שבת קמט ע"ב

דף קמט - ב

וכדברי הלל, הרי הם עוברים אף משום איסור ריבית. דהא אסר הלל ללוות ככר [אם לא עשאוה דמים], משום דחיייש לשמא יוקרו חטים. ואם יפרע לו ככר נמצא שפורעו יותר מכפי שווי ההלואה. ונמצא בא לידי איסור ריבית.

וכיון דמקפידים זה על זה, אם יתייקר הדבר שנטל, ויפרענו כפי שוויו בשעת הפירעון, יעבור על איסור ריבית.

[אבל כשאינן מקפידין זה על זה, אף כשמשלמים יותר משווי ההלואה, מוחל הלווה למלוה על זה, ואין בזה משום ריבית] ^[1].

ואף דאם עשאוה דמים מותר, בני חבורה לא ישתתפו כלל. דכיון דהם רגילים זה עם זה, יטלו זה מזה כל שעה ולא יזכרו לדקדק ולעשותה דמים. [תוספות, בבא מציעא עה].

והיינו טעמא דמתניתין, דמפיס על השלחן דוקא עם בני ביתו. משום דאינהו לא קפדי אהדדי. אבל אחרים, כיון דמקפידים זה על זה, אסורים לחלוק את המנות בגורל. משום דהוי כנוטלים במדה משקל ומנין. שהרי מקנה כל אחד חלק לחבירו, ותמורת זאת הוא פורע לו בחלק אחר.

ומקשינן: אי הכי, אף בבניו ובני ביתו נמי ליחוש לאיסור מדה מנין ומשקל ^[2]. ומאי שנא בין מקפידין זה על זה, לאין מקפידין? [שהרי איסור מדה ומשקל איכא אף בבני אדם שאינן מקפידין. ולא קאמר שמואל "מקפידין", אלא לענין שלא ישתתפו בשום אופן, כמבואר בתוספות].

ומשנינן: בבניו ובני ביתו, היינו טעמא דלא חיישינן לכל אלו, כדאמר רב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: מותר להלוות משלו לבניו ובני ביתו הסמוכים על שלחנו ברבית, כדי להטעימן טעם רבית. דכיון שהכל הוא משלו, ואף מה שיפרעוהו שייך לו, אין כאן רבית. ואינו עושה כן אלא כדי שידעו כמה קשים הם תשלומי רבית.

הלכך, אף איסור מדה מנין ומשקל ביום טוב ליכא בהו. משום שאין זו הלואה ופירעון. שהרי הכל הוא משלו והא דמקפיד לחלק ביניהם בשוה, אינו אלא כדי שלא יקנאו זה בזה.

ומקשינן: אי הכי, יהא מותר להפיס עם בני ביתו בשבת אף על מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי. דהא לקמן מפרשינן בטעמא דאיסורא, דהוא משום איסור משחק בקוביא. אבל למאי דאמרינן דבבני ביתו הכל שרי, משום שהכל משלו, נימא אף לגבי איסור קוביא דליתא בהו. משום דאינו עושה כן אלא להטעימן טעם קוביא בעלמא. ואמאי אסר בזה תנא דמתניתין?

ומשנינן: אין הכי נמי, דמותר להפיס עם בני ביתו, אף במנה גדולה כנגד קטנה. ומתניתין חיסורי מיחסרא. והכי קתני: מפיס אדם עם בניו ובני ביתו בשבת על השלחן, ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה מותר. מאי טעמא? - כדרבי יהודה אמר רב, דלאו גורל אמיתי הוא. כיון שהכל משלו. ואין בזה, לא משום הלואת יום טוב ולא משום קוביא ^[3].

ודוקא עם בניו ובני ביתו, אין [מפיס]. אבל עם אחרים לא יפיס בשבת. ואף אם כל המנות שוות. מאי טעמא? - כדרב יהודה אמר שמואל. דכל שמקפידים זה על זה ^[4], הרי הם עוברים בגורל על איסור מדה משקל ומנין ^[5].

ועל מנה גדולה כנגד מנה קטנה, אף בחול, להפיס לאחרים שאינם בני ביתו אסור. מאי טעמא? - משום איסור משחק בקוביא. דגזל הוא. כיון שאין המפסיד גומר בלבו להקנות באמת לזוכה, משום דאסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא. שכל מה שהסכים לכך מתחלה, היה משום שסמך בלבו שיזכה בגורל במנה הגדולה. ולפיכך תלה עצמו בגורל ונסתכן להפסיד ולקבל מנה קטנה. ואילו היה יודע מתחלה שלא יזכה בגדולה לא היה מתרצה לכך.

שנינו במתניתין: מטילין חלשין [גורלות] על הקדשים ביום טוב. אבל לא על המנות.

והוינן בה: מאי אבל "לא על המנות"?

אמר רבי יעקב בריה דבת יעקב: הכי קאמר: מטילין גורל ביום טוב על מנות בשר הקדשים של אותו היום טוב. לפי שמצוה היא להזדרז באכילת קדשים וליטול מנה יפה וגדולה. [פירוש המשניות להרמב"ם]. אבל לא מטילין גורל על המנות של קדשי חול דמאתמול, ביום טוב. לפי שאפשר היה להם להפיס מאתמול ^[6].

ומקשינן: הא כיון שאינן קדשי יום טוב, פשיטא שאינם דוחים את איסור היום טוב.

ומשנינן: מהו דתימא, הואיל והכהנים הם בעלי מריבה, כדכתיב "ועמך כמריבי כהן", [שהמשיל הכתוב את עם ישראל לכהנים שהם בעלי מריבה], משום כן נתיר להטיל גורל אפילו על מנות דקדשי חול ביום טוב נמי, כדי שלא יריבו עליהן ^[7]. קא משמע לן דאין מטילין.

ואמר רבי יעקב בריה דבת יעקב: כל מי שחבירו נענש משמים על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

והוינן בה: מנלן?

אילימא משום דכתיב בנבואת מיכיהו על אחאב מלך ישראל, "ראיתי את ה' יושב על כסאו, וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר ה', מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד, ויאמר זה בכה וזה אמר בכה - [שכל אחד מצבא השמים הציע לפתות באופן אחר את אחאב להלחם עם מלך ארם ברמות גלעד]. ויצא הרוח ויעמד לפני ה', ויאמר אני אפתנו, ויאמר אליו ה', במה. ויאמר, אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו, ויאמר [ה'], תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן".

ואמרינן: מאי "רוח"?

ואמר רבי יוחנן: זה רוחו של נבות. שהרגו אחאב וירש כרמו.

ומאי דכתיב "צא ועשה כן" - אמר רב: שאמר ה' לרוח נבות: צא ממחיצתי.

אלמא, כיון שנענש אחאב על ידי נבות, יצא נבות ממחיצת הקדוש ברוך הוא.

ודחינן: אי מהתם לא מוכח מידי. דדלמא התם היינו טעמא דנצטוה לצאת ממחיצת הקדוש ברוך הוא, משום דהציע לשים בפי נביאי אחאב דברי שקר. וכתיב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

אלא מהכא שמעינן להא דרבי יעקב. דכתיב בנבואת חבקוק על נבוכדנצר, "שבעת קלון מכבוד, שתה גם אתה והערל, תסור עליך כוס ימין ה', וקיקלון על כבודך". וקא מפרש ואזיל.

"שבעת קלון מכבוד" - זה נבוכדנצר. שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם, ושוכב עמם משכב זכור. וביום שרצה לשכב עם צדקיהו נמשכה ערלתו ג' מאות אמה, כמובא בסמוך. והיינו "שבעת קלון".

[ופשטא דקרא, הכי קאמר: נהנית ושבעת מן הקלון הזה, יותר ממה שהיית נהנה מכבוד נצחון המלחמה].

"שתה גם אתה והערל" - זה צדקיה מלך יהודה. שגם לו נאמר שישתה מכוס התרעלה, ויהיה ערל באוטם הלב ובלבול הדעת.

אלמא, כיון שנענש נבוכדנצר על ידו [מחמת שרצה לשכב עמו], אף הוא נענש. וכדרבי יעקב.

ודחינן: מהתם ליכא לאוכוחי מידי. חדא, משום דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב, ולא בצדקיה מישתעי. והכי קאמר: שתה גם אתה מכוס התרעלה, כמו שהיית מקלה אותם, והערל [התערל, כלומר תמשך ערלתך] ותתגנה.

ועוד, לא מסתבר לאוקמיה לקרא בצדקיהו. דהא צדקיה, צדיקא הוי. ומאי הוי ליה למיעבד ליה לנבוכדנצר שאנסו על משכב זכור ^[8]?

ואף מדרב יהודה שמעינן דהיה צדקיהו צדיק. דאמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש אותו רשע [נבוכדנצר] לעשות לאותו צדיק [לצדקיהו] כך, נמשכה ערלתו של נבוכדנצר שלש מאות אמה. והיתה מחזרת על כל המסיבה [מקום שכל המלכים היו יושבין מסובין לפני נבוכדנצר] כולה.

ומסקינן: אלא מהכא ילפינן להא דרבי יעקב. דכתיב "גם ענוש לצדיק לא טוב". ואין משמעות "לא טוב", אלא "רע". מכאן שצדיק שנענש אדם על ידו איקרי "רע". וכתיב "כי לא א-ל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע". צדיק אתה ה', ולא יגור במגורך רע. מכאן, שכל מי שנענש חבירו על ידו, ואיקרי משום כן "רע", אינו נכנס במחיצת הקדוש ברוך הוא.

שנינו במתניתין: ומטילין חלשין על הקדשים ביום טוב.

והוינן בה: מאי משמע דהאי "חלשים", לישנא דפורא [גורל] הוא? ומשנינן: שמעינן לה מהא דכתיב בנבוכדנצר, "איך נפלת משמים הילל בן שחר, נגדעת לארץ חולש על גוים".

ואמר רבה בר רב הונא: הא דכתיב "חולש על גוים", מלמד שהיה נבוכדנצר מטיל פור על גדולי המלכות, לידע איזה מהם יהיה בן יומו של משכב זכור לאותו היום. הרי ד"חולש", לשון גורל הוא.

והא דכתיב התם, "כל מלכי גוים כולם, שכבו בכבוד איש בביתו" - אמר רבי יוחנן: שלאחר שמת נבוכדנצר, נחו כל המלכים ממשכב זכור שנאנסו לו בימי נבוכדנצר.

ואמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו רשע [נבוכדנצר] לא נמצא שחוק בפי כל בריה. שנאמר בנבואה שעל אחר מותו, "נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה". מכלל, דעד השתא לא הוה רנה בעולם.

ואמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בביתו של אותו רשע. שנאמר על ביתו "ושעירים ירקדו שם". ואם יבואו שם אנשים יסתלקו המזיקין. ונמצאו מבטלין בכך את גזירת המקום ^[9].

ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך [לשכב עם צדקיה משכב זכור], נמשכה ערלתו שלש מאות אמה, והיתה מחזרת על כל המסיבה [מקום שהיו כל המלכים מסובין לפניו] כולה. שנאמר "שבעת קלון מכבוד, שתה גם אתה והערל". ו"ערל", בגימטריא שלש מאות הוי.

ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שירד אותו רשע לגיהנם, רעשו כל יורדי גיהנם. תהו ואמרו: שמא למשול עליהם הוא בא, או ליחלות בגיהנם כמותם הוא בא?

שנאמר באותה נבואה, "גם אתה חולית כמונו, אלינו נמשלת".

יצאתה בת קול ואמרה: "ממי נעמת, רדה והשכבה את ערלים". שסבור היית להיות בנועם יותר מן האחרים. ולא כן יהיה. אלא רד ושכב בקבר עם שאר הרשעים ערלי הלב.

כתיב "איך שבת נוגש, שבתה מדהבה".

פרק שואל. וכדברי הלל אף משום ריבית הוא שהוקדם זכרו בראש הפרק (דף קמח) וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקרו חטים או יוזלו ונמצאו באות לידי ריבית ועיקר זה במשנה בפרק אי זהו נשך (דף עה):

בניו ובני ביתו אין אחרים לא. משמיה דר' יהודה אמר שמואל דאמר בני חבורה המקפידין זה על זה פי' שמדקדקין זה על זה שאומר אחד לחבירו המנה שלך שלקחתה גדולה תן לי אני כמותה והוא שוקלה בידו. ואם היה דג אומר לו לקחת דג או כדומה לו שהוא ארוך זרת צריך לתת לו (שמדתו) [תמורתו] זרת דגים או קישואין או אבטיחים וכדומה להן ואם היו אגוזים ושקדים וכדומה להן אומר לקחת עשרים או אומר לו בעת (שניטלו) [נוטלו] המתן עד שאשקול המנה ועד שאמדוד אורך הדגים והקישואים ואמנה הביצים והאגוזים והשקדים שאתה נוטל שאטול גם במשקלם וכמדתם וכמניינם. וכדברי ב"ה שאומרים לא תלוה אשה מחברתה ככרות כו':

ומטילין חלשים כו'. פירוש מטילין גורלות אבל לא על המנות אוקמוה על המנות של חול ביו"ט:
נבוכדנאצר אנס צדקיהו בעברה וכיון שנענש נ"נ ע"י צדקיהו נענש גם הוא שנאמר שבעת קלון מכבוד זה נבוכדנאצר שתה גם אתה והערל זה צדקיהו ואמרינן האי קרא כוליה בנ"נ כתיב ועוד צדקיהו צדיקא מאי הוה ליה למעבד.

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעשה אותו רשע לאותו צדיק כן נמשכה ערלתו וכו':

הא דאמרינן: מפיס אדם עם בניו כו'. כתב הראב"ד ז"ל דלית הלכתא הכי, אלא אפילו עם בניו אסור, ואפילו בחול משום קוביא ומאי דשרינן הכא מטעמיה דר"י אמר רב דאמר מותר אדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית, הא אמרינן התם דאין הלכתא כותיה משום דלמא אתי למסרך.

בא"ד דהא רישא באין מקפידין איירי דקתני שואל דאילו למקפידין אסרינן שאלה לפי מה שפי' כו' עכ"ל אין זה מפורש בדבריהם אבל ר"ל לפי מה שפירש דאיסור מדה ומשקל ומנין דנקט דלא הוה אלא למקפידין ולא לשאר בני אדם ע"כ אית לן לפרושי נמי משום לוין ופורעין דלא הוה איסור אלא למקפידין והיינו שאלה דשרי לשאר בני אדם אסור למקפידין משום לוין ופורעין לשאר אדם וכן וכדברי הלל אף משום רבית דלא הוה אסור לשאר אדם וזה שדקדקו לפרש באידך פירושא דמשום לוין ופורעין גופיה קאמר ובשאר אדם נמי אסור אבל שאלה למקפידין נמי שרי ורישא דמתניתין נמי סתמא במקפידין כמ"ש לקמן לההוא פירושא ודו"ק:

בא"ד דכשלוין זה מזה כבר באין לידי רבית כו' וכיון שאינו מוחל הוי רבית כו' עכ"ל דלפירוש ראשון לא הוי זה רבית אלא דגזרו לאסור במקפידין כדי שלא יבא לידי רבית גמור דומיא דכל אינך איסורי דנקט אבל לפי' שני דהכא בכל הנך איסורי גופה דאיסורא נינהו ובכל אדם נמי אסור צ"ל דדומיא דהכא שזה גופיה בא לידי רבית כגון שמקפיד ואינו מוחל וכל סתם בני אדם דלאו חברים כגון שכנים נמי לא מחלי בכה"ג אבל שאר בני אדם מחלי היינו חברים אין מקפידים מסתמא ולא אשמועינן עצה טובה אלא בחברים שידוע לנו שמקפידין ודו"ק:

בא"ד ומה שדברו כאן על מקפידין לא אמרינן אלא גבי חבורה שרגילים כו' עכ"ל נ"ל דברים אלו מקומן כאן והוא קושיא לפ"ז כמ"ש התוס' ס"פ איזהו נשך כיון דסתם בני אדם מקפידין אמאי נקט שמואל בני חבורה המקפידין ולא נקט סתם ב"א דנקט בני חבורה שרגילות כו' עכ"ל ע"ש באורך וע"פ דבריהם שם תפרש דבריהם דהכא גבי חבורה אשמועינן עצה טובה שלא ישתתף עמו דמתוך שרגילין לישאל זה מזה אף בחול יבא לידי איסור משא"כ בשכנים לא שייך למימר בהו עצה טובה כיון שאין רגילין לישאל מהן מיהו לשון התוס' דהכא קצת מגומגם שכתבו אבל שכנים שאינם תדירים כל כך לישאל זה מזה מותרים כו' דהא ודאי בשכנים סתם המקפידין נמי איסורא איכא לישאל מהן לפי פירוש שני וי"ל ודו"ק:

מאי רוח זה רוחו של נבות כו' ומאי צא וכו' מפורש פרק חלק ע"ש:

שבעת קלון וגו'. דלעיל מיניה מפורש דמשתעי בהכי דכתיב הוי משקה וגו' ואף שכר למען הבט אל מעוריהם וגו' כפירש"י ז"ל שם לראות את ערותם זה נ"נ הרשע שהיה משקה המלכים ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה עכ"ל ואהא קאמר כשבקש אותו רשע לעשות כן לאותו צדיק צדקיהו שבעת קלון מכבוד וגו' ובעי למימר דשתה גם אתה וגו' קאי על צדקיהו שהוא נכלל באותו קלון כיון שנענש נ"נ על ידו. וקאמר חדא דכוליה קרא בנ"נ כתיב בפירש"י והערל והתערל וה' משמשת בתיבה בל' התפעל כמו האסף אל עמך כפירש"י שם ונראה משום דמשמע יתורא דריש מיניה לקמן ערל גימטריא ש' וקאמר ועוד דגם אם נאמר דמיירי קרא גם בצדקיהו מ"מ ע"כ לאו לענין עונש קאמר דמאי ה"ל למיעבד כו':

שנחו ממשכב זכור כו'. סיפא דהאי קרא כלם שכבו בכבוד איש בביתו דעד השתא שכבו בקלון בביתו של אותו רשע וק"ל:

ושעירים ירקדו וגו'. עיין פירש"י ועי"ל דאסור משום דשמא יזיקו השדים לעומד שם בגבולם וק"ל:

רעשו כל יורדי גיהנם כו'. נראה כל זה מפורש שם בענינו כדכתיב שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך וגו' מכסאותם כל מלכי גוים כלם יענו ויאמרו גם אתה חולית כמונו וגו' דהיינו מכסאותם בגיהנם יעמדו ויענו כן לנ"נ:

רדה והשכבה את וגו'. האי קרא ביחזקאל כתיב בנבואת מצרים ולא בבבל וי"ל משום דבקרא דלקמיה כתיב נהה על המון מצרים והורידוהו וגו' את יורדי בור וגו' לא ה"ל למכתב שוב על מצרים ממי נעמת רדה וגו' אלא דעל בבל כתיב האי קרא ממי נעמת וגו' דמתוך חשיבותך כסבור אתה להיות בנועם יותר ממצרים ומשאר אומות דחשיב שם שהם כולם יורדי בור אבל אתה כא' מהם וק"ל:

דף קנ בפרש"י בד"ה של מלך של עצה שאינה שלו כו' כצ"ל גם בגמ' ומלך מלשון עצה כמו צא והמלך בגבורה וק"ל:

תוס' בד"ה מה לי כו' וי"ל דא"כ מאי אריא חבירו אפי' הוא כו' דשאם יש בורגנין הולך כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהך מלתא ממשנה יתירא לא הוי ליה לאשמועינן בחבירו אלא אפילו באיהו גופיה אבל למאי דמסיק דהא קמ"ל כו' אבל יאמר אדם לחבירו הנראה כו' הך מלתא ודאי לא שייכא באיהו גופיה וק"ל:

בד"ה אומר אדם כו' עמי לערב י"א דדוקא כו' שהוא עושה לדעת אותה אמירה ואין נראה דהא כו' והרהור מותר וא"כ לא שנא נכרי כו' כצ"ל מצאתי מוגה וק"ל:

גמ' את אחאב מלך ישראל ויעל כו':

שם לא טוב אין לא טוב אלא רע כו' אתה לא יגורך רע צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך רע כצ"ל. ונ"ב צדיק אתה ה' הוא פסוק בתמניא אפין ואין שייך לכאן אלא שהגמ' מזכירו לתואר הפשט ולצחות הלשון צדיק אתה ה' מש"ה לא יגור במגורך רע וק"ל:

שם אמר רבה בר רב הונא מלמד שהיה מטיל כו' למשול עליהם הוא בא כו' גם אתה חלית כמונו כו' כצ"ל:

ממי נעמת. ונ"ב פסוק הוא ביחזקאל סי' ל"ב בפורענות מצרים אלא י"ל שגם על נבוכדנצר נאמרה ע"י ב"ק כמ"ש למצרים ע"י נבואה ומש"ה אמרו יצאת ב"ק ודו"ק:

רש"י בד"ה משום קוביא כו' אסמכתא הוא להסמך כו' תלה עצמו אף כו' כצ"ל:

בד"ה שבעת כו' אמה כדלקמן והיינו כו' כצ"ל:

בד"ה חדא כו' שהיית מקלה אותן כו' כצ"ל:

בד"ה גם אתה כו' וגו' חלית כמונו או אלינו כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה בני חבורה כו' כבר לידי רבית. נ"ב פי' וא"כ אפי' בלא חברים נמי ודו"ק:

בד"ה מטילין כו' לחלוק בע"כ מחמת שחושבים אותן שלהן מ"ר כצ"ל:

גמרא אבל לא על המנות של חול כו'. עפירש"י והרמב"ם מפרש של חולין:

כָּל שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד הכונה על עולם היצירה שהיא בסוד וא"ו דשמא קדישא, אלא ישאר בעשיה שהיא בסוד ה"א אחרונה שה"ס [שהוא סוד] מלכות ודו"ק.

שֶׁהָיָה מַטִּל פּוּר עַל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, לֵידַע אֵי זֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁל מִשְׁכַּב זָכוּר. נראה לי בס"ד היה מתכוין בהטלת הגורל לעשות פרסום ואמבוהא לדבר הרע והמאוס הזה כאלו הוא עושה דבר ההגון לו, ואפשר כי היה בועל ונבעל ולכך היה מטיל גורל על אותם הבועלים אותו לידע יומו, וכל זה הוא מתוקף הטומאה שלו. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהיה אותו רשע אוכל ארנבת, ולא עוד אלא שהיה אוכל אותה חיה, כמה שנאמר בגמרא דנדרים (דף סה) שצדקיה המלך ע"ה ראה ופרסם קלונו עיין שם, והיינו כי איתא בשער הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל שהחוטא במשכב זכור יתגלגל בשפן או בארנבת עיין שם, ולכך אותו רשע מרוב דבקותו בטומאת עון זה של משכב זכור היה אוכל הארנבת המוכנת לגלגול עון זה כשהיא חיה שהיא אכילה משונה.

בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, נִמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה. נראה לי בס"ד טעם למספר כמנין יֵצֶר [300], וכמנין אותיות 'קר' דזיופא דסטרא אחרא כנזכר בזוהר הקדוש. ועוד נראה לי בזה דכתב מהרד"ף ז"ל בשם רבינו האר"י ז"ל דנבוכדנצר היה גלגול נמרוד עיין שם, ונראה לי לכן שניהם ראשיהם שוה שהוא נו"ן המורה על 'נפילה' ולכן נמשכה ש' אמה כמנין נִמְרוֹד [300]. ונראה לי כי ראש שמו נו"ן מורה על נפילה ראשונה שנהפך לבהמה, ואחר נו"ן [נבוכדנצר] יש אותיות כָּבוֹד, ירמוז על כבוד שהיה לו אחר נפילה זו שרכב על ארי וקשר לו תנין בראשו, וכמו שנאמר (דניאל ד, לג) וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי. ואחר אותיות כָּבוֹד [נבוכדנצר] יש אותיות נצר ירמוז על מפלתו האחרונה, דאחר שמת בכ"ה לחודש ונקבר בכ"ו לחודש אז אויל מרודך בנו בכ"ז לחודש הוציאו מקברו לקיים מה שנאמר (ישעיהו יד, יט) וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב, כמו שכתב רש"י ז"ל בסוף מלכים, וזהו רמז אותיות נֵצֶר הנשארים בשמו שהושלך כְּנֵצֶר נִתְעָב.

שֶׁמָּא לִמְשֹׁל עָלֵינוּ הוּא בָּא?. נראה לי בס"ד אותם שרעשו בגיהנם בבואו הם אותם הגויים שהיה מתעסק עמהם במשכב זכור שמתו קודם ממנו וירדו לגיהנם, ובראותם שבא במחיצתם אמרו שמא למשול בם בא או ליחלש כמותם? כי ידוע מעובדא דאיתא בסדר אליהו זוטא (פרק ח) שהמתעסקים בעבירה זו כל אחד ילקט עצים לשרוף חבירו, וזה הנשרף חוזר לקדמותו ומלקט לשרוף לאותו שליקט בשבילו, וכן על זה הדרך, כי אף על פי שיש בגיהנם אש כך נגזר עליהם כנזכר שם, ולכן גם אלו חשבו שמא בא בשביל כך לעשות להם אש והם יעשו לו גם כן אש כהך עובדא.

כָּל שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד, לשם הוי"ה קורא אותו בשם הקדוש ברוך הוא, ומחיצה של אותיות שם הוי"ה הוא שם כוז"ו, כי אחר אותיות הוי"ה יש כוז"ו, ושם זה מסוגל לחכמה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בכונת בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן, עיין שם.
וידוע כי החיים הם מחכמה, בסוד 'הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ' (קהלת ז, יב) והמיתה תהיה על ידי הסתלקות אור החכמה, בסוד יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה (איוב ד, כא) וגם היסורין הם מחכמה, בסוד 'יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ' (תהלים קיח, יח).
ולכן זה שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ, הן בעונש מיתה, הן בעונש יסורין שנעשו על ידי הסתלקות החכמה, לכן מדה כנגד מדה, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כלומר אין משפיעים לו בשם כוז"ו, שהוא עומד במחיצתו של שם הוי"ה, ששם זה הוא בחכמה, ויסתלק ממנו הארתו.
או יובן, מְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קאי על שם הוי"ה, וקרי ליה מְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כי הוא שם המיוחד אליו יתברך, שלא נקרא שם זה על זולתו, כדכתיב 'אֲנִי הֳ' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן' (ישעיה מב, ח) וידוע ששם הוי"ה פועל דבר נסיי שהוא למעלה מן הטבע, ולכן זה נֶעֱנָשׁ חֲבֵרוֹ עַל יָדוֹ עונש נסיי טבעי, שניכר שהוא בא לו בעבורו, אין זוכה להיות לו טובה נסית שהיא נעשית על ידי שם הוי"ה ב"ה.
ומה שתמצא כמה צדיקים שהיו מענישין האדם לעשותו גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת וכיוצא בזה, אין אלו בכלל כָּל שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ, יען כי היו צופים ברוח הקודש שדבר זה שעושין הוא ניחא קמיה שמייא, ויש בזה תיקון גדול לניצוצים קדושים שבקרב אותו אדם אשר נענש.

גמ' כל שחבירו נענש על ידו. עי' ב"ב דף כב ע"א תוס' ד"ה אנא ענשתיה:

ועמך כמריבי כהן וכן בב"ב ר"פ ג"פ דכהנים קפדנים הם והוא בטבעם ע"ד יוסיף דעת יוסיף מכאוב ונהי שעכ"פ מעוצם קדושתם הם רודפי שלום ועבדין עובדא דאהרן. מ"מ כיון שבטבע הם קפדנים אין לסמוך על נס ועל צדקתם ע"כ התירו להפיס ביו"ט. ומכ"ש לענין ג"פ ומקושר אחר חרבן בהמ"ק בעו"ה ירד הצל עשר מעלות אחורנית ונתתי לך שם לב רגז כתיב. ע"כ תקנו גט מקושר כל זה הטרחתי להצדיק צדיקים דמעיקרא כהני ה'. אך צל"ע האי קרא דמייתי ש"ס עמך כמריבי כהן שפירושו בהיפוך שהנביא מוכיח ישראל שמריבים אפי' עם הכהן שראוי להיות שלום עמו והם מריבים עמו. ורד"ק פי' ועמך כעדת קרח שמריבין עם אהרן הכהן ואין שום מפרש שיפרש כש"ס וצ"ע:

המנות של חול ביו"ט. רמב"ם מפרש מנות של חולין ועיין לח"מ. ולפע"ד רוצה לומר מנות של חולין שאוכלין הכהנים עם הקדשים לאוכלם על השובע עיין תוס' מנחות כ"א ע"ב ד"ה חולין ובתמורה כ"ג ע"א וק"ל:

כל שחבירו נענש על ידו וכו' ממאי דאמרינן בסוגיין צדקיה צדיקא מאי ה"ל למעבד מוכח דמי שביזוהו או הזיקוהו ולא קלל ולא צעק אבל מן השמים הענישו למבזה ומזיק אינו בכלל כל שחבירו נענש על ידו כיון דהוא לא קלל ולא צעק דאם מן שמים נלחמו בעבור כבודו איהו מאי אית ליה למעבד. ויש לעמוד בזה מההיא דפרק לא יחפור על רב אדא בר אהבה דכל חד מאמוראי אמר אנא ענישתיה וכתבו התוס' התם שהיו מצטערים שנענש על ידו כדאמרינן כל שחבירו נענש וכו' והרואה יראה התם דאיכא בינייהו מי שלא קלל ולא דיבר רע ואמאי הוה מצטער מי שלא קלל ולא התפלל להענישו. ולולי דברי התוספות דהתם יש לפרש דהתם דהיו מצטערים דהגם דאינו בסוג כל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצת הקב"ה מ"מ לא יבצר מאיזה עונש כדאמרינן פרק חלק דא"ל הקב"ה ע"י נהרגו כהנים ונטרד דואג וכו' ודין גרמ"א בצער לו יפתח פיו אנא ענישתיה דהא מיהא בעי לכפור"י. ואין להקשות ממ"ש פרק קמא דברכות דא"ל שמואל לשאול למחר אתה ובניך עמי במחיצתי והא אמרינן כל שחבירו נענש ע"י אינו נכנס במחיצת הקב"ה ובודאי דמחיצת שמואל מחיצת הקב"ה ושאול הרג בצוויו אחי מלך וכל כהני נוב. דהרי שם בברכות אמרו כל העושה דבר עבירה ומתביש מוחלין לו ויליף לה מהא דשאול וא"כ הרי ע"י הבושה נתכפרו עונותיו ולא עוד אלא שנהרג ודאי נתכפר לו הכל וזכה למחיצתו של הקב"ה. ועדיין יש לעמוד ממ"ש פ"ק דגטין השכם והערב לבית המדרש והוא יפילם חללים. וגם מכמה דוכתי שאמרו נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות. ויש ליישב:

(קמט ב) מאי אבל לא על המנות וכו' המנות של חול וכו'.—לפי פשטות ל' המשנה נראה לפרש דמטילין חלשים על הקדשים היינו הפייסות דיומא (כה א): מי שוחט מי זורק מי מדשן וכו' ועל המנות היינו חלוקת בשר קדשים לכהנים. וטעם הדבר שבשר הקדשים נותנין לכל כהן שירצה את חלקו, לכן אין צורך בגורל, אבל עבודת הקדשים רק מעט מן הכהנים זוכים בה לכן יש לחוש למריבה וקטטה.