שבת קנ ע"א

מדוד והבא ואיכא דאמרי שאמרה מאד מאד הביא בלא מדה {דניאל ד-לג} ורבו יתירה הוספת לי אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא מלמד שרכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו לקיים מה שנא' {ירמיה כז-ו} וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו:
מתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו:
גמ' (פשיטא) מ''ש הוא ומ''ש חבירו אמר רב פפא חבר נכרי מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ''ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ומתני' מני כרבי יהושע בן קרחה דתניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב רבי יהושע בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מ''ט דרבי יהושע בן קרחה דכתיב {ישעיה נח-יג} ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא מי אמר ר' יוחנן דיבור אסור הרהור מותר אלמא הרהור לאו כדיבור דמי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שאני התם דבעינן {דברים כג-טו} והיה מחניך קדוש וליכא הכא נמי כתיב {דברים כג-טו} ולא יראה בך ערות דבר ההוא מיבעי ליה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה עכו''ם ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו מאי איריא עכו''ם אפי' ישראל נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ישראל דאסור אבל עכו''ם כיון דכתיב ביה {יחזקאל כג-כ} אשר בשר חמורים בשרם אימא שפיר דמי קמ''ל אימא הכי נמי אמר קרא {בראשית ט-כג} וערות אביהם לא ראו ודיבור מי אסיר והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת וא''ר אלעזר פוסקים צדקה לעניים בשבת וא''ר יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים בשבת והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת וא''ר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות לפקח על עסקי רבים בשבת ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרין א''ר יהודה אמר שמואל חשבונות של [מלך] ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת תנ''ה חשבונות שעברו ושעתידין להיו' אסור לחשבן של מלך

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנ - א

אמר רב יהודה אמר רב: בבבל מישתעי האי קרא. והכי קאמר: שבתה אומה זו שאמרה לכל: מדוד מעות ודינרי זהב והבא ^[10]. ש"מדהבה" הוא נוטריקון של "מדוד והבא".

ואיכא דאמרי: "מדהבה" - שאמרה לכל: מאד מאד הביא, בלא מדה.

ולאחר שירד נבוכדנצר ממלכותו, ושכן ז' שנים בין בהמות וחיות ואכל עשב כמותם, חזר שוב למלכותו. ואמר "ורבו יתירה הוספת לי". כלומר, גדולה יתירה נתוספה לי, יותר מאשר במלכותי הראשונה.

אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא: מלמד, שרכב נבוכדנצר על ארי זכר, וקשר תנין גדול בראשו של הארי, לשמש לו כאפסר ^[1]. וזו היא הגדולה שנתוספה לו. לקיים מה שנאמר, "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו".

מתניתין:

לא ישכור אדם פועלים בשבת. ואף לא ישכרם לצורך מחר. משום דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר". שלא יהיו חפציך של שבת כחפציך של חול ^[2].

שאסור לנו בשבת הדבור והעצה וההשתדלות בשום דבר מן הדברים האסורים בשבת, אף שברצוננו שייעשה לאחר השבת [פירוש המשניות להרמב"ם].

וכן לא יאמר אדם לחבירו בשבת, לשכור לו פועלים. ובגמרא יבואר למאי איצטריך לה.

אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים, ולהביא פירות. כלומר, אסור לו לאדם לקרב את עצמו בשבת לסוף תחום שבת המותר, כדי להיות שם עם חשיכה של מוצאי שבת, ולהתקרב כמה שיותר למקום הפועלים או למקום הפרדס הנמצאים מחוץ לתחום, כדי שיוכל מיד במוצאי שבת לצאת מן התחום, לילך עד המקום ההוא ולשכור פועלים או להביא פירות. שמאחר והבאת הפירות או שכירות הפועלים אסורות בשבת, אסור אף להחשיך בעבורם ^[3].

אבל מחשיך [הולך בשבת עד סוף התחום] הוא כדי להיות קרוב לפרדס הנמצא מחוץ לתחום, בשביל שיוכל לצאת לשם מיד במוצאי שבת לשמור את פירותיו. שהרי אילו היו הפירות בתוך התחום, היתה שמירתם מותרת בשבת ^[4]. הלכך מותר אף להחשיך עליה.

ומשכבר יצא במוצאי שבת לפרדס כדי לשמור את פירותיו, אף מביא פירות בידו. ולא מיקרי דהחשיך לצורך הבאת הפירות. שהרי עיקר מחשבתו לא היתה לכך, אלא לשם השמירה. ^[5]

כלל אמר אבא שאול: כל דבר שאני זכאי [רשאי] באמירתו בשבת לנכרי או לחבירי שיעשה לי במוצאי שבת, אף רשאי אני לילך בשבילו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך עליו, כדי לצאת אליו מיד במוצאי שבת.

גמרא:

שנינו במתניתין: וכן לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

והוינן בה: מאחר דתנן "לא ישכור אדם פועלים", פשיטא דאף לא יאמר לחבירו. דמאי שנא הוא ומאי שנא חבירו? הא כיון דאף חבירו אסור בכך, כששולחו הוא עובר משום "לפני עור לא תתן מכשול" ^[6].

אמר רב פפא: מתניתין אתא לאשמועינן, דאסור לומר אף לחבר נכרי שישכור לו פועלים.

מתקיף לה רב אשי: הא נמי פשיטא. שהרי אמירה לנכרי אסורה משום שבות. ^[7] וכבר סתמה רבי לעיל במתניתין, "נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה" ^[8]. שאף זה אסור משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" ^[9].

אלא אמר רב אשי: אפילו תימא דמתניתין איירי בחבירו ישראל, הא דיוקא קא משמע לן. לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים. אבל אומר אדם לחבירו: האם נראה שתעמוד עמי לערב? ואף ששניהם יודעים שמתכוין לשוכרו לפעולתו למוצאי שבת, מותר. מאחר ואינו מפרש להדיא דלשם כך הוא מזמינו ^[10].

ומתניתין מני, כרבי יהושע בן קרחה היא. דתניא: רבי יהושע בן קרחה ^[11] אומר: אומר אדם לחבירו: הנראה שתעמוד עמי לערב? ^[12] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה? - משום דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר". משמע, דוקא דבור של חול אסור בשבת. אבל הרהור מותר ^[13]. וכיון דאינו מפרש בפיו שהוא מבקש לשוכרו, מותר ^[14].

רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא: וכי מי אמר רבי יוחנן דדוקא דיבור חול בשבת אסור, אבל הרהור מותר? והרי לפי זה, אלמא סבר רבי יחנן דהרהור לאו כדיבור דמי. והא ליכא למימר הכי. דהלא בעלמא סבר רבי יוחנן דהרהור כדיבור דמי.

דהאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה. חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. לפי שהם מקומות מאוסים. ומדקאמר דאף הרהור אסור, אלמא הרהור כדיבור דמי.

ומשנינן: לעולם הרהור לאו כדיבור דמי. ושאני התם, בדברי תורה, דאסורים בבית הכסא, משום דבעינן "והיה מחניך קדוש". דקאמר קרא, מקום חנייתך יהיה בקדושה, משום דישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה. ובבית הכסא הא ליכא. ולא כתיב התם בדוקא "דיבור". הלכך ילפינן נמי דהרהור אסור. אבל גבי דיבור חול בשבת, כתיב "ודבר דבר". הלכך דוקא דיבור אסור ^[15].

ושוב מקשינן: הכא, בדברי תורה, נמי כתיב בסיפיה דההוא קרא, "ולא יראה בך ערות דבר". הרי דאף באיסור זה כתיב "דבר", דמשמע דיבור. ואי אף הרהור אסור, בהכרח דהרהור כדיבור דמי. ושוב נימא הכי נמי לענין שבת.

ומשנינן: לעולם איסור דברי תורה בבית הכסא לאו בדיבור תליא. וההוא "דבר", מיבעי ליה לכדרב יהודה.

דאמר רב יהודה: עכו"ם ערום - אסור לקרות קרית שמע כנגדו.

והוינן בה: מאי איריא עכו"ם ערום, והא אפילו ישראל ערום נמי אסור לקרות כנגדו, משום דהוי כנגד ערוה.

ומשנינן: לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא ישראל ערום, דפשיטא דאסור לקרות כנגדו. אבל עכו"ם, הוי אמינא דמותר לקרות כנגדו, כיון דכתיב ביה "אשר בשר חמורים בשרם". ולכך אימא דשפיר דמי ולא חשיב כערוה. קא משמע לן דאף עכו"ם ערום הוי ערוה, ואסור לקרות כנגדו.

והוינן: ואימא הכי נמי, דכיון דבשרם הוא כבשר חמורים, אינו קרוי "ערוה".

ומשנינן: ליכא למימר הכי. דהא אמר קרא בנח, "וערות אביהם לא ראו". אלמא אף בבני נח היא קרויה "ערוה".

ואיסור זה של אמירת דבר שבקדושה כנגד ערוה, ילפינן מ"ולא יראה בך ערות דבר".

והאי איסורא אינו נוהג אלא בדיבור. משום דכתיב ביה "דבר". אבל הרהור מותר. משום דהרהור לאו כדיבור דמי.

אבל בית הכסא ובית המרחץ, דאסורים בדברי תורה משום "והיה מחניך קדוש", אסורים אף בהרהור. דהא לא כתיב בהו "דיבור" בדוקא.

ומקשינן: ודיבור של חול בשבת מי אסיר? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו: חשבונות של מצוה, מותר לחשבן בשבת.

וכן אמר רב אלעזר: פוסקים צדקה לעניים בשבת ^[16].

וכן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: מפקחין פיקוח נפש [משגיחין על דברים שיש בהם סכנה לרבים], ופיקוח רבים [כגון ענייני השלטון] בשבת.

וכן אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הולכין לטרטיאות וקרקסאות ולבסילקאות [מיני פלטרין] ומתאספין שם לבית הועד, כדי לפקח על עסקי רבים, בשבת.

וכן תנא דבי מנשה: משדכין על התינוקות כדי ליארס אותם, בשבת. וכן נושאים ונותנים עם המלמדים על התינוק, כדי ללמדו ספר, וללמדו אומנות. וכל אלו, יש בהם משום דיבור חול. ואפילו הכי מותר לדבר בהם בשבת. ואי דרשינן מקרא ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" לאסור דיבור חול, הרי ^[17] מדאורייתא הוא אסור ^[18]. ואם כן, אף דיבור של מצוה יש לאסור [תוספות].

ומשנינן: שאני כל אלו, משום דצרכי מצוה הם. ודוקא דיבורי חול דרשות אסורים. דהא אמר קרא "ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשינן, חפציך אסורים, אבל חפצי שמים מותרין.

ואף תינוק ללמדו אומנות חשיב חפצי שמים. משום דמצוה ללמדו אומנות. שכל שאינו מלמדו אומנות, מלמדו לסטות.

אמר רב יהודה אמר שמואל: חשבונות של מלך, כלומר, חשבונות שאין לו שום צורך בהן ואינם נוגעים אליו [כגון שמחשב כמה הוצאות צריך להוציא בשביל לבנות בית, והוא אינו עוסק כעת בבנין ביתו. ו"מלך" היינו נוטריקון של "מה לך", כלומר, שאין לך צורך בחשבונות אלו], וחשבונות של מה בכך, שאף שבעבר היה לו צורך בהם אלא שעתה כבר אין לו נפקא מינה מהם [כגון, כך וכך הוצאתי בבנין זה] - מותר לחשבן בשבת.

תניא נמי הכי: חשבונות שעברו. וכן חשבונות שעתידין להיות לו, אסור לחשבן בשבת.

הערות

^[10] וכתבו התוספות: יש אומרים, דדוקא לחברו מותר לומר כן. אבל לא לנכרי. משום דנכרי עושה לדעת אותה אמירה. ואין נראה, דהא שרינן הכא מטעם דהרהור מותר. ולא שנא נכרי, לא שנא ישראל. והגהות אשרי בפרק קמא דעבודה זרה, הכריע כדיעה הא'. ויעוין ברבי עקיבא איגר שהוכיח כדבריו ממשמעות סוגיין.

^[1] "שאריה" הוא מזלו של נבוכנצר. כדכתיב "עלה אריה מסובכו". ועל כן נחרב הבית על ידו בחודש אב, שהוא מזל אריה. ותנין שעל ראשו הוא רמז לנחש הקדמוני, שהוא מזלו וכוחו של עשו. וכבר נתבאר ששני החורבנות כאחת הם. ותחלתם על ידי נבוכדנצר, וסופם על ידי אדום שהוא זרעו של עשיו. מהרש"א.

^[2] כן כתב רש"י. ויעוין בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן יז, שכתב דתליא בשני הפירושים ברש"י [ביצה לז א], בטעם איסור מקח וממכר בשבת. דבפירוש הא' כתב, דהוא מקרא ד"ממצוא חפצך ודבר דבר", כדכתב הכא. אבל לפירוש הב', איסורו הוא משום דחיישינן שמא יכתוב. ולפי זה היינו נמי טעמא דשכירות פועלים. ולפירוש זה ליכא משום "ממצוא חפצך" אלא בדבור אודות מלאכה דאורייתא. אבל שכירות פועלים, אין בה שום סרך מלאכה.

^[3] ומשמע דאסור להחשיך דוקא כדי לצאת מחוץ לתחום. אבל להחשיך לצורך איזה דבר שהוא בתוך התחום, מותר. וקשיא, הא תניא בעירובין [לח ב], לא יהלך אדם לתוך שדהו, לידע מה היא צריכה. וכיוצא בו, לא יטייל אדם על פתח מדינה, כדי שיכנס למרחץ מיד במוצאי שבת. ויש לומר, דהתם מינכרא מילתא שאינו מטייל אלא לצורך זה. אבל הכא, לא מוכחא מילתא כל כך שהולך לשם דבר זה. תוספות.

^[4] רש"י. ואף שעצם היציאה מחוץ לתחום אסורה, הא אית לאיסור זה תקנה על ידי בורגנין, כדאמר שמואל לקמן [קנ ב]. ויעוין שם בהערה 3.

^[5] ויעוין בשפת אמת שדן במכוין לשניהם כאחד, גם לשמירה וגם להבאה, אם מותר. וכתב דמלשון הטור והמחבר נראה דאסור. ומלשון רש"י יש לדייק דמותר.

^[6] רש"י. ואף אם אומר לחבירו שכור לי פועלים למחר, דאין בזה משום "לפני עור", נמי פשיטא דאסור. דהא אף לעצמו אסור לומר "אשכור פועלים למחר". לפי שעצם האמירה אסורה משום "ממוצא חפצך". תוספות.

^[7] ומכאן הוכיח רבי עקיבא איגר [שם], דשכירות פועלים אינה אסורה מקרא ד"ממוצא חפצך". אלא משום שמא יכתוב [כפירוש הב' ברש"י בביצה]. דאם לא כן, אמאי אסרינן משום שבות ד"אמירה לנכרי". תיפוק ליה דהוה דאורייתא, משום האי קרא. וכמו דפשיטא לן דאסור לומר בשבת שישכור פועלים למחר. אלא בהכרח דנאסרה שכירות פועלים רק משום גזירה. ואחר הגזירה שוב אסור לומר כן לנכרי משום שבות שאסור שתיעשה מלאכתו על ידי נכרי, אף שאין איסורה אלא מדרבנן. [ואחר גזירת "שמא יכתוב" נחשב כדבר האסור, ונכלל נמי בקרא ד"ממצוא חפצך". ומכל מקום רק מדרבנן קרינן ביה "ממצוא חפצך". וממילא שוב לא קשיא למה לי ל"אמירה לנכרי שבות". שהרי בין כך לא הוי אלא מדרבנן. כן נראה בכוונתו]. ויעוין עוד בשפת אמת, שרצה לפרש דאיירי בדאמר לנכרי בערב שבת שישכור לו פועלים בשבת.

^[8] רש"י. וצריך עיון, הא מהתם שמעינן רק דאמירה לעכו"ם אסורה במלאכה דאורייתא. ודלמא אשמועינן מתניתין הכא, דאף אמירה באיסור דרבנן כשכירות פועלים, אסורה. ויש ליישב דמשמע דמתניתין דלעיל אתיא לכולי עלמא. ואף לרבי שמעון דאמר "מלאכה שאין צריך לגופה פטור". ולדידיה, כיבוי דליקה אין אסור אלא מדרבבנן. ואכתי קשיא, למאי דכתב הר"ן לעיל דשבות דשבות במקום פסידא שרי, אף דאמירה לעכו"ם בכיבוי דליקה אסורה, הגם דהכיבוי עצמו אינו אלא שבות [לרבי שמעון]. וצריך לומר דשאני התם דהכיבוי ביסודו הוי מלאכה דאורייתא, במקום שצריך לגופו. ולפי זה חמיר כיבוי משבות דעלמא [כשכירות פועלים]. אם כן, שוב הדרא קושיין לדוכתה. דאכתי לא שמעינן ממתניתין דלעיל לאסור אמירה לנכרי בשכירות פועלים. רבי עקיבא איגר שם. והביא בשם חד מן חברייא לתרץ על פי המובא בתוספות בסוגיין, דאף שכירות פועלים אסורה מדאורייתא. אלא שדחה את דבריו [ויעוין בהערה 18].

^[9] ובחידושי הר"ן מובא בשם יש מפרשים, דבתמיה קא פריך. וכי אמירה לעכו"ם בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן, אסורה משום שבות? ודחה פירוש זה. משום דמצינו דאף באיסור דרבנן אמירה לעכו"ם שבות. וכן הוכיחו תוספות לעיל [קכא א]. ויעוין בבית יוסף סימן רמד, שמשמע מדבריו [בתירוץ הא'] דאמירה לנכרי באיסור דרבנן מותרת. וכבר הרבו האחרונים לתמוה בדבריו. ובשו"ת מהר"א ששון [הובא במשנה למלך, פרק ו הלכה ט] כתב לפרשו, דדוקא לומר לו בערב שבת שיעשה בשבת מותר. אבל לא בשבת גופה. והמשנה למלך שם העמיד דבריו באופן אחר.

^[11] יש אומרים דהוא בנו של רבי עקיבא שהיה קרח. כדתניא: אמר בן עזאי: כל חכמי ישראל דומים לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה. מיהו, הוכיחו תוספות, דלאו בנו של רבי עקיבא היה. אלא של אדם ששמו "קרחה".

^[12] ובר"ן הובאה גירסה "הא קא משמע לן דלא יאמר אדם לחברו, הנראה שתעמוד עמי לערב. ודלא כרבי יהושע בן קרחה. וכן נראה מדברי הרשב"א, שהקשה איך פסק רבי יוחנן דלא כסתם מתניתין. וכן ביארו האחרונים בדעת השאילתות [הובא בהערה 13].

^[13] והשאילתות [שאילתא א] פסק כתנא קמא. והרבו האחרונים לתמוה בדבריו. שהרי הביא להלכה נמי דדבור אסור והרהור מותר. והברכי יוסף כתב, דגרס בגמרא כגירסת השב"א והר"ן [יעוין הערה קודמת]. ואית ליה דאף תנא קמא מודה דהרהור מותר. אלא דהרהור לא שרי אלא בלבו. אבל לומר דיבור דמשתמע ממנו "חפציו", אסור. וכן איתא בריטב"א עבודה זרה ז א. ויעוין בהעמק שאלה שכתב, דסבירא ליה לשאילתות כתוספות לעיל [קיג ב] ד"ממצוא חפצך" אסרינן מקח וממכר. ומ"ודבר דבר" אסרינן סתם דיבורי חול. וסבר תנא קמא דמיעוטא ד"דבור אסור והרהור מותר" לא קאי על מקח וממכר, אלא על "ודבר דבר" בלבד. וכן איתא במכילתא, דאף "מחשבת עבודה" אסורה.

^[14] רש"י. ומשמע מזה, דלשכור ברמיזה מותר. ותמה התוספות רי"ד, וכי יהיה מותר לשאת ולתת בענייני מקח ברמיזה? לכך פירש, דאיננו שוכרו השתא כלל. אלא אומר לו שיבוא אצלו במוצאי שבת, ואז ישכרנו. וחשיב כהרהור משום שאיננו עושה בשבת את עצם השכירות

^[15] והקשה השאגת אריה בסימן ו על הרמב"ם, שפסק לענין שבת כרבי יהושע בן קרחה, דהרהור לאו כדיבור. ואילו בפרק א' מברכות הלכה ז כתב: כל הברכות, אם לא השמיע לאזניו יצא. בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. אלמא, הרהור כדיבור. ותירץ, דגבי ברכות לא אידכר בתרה "דיבור", אלא "וברכת" כתיב. ולשון זה כולל אף הרהור. אבל גבי קריאת שמע דכתיב בה "ודברת", אף הרמב"ם יודה דהרהור לאו כדיבור. וכן משמע מהא דבהלכות קריאת שמע כתב "אם לא השמיע לאזניו יצא". ולא סיים בה "בין שהוציא בשפתיו בין שקרא בלבו", כדכתב גבי ברכות. [אכן בכסף משנה שם, מפרש בשם רבינו מנוח, דלא השמיע לאזניו, היינו "קורא בלבו". אבל הפרי חדש דחה חילוק זה, מכח סוגיא דברכות כא א. דמשמע מהתם דקריאת שמע וברכת המזון שוין לענין דין הרהור כדיבור. ויעוין בקהלות יעקב [ברכות, סימן י] בישוב דברי השאגת אריה. וכתב שחילוקו תלוי במחלוקת הסוגיות. עוד כתב ליישב שיטת הרמב"ם [על פי דברי תוספות הרא"ש ברכות כ ב] דשבת שאני. משום דאי לאו קרא, הייתי מתיר אף דיבור. דהרי לאו מלאכה הוא. הלכך אין לנו אלא מה שאסר הכתוב. והיינו דשבת שיסוד איסורו הוא מלאכה, אף דיבור מענייני חול חשיב קצת מעין מלאכה. אבל הרהור שאין בו שום מעשה לא שייך לאוסרו משום לתא דמלאכה.

^[16] והקשה הר"ן, איך מותר לפסוק צדקה? והא הוי כהקדש. ותנן בביצה, "אין ממקדישין ביום טוב, וכל שכן בשבת. וכתב בשם רבינו חננאל, שלא אסרו להקדיש אלא כלי ידוע. משום דמיחזי כמקח ומממכר. אבל לא אסרו לאדם לחייב את עצמו לגבוה בדיבורו. ולא ניחא ליה לר"ן בתירוץ זה. דהא תנן התם נמי "אין מעריכין" [כלומר, אין נודרים נדר "ערכי עלי"]. ואף ערכין אינן הקדש דבר מסוים, אלא חוב בעלמא. והבית יוסף בסימן שו תירץ, דערכין נמי דומים למקח וממכר. דבמה שמקדיש את ערך עצמו או אחרים, הוי כמקנה איש זה לאיש אחר. עוד כתב בשם הכלבו, דדוקא הקדש למזבח או לבדק הבית אסור. משום שיוצא מרשותו לרשות גבוה. אבל לידור ספר תורה או עטרה מותר. לפי שעדיין אינו מייחד שום דבר שיצא מרשותו. וכיון שהקדשות שלנו חולין הן, ויש לכל ישראל חלק בהן, אינם יוצאים מרשות המקדיש. הלכך מותרים בשבת. [ואף צדקה אינה נעשית ממון עניים באמירה בעלמא, על פי המבואר בחידושי רבינו חיים הלוי בהלכות מכירה, ד"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" בצדקה, לא מהני לאשויי לממון עניים. אלא מהני רק להתפיס דין נדר צדקה בממון].

^[17] ואף דקרא ד"ממצוא חפצך" לא הוזכר אלא בדברי נביאים, צריך לומר דישעיה קאסר לה מדאורייתא. וכן נראה מדברי הרמב"ן בפרשת "אמור", שמקח וממכר ושכירות פועלים וכיוצא בו אסורים משום עשה ד"שבתון". חתם סופר.

^[18] כן כתבו הכא. אבל לעיל [קכא א] כתבו להדיא דאיסור דרבנן הוא. וכבר עמד רבי עקיבא איגר בסימן יז בסתירת דבריהם. וכתב, דאין כוונתם כאן לדאורייתא ממש. אלא דיש בו משום לתא דאורייתא. ולעולם אין איסור "ממצוא חפצך" מן התורה אלא בדבר שיש בו מלאכה דאורייתא. כמבואר לעיל [הערה 7]. וסיים "ולדעתי אי אפשר לנטות מדרך זו בשום אופן".

מדוד והבא ממון רב. ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שמשמעות הכתוב היא שאמרה "מאד מאד הביא בלא מדה".

ועוד על נבוכדנצר, נאמר בו "ורבו יתירה הוספת לי" [וגדולה יתירה נוספה לי] (דניאל ד, לג), ועל כך אמר רב יהודה שכך אמר רב ירמיה בר אבא: מלמד שרכב נבוכדנצר על ארי זכר, וקשר תנין בראשו, וכל זה לקיים את מה שנאמר בו: "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו" (ירמיה כז, ו).

א משנה לא ישכור אדם פועלים בשבת שיעשו מלאכתו לאחר השבת, לפי שאף דיבורי חול אסורים בשבת. וכן לא יאמר אדם לחבירו בשבת לשכור לו פועלים. אף אין מחשיכין לשהות סמוך למוצאי שבת על קצה התחום של שבת, כדי שיוכל מיד עם יציאת השבת ללכת מחוץ לתחום לשכור לו פועלים וכן להביא פירות, אבל מחשיך הוא על התחום כדי לשמור פירות שמחוץ לתחומו, וכמו כן הוא מביא מלכתחילה פירות בידו אם לא נתכוון מתחילה להחשיך על קצה התחום לשם כך. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי (מותר) באמירתו בשבת — רשאי אני להחשיך עליו.

ב גמרא שנינו בתחילת המשנה שלא ישכור אדם פועלים בשבת, וכן לא יאמר לחבירו לשכור לו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! מאי שנא [במה שונה] הוא ומאי שנא [ובמה שונה] חבירו? שאם אסור לאדם לשכור פועלים — הרי גם לחבירו אסור! אמר רב פפא: מדובר כאן בחבר גוי. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: הלא דבר זה אסור מצד עצמו, שכן אמירה לגוי לעשות דבר האסור לישראל אף היא אסורה משום שבות!

אלא אמר רב אשי: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בחבירו ישראל, יש לומר כי החידוש אינו בעצם הדברים, כי אם במה שאפשר ללמוד מהם, והא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: לא יאמר אדם לחבירו במפורש בשבת "שכור לי פועלים", אבל אומר אדם לחבירו "הנראה שתעמוד עמי לערב" במוצאי שבת? ושניהם מבינים שכוונתו לשכרו. ומתניתין מני [ומשנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהושע בן קרחה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יאמר אדם לחבירו בשבת "הנראה שתעמוד עמי לערב". ור' יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו בשבת "הנראה שתעמוד עמי לערב".

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע בן קרחה — דכתיב [שכן נאמר] בפסוק שממנו למדים אנו עיקרו של איסור זה: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיה נח, יג), ונדייק: דיבור מפורש — אסור, הרהור — מותר.

ג רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רב אחא בר רב הונא לרבא: מי [האם] אמר ר' יוחנן כלל שדיבור אסור והרהור מותר, ומאחר וידוע שכך אמר, וכאמור, אלמא [מכאן] שהרהור לאו [לא] כדיבור דמי [הוא נחשב]. והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, ונמצא איפוא שאף הרהור כדיבור, שהרי באותם מקומות אסור גם הדיבור! ומשיבים: שאני התם, דבעינן [שונה שם, שאנו צריכים], ביחס לדברי תורה, לקיים את הכתוב "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו), ובמקום המטונף ליכא [אין] תנאי זה של "מחנך קדוש", כמבואר בכתוב.

ומקשים: והלא הכא נמי כתיב [כאן בבית המרחץ ובית הכסא גם כן נאמר] "ולא יראה בך ערות דבר" ונוכל לדייק באותו אופן: דיבור ולא הרהור. ומשיבים: הכתוב ההוא לא לענין דיבור נאמר, אלא מיבעי ליה [צריך אותו] למה שאמר רב יהודה שכן אמר רב יהודה: גוי ערום — אסור לקרות קרית שמע כנגדו משום שאף בכך יש משום "ערות דבר".

ושואלים: מאי איריא [מה שייך] איסור זה דווקא בגוי, אפילו ישראל נמי [גם כן אסור]?! ומשיבים: "לא מיבעיא [נצרכה] " קאמר [אמר]. ומפרשים: לא מיבעיא [נצרכה] ישראל שבוודאי אסור לקרוא כנגדו כשהוא ערום, אבל גוים כיון דכתיב ביה [שנאמר בו, בהם]: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ), ואין כאן דין ערוה, ואם כן אימא שפיר דמי [אמור שיפה הדבר, מותר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בגוי אסור.

ושואלים: אימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן הדין], שבפני גוי ערום יהא מותר?! ודוחים: כבר אמר קרא [הכתוב] בבני נח: "וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו" (בראשית ט, כג), משמע שאף זו קרויה "ערוה".

על עיקרו של הדין שואלים: ודיבור בשבת מי אסיר [האם אסור]? והא [והרי] רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חשבונות של מצוה — מותר לחשבן בשבת. ואמר ר' אלעזר: כוונת הדברים היא שפוסקים צדקה לעניים בשבת. ואמר ר' יעקב בר אידי שכך אמר ר' יוחנן: מפקחין (דואגים) לפיקוח נפש ופיקוח רבים לעשות בדברים הנוגעים לצרכי הרבים בשבת, והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת.

ואמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יוחנן: הולכין לטרטיאות (תיאטרונות) ולקרקסאות ולבסילקאות (היכלות שבהם נערכים משפטים) לפקח על עסקי רבים בשבת. וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: משדכין (עושים את הסידורים וההסכמים) על התינוקות ליארס (להתארס) זה לזה בשבת, וכן מגיעים להסכם על התינוק ללמדו לקרוא בספר וללמדו אומנות, ואם דיבור אסור בשבת, איך יעשו כל אלה?! ומשיבים: כל אלה מותרים, שכן אמר קרא [הכתוב] "ממצוא חפצך ודבר דבר", ומשמע: רק חפציך — אסורים בדיבור בהם בשבת, ואולם חפצי שמים — מותרין.

ד אמר רב יהודה אמר שמואל: חשבונות של מלך (="מה לך"), כלומר, של דברים שמה לו ולהם, שאין לו נגיעה בהם ואינם חשבונותיו שלו, ושל מה בכך, שהם דברים שאין להם חשיבות מעשית — מותר לחשבן בשבת. תניא נמי הכי [שנויה תוספתא גם כן כך]: חשבונות של דברים שעברו ושעתידין להיות — אסור לחשבן בשבת. ואולם חשבונות של מלך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Measure and bring a lot of money, has ceased. And some say that the meaning of the statement is that this nation said: Bring very, very much, without measure.

The Gemara cites another verse pertaining to Nebuchadnezzar: “And surpassing greatness was added unto me” (Daniel 4:33), about which Rav Yehuda said that Rav Yirmeya bar Abba said: This teaches that Nebuchadnezzar rode atop a male lion and tied a serpent to its head, fulfilling what was said of him: “And the beasts of the field I have also given him to serve him” (Jeremiah 27:6).

MISHNA: A person may not hire workers on Shabbat to work for him after Shabbat because even speaking about weekday matters is prohibited on Shabbat. Similarly, a person may not tell another on Shabbat to hire workers for him. One may not even wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary in order to leave the boundary immediately after Shabbat to hire workers for himself or to bring produce from his field. But he may wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary in order to guard his produce that is outside the Shabbat boundary, and he may then bring produce back in his hand, since he did not initially intend to wait at the edge of the boundary for this purpose. Abba Shaul stated a general principle: With regard to anything that I am permitted to discuss on Shabbat, I am permitted to wait for nightfall at the edge of the Shabbat boundary for its sake.

GEMARA: The beginning of the mishna taught that one may not hire workers on Shabbat, and one may not tell another to hire workers for him. The Gemara finds this puzzling and states: This is obvious. What is the difference between him and another? Just as he is prohibited from hiring workers on Shabbat, others are also prohibited from doing so. Rav Pappa said: Another is referring to a gentile. Rav Ashi strongly objects to this: This is itself a prohibition, for telling a gentile to do something that is prohibited for a Jew on Shabbat violates a rabbinic prohibition.

Rather, Rav Ashi said: Even if you say that it is referring to another Jew, it can be said that the novel element of this ruling is not the statement itself but what can be derived from it. This is what it is teaching us: One may not say to another explicitly on Shabbat: Hire workers for me, but one may say to another: Does it seem that you will join me this evening? This is permitted even though both of them understand that the questioner intends to hire the other person to work for him. And in accordance with whose opinion is the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa; as it was taught in a baraita: A person may not say to another on Shabbat: Does it seem that you will join me this evening? Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: A person may say to another on Shabbat: Does it seem that you will join me this evening?

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa. And Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for Rabbi Yehoshua ben Korḥa’s ruling? As it is written in the verse from which we derive the prohibition to speak on Shabbat about activities that one may not perform on that day: “And you shall honor it by not doing your ways, nor pursuing your business, nor speaking of it” (Isaiah 58:13). We derive from this verse that speaking is prohibited, but merely contemplating these matters is permitted.

Rav Aḥa bar Rav Huna raised a contradiction to Rava: Did Rabbi Yoḥanan really state as a general principle that speaking is prohibited, but contemplating is permitted? Consequently, we can derive from here that contemplation is not tantamount to speech. But Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: It is permitted to think about Torah in any place except for a bathhouse and a bathroom. This statement indicates that contemplation is tantamount to speech, as even thought is prohibited in these locations. The Gemara answers: It is different there, for with regard to Torah we need to fulfill the verse: “For the Lord your God walks in the midst of your camp to deliver you and to give your enemies before you; therefore, your camp shall be sacred so that He see no unseemly thing in you and turn away from you” (Deuteronomy 23:15); and the requirement to be sacred is not fulfilled if one thinks about Torah while in the bathhouse or bathroom.

The Gemara challenges this: But here, too, with regard to a bathhouse and a bathroom, it is written: “So that He see no unseemly thing [davar] in you” (Deuteronomy 23:15). We can infer that this prohibits speech [dibbur] but not contemplation. The Gemara answers: That verse is not referring to speech. It is needed for the ruling of Rav Yehuda, for Rav Yehuda said: Opposite a naked gentile, it is prohibited to recite Shema, as this is included in the prohibition of unseemly things mentioned above.

The Gemara asks: Why did Rav Yehuda teach this prohibition particularly with regard to a gentile? Even in the presence of a naked Jew, reciting Shema is also prohibited. The Gemara answers: That ruling is stated employing the style of: There is no need. The Gemara explains: There is no need to state this halakha with regard to a Jew, as it is certainly prohibited to recite Shema in the presence of a naked Jew. However, with regard to a gentile, since it is written about him: “Whose flesh is as the flesh of donkeys” (Ezekiel 23:20), perhaps his flesh is not considered nakedness, and one may say that it seems well and permitted. Therefore, Rav Yehuda teaches us that it is also prohibited to recite Shema before a naked gentile.

The Gemara asks: Why not say that it is indeed so, that gentile flesh is not considered nakedness? The Gemara rejects this idea: The verse already said with regard to the sons of Noah: “And they walked backward and covered their father’s nakedness, and their faces were turned backward, and they did not see their father’s nakedness” (Genesis 9:23). The verse uses the term nakedness with regard to Noah, who was a gentile.

The Gemara addresses the basis of the halakha mentioned above: And is it speaking about proscribed activities prohibited on Shabbat? But Rav Ḥisda and Rav Hamnuna both said: It is permitted to make calculations pertaining to a mitzva on Shabbat, and Rabbi Elazar said that this means that one may apportion charity for the poor on Shabbat. And Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said: One may attend to activities necessary for saving a life or for communal needs on Shabbat, and one may go to a synagogue to attend to communal affairs on Shabbat.

And Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: One may go to theaters [tarteiot], and circus performances [kirkesaot], and courthouses [basilkaot] to attend to communal affairs on Shabbat. And one of the Sages in the school of Menashe taught: One may make the necessary arrangements to pair off children so that they will be betrothed on Shabbat, and one may likewise make arrangements for a child by finding someone to teach him how to read books and to teach him a craft. If speaking about monetary matters is prohibited on Shabbat, how is it possible to participate in all these activities? The Gemara answers that although speaking about similar things is generally prohibited on Shabbat, it is permitted in these cases because the verse said: “Nor pursuing your business, nor speaking of it” (Isaiah 58:13), which indicates that your business matters are prohibited to speak of on Shabbat, but the business of Heaven, matters which have religious significance, is permitted to speak of.

Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to calculations of: What is it to you, [mallakh], calculations that are in no way relevant to the person making them, and of: What significance does it have [ma bekhakh], calculations that do not have any practical significance, it is permitted to make them on Shabbat. This was also taught in the Tosefta: Calculations with regard to matters that have passed or that will be in the future may not be calculated on Shabbat. However, with regard to calculations of: What is it to you,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] לא ישכור פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו שכור לי פועלים:
גמ' ואקשינן עלה מ"ש הוא ומ"ש חבירו.

ובא רב פפא לאוקמיה למתני' בחבירו נכרי. רב אשי אמר אפילו תימא בחבירו ישראל הא קמ"ל דלשכור פועלים הוא דלא יאמר לו אבל אומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב כלומר אסור שיאמר לו לערב לך לשכור לי פועלים או כיוצא בו. אבל אם יאמר לו הא נראה שתעמוד עמי לערב ובדעתו שיאמר לו לערב לך לשכור לי פועלים או עשה לי מלאכה כך וכך מותר כר' יהושע בן קרחה.

ואמר ר' יוחנן הלכתא כר' יהושע בן קרחה ודייק ר' יוחנן ואמר טעמיה דר' יהושע בן קרחה דיבור בפירוש' אסור אבל הרהור מותר דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. ואקשינן עליה והא הוא דאמר בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא כו' ואמאי לא אמרינן הכא נמי הרהור מותר. ומפרקינן האי קרא מיבעי ליה לאסור אפילו ערותו של נכרי דאשכחנן קרא דאמר וערות אביהם לא ראו. ואקשי' תוב ודבור מי אסור והביאו ה' שמועות אחת שאפילו דבור אמ' מותר בשבת. ואלו הן חשבונות ופוסקין צדקה לעניים ומפקחין פיקוח רבים. והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים והולכין לבתי טאטראות ולבתי קרקסאות לפקח על עסקי רבים.

ותנא משדכין על התינוקות ליארס. ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אמנות. ומפרקי' אלא אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפצך אסורין כדבור חפצי שמים מותרין. ואלו כולן חפצי שמים הן:

חשבונות של מלך. פירוש מילך אורחים ובא הלך לאיש העשיר כלומר מותר לאדם לחשב אורחים הקרואים להסב אצלו בסעודה וכדתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו פי' חשבונות של מה בכך כמו שיחשב אדם חשבון כגון חיילות המלך כך וכך אלף וכיוצא בו אומ' לו מה בכך. כלומר מה הנאה יש לך ומה צורך לך בזה כגון אלו מותר בשבת.

הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה. קשיא לי דהא אוקימנא סתם מתניתין כרבי יהושע בן קרחה, ורבי יוחנן הלכה כסתם משנה אית ליה בכל מקום ואפילו תמצי לומר אמוראי נינהו, הוי ליה למימר הכי. ושמא נאמר דר"י לא מפרש למתניתין הכי ולא ידעינן היכי מפרש לה.

המשנה השלישית לא ישכור אדם פועלים בשבת לא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו זכאי אני להחשיך עליו אמר הר"ם פי' הכל מודים כי מותר לאדם שיאמר לחברו שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך שבתחומי וכמו שמותר לו לצוות חברו בשמירה כך מותר לו שיחשיך לשמור וזהו ענין אמרם כל שאני זכאי בשמירתו רשאי אני להחשיך עליו וענין להחשיך על התחום שילך בשבת עד סוף התחום שבת וישב בתוך התחום עד שיצא שבת ויעשה דבר פלני וכבר ידעת כי אסור לנו בשבת הדבור והעצה וההשתדלות בשום דבר שנעשה אותו לאחר השבת מן הדברים שהם אסורים לעשותם בשבת כמו שפירש ואמר ממצוא חפצך ודבר דבר וכתו' עשות חפציך ביום קדשי מלבד אם הוא דבר מצוה ויהיה הדבור חפצי שמים כגון שידבר אדם בשדוכי הנערים והנערות ולמוד הבנים תורה או כתב או מלאכה כי ההשתדלות באלה הדברים כלם מצוה:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין מה שלפניה לא ישכור אדם פועלים בשבת לצורך מלאכת מחר והשכירות הוא שיפסוק להם דמים כך וכך אתן לכם ולא יאמר לחבירו לשכור לו ופי' בגמ' אף לחבירו גוי אלא שהקשו עליה אמירה לגוי שבות היא כלומר ואף זו כבר למדנוה מנכרי שבא לכבות כך פירשוה גדולי הרבנים ונראה לשיטתם שאף בדבר שאם יעשנו הוא בעצמו אין בו אלא שבות אמירה לגוי אסורה בו שהוא שבות דשבות ומ"מ י"מ אותה בתמיהה אמירה לגוי שבות היא כלומר אמירה לגוי בדבר שאף לישראל אין בו אלא שבות שבות היא ולשיטה זו מותר לומר לגוי לשכור לו לצורך מחר וכבר הארכנו בדין שבות דשבות בפרקים שעברו ומ"מ חזרו בגמ' ופירשוה בחבירו ישראל ולהשמיענו מתוך איסורו היתר לומר הנראה שתעמוד עמי לערב כלומר לכשתחשך אע"פ ששניהם יודעים שעל מנת לשכרו לפעולתו היא הואיל ואין מפרש לו כן להדיא מותר שאין זה אלא כעין הרהור למלאכה ודבור אסור הרהור מותר:

ואין מחשיכין על התחום והוא שילך בשבת עד סוף התחום כדי שבשעה שתחשך יהא קרוב לפועלים וישכרם מיד או שיהא קרוב לפרדס ויביא משם פירות ופירשוה בגמ' בפירות המחוברים שמאחר שאסור לו לקצצן בשבת וכן בפועלים אסור לשכרם בשבת אף הוא אסור להחשיך עליהם אבל פירות תלושים הואיל ואלו היו שם מחיצות היתה הבאתם מותרת בשבת אף הוא מותר להחשיך עליהם אבל מחשיך הוא לשמור ר"ל להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו שהרי שמירת פירות מותרת בשבת אלו היה שם עירוב והרי הוא רשאי לומר לחבירו שמור לו פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכל שהוא זכאי בו זכאי הוא בהחשכתו ומביא פירות אפי' מן המחוברים הואיל ולא היתה עיקר כוונתו לכך:

כלל אמר אבא שאול להוסיף כל הדומים לאלו כל שאני זכאי בשבת באמירתו אם לגוי אם לחברו ישראל לעשותו למוצאי שבת או בעשייתו זכאי אני להחשיך עליו ואבא שאול אינו חולק על תנא קמא אלא שנותן כלל להוסיף כל כיוצא בו:

משנה מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין אמר הר"ם פי' לפקח פירושו בזה המקום לשאול ולחקור עסקי כמו צרכי ארון ארון עץ תכריכין ידוע והם הבגדים שבהם נקבר המת:

אמר המאירי יאמר אח"כ מחשיכין על התחום על עסקי כלה להביא לה הדס לאפריון ועל עסקי המת לתקון ארון ותכריכין ואע"פ שהדברים אסורים מצד עצמן שהרי הם מעשה האסור בשבת מ"מ מתוך שהוא מצוה מותר לומר לחבירו בשבת לך בערב למקום פלוני להביא ארון ותכריכין או הדס לכלה ומאחר שמותר לומר כן אף הוא עצמו מותר להחשיך:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וי"מ שתנא קמא לא התיר החשכה לשמור אלא לשדות שבתוך התחום ואבא שאול חלק להתיר כל שהוא רשאי באמירתו והלכה כאבא שאול והכל עולה לטעם אחד לענין פסק ומ"מ לענין פירוש נראה כדעת ראשון ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

בית המרחץ ובית הכסא אסור להרהר בו בדברי תורה ויש חולקים בה כמו שביארנו במס' ברכות ובן נח ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו שאע"פ שנאמר עליהם בשר חמורים בשרם מ"מ הרי נאמר בהם וערות אביהם לא ראו הכתוב קראו ערוה אבל ערות בהמה מותר לקרות כנגדה וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת ברכות:

זה שאסרנו בשבת בדבור דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר שנ' ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים מכאן אמרו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת ופוסקין צדקה לעניים בשבת ולא לחשב בלבד ר"ל כמה הם צריכים לפסוק אלא אף לפסוק כך וכך לפלוני וכך וכך לפלוני ואע"פ שהוא נראה כמקדיש שלא אסרו אלא להקדיש דבר ידוע אבל לחייב עצמו בדבורו לגבוה מותר והולכין לבתי כנסיות ובתי מדרשות להתיעץ באסיפתם היאך יעשו עצתם הולכים לטרטראות וקרקסיאות והם ערכאות ובית הועד שלהם לפקח עסקי רבים בשבת ר"ל להוציא לאור עניניהם ומשדכין על התינוקות בשבת ליארס למחר ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות שאף זו מצוה כמו שיתבאר במקומו:

חשבונות של מה לך ושל מה בכך כלומר שאין בהם צורך ולא תועלת כאדם המחשב כמה צריך הוצאה למי שירצה לבנות חורבה פלונית כך וכך באבנים כך וכך בסיד וכיוצא בזה מדברים שאינם שלו ואינו מכוין לכלום אלא שטבעו נהנה בכך מותר לחשבן בשבת ומ"מ בשלו כל חשבון שהוא מחשבו על העתיד אסור כגון שיאמר כך וכך אני צריך להוציא בבנין זה אבל במה שעבר כגון כך וכך הוצאתי מותר ומ"מ אם הוא מערים בכך כגון שיש שם עמו פועלים ומחשב בפניהם שכך הוציא לפועלים מצד שהוא רוצה לידע עכשיו להוציא מפיהם כמה רוצים ליטול עכשיו הרי זה כחשבונות העתידים והצריכים ואסור וכן כל כיוצא באלו:

אבל אומר לו ראה שתעמוד עמו לערב כמה נ"ל דחוק פתרון המורה. א"כ ישכיר אדם פועלין ויעשה מו"מ ע"י רמיזה שלא יבאר הדבר בפירוש ועוד דדיוקא דמתני' יתירא לא משמע הכי שפיר: וברוב ספרים מצאתי כתוב ראה שתעמוד עמי לערב ולא הנראה. והנכון בעיני לפרש כן דוקא לא יאמר לחבירו לשכור לו פועלין בשבת אבל יכול לומר לו ראה שתעמוד עמי לערב למ"ש לשכור לו פועלין. דדוקא לשוכרן בשבת אסור משום ודבר דבר אבל לומר לי תשכירם במוצאי שבת אינו אלא הרהור ואע"ג דהרהור דמעשה אסור כדאמרי' בעירובין לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה הרהור דדיבור מותר וריב"ם זצק"לכ' אסור הוא לומר אני אשכור פועלין למחר ואינו נ"ל כלל:

מפקחין פיקוח נפש בשבת במקצת ספרים מצאתי כתוב וגם המורה פירשו ואמר בדבר שיש בו סכנה ואניו נ"ל דלא מיירינן אלא בדבו' בעלמ' ובפ"נ שיש בו סכנ' אפי' מעש' וחילוק גמו' מות' וברוב ספרים אינו כתוב ולפקח על עיססקי רבים הוא להשתדל ולדבר בעבורם אם יש להם שום צורך:

בפרש"י בד"ה של מלך של עצה שאינה שלו כו' כצ"ל גם בגמ' ומלך מלשון עצה כמו צא והמלך בגבורה וק"ל:

תוס' בד"ה מה לי כו' וי"ל דא"כ מאי אריא חבירו אפי' הוא כו' דשאם יש בורגנין הולך כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהך מלתא ממשנה יתירא לא הוי ליה לאשמועינן בחבירו אלא אפילו באיהו גופיה אבל למאי דמסיק דהא קמ"ל כו' אבל יאמר אדם לחבירו הנראה כו' הך מלתא ודאי לא שייכא באיהו גופיה וק"ל:

בד"ה אומר אדם כו' עמי לערב י"א דדוקא כו' שהוא עושה לדעת אותה אמירה ואין נראה דהא כו' והרהור מותר וא"כ לא שנא נכרי כו' כצ"ל מצאתי מוגה וק"ל:

מדוד והבא כו'. שדרך המעות ליתן במנין אבל הם אינן מבקשין במנין שהוא טורח גדול בהרבה מעות אלא מבקשים הרבה בדרך מדה ומ"ד שאמרה מאד הבא בלא מדה היינו דכ"כ מבקשין בהרבה מעות דאפי' מדה אין להם וק"ל:

וקשר תנין בראשו כו'. דתנין שהוא נחש בכלל חיה הוא שנאמר והנחש היה ערום מכל חית השדה ופירש"י תנין בראשו נחש גדול בראשו של ארי כו' ע"ש ועי"ל בראש עצמו דנעשה לו תנין כמין כתר לראשו והכוונה בו שרכב על ארי כי הוא מזלו של נ"נ כמ"ש עלה אריה מסבכו וע"כ נחרב הבית על ידו בחודש אב שמזלו אריה ותנין שעל ראשו הוא רמז על נחש הקדמוני שהוא מזלו וכחו של עשו אשר בית שני נחרב ע"י וכבר כתבנו דשני החורבנות כאחת הם תחלת החורבן ע"י נ"נ בבית ראשון וסוף החורבן ע"י זרעו של עשו בבית שני וכן נזכרו במפלתם לעתיד במזמור על נהרות בבל וגו' אשרי שיאחז ונפץ וגו' זכור ה' לבני אדום וגו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה אומר אדם לחבירו וכו' שהוא לדעת אותה מלאכה וכו' ס"א שהוא רוצה לדעת וכו':

גמ' פשיטא מ"ש כו' נמחק פשיטא:

וללמדו אומנות דאמר קרא כו' חשבונות של מלך ושל כו' לחשבון של מלך ושל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין מחשיכין כו' פירות דכל דבר כצ"ל:

בד"ה הא קמ"ל כו' למימרא הס"ד:

בד"ה טרטראות וקרקסאות ובסילקאות מיני פלטין הם ששם כו' כצ"ל והד"א ואח"כ מה"ד ללמדו כו'. בד"ה של מה לך צ"ל של מלך של עצה כו' ול"נ כמו מה לך מה לך ולחשבונות כו' דפרישית ושל כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה וא"ר אלעזר כו' מה צריך לאתויי הא הוי ליה כו' כצ"ל:

בא"ד אין פוסקין צדקה אפי' להשיאו יתום כו' נ"ב בספרים שלנו אינו בפ"ק ובוודאי חסרון ספרים הוא:

תוס' ד"ה מה. וא"ת כו' שכור לי פועלים מחר וי"ל כו' אשכור פועלים מחר. כ"נ דצ"ל בלא למדי"ן:

גמ' ארי זכר. נ"ב הוא פרא ואכזר יותר מקבת:

מְלַמֵּד, שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד הטעם דידוע שהוא בא מבת מַלְכַּת שְׁבָא, שבא עליה שלמה המלך ע"ה והולידה בת וזה יצא מביתה, ולכן הוא החריב בית המקדש שבנה שלמה המלך ע"ה לקיים מה שנאמר (ישעיהו מט, יז) מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, ולכן היה אוהב את ירמיה הנביא ע"ה מפני שהיה גלגול שלמה המלך ע"ה שלכן נחרב הבית בימיו. ובזה מובן הטעם שֶׁרָכַב עַל אַרְיֵה זָכָר, כי יצא מן הבת שיצאה משלמה המלך ע"ה וכל מלכי בית דוד נקראים בשם אַרְיֵה על שם יהודה ראש השבט דכתיב ביה (בראשית מט, ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, ולכך גם אותו רשע קראו הכתוב אַרְיֵה דכתיב (ירמיהו ד, ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ כי היה מסטרא דנחש והיה כל תוקפו בקליפת הראש, לכן כתיב ביה (דניאל ב, לח) אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא, ועיין בשער טעמי המצות לרבינו האר"י ז"ל בפרשת ראה בענין זה של קליפת הראש במלכות בבל עיין שם. ונראה לי בס"ד שיש רמז לארי ונחש במה שנאמר (דניאל ד, לג) וּרְבוּ יַתִּירָה, דתיבת 'יַתִּירָה' [625] עולה מספר כֹּחַ אֲרִי כֹּחַ נָחָשׁ [625] בדקדוק. או יובן אֲרִי תַּנִּין [721] עם הכולל מספר חַיַּת הַשָּׂדֶה [732] כמו שנאמר (ירמיהו כז, ו) חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

שָׁבְתָה אֻמָּה זֹאת שֶׁאָמְרָה: מְדֹד וְהָבֵא. יש להקשות לפירוש רש"י ז"ל דפירש מדוד 'מעות ודינרי זהב והבא' היכן מצינו באותו רשע שבקש ממון מישראל, ואם על שלקח כסף וזהב של בית המקדש דבר זה נעשה מאליו והוא לא נתכוון לכך, אלא כיון שהחריב נטל כל הנמצא ולא בא בשביל כסף וזהב, ולמי אמר מְדֹד וְהָבֵא? ועוד מהו לשון 'מדוד'? כי דינרי כסף וזהב הם נטלים במנין או במשקל ולא ב'מדידה'. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במדרש על נבוזראדן שר החיל של נבוכדנצר שלחו להחריב את ירושלים היה קץ בחייו כשראה שאינו יכול לכבשה ורצה לחזור, עד שאמרו לו האויבים של ישראל אל תירא כי אלהים של אלו הוא בעוכרם דחטאו לו, וזה לך האות: מדוד החומה היום ותחזור ותמדוד יום אחר יום, ויעש כן וימדוד בכל יום והיה רואה שנפחת כל יום ממנה שני טפחים שנבלעת בארץ, ואז עמד על עומדו ולא חזר עד שנכנס לירושלים והחריב והרג בה הרג רב עיין שם. ולפי זה הכונה כאן לא קאי על מעות ודינרים, אלא 'מדוד החומה והבא' חילך תוך ירושלים, כי מן המדידה תדע שהיא מסורה בידך מן השמים.

גמ' חבר נכרי. עי' סוכה דף לט ע"א תוס' ד"ה הלוקח ועי' מג"א סימן תק ס"ק ג:

מתני' ולא יאמר אדם לחבירו (נכרי) לשכור לו פועלים.
ובגמרא והא אמירה לנכרי שבות, (וכבר סתמה רבי במתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה).
קשה לי לטעם א' שבהר"ן (והביאו המג"א סי' ש"ז סק"ז) דטעם דאסור לומר לנכרי לכבות. אף דכיבוי בעצמו הוי מלאכה שא"צ לגופה, והוי שבות דשבות במקום פסידא היינו כיון דאם הי' צריך לגופו הי' חייב מה"ת, לפיכך החמיר' בי' לאסור גם בשבות דשבות, א"כ ממתני' דעכו"ם שבא לכבות לא שמעינן רק דאמירה לנכרי אסור היכא דשייך בי' איסור דאורייתא כמו בכיבוי, אבל אמירה דעכו"ם לשכור פועלים דהוי שבות דשבות גמור לא שמעינן משם, וכמו דבאמת קיל יותר לענין פסידא, וצ"ע (א"א עי' לאבא מארי בתשובותיו סימן י"ז):

לא ישכור אדם פועלים בשבת. פירש"י דכתיב ממצוא חפצך. ונ"ל דישעיה הנביא מדאורייתא קאסר לי' וכדפי' רמב"ן פ' אמור דהיינו מ"ע דתשבות דכתיב בשבת שלא יהי' יום השבת כיום החול להמציא לו חפציו ולשכור פועלו ולחשוב חשבנותיו ולשאת משא על כתפו בלי הוצאה מרשות לרשות כל אלו אין בהם סקילה ויש בהם מ"ע דתשבות דאורייתא. ואמנם ל"ט מלאכת המשכן שיש בהם סקילה וכרת רובם אין בהם עבודה רבה כהדלקת הנר ותלישת פרי מן האילן וכדומה אי לאו מלאכה ומלאכתו שבתורה לא הי' מקום לאוסרם בכלל תשבות אבל השתא דכתיב מלאכה ומלאכתו ונאסרו אזי ממילא המה ג"כ בכלל עשה דתשבות. וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות. והנה אמת נכון הדבר דממצוא חפצך דאורי' היא. וע' היטב דברי הגאון עבודת הגרשוני מה שכ' בתשו' חו"י סי' מ"ט ומה שהשיב עליו הגאון חו"י סי' נ"ג. והנה דעת חו"י דודבר דבר דדברי נביא קאי אמצוא חפצך לשכור פועלים וכדומה עבודת עובדא דחול בהא אסור הדבור מדאוריי' לומר לגוי לשכור לו פועלים אותו הדיבור בעצמו אסור אבל לומר לגוי להדליק לו נר וכדומה אע"ג דהמלאכה עצמה חמורה בסקילה מ"מ האמירה לנכרי בזה איננו בכלל ודבר דבר דאורייתא אלא מדרבנן אמירה לנכרי שבות ע"ש. ודבריו מוכרחים ע"ש. והיינו דפריך ש"ס דשמעתין אמירה לנכרי שבות ופירש"י אין אומרים לו כבה. פי' אפי' נימא דמתני' אתי' כר' יהודה דכיבוי מלאכה דאוריי' הא אמירה לשכור פועלים נמי איסור דאוריי' עיין חו"י הנ"ל. ודברי תוס' לעיל קכ"א ע"א ד"ה אין אומרים וכו' אינם מובנים:

ובספר תשו' פני יהושע חי"ד סי' ג' הקשה לרש"י ורוב הפוסקים דס"ל בב"מ ע"ב ע"ב יש שליחות לנכרי להחמיר א"כ לאיזה צורך אסרו אמירה לנכרי תיפוק לי' משום שלוחו כמותו. ולענין שבת יפה כתב בית מאיר סי' ד' דלענין למען ינוח לא שייך שלוחו כמותו כיון דגופו של ישראל נייח. ואפי' במצוה דיש שליח לא אמרינן במצוה שבגוף שיהי' שלוחו כמותו להניח תפלין וליטול לולב. ומכ"ש הכא שלא יהי' עבודת אברי השליח כאברי המשלח ופשוט אלא שחזר בו ממ"ש רש"י לקמן ר"פ מי שהחשיך דפריך ש"ס אמאי שרו לי' רבנן למיתב כיסו לנכרי ופירש"י הא הוה שלוחו. ובאמת אי משום הא לק"מ אין כוונת רש"י שיהי' מטעם שלוחו כמותו אלא דחכמים אסרו כל המלאכה שעשה גוי על דעת ישראל אבל לא משום דבעלמא שלוחו כמותו לחומרא אלא דבשבת גזרו חכמים על מלאכת גוי לדעת ישראל ועיין לשון רש"י לעיל קכ"א ע"א ד"ה כבה הא דלא אמרינן לי' וכו' וע"ש קכ"ב ע"א תוס' ד"ה ואם בשביל ישראל וכו' ע"ש. נמצא משבת לק"מ. אך מש"ס פרק הפועלים גבי סרוס דאיבעיא להו אי בשארי איסורים אמרינן אמירה לנכרי שבות או לא התם קשה תיפוק לי' משום שליחות נכרי. והגאונים הנ"ל שקלי וטרו אי שליח לדבר עבירה תלי' בבר חיובא או באי בעי עביד עיין בדבריהם וגרם להם זה שהם פירשו מאי דאמרינן התם בריבית לחומרא פי' יש שליחות לנכרי להחמיר וכן הוא בלשון ש"ע י"ד סי' קס"ט וחשבו הם שפירושו שחז"ל נתנו דין שליחות לגוי בכל התורה להחמיר. וזה ליתא אלא הפי' הוא חומרא בעלמא החמירו בריבית בגוי העושה על דעת ישראל וכדרך שעשו בשבת. ולא שיהי' ידו כיד ישראל מדינא וכן מבואר שם בנימוקי יוסף במ"ש בשם רבנו יצחק הזקן ע"ש. ובש"מ נמי דמייתי ראי' לרש"י דאזלינן לחומרא מתוספתא דאוסר ע"י גוי משום מראית העין. והרמב"ן ורשב"א וריטב"א הקשו התם על הרמב"ם דפסק דיוצא בדיינים כריבית קצוצה והקשו הא אינו אלא חומרא דרבנן ואי ס"ד ס"ל שעשו חז"ל בכל התורה יד גוי השליח כיד ישראל המשלח א"כ שוב שפיר י"ל דאע"ג דדין שליחות גופי' הוא מדרבנן מ"מ ה"ל ריבית קצוצה וכן תי' גדולי תרומה שיטת הרמב"ם. אע"כ הרמב"ן ורשב"א וריטב"א וה"ה כולהי ס"ל דלא בכל מקום עשו יד הנכרי השליח כיד ישראל המשלח אלא התם החמירו והוה אבק ריבית ומשו"ה הקשו אהרמב"ם. ומ"מ הרמב"ם גופא דמחשב לי' ריבית קצוצה לא משום דס"ל דשליחות לנכרי בכל התורה להחמיר אלא כמ"ש הכ"מ ולח"מ שם ובחידושי ביארתי בעה"י שם אבל לכ"ע אין שליחות לנכרי רק בשבת וריבית החמירו:

ונחזור לדברי הגאון חו"י הנ"ל שמסופק אי שרי אמירה לאמירה לנכרי אחר. וכ' תוס' שבת ריש הל' שבת בכלל גדול שלו ע"ש. והנה לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר ואחר לאחר לשכור פועלים וכדומה אין ספק שאסור שהרי האמירה של ישראל משכירת פועלים היא בכלל ודבר דבר ואסור לומר דבר זה בשבת. כי קא מיבעי לן בלהדליק לו נר שאינו בכלל ודבר דבר רק חכמים אמרי אמירה לנכרי שבות יש להסתפק אם אסרו אמירה לאמירה. ואכתי אני אומר מה יועיל אמירה לזה שיאמר לזה אפי' למאה הלא עכ"פ האחרון עושה על דעת ישראל ואסור אפי' עושה ממילא אפי' קוצץ לו שכרו וקובע מלאכתו בשבת דוקא. אך הספק הוא אמירה לאמירה להדליק לו נר למחר בהא איכא לספוקי ולא איפשטא:

הלכה כריב"ק. הקשה רשב"א תיפוק לי' הלכה כסתם משנה. ופשוט דלפי מ"ש תוס' ד"ה מה לי הוא לק"מ דממתני' ה"א כקושי' תוס' דמה שתירצו בפשיטות דבעצמו נמי אסור היינו מדשמואל לקמן וכמ"ש תוס' ד"ה אבל מחשך וכו' אבל לר' יוחנן לא פשיטא לי' כולי האי משו"ה קמ"ל :

ולא יראה בך ערות דבר. צל"ע מה ענין זה לכאן הא ערות דבר דבוק הוא וקאי דבר אערוה ולא אדברי תורה. ולכאורה יש ללמוד ממנו דאפי' בדבור של ערוה כגון קול באשה נמי לא יעסוק בתורה כנגדה אבל בהרהור של ערוה מותר לעסוק בתורה אבל בין דיבור של תורה והרהור של תורה אין לחלק וצ"ע. ואולי עשו חז"ל ערות דבר כמו ערוה ודבר כמו בשלהי מס' גיטין אלא התם דרשינן ערוה או דבר שהקדיחה תבשילו והכא דרשינן ערוה ודבר של תורה בהדדי לא יראה ומינה עם הרהור תורה יראה ועדיין צ"ע:

מתני' מני כריב"ק וכו' דע שיש גירסא אחרת ועפ"ז יובנו דברי הרשב"א בחידושיו כמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף סימן ש"ז בס"ד:

מדוד. מעות ודינרי זהב והבא: ורבו יתירה הוספת לי. לאחר שהיה ז' שנים בהמה וחזר למלכותו היה משתבח כן ומהו התוספת שקשר תנין גדול נחש גדול בראשו של ארי כמין אפסר: מתני' לא ישכור אדם פועלים. דכתיב (ישעיהו נח) ממצוא חפצך: ולא יאמר לחבירו כו'. בגמרא פריך פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול: אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו: אבל מחשיך הוא. להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו: ומביא פירות בידו. הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך: כלל אמר אבא שאול. נותן היה כלל בדבר זה להוסיף דברים אחרים כיוצא בו ולקמיה מפרש לאתויי מאי: כל שאני זכאי באמירתו. שאני רשאי לאומרו לחבירו או לנכרי בשבת לעשות למוצאי שבת רשאי אני להחשיך עליו: גמ' מאי שנא כו'. ופשיטא דכיון דאמר לא ישכור ה''ה לא יאמר לחבירו דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לאוגרינהו: אמירה לנכרי שבות. וכבר סתמה רבי למתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה: הא קמ''ל. משנה יתירה בהדיא הוא דלא לימא ליה אבל סתמא שרי ליה למימר: הנראה. עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבא אלי לכשתחשך ושניהם יודעין שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש טעמא לקמן דבור אסור הרהור מותר: מותר להרהר. בדברי תורה: והיה מחניך קדוש. ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה: ערות דבר. אלמא לא אסיר ליה אלא בשעת דבור: ההיא כדרב יהודה. כלומר לעולם והיה מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפי' אין דבור ולא יראה בך ערות דבר במילתא אחריתי מיירי דאסור בשעת הדבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה: עכו''ם ערום. כ''ש ישראל כדמפרש ואזיל: אימא שפיר דמי. דכבהמה בעלמא הוא: וערות אביהם. אלמא ערוה היא בבן נח: ודבור מי אסור והא אמר רב חסדא כו'. וכל הני דבור הוא: פקוח נפש. בדבר שיש בו סכנה פקוח דיקומבימונ''ט : ופקוח דרבים. כגון לרשות: טרטייאות וקרקסאות ובסילקאות. מיני פלטין הן ששם נאספו לבית הוועד: ללמדו אומנות. דהא נמי מצוה היא דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות ומצוה ילפינן מקרא בקדושין בהאשה ניקנית (ד' ל:): של מלך. של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו ול''נ כמו מה לך מה לך ולחשבונות הללו הרי אין צורך בהן לא לך ולא לאחר כגון ההיא דפרישית:

מה לי הוא ומה לי חבירו. ואם תאמר ונימא דחבירו היינו דאמר ליה שכור לי פועלים למחר וי''ל דא''כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר דעד כאן לא קאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר אלא משום דשאם יש בורגנין הולך הא לאו הכי לא: ורבי יהושע בן קרחה היא. יש מפרש דר''ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפרק בתרא דבכורות (דף נח. ושם) אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ואומר שזה היה ר''ע והיה לו בן ששמו יהושע כדאמר בפרק קמא דשבועות א''ל ר' יהושע בנו של ר''ע לר''ע ואין נראה לר''ת דמה שקראו בן עזאי לר''ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח (מלכים ב ב) ואמרינן נמי לקמן (דף קנב.) אמר ליה ההוא צדוקי לר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחינאה כמה הוי הרי שהיה מגנה אותו על שהיה קרח ועוד אמרי' במגילה פרק בתרא (דף כח.) שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים כו' א''ל רבי ברכני א''ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי ואי ר' יהושע בן קרחה בנו של ר''ע והא קיימא לן דלא נשא ר''ע בת כלבא שבוע עד שקיבל עליו לעסוק בתורה ואז היה בן מ' דתניא בסוף ספרי מ' שנה שימש ת''ח מ' שנה פירנס את ישראל וכל ימיו ק''כ שנים ואמרי' בקידושין פרק בתרא (דף עב.) עד שלא מת ר''ע נולד רבי ואפילו נולד ר' יהושע בשנה ראשונה שנשאה לא נשאר כי אם פ' שנים מר''ע ורבי יהושע בשעה שבירך את רבי היה בן ק''מ שנים לכל הפחות שבפחות מע' שנה לא היה מברכו ואז היה רבי לכל הפחות בן ס' וא''כ לא היה מברכו רק מי' שנים ועוד נראה שלא נשאה עד שעסק בי רב תרי סרי ותרי סרי שנין נמצא כשהיה רבי יהושע בן קרחה בן ק''מ היה רבי יותר מחצי ימיו לכך נראה לר''ת דלא ר''ע היה אלא איניש אחרינא היה ששמו קרחה וקרחה הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם ר' יהושע בנו של ר''ע. מ''ר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. י''א דדווקא לחבירו אבל לנכרי אסור לפי שהוא [עושה] לדעת אותה [אמירה] ואינו נראה דהא שרינן ליה הכא משו' דדבור אסור והרהור מותר [א''כ] ל''ש נכרי ל''ש ישראל. מ''ר: ודיבור מי אסור. פי' מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה מכלל דמדאורייתא שרי: ואמר ר''א פוסקין צדקה לעניים בשבת. וא''ת מה צריך לאתויי הא ה''ל לאתויי מילתייהו דבית הלל [בפי''ז] (בתוספתא) דתני אין פוסקים צדקה אפי' להשיא יתום ויתומה ואין משדכין על התינוקות ליארס בו דברי בית שמאי ובית הלל מתירין וצ''ל דניחא ליה לאתויי מילתא דרבי אלעזר דמהתם לא הוה שמעינן פסיקת צדקה לעניים דהא לא שרי בית הלל אלא להשיא יתום ויתומה:

שבת קנ ע"א - טקסט הדף

דף קנ - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד