) ארמי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת. לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר. עשו לו ארון חפרו לו את הקבר לא יקבר בהן אותו ישראל. אבל ישראל אחר מותר. ענין התוספתא כשהביא החלילין בשביל ישראל שאמר לו כן ועשו הקבר בשבילו. וקנסו באותו ישראל לעולם. בקבר הידוע לו. וחלילין נמי ענין של פומבי הוא שאמר אתמול באו. והיינו דלא קתני אא"כ באו ממקום קרוב. והתירו בישראל אחר לאחר כדי שיעשו. אבל פחות מכדי שיעשו לכל ישראל אסורין. וכן בכל מעשה שבת. וכן מוכיח במסכת ביצה:

מתני': גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. פרש"י ז"ל לעולם. ולא מחוור, מדקתני סיפא גבי ארון וקבר עולמית והכא לא קתני ש"מ לאו לעולם קאמר אלא בכדי שיעשו ועוד אי לעולם קאמר דאסורין דכיון שנעשית בהן מלאכה בשביל ישראל קנסי' עולמי' כי באו ממקום קרוב מאי הוה הרי הביאן ד' אמות ברה"ר ונעשית בהן מלאכה של תורה בשביל ישראל ומה לנו חוץ לחומה ומה לנו חוץ לאלף תחומין. ונ"ל דמתני' לא בשהביאן בשבת בשביל ישראל זה קאמר דא"כ הוה ליה למיפלג ולמיתני כדקתני בסיפא בקבר וארון אלא מתני' בשהביא חלילין סתם ומסתמא לשם ישראל הביאן שאין דרכן של גוים לקונן ולספוד בחלילין ורובן בשביל ישראל שמקוננין בהם מביאין אותן לפיכך אסורין לכל ישראל עד כדי שיבואו ממקום קרוב ואם עשו ארון וחפרו קבר מסתמא לדעת עצמן עשאוהו ולפיכך מותר מיד והיינו דקתני עשו לו ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית שום ישראל ועלה הוא דמקשי' בגמ' ואמאי ה"נ לימא בכדי שיעשו ואמאי אסור לעולם ומפרקי' בעומד באסרטי' וגנאי גדול הוא למת שיקבר בקבר שחללו בשבילו את השבת כך פירשו הגאונים ז"ל דבר זה ולא כדברי רש"י ז"ל:

גמ': מאי ממקום קרוב רב אמר ממקום קרוב ממש. פי' רבינו הגדול ז"ל שאם באו עכשיו ממקום קרוב מותרין ואין חוששין לדבר אחר ושמואל אמר אע"פ שאנו רואין עכשיו שהוא מביאן ממקום קרוב חוששין שמא ממקום רחוק באו הלילה ולנו חוץ לחומה במקום קרוב ועכשיו מביאן מחוץ לחומה ודכ"ע מתני' הכי קתני אלא אם כן באו ממקום שיש בו בשעת הספד כדי שיבואו משם אלא משום דסתם הספידן אינו ממש בשעה שחשיכה ואם באו ממקום קרוב סתמא יש בו שיעור משום הכי קתני לה סתם כדתנן נמי (רוחץ בה מיד ולוקח מיד) אבל מ"מ בין קרוב בין רחוק צריך כדי שיבואו משם דהא בשבת תוך התחום נמי איכא הוצאה והעברה ברה"ר שנעשית בשביל המת:

ה"ג בכל נוסחי ספרי ספרד וזו היא גרסתן של גאונים ז"ל: דיקא מתני' כוותי' דשמואל דתנן עיר שישראל וגוים דרין בה וכו'. ומתני' היא במסכת מכשירין פ"ב ומייתי ראי' מדת"ק דאמר מחצה על מחצה אסור ואף על פי שיש שם רשות ולא תלי' ברשות אף על פי שדרכו לרחוץ יותר מכל אדם ורגלים לדבר אפ"ה אסור א"נ מחצה על מחצה גופי' ראיה שאין תולין במעשה שבת להקל אלא להחמיר. ול"נ דדיוקא מדקתני מרחץ המרחצת בשבת דמשמע דסתמא אסור ואע"פ שהיינו יכולין לתלות ולומר מע"ש הוחמו חמיו או שפקקו נקביו וכן סיפא מצא בה ירק נלקט אסור ואע"פ שי"ל מע"ש נלקט. ורש"י ז"ל מפרש חיישי' לקולא, ואמר שמצא כיוצא בו חיישינן שמא באמבטי עיברה בפ' אין דורשין וגירסא מוחלפת היא זו אבל לפי הגירסא האמיתית אין ראי' ממשנתינו שבמס' מכשירין לשמואל אלא מדר"י דאמר אם יש בה רשות רוחץ בה מיד שתולין להקל ולומר שמא משחשיכה נעשה ע"י גוים ועבדים הרבה ופי' לשמואל דהכי תנן לא יספוד בהן ישראל אא"כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב. ואינו מחוור לי, חדא דא"כ קשה מתני' לשמואל דקתני גוי שהביא חלילין וכו' אא"כ באו ממקום קרוב ואי ס"ד תלינן לקולא אע"ג דלא ידעינן מנא אתו ולא אסרו אלא בבאין ממקום רחוק בידוע הכי הו"ל למיתני גוי שהביא חלילין ממקום רחוק או מחוץ לתחום לא יספוד בהן ישראל דמשמע במביא בידוע מחוץ לתחום. ועוד דאא"כ באו ממקום קרוב לא משמע שאפשר לתלות שיבואו אלא באו ממש משמע ועוד מאי ראיה מדר"י התם פשיטא דשרי ואפי' נעשו בשבת הואיל ואיכא שיעור שאפשר להחם אותן משחשיכ' דהא איכא כדי שיעשו אבל יכולני לפרש לקולא ולומר דלשמואל הכי קתני לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממש ממקום קרוב שיש בו עכשיו כדי שיעשו לאפוקי באו ממקום רחוק הא ספיקא לקולא הוא וספיקא לא קתני מתני' כאותה ששנינו במצודות חיה לא יטול מהן ביו"ט אא"כ ניצודו מבע"י ספק ר"ג מותר וכו'. מיהו הא ק"ל, דמשמע מדסייעוה לשמואל ממתני' דגבי מעשה שבת נמי תליא לקולא ואפי' היכי דאיכא איסור' דאוריי' כגון בחמין שהוחמו בשבת וכן הבאה דשבת עצמה דאורייתא היא ואמאי הרי אמרו גבי י"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ועוד שנינו מצודות חיה ועופות ודגים לא יטול מהן ביו"ט אא"כ ידוע שניצודו מבע"י ואע"ג דממילא נצודו ואין בהן אלא איסור מוקצה דרבנן דספק הכן אסור ולא תלינן לקולא ומה בין ספק דבר שנתלש היום לספק תבשיל שנתבשל היום שזה מותר וזה אסור וכ"מ לי מהא דאמרי' במס' עירובין בפ' בכל מערבין ההוא ליפתא דאתא למחוזא חזיי' הבא דמכמשה אמר הא ודאי מאתמול עקורה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא וכו' ורבא ודאי לא היה יודע מהיכן באו אלא שחשש שמא מחוץ לתחום באו וא"ת שמא יודע היה שבא מחוץ לתחום א"א לומר כן מדאמר מאי אמרת משמע דה"ק מה י"ל וליחוש דאי ודאי חוץ לתחום אתא הכי הול"ל מאי איכא דמחוץ לתחום אתאי וכן הלשון הגון ונהוג בכ"מ אלא ש"מ שספק באו מחוץ לתחום אסור, וכ"ש ספק מעשה שבת. וי"ל דלא הקיל שמואל בספק מלאכת שבת ליומו אלא בכדי שיעשו למ"ש הקיל מיהו בההיא דאר"פ (ביצה כד:) בי"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסור בכדי שיעשו משמע דספיקא לחומרא ל"ש ליומי' ול"ש לערב:

מהא דתנן ובלבד שלא יזיזו בו אבר. ש"מ דטלטול מקצת שמיה טלטול שלא תאמר עד שיגבי' או שיגרור אלא כיון שמזיז ראשו של דבר שאינו ניטול אסור והא דתנן לקמן בפ' בתרא בשליף של תבואה מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד א' משום צער בעלי חיים התירו כן:

אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות (שבתחומי) [שבתחומך] ואני פירות (שבתחומך) [שבתחומי]. כלומר: אע"פ שהוא אינו יכול לילך שם דכיון שהוא מותר לישראל חברו לשמרן אין באמירתו כלום. וכתבו בתוס' דמהא שמעינן דישראל שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה. ודוקא לישראל חבירו מותר ואע"פ אינו יכול לעשות, אבל לעכו"ם אסור לומר לו שמור לי פירותי שחוץ לתחום דכל דבר שאינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה, ומסתברא באומר לו לעכו"ם לך ושמור לי פירותי שבמקום פלוני בדוקא, אבל אם העכו"ם כבר באותו תחום, כל שכן שמותר לומר לעכו"ם, דלא אמרו כל שאינו עושה אינו אומר לעכו"ם להחמיר עליו יותר מישראל חבירו.

הא דתניא: אין מחשיכין על התחום להביא בהמה. קשיא לי למה אינו מחשיך שהרי אם יש שם בורגנין מביא, ותנן אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות, ואבא שאול נמי לא נחלק בה דאין מחשיכין להביא בהמה כלל, ודברי הכל היא, והיאך לא הקשו ממנה לר' יהודה אמר שמואל לעיל. ומקצת נוסחאות מצאתי, מחשיכין על התחום, והיא נראית עיקר. וכן מצאתי גם בתוספתא (פי"ח, ה"א), ולפי גירסת הספרים צריך לי עיון.

הא דאמר אבא שאול אומר לו לך במקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני. פירוש: לך למחר והביא למחר, אבל היום אסור דהא תלמודא אוסר אפילו הלך מעצמו והביא, כדתנן (לקמן): עכו"ם שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל.

מתני': עכו"ם שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. פירש רש"י ז"ל: לא יספוד בהן לעולם, ומשום קנסא. ואינו מחוור, דאם איתא ליתני נמי בהא לא יספוד בהן עולמית וכדקתני בסיפא לא יקבר בו עולמית. ועוד דאי משום דנעשית בהן מלאכה דאורייתא קנסינן ואסרינן לעולם, אפילו כשהביאן ממקום קרוב יאסרו לעולם, שהרי נעשית בהן מלאכה דאורייתא שהכניסן מרשות הרבים לרשות היחיד.

עשו לו ארון וכו' ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ואוקימנא בגמרא דוקא בקבר העומד באסרטיא וארון העומד על הקבר דמקום פרהסיא וגנאי הוא למת שנקבר בקבר שנעשית בו מלאכה דאורייתא מחמתו באיסור, אבל כשאינו עומד באסרטיא מותר בכדי שיעשה.
ויש מקצת מרבוותא שאמרו דוקא אותו ישראל הוא דלא יקבר בו עולמית בשעומד באסרטיא, ובשאינו עומד באסרטיא הוא שצריך להמתין בכדי שיעשה, הא לאחר מותר ליקבר בו מיד, שאין האיסור אלא כדי שלא יאמר לעכו"ם לעשות, הא ישראל אחר שלא נעשית מלאכה בשבילו מותר. והביאו ראיה ממה ששנו כאן בתוספתא (פי"ח , ה"ח): עכו"ם שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר לא יקבר בהן אותו ישראל ולישראל אחר מותר. ע"כ בתוספתא. ומדלא קתני לא יקבר בו עולמית ועוד דקתני עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן אותו ישראל, משמע דלא יקבר ולא יספוד עד כדי שיעשו קאמר וכשאינו עומד באסרטיא, ואפילו הכי קתני אבל ישראל אחר מותר, דאלמא לא בעינן כדי שיעשו אלא לאותו ישראל ממש שנעשית מלאכה בשבילו.
והא דאמר רב פפא בפרק אין צדין (ביצה כד, ב) עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב מותרין בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין מחובר בתוך התחום מותרין חוץ לתחום הבא בשביל ישראל זה מותר בשביל ישראל אחר, אם יש מאותו המין במחובר לערב מותרין בכדי שיעשו דקאמר לאותו ישראל שהובאו בשבילו קאמר, אבל לאחר מותר מיד דכל שבא מחמת זה או שנעשה מחמת זה מותר לישראל אחר. והא דלא קאמר בה והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדקאמר בסיפא, היינו משום דביומן אסורין לכולי עלמא משום דאסורין משום מוקצה וכל שהוא אסור משום מוקצה אסור לזה כמו לזה שהובאו בשבילו, וכיון דביומא לא מצי פליג בין הבא בשבילו לישראל אחר, לא ניחא ליה למימר ולאיפלוגי בערב בכדי שיעשו לישראל זה ולישראל אחר מותר מיד, משום דהא דפליג בסיפא גבי תחומין היינו להתירו אפילו ביומו לישראל אחר. והא דתנן (לעיל שבת קכב, א) עכו"ם שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, לאותו ישראל שבאותה מסיבה קאמר הא ישראל אחר מותר.

וכן דעת הראב"ד בעירובין פרק מי שהוציאוהו בשמעתא דהשואל כלי מהעכו"ם (מז, ב), והביא ראיה מן המבשל בשבת דאמר ר"מ בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, והוא דלא יאכל הא אחר יאכל, ואיהו ז"ל סבור דהלכתא כר"מ דהא כי מורה להו רב לתלמידיה מורי להו כר"מ (חולין טו, א), ועוד דהא רבי חייא בר אבא דריש להו בפרקא כר"מ (לעיל שבת לח, א), ורבה ורב יוסף ורב נחמן דבתראי נינהו כרבי חייא בר אבא סבירא להו ופרשי שמעתיה, וכיון שכן לא עדיף חיוב חטאת שנעשה על ידי עכו"ם בשביל ישראל מחיוב חטאת שנעשה במזיד על ידי ישראל. אלו הן דברי הרב ז"ל שכתב שם בעירובין.
ולפי דבריהם הכי מפרשינן לה למתניתין דהכא, עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן שום ישראל למוצאי שבת עד שישהה כדי שיבואו מאותו מקום רחוק שדרכן להביאן משם, אלא אם כן באו ממקום קרוב וטעמא שלא הובאו בשביל ישראל ידוע, אלא מפני שאין דרכן של עכו"ם לספוד בחלילין סתמא דמלתא בשביל ישראל הובאו, ולא בשביל ישראל ידוע שאילו כן אותו ישראל היה אסור אבל לישראל אחר מותר דהבא בשביל ישראל זה וכו', אבל הכא דלא הובאו בשביל ישראל ידוע כל ישראל אסורין בו. ומיהו כיון שלא הביאן בפירוש בשביל ישראל מותרין לערב בכדי שיבואו ממקום רחוק ואעפ"י שהביאן בפרהסיא דומיא דחפרו את הקבר דאוקימנא באסרטיא, ואם באו ממקום קרוב מותרין כלומר ואפילו לאותו ישראל עצמו מותרין מיד, כלומר כשיעור שיבאו מאותו מקום קרוב. והא דאמרינן התם אם אין באותו המין במחובר לקרקע בתוך התחום מותרין, ביום טוב דוקא קאמר אבל בשבת אסורין ולערב בכדי שיבאו משם כיון שהביאן דרך רשות הרבים או בכרמלית. עשו לו ארון וחפרו (בו) [לו] את הקבר. כלומר: בשעשו ארון סתם וחפרו קבר סתם, סתמא דמלתא בשביל עכו"ם הוא שנעשו ולפיכך קובר בו ישראל למוצאי שבת מיד ממש בלתי שימתין כלל, ואם בשביל ישראל בפירוש לא יקבר בו אותו ישראל לעולם, ובשעומד באסרטיא כדאוקימנא לה בגמרא, הא בשאינו עומד באסרטיא מותר אפילו לאותו ישראל בכדי שיעשו אבל לישראל אחר מותר מיד, וכדתניא בתוספתא אבל ישראל אחר מותר. ואילו היה ראוי לקברו בשבת, אפילו בשבת היה מותר לקברו שם, דמה שנעשה בשביל ישראל זה מותר לאחר ולא דמי לפירות בזמן שיש במינן במחובר דאסורין לכל ביומן, דהתם היינו טעמא משום דהוו להו מוקצין לכל, ואפילו נשרו מעצמן או שנתלשו בשביל עכו"ם ממש אסרו והחמירו אפילו בספיקתן, וכדקיימא לן גבי ביצה שנולדה ביום טוב דאמרינן (ביצה ג, ב) וספיקא אסורה, משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין.
ויש מפרשים דכל דבר שנעשית מלאכה בשבת בשביל ישראל אסור לכל ישראל עד כדי שיעשו, דההיא דאמר רב פפא אם יש באותו המין במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו, לכל קאמר, דכי היכי דאסור דקאמר אסורין לכל קאמר, הא דאמר נמי ולערב אסור בכדי שיעשו אותן שאסורין להן ביומן קאמר. וכן כתב רש"י ז"ל בביצה פרק אין צדין (ביצה כה, א ד"ה חוץ לתחום) בההיא דרב פפא. והוא ז"ל כתב דטעמא משום דהן מוקצה ואפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי דכגרוגרות וצימוקין דמי. ואין טעמו מחוור, דכיון דאסורין לערב בכדי שיעשו כבר נתברר דאין זה משום מוקצה ולא משום נולד שאילו כן היה לערב מותרין מיד דלא מצינו מוקצה שנאסר לערב, אלא טעמא משום שנעשית בהן מלאכה דאורייתא בשביל ישראל הוא.
והיכא דליקט עכו"ם לעצמו דאסורין לישראל ביומן, וכדאיתא בעירובין (מ, א) גבי ההוא לפתא דאתא למחוזא אע"ג דלא נעשה בהן איסור שהרי העכו"ם לעצמו הוא עושה, התם טעמא משום דגזרינן בהו משום שמא יעלה ויתלוש, דאפילו בפירות הנושרין מעצמן גזרו. וכן נמי מתניתין דמצודות חיה ועוף שבפרק אין צדין (ביצה כד, א) שאסרו אפילו בשאין צריכין צידה, היינו טעמא נמי משום דגזרינן שמא יבואו לידי צידה, דעל כרחך אינו משום איסור מלאכה שנעשה בהן, דהתנן בפרק קמא דשבת (יז, ב) אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין.
ומה שהתירו כשאין במינן במחובר אפילו ביומן לאחר, היינו דוקא באיסור תחומין, והקילו בהן לפי שאין איסורן שוה דלזה שהוא חוץ לתחום אסור ולזה שהוא בתוך התחום מותרין, וכיון שמותרין אפילו בתחומן לישראל זה התירו בהן אפילו למי שלא היה בתחומן והוא שלא בא בשבילו. וההיא דתניא בתוספתא אם בשביל ישראל לא יספוד בהן אותו ישראל אבל לישראל אחר מותר, לאחר שהמתין כדי שיבואו ממקומן קאמר, ובשהביאן בפרהסיא קאמר דלאותו ישראל שהובאו בפרסום בשבילו אסורין כדאמרינן בגמרא בקבר העומד באסרטיא, אבל לישראל אחר מותר לאחר כדי שיבאו ממקום רחוק, וכן בקבר, הא כדי שיעשו אסור לכל.
ומכל מקום למדנו לדברי כולם דהא דקתני הכא לא יקבר בו עולמית, דוקא אותו ישראל שנעשה בשבילו אבל לישראל אחר מותר והוא שימתין בכדי שיעשו.

גמרא: מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. פירש רש"י ז"ל דשמואל לקולא, ואשכחן חוששין לקולא כאותה שאמרו בחגיגה (טו, א) חוששין שמא באמבטי עיברה, וכן חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין (גיטין עג, ב). והכי פירושא: רב אמר מקום קרוב ממש, דאז מותר מיד כלומר וכשיעור שיבאו ממקום קרוב, אבל אם הדבר ספק אסור עד שימתין בכדי שיבואו ממקום רחוק, ושמואל אמר לא נודע לו בבירור תולין הדבר להקל ואני אומר לא באו בשבת אלא מחוץ לחומה, שאני אומר חוץ לחומה לנו ומערב שבת הובאו שם, ומתניתין דקתני לא יספוד בהן אלא אם כן באו ממקום קרוב, הכי קאמר לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן יש לתלות שבאו ממקום קרוב, ולאפוקי שאם נודע שבאו ממקום רחוק. ואולי הוצרך לומר כן ללמד שאפילו יש חלילין במקום קרוב שהיה יכול להביא משם וזה לא הביא אלא ממקום רחוק, אין אומרים לא נהנה זה אלא בכדי שיבואו ממקום קרוב שהרי מצוין לו במקום קרוב, ולפיכך לא ימתין אלא בכדי שיבואו ממקום קרוב כדי שלא יהנה בביאתן בשבת הא יותר מכאן לא שהרי לא נהנה, אפילו כן כיון שאלו באו ממקום רחוק לא יספוד בהן עד שימתין כדי שיבואו משם.

דיקא מתניתין כותיה. יש גירסאות הרבה בפירוש רש"י, והגירסא הנכונה כך היא: אמר רבא דיקא מתניתין כותיה דשמואל, דתנן עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה וכו', ומשנה היא במסכת מכשירין (פ"ב, מ"ה) וסייעתיה דשמואל מדרבי יהודה דאמר באמבטי קטנה אם יש שם רשות מותר לרחוץ בה מיד שאני אומר משחשכה הוחמו, דאלמא תולין להקל בהמתנה של ערב, ולא פליג ת"ק עליה דרבי יהודה. וברישא נמי דקתני מחצה על מחצה אסור לא פליג בה רבי יהודה, ולאו תיובתא דשמואל היא, דכיון דמרחץ גדולה היא כי מחממי לה אדעתא דכלהו מחממי לה והלכך צריך שימתין בכדי שיחמו חמין, והא דקתני באמבטי קטנה רוחץ בה מיד, לאו מיד ממש קאמר אלא בהמתנת זמן מועט שתוכל להתחמם ע"י רוב בני אדם ביחד.
ואי קשיא לך ההיא דרב פפא דאמר אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב בכדי שיעשו, דאלמא אפילו בהמתנת הערב לא תלינן להקל ואע"ג דאיכא למיתלי מערב יום טוב ואי נמי בשביל עכו"ם נתלשו. כבר תירץ מורי הרב ז"ל דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקט אותן ליומן ואין לוקטין מבערב להצניען למחרתו, וכיון שרובן עושין כן אין תולין בהן להקל.
ולדידי קשיא לי, דהא משמע דעכו"ם שהביא דורון לישראל ואין מאותו המין מחובר לקרקע דאמרינן בתוך התחום מותרין, דוקא בשידוע שלא הביאן מחוץ לתחום, הא סתמא אין אומרים שמא חוץ לחומה לנו אלא חוששין שמא מחוץ לתחום באו, וכדאמרינן בעירובין [פרק] בכל מערבין (מ, א) גבי ליפתא דאתי למחוזא וחזיא רבא דכמישא ואמר הא ודאי מאתמול עקירא, מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכל שכן האי דאדעתא דעכו"ם אתאי, דאלמא משמע דבסתמא חוששין שמא מחוץ לתחום אתאי, ורבא דקא מייתי הכא סייעתא לשמואל הוא דקאמר לה התם, וכיון שכן היאך אפשר דביומה מחזקינן ליה בסתמא דמחוץ לתחום אתאי והוא גופיה שרי לערב מיד משום דמחזקינן ליה דמתוך התחום אתאי. ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל במסכת עירובין (מ, א) דכל שהביא עכו"ם לישראל ביום טוב, מסתמא אנו מחזיקין אותו שמתוך התחום הביאו, ונסמכו על זו דשמואל דהכא, וכפירושו של רש"י ז"ל. ושמא הם סבורים דהא דאמר רבא התם בליפתא מאי אמרת חוץ לתחום אתאי דלרוחא דמלתא אומר כן, כלומר אפילו לרב דחייש לשמא ממקום רחוק באו כדאיתא הכא בההיא לא חיישינן, דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן דרובן עכו"ם הוו ומסתמא מחמת עכו"ם הביאוה.
ומיהו נראה דלא נחלקו רב ושמואל אלא במביא חלילין שדרכן להביאן חוץ לתחום, ואי נמי בעכו"ם שאינו שרוי עמו כגון ההיא עובדא דליפתא, דבכל הני איכא למיחש לשמא מחוץ לתחום הביאום, אבל בעכו"ם ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מפני מה ניחוש בהן לשמא מחוץ לתחום הביאום, אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו, ועוד דספק בשל דבריהם הוא ולקולא, וכן מצאתי להראב"ד בעירובין (מז, ב) בשמעתא דנכסי העכו"ם קונין שביתה גבי השואל כלי מן העכו"ם ביום טוב.

והגאונים ז"ל פירשו דשמואל להחמיר. והכי פירושא: רב אמר ממקום קרוב ממש, דכיון שראינוהו היום מביאן מתוך ביתו או ממקום קרוב די לו בכך, ושמואל אמר לעולם אסור עד שנדע בבירור שלא באו בשבת ממקום רחוק, הא בספק חוששין שמא בלילה הביאום ממקום רחוק אלא שלנו חוץ לחומה ועכשיו הוא שמביאן לתוך לחומה, וסייעיה רבא לשמואל מדתנן מחצה על מחצה אסור ולא תלינן להקל לומר דבשביל העכו"ם הדרין שם הוחמו, ואי נמי יש לפרש מדקתני מרחץ המרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור קא מייתי ראיה, מדלא תלינן מאמש הוחמו חמיו ופקקו נקביו הוה. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. והא דרבי יהודה באמבטי קטנה משום דאפשר שיחמו בעשרה בני אדם לאחר שחשכה, והרי המתין זה כדי שיחמו חמיו ומותר לכולי עלמא. ומורי הרב ז"ל הקשה לפירוש זה, שאם כן לא היה ליה לשמואל למימר חוששין שמא חוץ לחומה לנו שאין זה עיקר החשש, אלא כך היה ליה למימר שמא ממקום רחוק באו הלילה, ועיקר החשש היה לו להזכיר.

ואמאי הכא נמי ימתין בכדי שיעשה. פירש רש"י דארישא דמתניתין קאי דקתני עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר יקבר בו ישראל כלומר מיד ממש, ואמאי ימתין בכדי שיעשו, דאף על גב דבשבילו עושה מן הסתם אינו ברור שהוא ודאי כן דאיכא לספוקי דלמא בשביל ישראל וימתין בכדי שיעשו, ופריק בעומד באסרטיא שניכר בודאי דמחמת עכו"ם נעשה, וכן ארון שעומד על קברו דעכו"ם, אבל סיפא דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אפילו אינו עומד באסרטיא קאמר. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הביא בהלכות הא דאסרטיא אלא מתניתין לבדה כצורתה. ואינו מחוור, אלא אסיפא דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית קאי, ופריק בעומד באסרטיא וגנאי הוא לו לישראל ליקבר בקבר שנתחלל שבת בשבילו. וכן פירש רש"י ז"ל משם הגאונים ז"ל.

מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר לך אתה עמי שהרי אם יש שם בורגנין ר"ל סוכת שומרי פירות משבעים אמה ושירים לשבעים אמה ושירים הולך אפי' בשבת שהכל כעיר אחת וכל שיש בו תקנה לעצמו בשבת מותר לאמרו אף במקום שלא נעשית התקנה מעתה קש המחובר ותבן המוסרח שהוא מוקצה שהיו חוץ לתחום הואיל ואין להם תקון בשבת אין מחשיכין עליהם אבל תלושים וראויים הואיל ואם יש שם מחיצות מביא מחשיכין עליהן כמו שביארנו בפירות וקש הוא זנב השבולת ותבן הוא קנה התבואה הנדוש וכן מעתה מה שאמרו במשנה שמחשיכין על עסקי המת להביא לו ארון אלמא לדבר אחר אסור אע"פ שאין כאן אלא איסור הבאה והרי אלו היו שם מחיצות מותר פירושו לתקן לו ארון ותכריכין שנמצאו חסרים מלאכה האסורה בשבת וכן הדס לכלה שהוא צריך לקצצה ולמדת שמותר לומר לחברו או לגוי בשבת הבא לי פירות שיש לי במקום פלוני למחר שאף הוא עצמו היה יכול להביא אלו היו שם מחיצות או בורגנין אבל במחוברים אסור לומר לגוי שיביאם לו למחר ומ"מ אף בתלושים אסור לו לומר לגוי מבערב הבא לי בשבת וכ"ש בשבת להביא ביומו שאפי' הביא לצורך ישראל אסור:

זה שביארנו במחשיך לשמור שמביא לכשיחשך אף מן המחובר דוקא לאחר שהבדיל ומ"מ לא הבדלה על הכוס ולא אפי' הבדלה בתפלה אלא שאם הוא תכוף למלאכה זו יאמר המבדיל בין קדש לחול ופירשוה גדולי הרבנים אף בלא הזכרת שם שאינו אלא להיכר בעלמא ואע"פ שלא הבדיל לא בתפלה ולא על הכוס וגדולי הפוסקים כתבו בברכה ר"ל בא"י המבדיל בין קדש לחול אע"פ שלא הזכיר שאר הבדלות וכן עיקר ואח"כ מבדיל בתפלה ובכוס וכל שכן שאם הבדיל בתפלה מותר במלאכה אע"פ שלא הבדיל על הכוס:

מחשיכין על התחום להביא בהמה ואם היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה אף בשבת והיא באה ויש גורסין בזו אין מחשיכין ומפני שבהמה וכל בעלי חיים חוץ מאדם אסורין לטלטל והרי הוא כתבנא סריא ואין הדברים נראין ומחשיכין על עסקי כלה ומת כמו שביארנו ואומרין לו לך בערב למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני לך עד מקום פלוני ואם לא מצאת במנה הבא במאתים ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח הבא לי תכריכין בכך וכך מדה ובסך פלוני כל קנה וקנה וכיוצא בזה ובאחר אסור להחשיך לתקונם כמו שביארנו ומ"מ תוך התחום מחשיכין בו אף לתלוש מן המחובר אבל לא יטייל בתוך שדהו לידע מה היא צריכה וכן לא יטייל על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ לכשיחשך מיד שהרואה אותו מטייל לשם מכיר שכונתו בכך:

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה או את התינוק אין נותן לו שכר שבת לפיכך אין אחריותן בשבת עליו ואם היה שכיר שבת או חדש או שנה נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת אלא תן לי שכרי של שמנה ימים ובדומה לזה:

המשנה הרביעית גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב עשו ארון חפרו את הקבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אמר הר"ם פי' חלילין כלים חלולים עושין בהם קול ידוע לעורר הבכי והאבל ואמרם ממקום קרוב מתוך המדינה אבל אם לא היו עמו במדינה אסור לעשות אבל בהם גזרה שמא מחוץ לחומה באו שהוא רה"ר ואמרם בארון וקבר ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית לפרסם הדבר אצל כל בני המדינה וכל מה שהתירו ממה שעשו הגוים בשבת אינו מותר עד שימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו וכן אלו החלילים אע"פ שראינום שבאו מהמדינה:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין מה שנתגלגל לבאר בקצת מלאכות שעשו הגוים מעצמן על איזה צד ישתמש בהן ישראל והוא שאמר גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל ופירשו בה גדולי הרבנים שלא יספוד בהם לעולם עם אמרם שלא הביאו למת זה אלא למת סתם שידים מוכיחים שבשבילו הביאום ואע"פ שבמרחץ אמרו אם רוב ישראל בכדי שיחמו חמיו אלמא דיו בכדי שיעשו טעם הדבר הואיל ומ"מ אף בשביל גוים נעשה אבל זו לא באה אלא בשביל ישראל ומבשל בשבת שלא נעשה אלא בשביל ישראל ואעפ"כ דינו בכדי שיעשו בזו אין הדבר מפורסם כל כך או שמא במת החמירו משום לועג לרש ומ"מ יש להשיב עליהם שאם כן היה לו לומר עולמית כמו שאמרו בסוף המשנה אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ועוד אם בשביל שנעשית בו מלאכה בשביל ישראל אתה אוסרם לעולם אף בבאו ממקום קרוב יש לך לאוסרם שהרי הובאו ד' אמות ברה"ר ונעשית בהם מלאכת איסור תורה אלא עיקר הדברים שלא נאמר כאן לא יספוד בהן ישראל אלא עד בכדי שיעשו ואפי' הביאם לצורך ישראל זה אחר שבאו בצנעה ומ"מ לענין פירוש יראה שלא הובאו לשם ישראל זה אלא למת סתם וסתם הדברים לשם ישראל היה שאין דרכן של גוים לספוד בחלילים ולפיכך אסורים לכל ישראל שאלו היו באים בשביל גוים מותר היה מיד:

ואמר אח"כ אא"כ באו ממקום קרוב ושאלו בה בגמ' מאי מקום קרוב ופי' רב אמר מקום קרוב ממש כלומר עד שנראהו בא בבקר שנתברר לנו שמתוך התחום באו ומאחר שכן אין חוששין שמא בלילה הביאם עד לחומה ועכשו נכנס בבקר ולשמואל חוששין שמא חוץ לחומה לנו כלומר וממקום רחוק באו בלילה עד שהגיעו לחומה ואם כן זה שאמר אא"כ באו ממקום קרוב פירושו אא"כ המתין עד שיבאו ממקום קרוב ר"ל מחוץ לתחום והיינו בכדי שיעשו וזהו נסח גדולי הפוסקים ופסקוה כשמואל ועל הדרך שביארנו ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שמחלקת זו רב מחמיר ואומר קרוב ממש כלומר שיתברר לנו שמתוך התחום באו הא ספיקא תולין לחומרא ושמואל מיקל ואומר שאף הספק מותר וחוששין שמא חוץ לחומה לנו ר"ל תוך התחום ואע"פ שלשון חוששין מורה להחמיר כבר מצאנוה לקולא וכמו שאמרו בחגיגה ט"ו א' חוששין שמא באמבטי עברה ובמסכת גיטין ע"ג ב' חוששין משום זנות ולא משום קדושין וגירסת הספרים לדעתו דייקא מתניתי' כוותיה דשמואל עשו ארון ועשו קבר יקבר בו ישראל אלמא מספיקא שארי ותולין שמא לצורך גוי נעשה וברייתא כוותיה דרב עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ וכו' מחצה על מחצה ימתין עד בכדי שיחמו חמיו אלמא חוששין מספק שמא לצורך ישראל נעשה ומ"מ קשה לי לגירסתו שהרי זה של עיר שישראל וגויים דרים בה משנה היא במס' מכשירים אלא עיקר הגירסא מתניתי' דהכא כשמואל ומתניתי' דהתם כרב ולשיטה ראשונה גורסין בהפך ולענין פסק איפשר שהכל אחד ולשיטת גדולי הרבנים נפסוק כרב וכל שבאו ולא נודע מהיכן באו ימתין להם עד בכדי שיבאו ממקום קרוב:

ואמר אח"כ עשו ארון וחפרו את הקבר כלומר ולא נודע לשם מי אם לישראל אם לגוי יקבר בו ישראל ופירושו מיד שמן הסתם לדעת עצמן עשאוהו שאין דרך לעשות גוי ארון וקבר לצורך ישראל בסתם והרי הוא כעשאוהו לשם גוי ושאלו בה בגמ' הכא נמי נימא ימתין בכדי שיעשו ותירץ כשהקבר עומד באסרטיא שזהו דרך קברי גוים והארון עומד לשם שהוא מוכיח שלאותו הנקבר שם הוא מוכן ומ"מ יש ספרים שאין גורסין כן ולעולם קבר וארון בסתם לשם גוים הוא נעשה ומותר לקבור בו ישראל מיד וסוגיית הגמרא חוזרת לדבריהם על מה שאמרו אח"כ שאם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ושאלו אמאי לימא בכדי שיעשו ר"ל שלא יאסר אלא בכדי שיעשו וכמו שביארנו בחלילין ופירשוה בעומד באיסרטיא שהוא מקום מפורסם והכל יודעין שחללו בשבילו את השבת וכן הארון עומד סמוך לקברו אבל כל שהוא בצנעה דיו בכדי שיעשו ואף בחלילים כן שאם בפרהסיא לא יספוד בהן עולמית ומ"מ למת אחר מותר בכדי שיעשו בארון ובקבר ובחלילים ונמצאו לשיטתנו חלילי' וארון וקבר בחדא מחתא שאם בצנעה יקבר ויספוד בכדי שיעשו ואם בפרהסיא לא יקבר ולא יספוד עולמית למת זה אלא שבמת אחר דיו בכדי שיעשו ובחלילים שבאו בודאי מחוץ לעיר או שאין (בדבר) [דרכם] להיות מצויות בעיר הואיל ולא נתברר שמתוך התחום באו חוששין להם לכדי שיעשו שאם לא נודע שמחוץ לעיר באו ושדרכם להיות מצויות בעיר אין לחוש לכלום כך יראה לי וכך מצאתיה וחכמי האחרונים וי"א בחלילים הואיל ואין תשמישם תדיר אצל מת זה אלא לשעה אף בבאו בשבילו בפרהסיא דיו בכדי שיעשו ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ובמסכת מכשירין אמרו עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים מותר לרחוץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין עד כדי שיחמו מחצה על מחצה ימתין עד כדי שיחמו ואם הוא אמבטי קטנה שיש לתלות בה שמחשיכה הוחמה אם יש שם רשות ר"ל גוים שליטים ונכבדים שיש להם עבדים הרבה שכשרוצים לרחוץ מחמין להם מהרה על ידי עבדים וקומקמוסין הרבה תולין שמשחשיכה נעשה ורוחצים בה מיד וכן כל כיוצא בזה זו היא שטתנו בענין זה ויש חולקים בקצת דברים ואף הרבה מפרשים מחדשים נסחאות וביאורים בסוגיא הבאה על משנה זו ועקר הדברים לענין פסק הוא מה שכתבנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמשית עושין כל צרכי המת בשבת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר ושומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף אין מאמצין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש וכל המאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אמר הר"ם פי' כששומט אדם מה שתחת המת מן הבגדים נמצא מוטל על החול וזו היא כונתו באמרו ומטילין אותו על החול לא שיזיזוהו ממקומו ויטילו אותו על הארץ כי זה כבר התנה ברחיצתו ואמר ובלבד שלא יזיזו בו אבר לפי שטלטול המת בשבת אסור ומאמצין עצימת העינים וסתימתם:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה כענין המשניות הראשונות והוא שאמר עושין כל צרכי המת בשבת והוא שסכין אותו בשמן ומדיחין אותו במים ובלבד שלא יזיז בו אבר ר"ל שלא יגביה ידו או רגלו או אפי' ריסי עיניו שטלטול מקצת שמיה טלטול ושומטין את הכר מתחתיו שלא יסריח מחמת חום הבגדים ומטילים אותו על החול ר"ל אחר ששמטו את הכר הוא נופל על הארץ או על החול לפי מה שהוא בשביל שימתין מהסריח והוא הדין שאם אי אפשר לשמטו שמטלטלין אותו על ידי ככר שאף זה כמוטל בחמה וכך המנהג:

בד"ה לעולם כו' וכ"ש מה שאני זכאי כו' אע"פ שאינו רשאי לילך שם כו' עכ"ל כצ"ל ולא ניחא להו כפרש"י דזכאי אני באמירתו קאי אדרב יהודה אמר שמואל דפשיטא להו לת"ק ואבא שאול כיון דהך אמירה לא תנן ה"ל תלי תניא בדלא תניא כסברת המקשה ולכך פירשו הא דקאמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו כו' עיקר מלתא במחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה כו' כדקתני בסיפא דמתני' אלא דאיכא למשמע מיניה במכ"ש מה שאני זכאי לומר לעשות היום כו' כמ"ש התוס' אך קשה לדבריהם ומאי כ"ש איכא הכא דהא בלפקח על עסקי כלה כו' משום מצוה נגעו בה דשרי אפילו למיגז אסא במחובר ובאחר דומיא דכלה לא כדאמרינן לעיל ויש ליישב בדוחק דמשמע ליה כיון דבעסקי כלה שרי לומר לעשות למחר דבר איסור בשבת ורשאי להחשיך עליו כ"ש דדבר היתר בשבת כגון שמור לי פירות שבתחומך כו' דשרי ורשאי נמי להחשיך עליו אפילו במקום דלאו מצוה הוא ודו"ק:

בד"ה נכרי שהביא כו' ע"כ נראה דלא יספוד כו' כדי שיבואו דסתם חלילין אין כו' עכ"ל דמה"ט דחלילין אין מביאין לשם אדם אחד כו' לא בעי אלא כדי שיבואו ולא החמירו בהן לאסור עולמית כמו קבר שנעשה לשם אדם ישראל אחד ועיין בזה בר"ן לפי שיטת הרי"ף טעמא אחרינא דהך דבשביל ישראל לא יקבר בו עולמית איירי באסרטיא ואסיפא פריך לקמן אמאי ה"נ ימתין בכדי שיעשו כו' וצ"ל לדברי התוס' דע"כ שמואל דאמר מספיקא שרי ולא בעי אפילו כדי שיבואו א"כ הא דפריך לקמן ארישא דעשו לו קבר כו' כפרש"י ה"נ ימתין בכדי שיעשו אע"פ דלא הוי רק ספיקא לא פריך לשמואל אלא לרב דאסר ספיקא וק"ל:

בד"ה אלא אם כן באו כו' הלא הביאם דרך רה"ר כו' וי"ל דהביא כו' עכ"ל מפירוש הרמב"ם בפי' המשנה נראה שהוא מפרש דברי שמואל כקושייתם דלהחמיר קאמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו והביאם דרך רה"ר גם ברי"ף מפורש דברי שמואל להחמיר ע"ש:

רש"י בד"ה האי כל כו' היתר דאמירה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לעולם אסיפא כו' ויכול לומר לחבירו כו' להחשיך עליה וכ"ש מה שאני כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה עו"ג. ואמאי קאמר נמי כו'. אבל הא לא ק"ל אמאי ל"פ דליתסרו לעולם לרב כמו בספיקא דחלילין. דזה כבר יישב רש"י דחלילין מוכחא מילתא דלישראל הובאו. וכוונתו נראה למש"כ הר"ן בשם הרמב"ן דאין דרך נכרים בחלילין. אבל ארון וקבר צריכין לנכרים כמו לישראל (ועי' במו"ק (ח ב') דפירש"י ותוס' שדרכן היה לחפור קברות לצורך מתים שימותו) והוה דומיא דמרחץ ודלא כתור"ע שהעלה זה בצ"ע לשיטת רש"י. והשתא דאתינן להכי תיבת נמי א"ש דקאי על הא דמרחץ וכ"מ מפירש"י אלא דלהתוס' דחיקא להו לפרש כן:

בא"ד דסתם חלילין כו' אלא לשם כמה בנ"א. נ"ל דר"ל דלאחר שיספידו בהם לאותו אדם שהובאו בשבילו ראוים עוד להספיד בהם לכמה מתים ועל כוונה זו הובאו. משא"כ ארון וקבר א"ר אלא לאותו מת בלבד. וזה דלא כהתוי"ט סד"ה לא יספוד ע"ש:

מתני' נכרי שהביא חלילין בשבת (בשביל ישראל) לא יספוד בהן ישראל.
פירש"י לא יספוד בהן לעולם, וקנס הוא דמוכח מלתא דבשבילו הובא.
וקשה לי על פירושו דבגמרא סובר רב דלא שרי אא"כ ידוע בודא שהובאו מתוך התחום, אבל מספק אסור, ואתמר עלה תני' כוותי' דרב, עיר שישראלים ונכרים דרים בה והי' בה מרחץ המרחצת בשבת אסור למוצאי שבת עד כדי שיחמו חמין, [אלמא דמספיקא דלמא בשביל ישראל אסור] והא בחלילים אינו אסור לעולם, כיון דאיכא נמי נכרי לא מוכחא מילתא כולי האי, כמ"ש רש"י ז"ל, וא"כ איך אמרינן עלה תני' כוותי' דרב, דלמא במרחץ מש"ה אסור מספק דהוי דבר שיל"מ, דהא לאחר שיעור כדי שיעשה יהי' שרי אבל בחלילין דהאיסור הוא לעולם י"ל דספיקי שרי, כיון דלא הוי דשיל"מ, וצ"ע (א"א עי' לאבא מארי בתשובותיו):

שמור לי פירות שבתחומך. עיין ר"ן בשם רשב"א מי שלא קיבל שבת מותר לו לעשות מלאכה למי שכבר קבל שבת. ור"ן פליג ומ"מ טעמו של רשב"א שגם זה שכבר קיבל שבת יכול לחזור מקבלתו ע"י היתר נדר עיין בתשובה. וכ' לבוש דבמ"ש האוכלים על הסעודות לא יצוה לאחר שיבשל להם משום שא"א להם בעצמם להבדיל שא"כ יפסידו ברכת רצה בבה"מ ועיין מג"א סימן רס"ג ס"ק ל"ג ודברי ט"ז שם כבר כ' עליהם בס' חמד משה:

קורא לה והיא באה. עיין לעיל נ"ג ע"ב פריך ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי וכו' ע"ש. אע"ג דתחומין דרבנן מ"מ פריך אשחיקת סממנים דאורי' משום דמתוך שאדם בהול על הצלת ממונו גזרינן אפי' בדרבנן טפי מדאוריי' היכי דלא בהול כמבואר לעיל ק"כ ע"ב לחלק בין כיבוי למחיקת השם אע"ג דכיבוי דרבנן ומחיקת השם דאוריי' ומסיק לעיל תנאי היא אי אדם בהול על בהמתו והן הנה דברי הרי"ף שם נ"ג ע"ב ע"ש:

אלא אסיפא קאי. דקאמר ת''ק להיתרא אבל מחשיך הוא לשמור ואתא איהו ושווייה ביה כללא להביא כל כיוצא בהן: האי כל שאני זכאי להחשיך עליו זכאי אני באמירתו מיבעי ליה. דהיתר דחשיכה תנן והיתר דאמירה לא תנן והיכי תלי תניא בדלא תניא: לעולם אסיפא קאי. כדקאמרת ודקשיא לך אמירה מהיכא קאמר ליה להיתירא דתלי בה החשכה אהא קאי דאמר רב יהודה כו' אלמא זכאי אני באמירתו ואבא שאול ות''ק כולהו פשיטא להו הא דשמואל וקאמר ליה אבא שאול לת''ק מי לא מודית בהא שאתה מתיר להחשיך דמותר הוא לומר כדשמואל אלמא הואיל ומותר לומר מותר להחשיך הלכך אמאי נקטת החשכה לשמור לחודא שוי כללא למילתא ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו דש''מ הך וש''מ מת וכלה דהא נמי זכאי באמירתו הוא כדמפרש לקמן והלכך מחשיכין עליו וסיפא דמתני' דקתני מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה אבא שאול היא: כלל אמר אבא שאול כו'. והאי נמי זכאי באמירתו כדקתני סיפא ואומר לו לך למקום פלוני: סכום מקח. מנה ומאתים: מתני' נכרי שהביא חלילין בשבת. בשביל ישראל: לא יספוד בהן ישראל. לעולם וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת: ממקום קרוב. בתוך התחום: עשו לו ארון. בשביל נכרי או למכור: גמ' רב אמר ממקום קרוב ממש. כלומר שידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו שראינום שהיו בביתו: ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. אפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב שבת וסופדין בהן במוצ''ש מיד וחיישינן נמי אמרינן לקולא כדאמרי' במס' חגיגה (דף טו.) גבי בתולה שעיברה חיישינן שמא באמבטי עיברה ומותרת לכהונה ולשמואל הכי קאמר מתני' לא יספוד בהן ישראל אא''כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום באו: ה''ג דיקא מתני' כוותיה דשמואל ותניא כוותיה דרב: יקבר בו ישראל. דתלינן מספיקא שמא לצורך נכרי נעשה: תניא כוותיה דרב. דספיקא אסור דקתני מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין וא''ת בכדי שיחמו חמין מיהא שרי והכא תני לא יספוד בהן משמע לעולם הכא מוכחא מילתא אבל במרחץ לא מוכחא מילתא כולי האי הואיל ואיכא נכרים: באמבטי קטנה. שיש לתלות ולומר משחשיכה הוחמה על ידי עבדים וקומקמין הרבה: אם יש בה רשות. אדם חשוב שליט: רוחץ בה. ישראל מיד דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לאותו נכרי לישנא אחרינא גרסינן תניא כוותיה דשמואל ולא גרסי' דייקא מתני' כו' עד מספיקא שרי ומייתי סייעתא לשמואל מדרבי יהודה דתלינן לקולא ורישא לא קשיא ליה כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו דנימא ספיקא לנכרי ספק לישראל ולשון זה נראה לי עיקר ורבותי נמי לא גרסי לעיל להא דקתני עשה נכרי את הארון עד מספיקא שרי ומיהו לא מפרשי לה כדפרישית: ימתין בכדי שיעשו. נהי דלא מוכחא מילתא מיהו י''ל שמא בשביל ישראל נעשה: בעומד. הקבר באיסרטיא שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל: ארון מאי איכא למימר. להוכיח דלא בשביל ישראל נעשה: במוטל. הארון: על קברו. של נכרי באיסרטיא דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון: מתני' ומדיחין. במים: שלא יזיז בו אבר. לא יגביה לו ידו או רגלו או ריסי עיניו:

האי כל שאני רשאי בחשיכתו רשאי אני באמירתו מיבעי ליה. תימה הא דכי פריך לעיל האי כל שאיני רשאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו מיבעי ליה מכלל דאי הוה תנן הכי הוה אתי שפיר אע''ג דתלי חשיכה באמירה וי''ל התם שאני דלא הוה תלי תניא בדלא תניא דאמירה נמי תנינא לעיל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל השתא תלי תניא בדלא תניא דהיתר אמירה לא תניא אבל היתר החשכה תניא: לעולם אסיפא קאי דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך. אע''פ שהוא אינו יכול לילך לשומרן יכול לומר לחבירו לשמרן ומתניתין הכי קאמר כל שאני זכאי באמירתו כגון לפקח על עסקי כלה ועל עסקי מת ויכול לומר לחבירו לעשות למחר רשאי אני להחשיך עליו וכ''ש מה שאני זכאי לומר לעשות היום כמו שמור לי פירות שבתחומך אע''פ שאיני רשאי לילך שם היום דמותר להחשיך עליו: אין מחשיכין על התחום להביא בהמה. יש ספרים דגרסי מחשיכים לפי שאם יש שם בורגנים הולך ומביאה ובתוספתא גרס אין מחשיכין וי''ל דאיירי בבהמה שאינה יכולה לבא ברגליה כגון טלה קטן אא''כ ישאוהו בכתף שאפילו יש מחיצות אינו רשאי להביא דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים: נכרי שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהן ישראל לא כפי' הקונטרס שפירש עולמית מדפריך בגמרא גבי עשה נכרי ארון וחפר לו קבר יקבר בו ישראל אמאי הכא נמי נימא ימתין בכדי שיעשו ואמאי קאמר נמי אי לאו דקאי אחלילים על כן נראה דלא יספוד בהן ישראל היינו עד כדי שיבואו דסתם חלילים אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם: אא''כ באו ממקום קרוב. תימה לרבי מה מהני שבאו ממקום קרוב הלא הביאם דרך רה''ר ומה לי ארון וקבר שנעשו בשבת ומה לי חלילים שהובאו דרך רה''ר וי''ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כל כך הבאתו: דיקא מתניתין כוותיה דשמואל כו' יקבר בו ישראל אלמא מספיקא שרי. תימה היכי מוכיחנא מינה דמספיקא שרי והא מוקמ' לה בעומד באיסרטיא דודאי לצורך נכרי נעשה מיהו אומר רבי דל''ג ליה להא דקתני עשו לו ארון כו' ול''ג נמי בסמוך ת''כ גם בפי' הקונט' ל''ג אלא ה''ג דיקא נמי ממתני' עיר שישראל ונכרים דרים בה כו' ומשנה היא במסכת מכשירין (פ''ב משנה ה) ר' יהודה אומר אם יש בה רשות רוחץ בה מיד אלמא תלינן להתיר כמו כן גבי חלילין יש לתלות בהיתר ולומר חוץ לחומה לנו. מ''ר: