הא [הרי] אם היה חושב לאכול ולאכול דומיא [בדומה] לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] — בשני בני אדם שזה יאכל כחצי זית וזה יאכל כחצי זית — היה מצטרף. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

בעי [שאל] רבא: אם חישב לאכול כזית במשך זמן שהוא יתר מכדי אכילת פרס (חצי כיכר), מהו הדין? האם לאכילת גבוה מדמינן ליה [מדמים אנו אותו] ובאכילת מזבח (הקטרה) אין שיעור כמה זמן נמשכת השריפה, ובדרך כלל היא נמשכת זמן ארוך יותר, או לאכילת הדיוט מדמינן ליה [מדמים אנו אותו] וביותר משיעור אכילת פרס כזה אין זו נחשבת אכילה?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] אם חישב לאכול ולהקטיר אינו מצטרף, הא [אבל] אם היה חושב בכגון זה לאכול ולאכול — היה מצטרף, והא [והרי] הקטרה של כזית בשר גם ביותר מכדי אכילת פרס הוא, משמע שאף אכילת הדיוט בשיעור זמן זה נחשבת לאכילה.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] מדובר במחשב על היסק גדול, שנשרף בו כזית בשר בפחות מכדי שיעור אכילת פרס, ודווקא באופן זה אכילות מצטרפות זו לזו.

א שנינו במשנה: שחט על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] כשחושב לאכול ולהקטיר, הא [אבל] אם היה חושב לאכול חצי זית ולאכול עוד חצי זית דבר שאין דרכו לאכול — היה מצטרף.

אולם הא קתני רישא [הרי שנה בראשה של המשנה]: לאכול את שדרכו לאכול — מצטרף, ויש לדייק: את שדרכו לאכול — אין [כן], שאין דרכו — לא מצטרף!

אמר ר' ירמיה: הא מני [הלכה זו שבסוף המשנה, כשיטת מי היא]? שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מדברים הראויים לאכילת אדם לאכילת מזבח, ומדברים הראויים לאכילת מזבח לאכילת אדם, דתנן [ששנינו במשנה]: השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו — הרי זה כשר, ור' אליעזר פוסל.

אביי אמר: יש לפרש סופה של המשנה אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים], הסבורים שאין מחשבת פסול חלה על דבר שאין דרכו לאכול. ולא תימא [ואל תאמר, תדייק]: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, הא [אבל] לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרף ופיגול. אלא אימא [אמור] כך: הא [אבל] לאכול כחצי זית ולאכול כחצי זית דבר שדרכו לאכול — מצטרף, למרות שהן שתי מחשבות נפרדות בשני חצאי זיתים.

ושואלים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] התנא בהלכה זו שלנו? אי [אם] דבר שדרכו לאכול קא משמע לן [משמיע לנו] שמצטרף זה לזה — הרי כבר מרישא שמע מינה [מראש המשנה נלמד] דבר זה, שהרי שנינו: כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר — פסול. ויש לדייק: הא [הרי] אם חשב כחצי זית שני למחר — יהיה זה פיגול!

אלא, אי [אם] תאמר שבא להשמיענו את עצם ההלכה, שאם חשב לאכול ולהקטיר שאין מצטרפים — הרי מדוקיא דרישא שמע מינה [מהדיוק של תחילת המשנה נשמע דבר זה], ששנינו שם שאם חשב לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ לזמנו — אין [כן] פיגול, אבל דבר שאין דרכו לאכול — לא, וממילא אינו מצטרף.

ונדייק מכאן: השתא [עכשיו, הרי] ומה שחשב לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול — לא מצטרף, למרות שחשב על אכילה, אם חשב לאכול ולהקטיר מיבעי [נצרכה לומר] שאינו מצטרף? ולפי זה אין אנו למדים כל דבר חדש מסופה של המשנה!

ודוחים: גם אם נדייק מתחילת המשנה, שלאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרפים, עדיין לאכול ולהקטיר איצטריך [הוצרך לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: התם [שם] שחושב לאכול דבר שאין דרכו לאכול הוא שאינו מצטרף, משום דלאו כי אורחיה קא מחשב [שלא על אכילה שלא כדרכו הוא מחשב], אבל הכא [כאן] לאכול ולהקטיר, דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה [שבזה מחשב כדרכו ובזה כדרכו] אימא ליצטרף [אמור שיצטרף], קא משמע לן [משמיע לנו] שאכילה והקטרה אינם מצטרפים.

א משנה כל הפסולין לעבודה ששחטו — שחיטתן כשרה, שהשחיטה בקדשים כשרה לכתחילה בזרים שאינם כהנים, ובנשים אפילו הן ממשפחת כהונה, ובעבדים כנעניים, ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר של הבהמה שנשחטה ומטמאים אותו. לפיכך כיון ששחיטתם של פסולים אלה כשירה — הן פוסלין במחשבה אם כששחטו חשבו מחשבת פסול, כגון לאכול את הקרבן חוץ למקומו או חוץ לזמנו.