א גמרא אמר שמואל: מה שנאמר במשנה שאם נזרק הדם שלא במקומו פסול, הכוונה היא שהבשר פסול, אבל בעלים נתכפרו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [המקרא] לגבי הדם: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (ויקרא יז, יא), ומכאן יש ללמוד כי כיון שהגיע דם למזבח בכל מקום נתכפרו בעלים.

ומקשים: אי הכי [אם כך], בשר נמי [גם כן] יהיה כשר! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] שם: "לכפר", והרי זו הדגשה — לכפרה נתתיו שיהא מועיל לזה, ולא לדבר אחר כגון להכשר הבשר.

ומעירים, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: דם הניתן שלא במקומו כניתן במקומו דמי [נחשב]. ואולם תנן באידך פירקין [שנינו במשנה בפרקנו האחר]: נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין למעלה נתן למטה, או את הניתנין בפנים נתן בחוץ ואת הניתנין בחוץ נתן בפנים, אם יש עדיין דם הנפש בבהמה — יחזור הכהן הכשר ויקבל את הדם ויזרקנו כראוי.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שדם שניתן שלא במקומו נחשב כניתן במקומו ומכפר, אם כן למה לי יחזור הכשר ויקבל ויזרוק את הדם? והרי כבר כיפרה הזריקה הראשונה! וכי תימא [ואם תאמר] שייזרק הדם על מנת להתיר בשר באכילה, מי איכא [האם יש] זריקה שלא מכפרת כלומר, שאינה באה לכפרה (שהרי כבר היתה כפרה) ושריא [ואינה אלא מתירה] בשר באכילה? אלא, מכאן שהדם שניתן בתחילה שלא במקומו — אינו מכפר.

ומשיבים: אי דיהביה [אם היה מדובר במשנה זו כשנתן] את הדם כהן כשר שלא במקומו — הכי נמי [כך גם כן היה הדין], שכבר כיפר שלא במקומו, ואינו יכול לחזור ולזרוק, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן, במשנה זו, במה אנו עוסקים]? דיהביה [שנתן אותו] פסול שלא במקומו, ולכן לא כיפר מתחילה.

ושואלים: אם כן, מדוע יש אפשרות לתקן על ידי כהן כשר? וליהוי [ושיהיה] הקרבן דחוי! דתנן [שהרי שנינו]: וכולן כל הפסולים (כגון מי שאינו כהן) שקיבלו את הדם במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש דם הנפש — יחזור הכשר ויקבל. וממה שהמשנה משמיעה דין זה דווקא בקבלת הדם נלמד מכאן: דווקא אם קיבלו פסולים — אין [כן], יכול הכשר לחזור ולקבל, אבל אם זרקו כבר פסולים את הדם — לא, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דהוי [שנעשה] הקרבן דחוי כשנזרק דמו על ידי פסולים?

ודוחים: לא, משום דפסיל [שנפסל] במחשבה, שחשבו בו מחשבת פסול בזריקה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], משום פסול מחשבה קבלה נמי [גם כן] תדחה את הקרבן! ועוד יש להקשות: מי פסלה [האם פוסלת] מחשבה בכגון זה? והאמר [והרי אמר] רבא: אין מחשבה מועלת (פועלת ומשפיעה) לפסול אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה, וכאן מדובר בפסול שזרק את הדם, ואין מחשבתו פוסלת!

ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] אל תדייק כמו שאמרנו קודם, שאם זרקו פסולים במחשבה פסולה לא ניתן עוד לקבל את הדם, אלא אימא [אמור]: אם שחטו פסולים במחשבה פסולה לא ניתן עוד לתקן את הקרבן. שכיון ששחיטה כשירה בפסולים, הרי אף מחשבתם מועילה לפגום בה. שלא כמו בקבלה, שאינם כשרים לה ואינם פוסלים בה.

ושואלים: לפי הסבר זה, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במה שמדובר במשנה בקבלת הדם דווקא? דפסלה [שפוסלת] מחשבה של פסולים בשחיטה? תנינא [הרי שנינו] כבר דבר זה באותה משנה עצמה, שכל הפסולים ששחטו שחיטתם כשרה, לפיכך הן פוסלין במחשבה בשחיטה!

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: דווקא בשחיטה הם פוסלים, אבל מקבלה ואילך לא פסלה [אין פוסלת] מחשבה של פסולים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כמו שאמר רבא שאם עשה את העבודה מי שאינו ראוי — אינו יכול לפסול במחשבה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אם כששחט חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה, או חישב ליתן את אלה שניתנים למטה למעלה, אם חישב לעשות זאת לאלתר כלומר, בזמן הראוי לזריקה — כשר, שעצם המחשבה לזרוק את הדם שלא במקום הראוי על גבי המזבח — אינה מחשבה הפוסלת (למחר — פסול). ולפיכך, אם כשהמשיך בעבודות הקרבן חזר וחישב באחת מהן להקטיר את האימורים, או לאכול את בשר הקרבן,