ומשנתינו כדברי האומר: לא יאספנו.

ורב חסדא אמר בשם אבימי: הכל מודין בניתנין למטה שנתנן למעלה — שלא יאספנו, הואיל והגיעו למזבח, וזריקה פסולה היא, וכל שכן בניתנין למעלה שנתנן למטה, הואיל וגם דמים העליונים בסופו של דבר למטה הן באין ונוזלים, לא נחלקו אלא בניתנין לפנים שנתנן בחוץ, או הניתנים בחוץ שנתנן לפנים, שר' יוסי אומר: יאספנו, כאילו נשפכו על הרצפה, ור' שמעון אומר: לא יאספנו, הואיל וניתנו על מקום מתן דמים, וזריקה פסולה היא.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כדברי ר' יוחנן, שגם דם הניתן שלא במקומו, שאינו מכפר כלל, המזבח קולטו. שכך שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: אף שקרבנות פסולים שעלו על המזבח לא ירדו, ויישרפו על גביו, מכל מקום בכתוב ממנו למדנו דין זה נאמר: "זאת תורת העולה היא העולה" (ויקרא ו, ב) — הרי אלו שלושה מיעוטין, פרט לנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, שכל אחת מאלה, גם אם עלתה למזבח — תרד.

ר' שמעון אומר כך בדרשת כתוב זה: נאמר "עולה" שאם עלתה על המזבח לא תרד, אין לי אלא עולה כשרה, מנין לרבות זו שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, ובשר קרבן הלן מחוץ למזבח, והיוצא חוץ לעזרה, והטמא, וקרבן שנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה, והקרבנות שדמיהם ניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין למטה שנתנן למעלה, והניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, שאם עלו למזבח מנין שלא ירדו?

תלמוד לומר: "תורת העולה" — ריבה תורה אחת לכל העולין, שאם עלו על המזבח לא ירדו.

יכול שאני מרבה בדין זה אף הרובע אשה, והנרבע לאיש, והמוקצה שהקצוהו וייחדוהו לעבודה זרה, והנעבד בפועל כעבודה זרה, והאתנן של זונה, והמחיר של כלב, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן? תלמוד לומר: "זאת" למעט.

ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? ומסבירים: מרבה אני את אלו, שנשחטה בלילה וכו', שהיה פסולן בקודש שהיו קרבנות כשרים אלא שנפסלו, ומוציא אני את אלו הרובע והנרבע וכו', שלא היה פסולן בקודש שמתחילה לא היו ראויים.

קתני מיהא [שנינו על כל פנים]: הניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה אם עלו לא ירדו, ולא פליג [חלק] ר' יהודה למרות שלדעתו עולה שנשפך דמה תרד, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דקלטיה [שקלט אותו] כבר המזבח, ושמע מינה [ולמד מכאן] שדם כזה, שנזרק שלא במקומו — זריקה פסולה היא, ושוב לא יאספנו, וכדברי ר' יוחנן.

א ובענין זה של פסולים שאם עלו למזבח העולה לא ירדו, אמר ר' אליעזר: מזבח הפנימי אף הוא מקדש פסולין שעלו עליו, שכיון שעלו — לא ירדו.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלוא תנינא [שנינו] בכלל אלו שאם עלו לא ירדו: הניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנים בחוץ שנתנן בפנים, משמע שהמזבח הפנימי קולט את הניתנים בחוץ!

ומשיבים: אי מהתם הוה אמינא [אם משם בלבד הייתי אומר] כך: הני מילי [דברים אלה] אמורים בדם שצריך היה להינתן בחוץ, וטעם הדבר — משום דחזי ליה [שדם ראוי לו] למזבח הפנימי, שהרי מזים עליו מדם חטאות הפנימיות, כגון פר ושעיר של יום הכיפורים. אבל קומץ מנחה, דלא חזי ליה [שאין ראוי לו], שאין מקריבים על המזבח הפנימי לעולם, אימא [אמור] שלא יקדש, קא משמע לן [משמיע לנו] שאף זה אם עלה — לא ירד.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: קטרת זרה קטורת שאסור להקטירה על מזבח הקטורת שעלה לגבי מזבח — תרד, שאין לך מקדש פסולין אלא מזבח החיצון בראוי לו. ונלמד מכאן שחיצון — אין [כן] מקדש פסולים, פנימי — לא מקדש!

ומשיבים: תריץ הכי [ישב את הברייתא כך]: קטרת זרה שעלתה למזבח החיצון תרד, שאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא בדבר הראוי לו, והפנימי מקדש כל דבר, בין ראוי לו בין שאין ראוי לו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? האי [זה] המזבח החיצון דינו כדין רצפה, שהרי הוא בנוי כחלק מבנין בית המקדש, והאי [וזה] המזבח הפנימי, הוא כלי שרת וקדושתו מרובה יותר.

ב משנה השוחט את הזבח על מנת לזרוק דמו בחוץ או על מנת לזרוק מקצת דמו בחוץ, להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת אימוריו בחוץ, לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ, או לאכול כזית מעור האליה (זנב הכבש) בחוץ, בכל אחד מהמקרים האלה — פסול, ואין בו כרת.

אבל אם התכוון לזרוק דמו למחר, או מקצת דמו למחר, להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר, לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר, או לאכול כזית מעור האליה למחר — הרי הוא פיגול והאוכלים אותו חייבין עליו כרת.

ג גמרא במשנה נזכר כי השוחט את הזבח על מנת לאכול מעור האליה בחוץ — הרי זה פסול, ואם חוץ לזמנו — פיגול. סברוה [סברו הלומדים] שעור אליה