דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת קנ ע"ב - טקסט הדף

ושל מה בכך מותר לחושבן ורמינהו חושבין חשבונות שאינן צריכין ואין מחשבין חשבונות שצריכין בשבת כיצד אומר אדם לחבירו כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו כך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו אבל לא יאמר לו כך וכך הוצאתי וכך וכך אני עתיד להוציא ולטעמיך קשיא לך היא גופא אלא הא דאיכא אגרא דאגירא גביה הא דליכא אגרא דאגירא גביה: אין מחשיכין: תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו א''ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך תנן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות בשלמא לשכור פועלים דבשבת לא מצי אגר אלא להביא פירות לימא שאם יש שם מחיצות מביא משכחת לה בפירות המחוברים והתני ר' אושעיא אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה בתיבנא סריא ת''ש מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת על עסקי כלה ומת אין על עסקי אחר לא בשלמא אחר דומיא דכלה משכחת לה למיגזא ליה אסא אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין וקתני מת אין אבל אחר לא ואמאי לימא שאם יש שם מחיצו' מביא מת נמי משכחת לה למיגזא ליה גלימא: אבל מחשיכין: ואע''ג דלא אבדיל והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכי תימא דאבדיל בתפלה והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכי תימא דאבדיל על הכוס כוס בשדה מי איכא תרגמא רבי נתן בר אמי קמיה דרבא בין הגיתות שנו א''ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרינן הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמר המבדיל בין קודש לחול ומסלתינן סילתי: כלל אמר אבא שאול כל שאני וכו': (איבעיא להו) אבא שאול אהייא אילימא ארישא קאי אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים להביא פירות

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנ - ב

אבל חשבונות של מלך  ושל מה בכך, מותר לחושבן בשבת. וקא סלקא אדעתין השתא, ד"חשבונות שעברו", היינו חשבונות שכבר אין לו צורך בהן.

ורמינהו: תניא: חושבין חשבונות שאינן צריכין להם. ואין מחשבין חשבונות שצריכין להם, בשבת.

כיצד? - אומר אדם לחבירו: כך וכך פועלים השכרתי על מלאכת שדה זו. או, כך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו.

אבל לא יאמר לו לחבירו: כך וכך דינרין הוצאתי, אבל עדיין לא גמרתי את הוצאותי, וכך וכך עוד אני עתיד להוציא.

קתני מיהת, דמותר לומר "כך וכך הוצאתי", דהיינו חשבונות שעברו. ואילו לעיל תנינא דחשבונות שעברו אסורים.

ומהדרינן: וליטעמיך, דסברת ד"חשבונות שעברו" היינו שאין לו צורך בהן, קשיא לך ברייתא דלעיל היא גופא מינה ובה. דהא קתני התם בסיפא, "ושל מה בכך, מותרין לחושבן בשבת".

אלא בהכרח, דהא דקתני ברישא דחשבונות שעברו אסורין, איירי בדאיכא אגרא דאגירי [שכר הפועלים] גביה. שעדיין לא שילם לפועלים. נמצא שהוא צריך לחשבונות אלו. והא דקתני בסיפא דשל מה בכך מותרין, וכן באידך ברייתא "כך וכך הוצאתי", איירי בדליכא אגרא דאגירי גביה. שכבר פרע את שכרם, וכבר אין לו צורך בחשבון כלל.

שנינו במתניתין: אין מחשיכין על התחום.

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שנפרצה פרץ [פירצה] בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא. ומתוך כך נמנע אותו חסיד מכך ולא גדרה. ונעשה לו נס, ועלתה בו בשדהו צלף [אילן גדול שיש בפירותיו ג' מיני אוכלין, אביונות, קפריסין, ולולבין]. וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו [1].

אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו בשבת: לכרך פלוני אני הולך למחר. [והוא הדין שיכול לומר לחבירו, לך אתה לשם למחר. תוספות] [2]. ואף על פי שאותו הכרך הוא מחוץ לתחום, וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור אף באמירה, הכא מותר באמירה. משום שאם יש בורגנין [סוכות של שומרי העיר] בין שני הכרכים, הרי הוא הולך מעיר לעיר.

דקיימא לן: בית שנמצא בתוך שבעים אמות ושני שלישי האמה מהעיר, נחשב כחלק מהעיר. וממנו ואילך מתחילים למנות תחום אלפיים אמה. ואם גם מעברו השני הוא עומד בתוך שבעים אמה ושני שליש לעיר אחרת, הרי הוא מחבר את שתי הערים, ונחשבות שתיהן לעיר אחת. ומותר לילך מאחת לשניה ומחוצה להן עד אלפים אמה.

ואין צריך לזה בית קבוע, אלא אף סוכת ארעי של שומרי העיר נחשבת כבית לענין זה.

וכן אם מרוחקות שתי הערים זו מזו הרבה, אלא שיש ביניהן כמה סוכות זו אחר זו, וכל סוכה נמצאת תוך שבעים אמה ושיריים לחבירתה, נחשבות שתיהן וכל השטח שביניהן לעיר אחת.

וקאמר שמואל, דאף דעתה אין סוכת בורגנין בין שני הכרכים, ואסור לילך מעיר אחת לשניה, אבל מאחר ואילו תהיה שם סוכת בורגנין, יהיה מותר ללכת מעיר לעיר, מותר לו לומר בשבת שילך למחר לשם. שכל דבר שיש לו בשבת היתר על ידי תקנה, הרי הוא מותר באמירה. ואף דאכתי ליכא להיתר בפועל.

ומקשינן: תנן: אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות.

וקשיא, בשלמא, אסור להחשיך כדי לשכור פועלים, אתי שפיר. משום דבשבת עצמה לא מצי אגר להו, ואין שום תקנה להתיר זאת. אלא להביא פירות, אמאי אסור להחשיך? לימא מתניתין, דכיון שאם יש שם מחיצות המקיפות את הפרדס ואת ביתו, הרי אף בשבת גופה הוא מביא משם פירות.

שכשם שאמר שמואל, כל דבר שיש לו היתר על ידי תקנה מותר בשבת באמירה, כן יש לומר, כל דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת, מותר להחשיך עבורו. דהתנן: כל דבר שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו [3].

ומשנינן: משכחת לה שאין לו היתר על ידי תקנה, בפירות המחוברים לקרקע. שאין להם שום היתר בשבת, דהא אסורים בתלישה. הלכך אסורים אף באמירה, ואין להחשיך עליהם.

ותו מקשינן: והתני רבי אושעיא: אין מחשיכין על התחום בשבת, כדי להביא תבן וקש למוצאי שבת.

בשלמא "קש" שהוא זנבות השבלים הנותרות לאחר הקצירה, משכחת לה שאין לו היתר בשבת, וכגון בקש מחובר. שאסור לתולשו משום שהוא מייפה בכך את הקרקע, והוה תולדה ד"חורש" [תוספות] [4]. אלא "תבן", הא לעולם הוא תלוש, והיכי משכחת לה שאין לו היתר? והרי יכול להביאו על ידי מחיצות, וקשיא לשמואל.

ומשנינן: משכחת לה בתיבנא סריא [תבן סרוח] שאינו ראוי לכלום. ואף על ידי מחיצות אסור בטלטול, משום איסור מוקצה. וכיון דאין לו תקנה להתירו, אסור להחשיך עליו.

ותו מקשינן: תא שמע: מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת.

ודייקינן: על עסקי הכלה ועל עסקי המת בדוקא, אין [מחשיכין]. משום דחפצי שמים הם. אבל על עסקי צורך אחר דומיא דהני, לא מחשיכין.

והוינן בה: בשלמא צורך אחר דומיא דעסקי כלה, משכחת לה כשמחשיך ומקרב עצמו בשבת למקום ההדסים, בכדי למיגזא ליה אסא [הדס] מיד למוצאי שבת. דמותר להחשיך דוקא להדסים שהם לצורך חופת הכלה. אבל לא להדסים שאינם של מצוה. וגזיזת הדסים ודאי הויא דבר שאין לו תקנה להתירו בשבת. הלכך אין מחשיכים עליו.

אלא עסקי המת, מאי ניהו? - הלא הם להביא לו ארון ותכריכים. וקתני דדוקא למת, אין [מחשיכים]. אבל לצורך אחר לא. וקשיא לשמואל דאמר, כל שיש לו תקנה להתירו בשבת מחשיכים עליו, אמאי אין מחשיכין? לימא, כיון שאם יש שם מחיצות הסובבות את מקום הארון ואת ביתו, הרי הוא מביא ארון ותכריכים אף בשבת. הלכך יהא מותר להחשיך אף כל זמן דליכא להיתר המחיצות.

ומשנינן: צורך אחר דומיא דצורך המת, נמי משכחת לה בגוונא דאין לו תקנה בשבת. וכגון דמחשיך כדי למיגזא [לגזור] ליה גלימא למת ולתקן את תכריכיו. דמותר להחשיך לשם כך דוקא לצורך המת. משום שהם חפצי שמים. אבל לצורך אחר אסור. דהא אין לו היתר בשבת כלל.

שנינו במתניתין: אבל מחשיך הוא כדי לשמור את פירותיו, ומביא פירות בידו.

והוינן בה: וכי מיד למוצאי שבת הוא יוצא לפרדס ומביא פירות לביתו, ואף על גב דעדיין לא אבדיל? והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב: אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל [5].

וכי תימא, דקודם מתפלל היכן שנמצא, ואבדיל בתפלה ואומר "אתה חוננתנו" - והא לא סגי בהא.

דהאמר רב יהודה אמר שמואל: המבדיל בתפלה, צריך שיבדיל אף על הכוס.

וכי תימא דאיירי דכבר אבדיל על הכוס קודם לכן - הא ליכא למימר הכי. שהרי יצא מן העיר מבעוד יום והחשיך בשדה. וכוס בשדה מי איכא?

ומשנינן: תרגמא רבי נתן בר אמי קמיה דרבא: הא דקתני "ומביא פירות בידו", בהחשיך בין הגיתות שנו. דאיכא התם כוס יין.

אמר ליה רב אבא לרב אשי: בלאו הכי לא קשיא מידי. דהרי במערבא אמרינן הכי: "המבדיל בין קודש לחול" - להיכרא בעלמא, בשביל ללוות את המלך - ואחר כך עבדינן צורכין. ואחר כך היינו מבדילים על הכוס. ואף דעדיין צריך להבדיל על הכוס, כדאמר שמואל, אבל מותר לעשות מלאכה אף קודם לכן [6]. וכל שכן שאם כבר הבדיל בתפלה ואמר "אתה חוננתנו", דמותר לעשות מלאכה קודם הבדלה על הכוס [7].

אמר רב אשי: כי הוינא בי רב כהנא, הוה אמר רב כהנא, "המבדיל בין קודש לחול", ואחר כך מסלתינן סילתי [חוטבים עצים]. על אף שעדיין לא הבדלנו על הכוס.

שנינו במתניתין: כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו.

והוינן בה: אבא שאול אהייא בבא דמתניתין קאי?

אילימא ארישא קאי, דקתני בה "אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות", והא ליכא לאוקמה בהכי.

הערות

[1] ובספר הגלגולים איתא, שהיה חסיד זה גלגולו של מקושש. ובא לתקן חטאו ומקושש זה "צלפחד". שהוא נוטריקון של "צלף חד". חתם סופר.

[2] תוספות. והרמב"ן כתב דכל עיקר מימרא דשמואל לא אתא אלא להתיר לומר "למקום פלוני אני הולך ובוא עמי". דאי אומר רק דהוא הולך, פשיטא דמותר. ואית ליה דלומר על עצמו ליכא שום איסור, אלא רק במצוה לחבירו. ודלא כתוספות [קנ א, הובאו שם בהערה 6] דכתבו, דאף בזה איכא איסור, אי לאו משום בורגנין. ויעוין במגן אברהם סימן שז סקי"א שכתב דאף מדברי הרמב"ם משמע כהרמב"ן. אולם הרמ"א שם פסק כתוספות והרא"ש, לאסור.

[3] ותימא, הא ממתניתין גופא הוה מצי לאקשויי מינה ובה. דהא מדשרי להחשיך על התחום כדי לשמור פירות, מוכח דדבר זה מותר אף באמירה. כדאמר אבא שאול "כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני בחשיכתו". ובהכרח דמשום בורגנין הוא, כדשמואל. ואם כן תיקשי, אמאי אסור להחשיך להביא פירות? והא אית ליה נמי תקנה במחיצות. ויעוין בתוספות במה שתירצו בזה. וצריך עיון בתירוצם. ויעוין במהרש"א ובקרני ראם. והמהרש"א כתב, דלולא דבריהם יש ליישב. דמתניתין לאו משום שמואל הוא דשריא להחשיך לשמירת פירות. אלא משום דהשמירה עצמה מותרת, על ידי שיאמר למי שנמצא במקום הפירות שישמור לו. ולא בעינן שיהיה דבר המותר לו בעצמו בדוקא. אלא סגי במה שמותר לאחרים.

[4] אבל משום "קוצר" ליתא בזה. משום שהקש יבש, וכבר אינו יונק מן הקרקע. תוספות. אבל המגן אברהם בסימן שלו סק"א, הוכיח מהרמב"ם פרק ח הלכה ד, דאף ביבשו האילן והפירות איכא משום קוצר. מיהו מסיק התם בסקי"ד, דבעשבים יבשים אף הרמב"ם מודה דאין חייב משום קוצר.

[5] ובחידושי מרן רי"ז [פרק כט משבת הלכה ה] דייק מלשון הגמרא, דאין איסור עשית מלאכה תליא בשם ל"ט מלאכות שבת דוקא. דהא קאמר "אסור לו לאדם שיעשה חפציו", ולאו דוקא מלאכה. וכהא דאיתא בברכות [יד א] "אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל". דהתם פשיטא דלאו בשם מלאכה תליא. אלא שיש לתלות זאת בפלוגתא דרש"י והרי"ף [הובאה בהערה 7].

[6] וכתב הרשב"א "ובלבד שיבדיל בתפלה". מיהו, ברש"י לפנינו איתא להדיא דאף בלא הבדלה בתפלה סגי. וכבר השיג הר"ן על הרשב"א בזה.

[7] רש"י. ודייקו הראשונים מדבריו דסגי לאומרו בלא שם. אבל הרי"ף כתב דאומר "המבדיל" בשם ומלכות. וכתבו הראשונים, דאף כוס בעינן לשיטתו. ולא אתא רב אשי אלא למימר דאין צריך לומר כל ההבדלות, ד"בין אור לחושך" וכו'. אלא סגי ב"מבדיל בין קודש לחול" בלבד. [ולפי זה לא אתא כלל לתרוצי מתניתין. אלא מילתא בפני עצמה היא]. ומבואר בגרי"ז [שם] דפליגי רש"י והרי"ף בעיקר איסור עשית מלאכה קודם הבדלה. דלרש"י הוא דין מדיני שבת בפני עצמו. שלא ניתר איסור מלאכת שבת עד לאחר הבדלה. ולזה סגי בהבדלה כל דהו. אף דאין יוצא בה עיקר חובת הבדלה. אבל להרי"ף, אין איסור עשית מלאכה ענין לקדושת היום כלל. אלא משנתחייב בהבדלה אסור בעשית מלאכה, עד שיקיים את חובתו. ולפי זה לא שייך כלל לחלק בין חובת הבדלה שאינו יוצא בה אלא על הכוס, לבין היתר מלאכה דסגי לה בכל דהו. דהא הכל דין אחד הוא. וכן משמע ממה שכתב שם הרמב"ם: משיצא היום, אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום, עד שיבדיל. ואיסור אכילה ושתיה הוא ודאי מחמת שעדיין לא קיים את חובתו. ומדכלל הרמב"ם יחד איסור זה עם איסור עשית מלאכה, משמע דתרוויהו חד דינא הם.

ושל מה בכך — מותר לחושבן.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: חושבין חשבונות שאינן צריכין, ואין מחשבין חשבונות שצריכין, בשבת. כיצד? אומר אדם לחבירו: "כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו, כך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו". אבל לא יאמר לו: "כך וכך הוצאתי, וכך וכך אני עתיד להוציא"! נמצא שדברים שעברו מותר לחשבן בשבת.

ודוחים: ולטעמיך, קשיא [ולטעמך, לשיטתך קשה] לך היא, התוספתא שהובאה ראשונה, גופא [עצמה]! שהרי אוסרת חשבונות שעברו, ומתירה חשבונות של מה בכך. אלא, יש להסביר: הא [זה] ששנינו שאסור לחשב חשבונות עבר — הרי זה באופן דאיכא אגרא דאגירא גביה [שיש שכר השכיר בידו] ועדיין לא שילם. שאף שהוא חשבון של עבר יש בכך תועלת גם לעתיד. ואולם הא [זה] ששנינו שמותר — הרי זה באופן דליכא אגרא דאגירא גביה [שאין שכר השכיר בידיו], ולכך אין לכך כל משמעות.

א שנינו במשנה שאין מחשיכין על תחום שבת כדי שיוכל מיד עם צאת השבת לשכור לו פועלים או להביא פירות. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך הגדר שבשדהו, ונמלך עליה, כשראה את הפרצה, לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה אף פעם, משום שהרהר בשבת לעשות את הדבר, ונעשה לו נס, ועלתה בו באותו מקום פרוץ צלף שסגר את הפרצה, וממנה (מפירותיה) גם היתה אחר כך פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

ב אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו בשבת "לכרך פלוני אני הולך למחר", שכן אם יש בורגנין (בתים קטנים של שומרי השדות והתחומים) — הרי הם מחשיבים את שני המקומות כעיר אחת, והולך מלכתחילה ממקום למקום, שהרי גם בשבת עצמה מותר היה לו ללכת שם. ומאחר ובמקום שיש בורגנים בין הערים מותר לו ללכת, לכן גם אם אין בורגנים מותר לו לומר שהולך לכרך אחר. שדבר שיש אפשרות מסויימת לעשותו בשבת בהיתר, מותר לדבר בו ולהכינו גם אם אין ההיתר מצוי במקרה זה.

תנן [במשנתנו שנינו]: אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. בשלמא [נניח] שאסור לשכור פועלים משום שבשבת לא מצי אגר [אינו יכול לשכור] בכל דרך, אלא להביא פירות מדוע אסור? לימא [שיאמר]: שהרי אם יש שם מחיצות — מביא מלכתחילה, ועל כן יותר לו להחשיך להביאם גם כשאין מחיצות על פי שיטתו של רב יהודה בדבר! ומשיבים: משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות של איסור גמור לקחת פירות בפירות המחוברים, שאין כל דרך היתר לתולשם בשבת.

ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' אושעיא: אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש, בשלמא [נניח] מה ששנינו שאסור להחשיך לצורך הבאת קש, שבכגון זה מובן הדבר, שהרי משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות לאיסור בקש שעדיין מחובר, ואין דרך לקוצצו. אלא תבן שהוא קש קצוץ, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] אפשרות שיהיה אסור לטלטלו בשבת גם על ידי מחיצות? ומשיבים: בתיבנא סריא [בתבן שהסריח], שאסור לטלטלו בשבת משום מוקצה.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: מחשיכין בשבת על התחום כדי לפקח (לדאוג) על עסקי כלה ועל עסקי המת. ונדייק: על עסקי כלה ומת — אין [כן] על עסקי אחר — לא.

בשלמא [נניח] אחר דומיא [בדומה] לכלה משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות שיהא בכך דבר האסור בשבת כגון: למיגזא ליה אסא [לחתוך לו הדס], כדרך שעושים לכלה, ודבר זה אסור לעשותו בשבת. אלא מת מאי ניהו [מה הוא] הדבר שיש לעשות עבורו? — להביא לו ארון ותכריכין. וקתני [ושנינו] שבמת — אין [כן], מותר, אבל באחר — לא.

ואמאי [ומדוע] ייאסר? לימא [נאמר]: שכן אם יש שם מחיצות — הלא מביא, ואם כן אף כאשר אין מחיצות מותר להחשיך שם כדי להביאת בצאת השבת, לפי כללו של רב יהודה! ומשיבים: במת נמי משכחת לה [גם כן מוצא אתה אותה] אפשרות שהוא מחשיך כדי למיגזא ליה גלימא [לחתוך עבורו גלימה, תכריך] שאין לדבר היתר בשבת כלל, ולכן אסור גם להחשיך על התחום אלא עבור צורך המת שיש בכך מצוה.

ג שנינו במשנה: אבל מחשיכין על התחום לשמור פירות. ושואלים: ואף על גב [ואף על פי] שלא אבדיל [הבדיל, ברך ברכת הבדלה] במוצאי שבת? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: אסור לו לאדם שיעשה חפציו של חול במוצאי שבת קודם שיבדיל! וכי תימא [ואם תאמר] מדובר כאן באופן דאבדיל [שכבר הבדיל] בתפלה בנוסח שהתקינו חכמים להבדיל במוצאי שבת בברכת "חונן הדעת" — והאמר [והרי כבר אמר] רב יהודה שכך אמר שמואל: המבדיל בתפלה צריך בכל זאת שיבדיל על הכוס! וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן באופן דאבדיל [שכבר הבדיל] על הכוס, כוס בשדה מי איכא [האם ישנה]?! תרגמא [הסבירה] ר' נתן בר אמי קמיה [לפני] רבא : במקרה מיוחד שהיה קצה התחום בין הגיתות ולקח יין מן הגת והבדיל עליו שנו כאן.

הסבר אחר אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: במערבא אמרינן הכי [במערב, בארץ ישראל אומרים אנו כך] לאחר צאת השבת: "המבדיל בין קודש לחול" ועבדינן צורכין [ואנו עושים צרכינו], ואין צורך בהבדלה על הכוס כדי להתיר לעשות מלאכה, וייתכן איפוא שהמשנה מדברת במקרה כגון זה. וכעין זה אמר רב אשי: כי הוינא בי [כאשר הייתי בבית] רב כהנא ראיתי כי הוה אמר [היה אומר] בצאת השבת "המבדיל בין קודש לחול" ומסלתינן סילתי [והיינו חותכים עצים] להארה ולהסקה.

ד שנינו במשנה: כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי (מותר) באמירתו בשבת — מותר להחשיך עליו. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אבא שאול אהייא [על איזה] חלק מן המשנה מוסבים דבריו? אילימא ארישא קאי [אם תאמר כי על ראש המשנה הוא עומד, מתייחס] ששנינו בה: "אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות" —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and of: What significance does it have, it is permitted to calculate them.

The Gemara raises a contradiction based on what was taught in another baraita: One may make calculations that are unnecessary, but one may not make calculations that are necessary on Shabbat. How so? One may say to another: I sent out such and such number of workers to this field, and I spent such and such number of dinar for this home. But he may not say to him: I spent such and such amount of money, and I am going to spend such and such amount in the future. Apparently, one is permitted to calculate one’s previous expenditures on Shabbat.

The Gemara responds: And according to your reasoning, it itself, the Tosefta quoted previously, is difficult for you, for it prohibits calculating past expenditures while allowing one to make calculations that do not have practical significance. Rather, it must be explained in the following manner: This Tosefta, which taught that it is prohibited to calculate past expenses, is referring to a case in which he has payment with him that he still owes his workers. Therefore, although his calculation pertains to projects that have already been completed, it is still relevant in a practical manner. And this baraita, which taught that it is permitted to calculate past expenses, is referring to a case in which he does not have payment with him that he must still pay his workers, and therefore his calculation does not have practical significance.

We learned in the mishna that one may not wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary in order to hire workers or bring produce from outside of the boundary immediately after Shabbat. The Sages taught: There was an incident with a pious man in which a breach was made in the fence around his field, and when he saw it he decided to fence it in. And then he remembered that it was Shabbat. And that pious man refrained from fixing the fence forever because he had thought about fixing it on Shabbat. And a miracle was done for him, and a caper bush grew in the breach, thereby closing it up. And from it and its produce he then received his livelihood and the livelihood of the members of his household.

Rav Yehuda said that Shmuel said: A person is permitted to say to another on Shabbat: I am going to such and such city tomorrow, for if there were small guardhouses [burganin] one would be permitted to walk. If small guardhouses, from which the surrounding area and fields could be watched, were located along the way one needs to travel, the entire area would attain the status of a single city, and walking from one part to the other on Shabbat would be permitted ab initio. Since it would be permitted to traverse this area on Shabbat with burganin present, it is permitted to talk about such a journey on Shabbat, even when these guardhouses are not present. This is because it is permitted to speak about or prepare for something that can be done in a permitted fashion on Shabbat, even in the absence of the conditions that make it permitted.

We learned in the mishna: One may not wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary in order to hire workers or bring produce after Shabbat from the other side of the boundary. Granted, it makes sense that it is prohibited to wait at the Shabbat boundary in order to hire workers, as one may not hire workers under any circumstances on Shabbat. But if one waits there in order to bring produce, why is it prohibited? Let us say that since one would be permitted to bring produce at the edge of the boundary on Shabbat ab initio if there were partitions there, one may wait for nightfall at the border to bring produce even when there are not partitions present, in accordance with Rav Yehuda’s ruling mentioned above. The Gemara answers: You find a case where bringing produce is not permitted under any circumstances; that is when the produce is still attached to the ground, as there is no permitted way to pick produce on Shabbat.

The Gemara again questions Rav Yehuda’s ruling: But Rabbi Oshaya taught: One may not wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary in order to bring in hay and straw after Shabbat. Granted, Rabbi Oshaya taught that it is prohibited in the case of straw; you find the case of straw that is still attached to the ground, which it is clearly prohibited to pick under any circumstances. But hay, which has already been detached from the ground, how do you find a case in which it would be prohibited to carry it on Shabbat, even with partitions present? The Gemara answers: Rabbi Oshaya’s ruling referred to rotten straw, which may not be carried on Shabbat because it is considered set-aside [muktze].

Come and hear a proof with regard to this matter based on what was taught elsewhere: One may wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary in order to attend to the needs of a bride or the needs of a corpse. The Gemara infers from this that for the needs of a bride or a corpse, yes, one is permitted to wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary, but for the needs of another person, no, it is not permitted.

Granted, with regard to attending to the needs of another in a manner similar to attending to the needs of a bride, you find a case where it is prohibited to cut him a myrtle branch as was customarily done for brides because this is absolutely prohibited on Shabbat. But with regard to a corpse, what is it that one might do which would be prohibited to do for others? To bring for it a coffin and shrouds. And it teaches that for a corpse, yes, it is permitted, but for another it is not.

And why is it prohibited to do so for others? Let us say that since one would be permitted to bring these items on Shabbat if there were partitions there, one may wait for nightfall at the edge of the border to bring these items after Shabbat, in accordance with the ruling of Rav Yehuda. The Gemara answers: In the case of a corpse, you also find a case where bringing an item is prohibited under any circumstance, e.g., if one is waiting to cut a garment for the corpse to use as shrouds. There is no permissible way to do that on Shabbat. In that case, it would be prohibited to wait at the edge of the Shabbat boundary for this purpose if not for the fact that it is for the sake of a corpse, as it is a mitzva to attend to the needs of a corpse.

We learned in the mishna: But one may wait for nightfall at the Shabbat boundary in order to guard one’s produce. The Gemara asks: And is this the case even if he has not recited the blessing of distinction [havdala] marking the end of Shabbat? But didn’t Rabbi Elazar ben Antigonos say in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov that it is prohibited for a person to tend to his weekday affairs after Shabbat before he recites havdala? And if you say that this is referring to a case in which one already recited havdala during prayer, as formulated by the Sages in the blessing of: Who graciously grants knowledge, didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said that one who recites havdala in prayer must still recite havdala over a cup of wine? And if you say that this is an instance in which one already recited havdala over a cup of wine, does one have a cup of wine in the field? Rabbi Natan bar Ami explained this before Rava: They taught this halakha with regard to a unique case in which the edge of the Shabbat boundary was situated among wine presses, and one took wine from the wine press and recited havdala over it.

Rabbi Abba said another explanation to Rav Ashi: In the West, in Eretz Yisrael, we say this at the end of Shabbat: The One who distinguishes between the sacred and the mundane, and then we attend to our needs, as reciting havdala over a cup is unnecessary in order to begin doing labor after Shabbat. It is therefore possible that the mishna addressed a similar case. Similarly, Rav Ashi said: When I was in the house of Rav Kahana, he would say: The One who distinguishes between the sacred and the mundane, at the end of Shabbat, and we would cut wood to burn for light and heat.

We learned in the mishna: Abba Shaul stated a general principle: With regard to anything that I am permitted to discuss on Shabbat, I am permitted to wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary for its sake. The Gemara raises a dilemma: To which part of the mishna did Abba Shaul’s statement refer? If you say that it relates to the first clause of the mishna, which taught: One may not wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary in order to hire workers or to bring produce,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וזה שאומרים מחשבין חשבונות שאין צריכין ואין מחשבין חשבונות שצריכין. כיצד אומר אדם לחבירו כך וכך פועלין כך וכך דינרין הוצאתי על שדה זו. אבל לא יאמר כך הוצאתי וכך אני עתיד להוציא. ואוקימנא אם נשאר עליו שכירות במה שעבד אסור לומר לו ואפילו כך הוצאתי שרצונו ליחשב ולידע סכום הנשאר עליו והן חשבונות שצריכין ואסור.

אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך אפילו בשבת.

תנן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלין ולהביא פירות הדא משנה היא וקשיא אקשיאו בהא. ומקשינן בשלמא לשכור פועלין היינו טעמא דאין מחשיכין על התחום ובשבת אסור לאוגורי פועלין אלא פירות נימא שאם יש מחיצות מותר להביאו ומותר למחשיך ולהביאם. ומפרקינן הא דתני אין מחשיכין להביא פירות בפירות מחוברין שאסו' לחותכן בשבת ועוד אקשינן מדתני ר' אושעיא ומפרקינן בתיבנא חדיא דלא חזי ותוב אמרינן ת"ש מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת כו'.

ומפרקינן לפקח על עסקי כלה למיגז לה אסא לבי גננא על עסקי המת נמי למיגר ליה גלימא לתפור לו תכריכין והללו דמשום מצוה התירו רבנן. הא אחר כגון דברים הללו אסור. אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו ואקשינן ואע"ג דלא אבדיל כלומר עושה מלאכה קודם הבדלה והאמר ר' אלעזר וכו' אסור לעשות מלאכה קודם הבדלה. ואם יש לומר זה שמביא פירות התפלל הבדיל בתפלתו והאמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ואוקימנא מן הגיתות שנו. כלומר בשעת הגיתות מצוי בשדה בימי הבציר יין והבדיל על הכוס. וסלקא שמעתא שאסור לעשות מלאכה עד שהבדיל ואפילו לא אמר אלא המבדיל בין קודש לחול דיו.

דהא רב אשי דהוא בתרא אמר כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן המבדיל בין קודש לחול ואפכינן סלתי כלומר היינו מתעסקין במלאכה ולא [בא] רב אשי למעט אלא שאינו צריך לומר הבדלות. כאשר חלקו בפרק ערבי פסחים אבל צריך להזכיר ברכה בשם ומלכות דלית גרעה מברכת הפירות וברכת המצות. וכן הלכה:

כלל אמר אבא שאול. כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. והוצרכנו לדקדק לידע באיזה בבא דמתניתין אמר אבא שאול כלל זה.

הא דאמר ר"י אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר. לאו דוקא שיאמר כן בלחוד דהגדה זו לא מהניא ולא מעלה אלא אפי' אומר לו לשם אני הולך לך עמי מותר והוינן עלה מאין מחשיכין להביא פירות משום דלשמואל כיון דרשאי הוא באמירתו רשאי הוא בחשיכתו כאבא שאול וש"מ דמותר לומר לחבירו הבא לי פירות ממקום פלוני למחר שכן הוא עצמו ע"י בורגנין ומחיצה מביא, ורשאי הוא בחשיכתו ובאמירתו:

מת נמי משכחת לה למיגזא ליה גלימא. וכן נמי לעשות לו ארון והיינו דקתני מתני' להביא לו ארון ותכריכין כלומר לתקן ולהביא וכתבו בתוס' דשמעינן מהא שמותר לאדם לילך בשבת לגינתו ולחורבתו שבתוך התחום להחשיך ולתלוש עשבים ושאר דברים הצריכים לו שלא אסרו למיגז אסא לאחר דלא כלה אלא להחשיך על התחום דאינון עובדין דחול אבל להחשיך תוך התחום מותר והא דאמרי' במס' עירובין ומייתי לה רבינו הגדול ז"ל לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתחה של מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד ההוא משום חשדא שכל הרואה אותו מטייל ועומד שם מכיר ויודע שלכך הוא מתכוין שיכנס למרחץ, ומפני כך אסרוה:

הא דאמר רבי יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר. פירוש: לשם אני הולך בא עמי, דאי לא מאי קאמר, פשיטא.

בשלמא קש משכחת לה במחובר. פירוש: דלא מצי תליש משום דמזיז עפר ממקומו, ואי נמי משום דמיפה הקרקע וחייב משום חורש, כדאמרינן בריש פרק הבונה (שבת קג, א) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כל שהן. ואי אפשר לפרש כאן משום עוקר דבר מגדולו, דקש יבש הוא ואינו יונק כלל מן הקרקע. וכן פירשו בתוספות. משמע בפרק העור והרוטב (חולין קכז, ב) דאמרינן התם תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין, והתולש בשבת חייב, דוקא צמקו אבל יבשו לא מחייב, וכן מוכחא כולה שמעתא התם.

משכחת לה בתבנא סריא. כלומר: וכיון דלא מטלטל ליה משום מוקצה ואע"ג דלית ביה אלא איסורא דרבנן, אף הוא אינו זכאי באמירתו.

על עסקי כלה ומת אין, על עסקי אחר לא, בשלמא אחר דומיא לכלה, משכחת לה למיגז ליה אסא. כתבו בתוס', דמהא שמעינן דאפילו בדבר דאיכא איסור דאורייתא כגון למיגז ליה אסא אפילו לאחר, דוקא להחשיך על התחום אסור משום דמוכחא מלתא, אבל תוך התחום דלא מוכחא מלתא מותר. ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין (לח, ב) לא יטייל אדם בתוך שדהו לראות מה היא צריכה, וכן לא יטייל לפתח מדינה כדי שיכנס מיד. התם הוא דבתוך שדה שהיא צריכה לניר ולעבוד דמינכרא מלתא, וכן מטייל לפתח מדינה שהמרחץ שם ומנכרא מלתא ואתי לידי חשדא.

אמרינן המבדיל בין קודש לחול ומסלתינן סילתי. פירש רש"י ז"ל: המבדיל בין קודש לחול להיכרא ללוות את המלך, ועבדינן צורכין ואח"כ אנו מברכין על הכוס. נראה שהוא ז"ל מפרש לה לזו בלא שם כלל, ואינו אומר אלא כך המבדיל בין קודש לחול ומיד עושה צרכיו ובלבד שהבדיל בתפילה. אבל הרי"ף פירשה בשם, ונראה שהוא ז"ל מפרש גם כן בכוס וכרב נתן בר אמי דתרגמא קמי דרב דוקא בין הגתות. ונראה לי כן ממה שכתב הרי"ף בפסחים בפרק ערבי פסחים (פסחים קד, א) דרב אשי ורב כהנא ורבא אית להו דאין צריך לומר אלא הבדלה אחת כהבדלתו של ר' יהודה הנשיא דאלמא זאת הבדלה הבדלה גמורה היא ובכוס, דאי לא, דלמא כי הכא דלא צריכא תלתא עד דמבדיל על הכוס. וכדברי רש"י ז"ל מסתברא, דאם איתא דרב אשי אתא לאשמועינן דעד דמבדיל על הכוס לא עבדינן צרכין, הוי ליה למימר כי הוינא בי רב כהנא אמרינן הבדלה על הכוס ואפכינן סלתין. כך נראה לי.

ולעולם יהא אדם זהיר בכך שאף מחשבתו לא יטרידנה בשבת בענינים אלו שהיום כלו קדוש לי"י ואל יוציא קדשי קדשים לחולין והנזהר בכך מקומו מושכר לו פעלתו אתו ושכרו לפניו מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה בשבת לגדרה נזכר שהוא שבת וגדר בעצמו שלא יגדרנה לעולם ונעשה לו נס ועלה בו צלף וגדרה ולא עוד אלא שממנו היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו:

שאם יש בורגנין הולך. פי' וכיון שהתיר שמולא האמירה ממילא שגם החשיכ' מותר' דכל שאני רשאי באמירתו רשאני אני להחשיך עליו ומש"ה מקשה לי' מאין מחשיכין על התחום להביא פירות:

לימא שאם יש מחיצות מביא. פי' ואע"ג שהן חוץ לתחום נמי לימא שאם יש בורגנין. ולא היא שאלו הי' שם מחיצות הי' רשאי להביא אפי' מחוץ לתחום שכל המחיצה היא כארבע אמות וא"צ לבורגנין אחרים. ומה שהקשה ריב"ם זצוק"ל ותירץ דכל חשיכה דמתני' אינו כדי לצאת חוץ לתחום לא הכל בתוך התחום וקילסתי דבריו במהדורא תנינא אינו נ"ל כלל ואין להעמיד מתני' אלא להחשיך על התחום כדי לצאת חוץ לתחום מדקתני כלל אמר אבא שאול כל שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ומפרשינן בגמרא מילתא דאבא שאול דאדשמואל קאי דאמר מותר אדם לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכיון שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ואם איתא דלא לצאת חוץ לתחום קאמר אמאי נקט שאני רשאי באמירתו אפילו במעשה נמי הוא רשאי שמותר אדם לשמור פירות בשבת אלא ודאי חוץ לתחום קאמר שאע"פ שאינו יכול לצאת ולשומרם בשבת רשאי הוא לומר לחבירו שעומד חוץ לתחומו כגון שיש בין עירו לעירו ג' אלפים אמה ולזה יש פירות סמוך לעירו ורואין זא"ז ואע"פ שאינן יכולין לילך כל אחד לשמור פירותיו רשאי הוא להחשיך על התחום לצאת לשומרה במו"ש אלמא בפירוש מוכח ממתני' דרשאי הוא להחשיך לצאת חוץ לתחום אבל מיהו סייעתא לשמואל לא הוי דלא יליפ' ממתני' שהוא רשאי להחשיך על התחום כדי לצאת חוץ לתחום אלא דוקא לשמור פירות ומפני שהוא זכאי באמירתן ולא מטעם הואיל אבל אם הי' עתיד ללכת מכרך לכרך ורוצה להחשיך על התחום כדי לקצר דרכו אינו רשאי שלא מצינו שהוא זכריבאמירתו שאסור לומר אדם לחבירו לך למקום פלוני למחר דדוקא לכלה שרינן כה"ג כדאמרי' לקמן לא מצאתה במקום פלוני לך במקום פלוני אבל לדבר הרשות לא:

וההיא אתא שמואל לאשמעינן דע"י הואיל הוא זכאי באמירתו וכיון שהיא זכאי באמירתו גם הוא רשאי בחשיכתו ומתני' דתני אבל מחשיך הוא לשמור ה"ה נמי לקצר דרכו שכשם שלשמור פירות הוא זכאי באמירה הה"נ לילך לכרך פלוני הוא זכאי באמירתו ע"י הואיל ואתיא בזה הכלל:

שלמא לשכור פועלין דבשבת לא מצי אגר. אי קשיא ונימא כיון דרשאי אני באמירתו שהי מותר לומר פועלין אני משכיר למחר אהא רשאי בחשיכתו לאו מילתא היא שזו היא אמירה דאמירה שלשכור בשת אין שם מעשה אלא אמירה ולומר למחר אשכור פועלין היא אמירה על אמירה ומש"ה שריא ולא הותרה החשיכה אלא במקום שהותרה האמירה ואל אמירה דאמירה:

בד"ה אבל מחשיך כו' וא"כ מדשרינן להחשיך כו' אלמא שרי למימר חוץ לתחום אני הולך מחר כו' עכ"ל יש לדקדק לדבריהם דתקשי להו היא גופה בהחשכה דקתני שרי להחשיך לשמור מחוץ לתחום מטעמא דאם יש בורגנין הולך שם א"כ אמאי אינו מחשיך להביא פירות שאם יש מחיצות מביא ואם איכא שום טעמא אחרינא בלשמור מחוץ לתחום א"כ ליכא למשמע מיניה כלל למשרי לומר חוץ לתחום אני הולך למחר ושפיר הוצרך לאקשויי לשמואל ולא אמתני' ויש ליישב דודאי אמתני' אהחשכה גופה מצו להקשות כן דליכא טעמא בלשמור מחוץ לתחום אלא משום שאם יש בורגנין הולך ולא נקטו בדבריהם אלמא שרי למימר חוץ לתחום אני הולך למחר אלא משום דאהכי מקשה התלמוד אדשמואל ולולי דבריהם הייתי אומר דלק"מ דודאי אמתני' ליכא לאקשויי מידי דבמתני' לא שרו החשכה אלא דלשמור אפי' מחוץ לתחום כיון דהשמירה אפילו מחוץ לתחומו אפשר ע"י אחר דאהכי קאמר כל שאני זכאי באמירתו דהיינו שמור לי פירות שבתחומך כו' כדלקמן משא"כ הבאת פירות דאי אפשר על ידי אחר ומהאי טעמא איכא למימר דשרי לומר לחבירו חוץ לתחום אני הולך למחר כיון דאפשר ע"י אחר של אותו תחום משא"כ הבאת פירות אבל לשמואל דלא שרי ליה לומר מחוץ לתחום אני הולך למחר אלא משום שאם יש בורגנין הולך קפריך שפיר דמהאי טעמא נמי איכא למשרי להביא פירות שאם יש מחיצות מביא אבל התוס' אין נראה להם לחלק בזה כנראה מדבריהם גם לקמן בד"ה לכרך פלוני כו' ודו"ק:

בד"ה לכרך פלוני כו' מה"ט דקאמר ועוד מדשרי שמואל לקמן כו' כצ"ל:

ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת כו'. ונמלך משמע במחשבה ואע"ג דהרהור מותר כדאמרי' לעיל גם שהיה שוגג בהרהור כדאמר ונזכר ששבת היה מ"מ ממדת חסידות הוה שנמנע מלגדור ולכך נעשה לו נס כו' ודו"ק:

גמ' ונמלך עליה לגודרה כו' נ"ב נ"ל במחשבה ואף דהרהור מותר אדם חשוב וחסיד שאני והחמיר על עצמו שלא להוציא מכח אל הפועל אותה מחשבה ולא רצה ליהנות ממנה ודו"ק:

שם. הוה אמר המבדיל בין קדש כו' כצ"ל:

שם. איבעיא להו נמחק:

רש"י בד"ה המבדיל בין קדש לחול כו' נ"ב משמע בלא שם ומלכות וכן פי' עליו הר"ן שכך דעתו אלא שלא הסכים עמו בדינו ע"ש:

תוס' בד"ה במחובר כו' יבש הא קא נתרי פירי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה צלף. וג' מיני מאכל כו'. וכ"כ לעיל (ל ב') ועמש"כ שם ע"ד:

[תוד"ה אלא. כדאשכחן בנדה כו'. וכן בביצה ו' א' ולמיגז ליה אסא] :

וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְעָלְתָה בּוֹ צָלָף. יש להקשות כיון דהוא חסיד איך נהנה ממעשה נסים, דהא קאמר נַעֲשָׂה לוֹ נֵס? ונראה לי בס"ד שהשדה היתה של זרע ירקות שצריך לה שמירה בגדרים, דאם פרוצה יכנסו בה בני אדם או בהמות ויאכלו הזרעים של ירקות שבה, ואחר שחשב עליה לגדרה החמיר על עצמו שלא לגדרה מפני שבאה לו מחשבה זו בשבת שהיה מחשב בענין הגדר שלה איך יעשהו, ואז על ידי כך נפסקה פרנסתו מן השדה כי אי אפשר לזרוע במקום פרוץ, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְעָלְתָה בּוֹ צָלָף במקום הפרצה, שהוא אילן חשוב שיש בו שלשה מיני פירות, ואז אחר כך היה חוכר השדה בדמים לאחרים שהם יזרעו אותה ויאכלו פירות הצלף גם כן שבה דעתה מחמת הצלף שהיה חשוב מאד נמצא לשדה חוכרים יותר מערך זמן הקודם, ומדמי חכירות השדה היה מתפרנס. ונמצא שלא נהנה מהנס להדיה אלא בהבלעה, שהוא היה לוקח דמי חכירות השדה ורק עלה הערך מחמת הצלף, ולכן אמר וּמִמֶּנָּה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ כלומר מן השדה, ולא אמר 'מִמֶּנּוּ' דהוה משמע על הצלף. והנה הרב פתח עינים הביא מעמק המלך בענין החסיד הזה שהיה גלגול צְלָפְחָד וכו' עיין שם. ואני ראיתי ענין זה בהרחבה יותר בספר לקוטי הש"ס המיוחס לרבינו האר"י ז"ל, שכתב וזה לשונו: דע כי החסיד הזה הוא רבי יהודה ברבי אלעאי, ואז נתנוצץ בו נשמת צלפחד הצדיק אשר חטא בענין קשישת עצים בשבת כדברי רבי עקיבה, ועתה תיקן אותו חסיד בחסידות זו את מעשהו. וז"ס [וזה סוד] שאמרו רבותינו ז"ל שיצא לו צלף חד וממנו היתה פרנסתו ופרנסת ביתו, כי צלף חד היינו צְלָפְחָד, והיתה מזה פרנסתו שתיקן מה שקלקל מקודם והזדונות נעשו לו כזכיות בתשובה מעליותא בהאי עד כאן לשונו יעויין שם. נמצינו למידין שהיה רבי יהודה ברבי אלעאי, וגם למדנו שלא היה גלגולו ממש אלא נתנוצץ בו עד כאן לשונו. ולפי דבריו הנזכרים נראה לי בס"ד הענין היטב, שהוא חטא בשבת בעצים שהיה מקושש ונסקל באבנים, כמו שנאמר (במדבר טו, לו) וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, ועתה כיבד את השבת מצד מחשבתו אשר חשב בגדר האבנים ונעשה לו טובה בצלף שהוא עץ, ולפי דברי התוספות ז"ל שהביאו ממדרש רבותינו ז"ל דמקושש לשם שמים נתכוון, לכן מחשבתו הראשונה שהיתה לטובה הועילה לו עתה לשמור את השבת גם בקדושת המחשבה, ונמצא עתה שמר שבת במעשה ודבור ומחשבה, לכך עלה לו צלף בנס שיש בו שלשה מיני אוכל.

ועלתה בו צלף. בס' הגלגולים שהי' גלגול מקושש ובא לתקן חטאו ומקושש זה צלפחד ע"כ צלף ח"ד והוא פלא:

מותר לאדם לומר לחבירו וכו'. מ"ש תוס' ד"ה אבל וכו' עיין מהרש"א. ולפע"ד נראה פשוט דכייל בכלל קושי' תוס' אדשמואל גופא מאי קמ"ל הא משנתינו הוא זו ע"כ הוצרכו להאריך ולאתויי מדאבא שאול ולק"מ קושי' מהרש"א:

במחובר וכו'. מ"ש תוס' דביבש לגמרי ליכא אלא משום יפוי קרקע א"כ בקוצר שדהו שיבש לגמרי ומניח הקשין שאין הקרקע מתיפה ליכא איסור דאוריי' וצ"ע מש"ס חגיגה י"ז ע"ב ובקוצרכם ע"ש. ומזה הכרח גמור לדברי רמב"ן הנ"ל דעכ"פ לקצור כל שדהו כדרך שעושה בחול אסור משום תשבות וממצוא חפצך והכא כתיב לא תכלה פאת שדך ומיירי בקוצר שדהו ולא בתולש פרי א' יבשה לגמרי ע"כ שפיר קאמר קצירה ביו"ט מי שרי:

ועלתה בו צלף וכו' החסיד הזה היה גלגול צלפחד [בס' לקוטי ש"ס הנדפס מחדש הביאו משם הרב בתוספת ע"ש]: ובא לתקן מה שחילל שבת ולכן בשביל שחשב בשבת לא רצה לגדור וכו' ונמחל ונתקן ועלה צלף"חד והיתה פרנסתו ממנו וע"י שבת הומת במקושש ועתה ע"י שבת חיה, עמק המלך עש"ב:

(קנ רע"ב) קשיא לך היא גופא.—פי' בר' אחרונה דתני בה ברישא "אומר אדם לחבירו כך וכך הוצאתי", ובסיפא תני "לא יאמר לו כך וכך הוצאתי", ורש"י ז"ל לא פירש כן, ואין פירושו מחוור.

ושל מה בכך. כגון שכבר היו לצורך אלא שעברו כגון כך וכך הוצאתי בבנין זה: חשבונות שעברו. לקמן מוקי לה דלא עברו לגמרי שעדיין שכר הפועלים עליו שלא נתנו להן ושל מה בכך שעברו לגמרי ואין שכר פועלים עליו: כך וכך הוצאתי. אלמא עברו מותרין: תקשי לך היא גופא. ברייתא קמייתא רישא קתני שעברו אסורין וסיפא קתני של מה בכך מותרין דהיינו עברו: צלף. אילן גדול הוא ובעל ענפים הרבה ושלשה מיני אוכל יש בפירותיו אביונות קפריסין ולולבין: שאם יש בורגנין. מע' אמה לע' אמה הולך אפי' בשבת שהכל חשוב כעיר אחת וכל העיר כד' אמות כדאמרינן בעירובין (דף כא.) וכיון דהוא דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר: המחוברים. שא''א לקצצן בשבת ע''י שום תקנה: קש. זנבות השבולים אשטרצי''א : בתיבנא סריא. שאפי' יש מחיצות אינו מביא משום דמוקצה הוא: על עסקי כלה ומת אין. דחפצי שמים הן אבל על עסקי אחר אפי' דומיא דכלה לא: בשלמא אחר דומיא דכלה . משכחת לה. דאסור להחשיך כגון לחתוך מן המחובר: למיגז לה אסא. דעבדו לה גננא דאסא לכלתא: אלא עסקי מת מאי היא. הבאה דארון ותכריכין ואמאי לאחר לא לימא הואיל ואם יש שם מחיצות מביא: למיגז ליה גלימא. לתקן לו תכריכין דאין היתר לדבר היום כלל: ואע''ג דלא אבדיל. אסיפא דמתני' מתמה דקתני ומביא פירות בידו לקוצצן מן המחובר בלא הבדלה: בין הגיתות שנו. דאיכא כוס בשדה: המבדיל בין קודש לחול. להיכרא בעלמא ללוות את המלך: ועבדינן צורכין. ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה וכ''ש דאי אבדיל בתפלה מותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס: ומסלתינן סילתי. חוטבין עצים: אהייא. קאי ומשוי כללא: אי נימא ארישא. דקתני ת''ק לאיסורא וקאתי אבא שאול לשוויה בה כללא א''כ דכללא לאיסורא ה''ל למימר בהדיא כל שאינו זכאי באמירה כגון אלו שאינו רשאי לומר לחבירו שכור לי פועלים או הבא לי פירות למוצאי שבת אינו רשאי להחשיך מיבעי ליה:

ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. השתא משמע דוקא על התחום אבל בתוך התחום מחשיכין לשכור פועלי' ולהביא פירו' וקשה לרבי דבסוף פ' בכל מערבין (עירובין דף ל''ח:) תניא לא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד ואומר רבי דהתם מינכרא מילתא דאינו מטייל אלא ליכנס למרחץ מיד אחר השבת שעל פתח מדינה רגילים להיות מרחצאות כדאמרי' בפ''ק דמגילה (דף ו:) ה' מאות מעלות עשן חוץ לחומה אבל הכא אין הוכחה כ''כ בתוך התחום המחשיך לשכור פועלים ולהביא פירות וכי האי גוונא משני התם. מ''ר: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. מתוך פירוש הקונטרס משמע לשמור חוץ לתחום וכן משמע פשט המשנה וקשה לרבי מהא דאמר שמואל בגמ' מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר ופריך תנן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים כו' והשתא מתניתין גופיה תיקשי ליה דמוכחא מילתא כוותיה דשמואל מדקתני בסיפא כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו יכול אני להחשיך עליו וקא מפרש בגמ' דמה שמותר לומר מותר להחשיך וא''כ מדשרינן להחשיך לשמור חוץ לתחום אלמא שרי למימר חוץ לתחום אני הולך למחר דהא בהא תליא והיינו כשמואל ואיני יודע מאי קשיא דאי לאו דשמואל מתני' אתיא שפיר דה''א אין לך דבר שלא יהא מותר לאדם לומר על עצמו ואפי' אשכור פועלים למחר או אבנה בנין זה יכול לומר בשבת דהוה אמינא דווקא לחבירו אסור לומר שכור לי פועלים למחר דמהני אמירתו אבל על עצמו יכול לומר כל מה שירצה דלא מהני אמירתו וכי תלי אבא שאול ההחשכה ה''מ באמירה לחבירו דיש אסורה ויש מותרת אבל אם איתא לדשמואל פריך שפיר דאסר כל אמירות אפילו על עצמו אלא דווקא לכרך פלוני אני הולך למחר משום טעמא דשאם יש שם בורגנין הולך והשתא פריך כיון דאי לאו האי טעמא הוה אסרת ליה אלא משום האי טעמא דווקא שרית ליה א''כ מתני' נמי תשתרי להביא פירות שאם יש מחיצות מביא. נ''ל: לכרך פלוני אני הולך. תימה מאי איריא הוא אפילו לחבירו נמי יכול לומר לך לי לכרך פלוני למחר מהאי טעמא דקאמר מדשרי שמואל לקמן לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך אפילו בשבת כ''ש שיכול לומר שמור לי למחר ואין לפרש דשאני התם שהן בתחומו אבל אין יכול לומר לחבירו שמור לי פירות שחוץ לתחומך דנראה הוא שאפילו זה יכול לומר מכיון שמותר להחשיך וצ''ל דלא נקט שמואל דוקא לכרך פלוני אני הולך דהוא הדין לחבירו יכול לומר לך לי לכרך פלוני למחר: בשלמא קש במחובר משכחת לה. ה''נ הו''מ למימר מטעם מוקצה דהא אינו ראוי למאכל בהמה כדאמר לעיל (דף קמא.) הקש שע''ג המטה לא ינענענו כו' אלא רבותא קאמר דאפילו במחובר משכחת לה: במחובר משכחת לה. אומר רבי דלאו משום תלישה נקט לה דאע''ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ כדמוכח בחולין פרק העור והרוטב (דף קכז: ושם) דאמר תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין והתולש ממנה בשבת חייב חטאת דווקא צמקו אבל יבשו לא וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן מטמא טומאת אוכלין ואין דינו כלל כמחובר והא דקאמר הכא במחובר משכחת לה היינו משום איסור ייפוי קרקע כדאמר לעיל התולש עולשין בשבת חייב חטאת בפרק הבונה (לעיל דף קג.) והא דפריך בפרק המוציא תפילין (עירובין דף ק:) אאילן יבש הא קא נתרי פירי משמע שיש ביבש איסור תלישה אומר רבי דמיירי התם ביבשו הן ולא עוקציהן: בתיבנא סריא. והא דאמר לקמן פרק מי שהחשיך (דף קנה:) מפרכין תבן ואספסתא לפני בהמה ומוקי לה בתבנא סריא משמע דחזי לבהמה אומר רבי דמיירי כגון דלא סרי' כולי האי: אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין. תימה אמאי לא קאמר למיגז ליה אסא שהיו רגילין להביא אסא למת כדאשכחן בנדה (דף לז.) דשוור אסא מערסא לערסא וי''ל ע''כ צ''ל ארון ותכריכין כדקתני במתני' בהדיא. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד