|
טקסט הדף מנוקד
הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דּוּמְיָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר וְהֵיכִי דָּמֵי בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מִצְטָרֵף שְׁמַע מִינַּהּ
בָּעֵי רָבָא חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בְּיָתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס מַהוּ לַאֲכִילַת גָּבוֹהַּ מְדַמֵּינַן לֵיהּ אוֹ לַאֲכִילַת הֶדְיוֹט מְדַמֵּינַן לֵיהּ אָמַר אַבָּיֵי תָּא שְׁמַע לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת כָּשֵׁר שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין טַעְמָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל מִצְטָרֵף וְהָא הַקְטָרָה בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס הוּא דִּלְמָא בְּהֶיסֵּק גָּדוֹל לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת כָּשֵׁר טַעְמָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל מִצְטָרֵף הָא קָתָנֵי רֵישָׁא לֶאֱכוֹל אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל (מִצְטָרֵף) אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל אִין שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה הָא מַנִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר מְחַשְּׁבִין מֵאֲכִילַת אָדָם לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ וּמֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לַאֲכִילַת אָדָם דִּתְנַן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר כָּשֵׁר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל אַבָּיֵי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן וְלָא תֵּימָא הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל אֶלָּא אֵימָא הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל מַאי קָא מַשְׁמַע לַן אִי דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל קָא מַשְׁמַע לַן מֵרֵישָׁא שְׁמַע מִינַּהּ כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר פָּסוּל הָא כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר פִּיגּוּל אֶלָּא אִי לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר מִדּוּקְיָא דְּרֵישָׁא שְׁמַע מִינַּהּ לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל אִין שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל לֹא הַשְׁתָּא וּמָה לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל לָא מִצְטָרֵף לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר מִיבְּעֵי לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָתָם הוּא דְּלָאו כִּי אוֹרְחֵיהּ קָא מְחַשֵּׁב אֲבָל הָכָא דִּבְהַאי כִּי אוֹרְחֵיהּ וּבְהַאי כִּי אוֹרְחֵיהּ אֵימָא לִיצְטָרֵף קָא מַשְׁמַע לַן הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבְּלוּ דָּמָן מַתְנִי' כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּבְנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר לְפִיכָךְ הֵן פּוֹסְלִין בְּמַחְשָׁבָה רש"יהא לאכול ולאכול. לשנים דומיא דלאכול ולהקטיר שאין זית שלם לאוכל אחד מצטרף: ביתר מכדי אכילת פרס. לשהות בין תחילת אכילתו לסופה יותר מכדי אכילת פרס דאילו גבי כל איסורים שבתורה קיימא לן דלא הויא אכילה הכא מאי: לאכילת גבוה מדמינן לה. דהא איתקוש לענין מחשבה אכילת גבוה ואכילת אדם בהדי הדדי ואכילת גבוה אף ביותר מכדי אכילת פרס היא פעמים שאינו ממהר לשרוף: ה''ג לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף. והיכי דמי יותר מכדי אכילת פרס לאכול חצי זית ולחזור ולאכול חצי זית ובין זה לזה יותר מכדי אכילת פרס דומיא דהקטרה מצטרף: דלמא. האי להקטיר דקתני בהיסק גדול קאמר ודכוותה דוקא לאכול ולאכול דמצטרף: ה''ג מתני' לאכול כחצי זית כו' טעמא דלאכול ולהקטיר כו' דבר שאין דרכו לאכול כי האי להקטיר דמתני' דקמיירי (הא) באימורים: הא קתני רישא זה הכלל כל השוחט והמקבל לאכול דבר שדרכו לאכול כו'. אלמא מאכילת מזבח לאדם לאו מחשבה היא: הא מני הך סיפא. דאיצטריך למיתני אין אכילה והקטרה מצטרפין רבי אליעזר היא: לאכול דבר שאין דרכו לאכול. [דהיינו] אימורין וחישב עליו חוץ למקומו או חוץ לזמנו: אלא אימא הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול. הכי דוק מיניה אכילה והקטרה אין מצטרפין לפגל הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול מצטרף ואע''ג דחשיב לחצאין: ומאי קמ''ל. הך סיפא אי לאו למידק מיניה הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול דומיא דלהקטיר מאי קמשמע לן למה לי למתני אי לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול קא משמע לן כדקאמרת דמחשבת חצאין מצטרפת מרישא שמעת מינה: ואי לאכול ולהקטיר. כלומר ואי היא גופה קא אתא לאשמועינן דאין אכילה והקטרה מצטרפת ולאו לדיוקא דילה אתאי: מדיוקא דרישא שמע מינה. דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול הויא מחשבה אבל לאכול דבר שאין דרכו לאכול לא הוי מחשבה ש''מ דאם חישב לאכול חצי זית בשר וחצי זית אימורים לא מצטרפי וכל שכן לאכול חצי זית בשר ולהקטיר חצי זית אימורין דלא מצטרפי: השתא ומה לאכול ולאכול לא מצטרפי. בשר ואימורים לאכול ולהקטיר מיבעיא: התם. כי חישב לאכול אימורים הוא דלא מצטרף בהדי אכילת בשר משום דלאו כי אורחיה קמחשב אבל לאכול בשר ולהקטיר אימורין דבהאי כי אורחיה קמחשב כו' קמ''ל: מתני' כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. כדיליף בגמ': ובטמאים. בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר וכגון דעביד סכין אריכא ושחיט: לפיכך הן פוסלין. את הקרבן במחשבה אם שחטוהו במחשבה הואיל וראוין לעבודה זו מחשבתן מחשבה: תוספותהא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר מצטרף. וא''ת דלמא לעולם לא יצטרף ואתא למידק דלאכול ולאכול בחד גברא מצטרף ואפי' ביתר מכדי אכילת פרס וכן בתר הכי דדייק אביי דלאכול ולאכול ביתר מכדי אכילת פרס מצטרף מדקתני לאכול ולהקטיר דלמא אתא למידק דלאכול ולאכול בשני בנ''א מצטרף ויש לומר דדייק מדתלי טעמא שאין הקטרה ואכילה מצטרפין משום דהאי אכילה והאי הקטרה הא אי חשיבא הקטרה כאכילה הוה מצטרף (אי חשיבא הקטרה) אע''ג דהוי כעין שני בני אדם וביתר מכדי אכילת פרס: ביתר מכדי אכילת פרס מהו. וא''ת לוכח מדתנן חצי זית בחוץ חצי זית למחר פסול וי''ל דדלמא בלהקטיר אע''ג דרישא קתני לאכול כזית בחוץ כזית למחר שמא בבא דחצי זית מיירי בלהקטיר דווקא: ומאי קמ''ל אי לאכול ולאכול שדרכן לאכול כו'. תימה טובא קמ''ל כדדייק אביי גופיה לעיל לאכול ולאכול בשני בני אדם וביתר מכדי אכילת פרס: מתני' כל הפסולין ששחטו: שהשחיטה כשרה בנשים. בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפי' לכתחילה הא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למיתני טמאים דלכתחילה לא ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דקתני ברישא מיכן תשובה למה שכתבו בהלכות א''י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ועוד כתוב בהן שחט ולא בירך וערום ששחט שחיטה פסולה ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר אותו החכם שכתב הלכות ארץ ישראל: ובטמאים. מפרש בגמרא דלכתחילה אין שוחטין שמא יגעו בבשר ואע''ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקודש מכשרת או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ''ק דפסחים (דף כ.) וא''ת תיפוק ליה דלמא אתיא לאימשוכי בפנים ואפי' טהור גמור לבן זומא דאמר (יומא ל.) הנכנס למקדש טעון טבילה אין יכול לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי כדאמר בפ' אמר להם הממונה (שם דף לא.) וי''ל דבטהור שייך למיגזר טפי דלמא אתי לאימשוכי אבל טמא מיזהר זהיר ומידכר ומשום הכי לא נקט נמי שמא יכניס ידו לפנים אע''ג דאיכא איסורא למאן דאמר (לקמן לב:) ביאה במקצת שמה ביאה ומיהו איכא למימר דנקט טעמא דהוי לכולי עלמא והקשה ה''ר אפרים והיאך במוקדשין שוחט דאע''ג דמוקי לה בגמ' בסכין ארוכה איך יתכן שיהא כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן במסכת כלים (פ''א מ''ח) החיל מקודש מהר הבית שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסין לשם עזרת נשים מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם ואפי' אי האי סוגיא בטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל מ''מ עזרת נשים ארוכה קל''ה אמה והיאך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך וי''ל דהיכא דנטמא בעזרת נשים לא הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|