ושבים לדברי עולא בשם ריש לקיש (לעיל זבחים לב,ב) שטמא שהכניס ידו לעזרה לוקה, משום שביאה במקצת שמה ביאה, והקשו על כך מן הברייתא בענין מצורע האומרת שאין בכך כרת. רבינא אמר: מה שנאמר לענין מלקות איתמר [נאמר], שלא אמר ריש לקיש אלא שיש עונש מלקות על המכניס ידו לעזרה, אבל גם הוא מודה שאין בזה חיוב כרת כמו בביאת הטמא כולו.

כי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר' אבהו: מה שאמר ריש לקיש על פסוק זה, לענין טמא שנגע בקודש איתמר [נאמר] הדבר, ואינו מדבר כלל בביאה במקצת למקדש כפי שאמר עולא בשמו.

א דאיתמר [שנאמר]: שנחלקו לענין טמא שנגע בקודש, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, שעבר על לאו הכתוב בתורה, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר לוקה, משום שנאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד). ור' יוחנן אמר אינו לוקה, שכן ההוא [אותו כתוב] בתרומה כתיב [נאמר], ולא בקודש.

ושואלים: וריש לקיש, האם סבור הוא כי האי קרא להכי הוא דאתא [פסוק זה לזה הוא שבא]? האי מיבעי ליה [זה נצרך לו] לאזהרה למי שהוא טמא האוכל בשר קודש! דאיתמר [שנאמר]: אזהרה לאוכל בשר קודש מנין? ריש לקיש אמר: נאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד), וכאשר יבואר להלן הכוונה היא לאכילה.

ר' יוחנן אמר: תני [שנה] החכם ברדלא, אתיא [באה, נלמדה] הלכה זו בגזירה שווה "טומאתו" "טומאתו" מביאת מקדש, שגם באוכל קודש בטומאה נזכרה המלה "טומאתו" (ויקרא ד, כ), וגם בביאת מקדש בטומאה (במדבר יט, יג), ובשניהם יש עונש כרת, מה להלן בביאת מקדש ענש (כרת) וגם הזהיר שיש מצות לא תעשה על כך, אף כאן באכילת קודש בטומאה ענש וגם הזהיר. הרי שלדעת ריש לקיש נאמר איסור זה לענין אכילה!

ומשיבים: לדעת ריש לקיש נלמדים שני הדברים מפסוק זה, טמא שנגע בקודש נלמד מדאפקה רחמנא [ממה שהוציאה התורה את הדבר] בלשון נגיעה, ואילו אזהרה לאוכל נלמדה מדאיתקש [ממה שהוקשה] אכילת קודש בטומאה כניסה למקדש ("בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא").

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ריש לקיש: "בכל קדש לא תגע" — אזהרה לאוכל קודש בטומאה. אתה אומר שזוהי אזהרה לאוכל, או אינו אלא לנוגע?

תלמוד לומר: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא", מקיש (משוה) הכתוב קודש למקדש, מה איסור ביאה למקדש הריהו דבר שיש בו