שבת קמט ע"א

גמ' מ''ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו א''ב דכתב אכותל ומידלי למ''ד שמא ימחוק לא חיישינן ולמ''ד שמא יקרא חיישינן ולמ''ד שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא ותו לשמא ימחוק לא חיישינן והתניא לא יקרא לאור הנר ואמר רבה אפי' גבוה שתי קומות אפי' גבוה שתי מרדעות אפי' עשרה בתים זה ע''ג זה לא יקרא אלא איכא בינייהו דכתב אכותל ומיתתי למאן דאמר שמא ימחוק חיישינן למ''ד שמא יקרא לא חיישינן גודא בשטרא לא מיחלף ולמ''ד שמא יקרא ליחוש שמא ימחוק אלא איכא בינייהו דחייק אטבלא ואפינקס למ''ד שמא ימחוק לא חיישינן למ''ד שמא יקרא חיישינן ולמ''ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא וכ''ת טבלא ופינקס בשטרא לא מיחלף והתניא מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס היכי דמי אילימא דכתיב מיכתב מ''ש הכא ומ''ש הכא אלא לאו דחייק וקתני מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מכתב שע''ג טבלא ופינקס אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי ודקא קשיא לך דרבה דרבה תנאי היא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ר' אחא מתיר מכתב שעל גבי הכותל היכי דמי אילימא דכתיב מתתא ליחוש שמא ימחוק אלא לאו דכתב ומידלי וש''מ דרבה תנאי היא ש''מ והני תנאי כהני תנאי דתניא אין רואין במראה בשבת רבי מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל מ''ש הקבוע בכותל דאדהכי והכי מדכר שאינו קבוע נמי אדהכי והכי מדכר הכא במראה של מתכת עסקינן וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דא''ר נחמן אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכת אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר {ויקרא יט-ד} אל תפנו אל האלילים מאי תלמודא אמר רבי חנין אל תפנו אל מדעתכם: מפיס אדם עם בניו וכו': עם בניו ועם בני ביתו אין ועם אחר לא מאי טעמא כדרב יהודה אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביו''ט

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמט - א

גמרא:

שנינו במתניתין: אבל לא מן הכתב.

והוינן בה: מאי טעמא?

רב ביבי אמר: גזירה שמא יראה שלא הכין די הצורך, ויתחרט שזימן יותר מדאי אורחים. וימחוק מן הרשימה כמה שמות, בכדי שהשמש לא יזמינם.

אביי אמר: טעמא דלא יקרא מתוך הכתב, היינו משום גזירה, שאם נתיר לו בזה, חיישינן שמא יקרא אף בשטרי הדיוטות. וכגון שטרי מקח וממכר ^[1]. שאסורים בשבת בקריאה. משום דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשינן, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול [רא"ש].

והוינן בה: מאי בינייהו דהני תרי טעמא? ומשנינן: איכא בינייהו, היכא דכתב את רשימת האורחים אכותל, ומקום הכתב מידלי [גבוה], ואינו מגיע לשם למוחקה. למאן דאמר אסור משום "שמא ימחוק", כל כי האי גוונא לא חיישינן. ולמאן דאמר, אסור משום "שמא יקרא" בשטרי הדיוטות, אף בכהאי גוונא חיישינן.

ומקשינן: ולמאן דאמר דטעמא משום "שמא ימחוק", ניחוש נמי שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ונאסור אף בכתב בגובה הכותל.

ותו מקשינן: וכי במקום גבוה, לשמא ימחוק לא חיישינן? והתנן: לא יקרא לאור הנר. משום דחיישינן שמא יטה.

ואמר עלה רבה: אפילו אם הנר גבוה שתי קומות, ואפילו אם הוא גבוה שתי מרדעות, ואפילו עשרה בתים זה על גב זה, והוא למטה והנר למעלה, שבכל כי האי גווני אינו מגיע לנר להטותו, אפילו הכי לא יקרא לאור הנר. ואף דליכא בזה לטעם הגזירה, גזרינן אף בהכי. כדי שלא לחלוק בתקנה.

ואם כן, אף בכתב שהוא במקום גבוה, נגזור שלא יקרא ממנו. ואף דלא שייך טעמא ד"שמא ימחוק", אין לחלק בהכי, משום לא פלוג.

ומשנינן: אלא לעולם אף מאן דאמר "שמא ימחוק", מודה דחיישינן נמי ל"שמא יקרא".

ואיכא בינייהו היכא דכתב אכותל, ואף היכא דמיתתי [נמוך] מקום הכתב, ויכול להגיע לשם ולמוחקו. למאן דאמר, אסור לקרוא משום "שמא ימחוק", חיישינן. אבל למאן דאמר, משום "שמא יקרא בשטרי הדיוטות", היכא דהכתב הוא על גבי הכותל לא חיישינן להכי. משום דגודא [כותל] בשטרא לא מיחלף.

ושוב מקשינן: ולמאן דאמר "שמא יקרא", ליחוש נמי לשמא ימחוק, ונאסור אף בכתב שעל גבי הכותל.

ומשנינן: אלא איכא בינייהו היכא דחייק [חקק] את הכתב בסכין, אטבלא ופנקס של עץ. למאן דאמר, אסור משום "שמא ימחוק", לא חיישינן בכתב כזה למחיקה;. כיון שאינו נמחק בקלות. ותוך כדי כך יזכר מאיסור מחיקה, וימנע מכך. אבל למאן דאמר משום "שמא יקרא בשטרי הדיוטות", אף בזה חיישינן להכי.

ושוב מקשינן: ולמאן דאמר "שמא ימחוק", ליחוש נמי ל"שמא יקרא", ולאסור אף בטבלא ופנקס משום כן.

וכי תימא, סבר הך מאן דאמר דליכא למיחש "שמא יקרא" בחקק שעל טבלה ופנקס, משום דטבלא ופנקס בשטרי הדיוטות לא מיחלף - הא ליכא למימר הכי.

דהתניא: מונה אדם בשבת כמה אורחים יושיב מבפנים [במקום היותר מכובד], וכמה יושיב מבחוץ. וכן הוא מונה כמה מנות הוא עתיד להניח לפניהם. ואין הוא מונה כן אלא מכתב שעל גבי הכותל. אבל לא יקרא את מניינם מכתב שעל גבי טבלא ופנקס. והוינן בה: היכי דמי? אילימא דכתיב מיכתב בדיו על הכותל והטבלא, מאי שנא הכא דאסור ומאי שנא הכא דמותר?

אלא לאו, דחייק הכתב בחקיקה. וקתני דקורא מכתב שחקוק על גבי הכותל. אבל לא מכתב שחקוק על גבי טבלא ופנקס. אלמא, אף טבלא ופנקס מיחלף בשטרי הדיוטות, וחיישינן דלמא אתי לקוראם.

ומסקינן: אלא לעולם איכא בינייהו היכא דכתב על אכותל, ומידלי [מגביה] מקום הכתב. למאן דאמר "שמא ימחוק", חיישינן אף במידלי. משום לא פלוג. ולמאן דאמר "שמא יקרא", לא חיישינן. כיון דאינו יכול להגיע לשם ולמחוק. ול"שמא יקרא" נמי ליכא למיחש, משום דגודא בשטרא לא מיחלף. ודקא קשיא לך, מהא דאמר רבה "אפילו גבוה הנר שתי קומות לא יקרא לאורו" משום לא פלוג - לא קשיא. משום דהא דרבה, פלוגתא דתנאי היא.

דתניא: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב.

רבי אחא מתיר לקרוא מכתב שעל גבי הכותל.

והוינן בה: היכי דמי? אילימא דכתיב על הכותל מתתא, במקום שיכול להגיע אליו ולמחוק, אמאי מתיר? והא אף רבי אחא אית ליה להך גזירה. דהא לא התיר אלא בכותל. ואם הוא נמוך, הרי אף בו יש ליחוש שמא ימחוק.

אלא לאו, דכתב ומידלי את הכתב בגובה הכותל. דבהכי ליכא למיחש לשמא ימחוק.

ולא אמרינן "לא פלוג". אלא היכא דאיכא לטעם הגזירה גזרינן. ואי לא, לא גזרינן. ואף לשמא יקרא בשטרי הדיוטות לא חיישינן. משום דשטרא בגודא [בכותל] לא מיחלף.

ותנא קמא דאסר בכל גווני, סבר כרבה. ואף היכא דליכא לטעם האיסור, גזרינן. כדי שלא תחלוק באיסור שבת.

ומסקינן: שמע מינה, דהא דקאמר רבה "לא פלוג", פלוגתא דתנאי היא. וכן פליגי בהא רב ביבי ואביי דלעיל ^[2].

והני תנאי פליגי כפלוגתא דהני תנאי דבסמוך.

דתניא: אין רואין במראה בשבת. לפי שהרואה במראה אינו עושה כן אלא כדי לתקן את שערות ראשו וזקנו. וחיישינן שמא יראה נימין המדודלות שאינן שוות לשאר השער, ויגלחם.

ורבי מאיר מתיר לראות במראה הקבוע בכותל.

והוינן בה: מאי שנא מראה הקבוע בכותל דמתיר בה רבי מאיר? הלא הוא משום דאדהכי והכי [עד שילך להביא תער או מספריים], מדכר שהוא שבת ולא יגלח. אם כן, אף במראה שאינו קבוע בכותל, נמי נתיר מהאי טעמא, דאדהכי והכי מדכר ולא יגלח.

ומשנינן: הכא במראה של מתכת עסקינן. שאם ירצה לגלח לא יצטרך למספריים, אלא בה עצמה יגלח. וכדרב נחמן בר אבוה.

דאמר רב נחמן בר אבוה: מפני מה אמרו, מראה של מתכת אסורה בהסתכלות בשבת? - מפני שאדם עשוי להשיר בה עצמה נימין המדולדלין.

והיינו טעמא דרבי מאיר. דאם היא קבועה בכותל, ואינו יכול לגלח בה אלא צריך להביא מספרים, עד שיביאם יזכר שהוא שבת. ולית ליה לרבי מאיר סברת לא פלוג, כרבי אחא.

ורבנן דאסרו אף בזאת, טעמייהו משום שלא תחלוק באיסור שבת. והיינו כתנא קמא דרבי אחא, וכרבה ^[3].

תנו רבנן: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות - כגון ציורי חיות משונות או ציורי מעשיות שמופיעים בהם דיוקנות של בני אדם, המצוירים על הכותל, וכותבין תחתיהם: זו צורת חיה פלונית או אדם פלוני

- אסור לקרותו לאותו כתב בשבת. שמא יקרא בשטרי הדיוטות, כגון שטרי מקח וממכר, שאסורים בקריאה משום "ממצוא חפצך ודבר דבר".

ודיוקנא עצמה, אף בחול אסור להסתכל בה. משום שנאמר, "אל תפנו אל האלילים";.

[ונראה דאין אסור אלא בצורה העשויה לשם עבודת גילולים. אבל בעשויה לנוי בעלמא מותר. תוספות].

והוינן בה: מאי תלמודא? והיכי משמע דקרא על זה קאי?

אמר רבי חנין: הכי קאמר קרא: אל תפנו אל אשר אתם עושים מדעתכם. כלומר, מדעת לבבכם וחלל שלכם. ד"אלילים" הוא לשון "חללים".

[והערוך פירש, בכך שאתם מביטים אל התמונה, אתם מפנים את האל מתוך לבבכם].

שנינו במתניתין: מפיס אדם עם בניו ובני ביתו על השלחן.

ודייקינן: משמע, עם בניו ובני ביתו, אין [מפיס]. אבל עם אדם אחר לא יטיל גורל לחלק בו את המנות.

והוינן בה: מאי טעמא דעם אחר לא יפיס? ומשנינן: טעמא כדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה שיושבים בבית אחד וכל אחד מהם אוכל בפני עצמו, והם מקפידים זה על זה ואינם מוחלים זה לזה אפילו על דבר מועט - אם נטלו זה מזה ביום טוב, הרי הם עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין.

דקיימא לן: אסור ביום טוב לומר לחבירו מלא לי כלי מדה. וכן אסור ליקח איזה דבר במשקל. לפי שאין משגיחין במאזניים ביום טוב. וכן לא יאמר: תן לי מנין כך וכך אגוזים בשביל להשלים תמורת דינר שנתתי לך. וכגון שנתן לו דינר עבור מאה אגוזים, וכבר נטל תשעים. שלא יאמר לו, תן לי עשרים אגזוים, ואשאר חייב לך בעבור עשרה מהם. משום שנראה כעושה כן בשביל להשלים את תמורת הדינר שנתן לו.

ולכל אדם אסור לעשות כן, ולאו דוקא בבני חבורה המקפידין זה על זה. אלא שנותן עצה למקפידים, שלא ישתתפו כלל זה עם זה ביום טוב. לפי שהם קרובים לבוא לידי איסורים אלו, וליטול אחד מחבירו במדה ובמשקל. וכן חיישינן שמא יאמר אחד לחבירו: אתה נטלת מנין כך וכך אגוזים, לפיכך אטול גם אני כמנין זה. וגם זה נכלל באיסור מנין ביום טוב ^[4] [תוספות].

וכן הם עוברים בכך משום איסור לווין ופורעין ביום טוב. שמתוך שהם מקפידים זה על זה, יאמר הנוטל לעצמו, אם אומר לו "השאילני", ישתמע מכך שאני צריך להחזיר לו את הדבר בעין. ולפיכך יאמר בלשון "הלואה". והרי אסור לומר כן, משום דחיישינן שמא יכתוב, כדאיתא במתניתין. הלכך, לא יטלו זה מזה כלל ^[5].

וכן חיישינן שיחזירו זה לזה ביום טוב. וכשם שאסור ללוות ביום טוב, כן אסור לפרוע בו את החוב ^[6].

הערות

^[1] ולעיל [קטז ב] משמע מרש"י, דסתם איגרות נמי אסורות בשבת בקריאה. אלא שכבר כתבו תוספות שם, דלא מסתבר לאסור בהן. דממה נפשך, אם אינו יודע מה כתוב בהן, שמא יש בהן צורך גדול או פיקוח נפש. ואם יודע מה כתוב בהן, הא אין צריך להם, ולמה נאסור אותן? אבל הרא"ש הוכיח מ"כתב המהלך תחת הצורה" דמייתי לקמן, דאף שטרי רשות אסורים בקריאה. דהא דמיא לכתב שתחת הצורה. וכן הוכיח רבינו יונה מסוגיא דלדעיל [שם].

^[2] רש"י. ותוספות פירשו, דתרוייהו לית להו דרבה. ולכך למאן דאמר "שמא ימחוק", לא חיישינן למידי, כיון דמידלי. ול"שמא יקרא" נמי לא חייש, משום דסבר, גודא בשטרא לא מיחלף. ומאן דאמר "שמא יקרא", חייש לכך אף בגודא. דסבר "שטרא בגודא מיחלף". ולהך מ"ד, לא פליגי רב אחא ורבנן בדרבה. אלא פליגי אי שטרא בגודא מיחלף או לא.

^[3] אבל בשאר מראות, אף לרבנן מותר. רי"ף ורמב"ם. אבל בעל המאור כתב, דלרבנן גזרו בכל מראות, ואף בשאינן של מתכת. משום דחכמים השוו מדותיהם לגמרי. ועוד חילק שם בין אנשים ונשים. ויעויין במלחמת ה' ובר"ן שדחו את דבריו. וכתבו דהא דהשוו חכמים מדותיהם ולא חילקו בגזירה, היינו דוקא באותו המין. אבל לא גזרו בשאר מינין אטו של מתכת.

^[4] תוספות, בבא מציעא עה א. ונתבאר שם, דאף דמותר לומר לחנוני "תן לי עשרים אגוזים", היינו משום דאין בזה משום קפידא. אלא מודיעו שכך וכך הוא צריך. אבל הכא מראה שמדקדק ומקפיד על המנין. עוד כתבו שם, דאפשר דמותר אף בהכי. ואין אסור משום מנין אלא כשאומר לו: המתן עד שאשקול ואמדוד ואמנה את מנין האגוזים שאתה נוטל, כדי שאטול ממך אותו המנין בחזרה.

^[5] ואף דבריש פירקין תנן דמותר ליקח בלשון שאלה, והתם איירי אף בסתם בני אדם שמקפידין זה על זה [יעוין להלן קמט ב הערה 1], לא מיירי הכא אלא בבני חבורה שרגילים לשאול תדיר זה מזה. ואם נניחם להתרגל לכך יבואו לידי איסור. אבל שכנים שאינם רגילים כל כך זה בזה, אין לגזור בהם אף בלשון שאלה. תוספות.

^[6] ואף בפירעון שלא בא מחמת הלואה כלל. שכן כתב הריב"ש [הובא במגן אברהם סימן שז סקט"ו] שאסור לפדות את הבן בשבת וביום טוב. דלא יהא אלא כפורע חובו, שאסור.

א גמרא שנינו במשנה: ובלבד שלא ימנה אדם בשבת את רשימות האורחים והפרפראות מתוך הכתב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] אסרו לקרוא בשבת מן הכתב? רב ביבי אמר: גזירה שמא ימחוק כשיתחרט על שהזמין אחד האורחים או הוסיף בפרפראות. אביי אמר: גזירה שמא מתוך כך יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות, כלומר, בשטרות של מקח וממכר.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], בין שני ההסברים? ומסבירים: איכא בינייהו דכתב [יש ביניהם הבדל כשכתוב] על הכותל ומידלי [ומוגבה] למעלה מאפשרותו להגיע אליו; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהחשש הוא שמא ימחוק — במקרה כגון זה לא חיישינן [אין אנו חוששים], שהרי אינו יכול להגיע אל הכתוב. ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי החשש הוא שמא יקרא מתוך כך בשטרי הדיוטות — חיישינן [חוששים אנו].

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהחשש הוא שמא ימחוק, ניחוש [נחשוש] גם שמא יקרא בספרי הדיוטות! ותו [ועוד], וכי לשמא ימחוק לא חיישינן [אין אנו חוששים] כשהדבר מצוי בגובה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא יקרא לאור הנר בשבת שמא יטה אליו את הנר. ואמר רבה: אפילו היה הנר גבוה כשתי קומות אדם, אפילו גבוה כשתי מרדעות, אפילו גבוה עשרה בתים זה על גבי זה — לא יקרא. הרי שכאשר אנו חוששים למעשה איסור איננו מחלקים בין קרוב ורחוק.

אלא, איכא בינייהו דכתב [יש ביניהם הבדל כשכתוב] על הכותל ומיתתי [ומונמך]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהחשש הוא שמא ימחוק — במקרה כגון זה חיישינן [אנו חוששים], שהרי יכול להגיע אל הכתוב ולמוחקו. ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי החשש הוא שמא יקרא מתוך כך בשטרי הדיוטות — לא חיישינן [אין אנו חוששים], כי גודא בשטרא לא מיחלף [כותל בשטר אינו מתחלף] ולא יבוא בשל כך לקרוא בשטרות.

ושוב שואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהחשש הוא שמא יקרא, ליחוש [נחשוש] גם שמא ימחוק! אלא, איכא בינייהו דחייק אטבלא ואפינקס [יש ביניהם הבדל כשהיה הדבר חקוק בטבלה ועל פנקס]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהחשש הוא שמא ימחוק — במקרה כגון זה לא חיישינן [אין אנו חוששים], שהרי כשאינו כתוב בדיו אלא בחקיקה אין חשש למחיקה. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי החשש הוא שמא יקרא מתוך כך בשטרי הדיוטות — חיישינן [אנו חוששים], שהרי לענין חשש זה אין משמעות לצורה בה מופיע הכתב.

ועוד שואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהחשש הוא שמא ימחוק, ליחוש [נחשוש] גם שמא יקרא בספרי הדיוטות! וכי תימא [ואם תאמר]: טבלא ופינקס בשטרא לא מיחלף [בשטר אינם מתחלפים] — והתניא [והרי שנינו בברייתא] בפירוש: מונה אדם כמה אורחים ישבו מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מתוך כתב שעל גבי הכותל, אבל לא מתוך כתב שעל גבי טבלא ופינקס!

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דכתיב מיכתב [אם תאמר שהיה כתוב] בדיו — מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] בכותל או בפנקס. אלא לאו [האם לא] מדובר כאן באופן דחייק [שהיה חקוק], וקתני [בכל זאת שנינו]: מתוך כתב שעל גבי הכותל מותר לקרוא אבל לא מתוך כתב שעל גבי טבלא או פינקס!

אלא לעולם תפרש דכתב [כשכתוב] על הכותל ומידלי [ומוגבה], ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך מדברי רבה [ושהיה קשה לך מדברי רבה] בענין קריאה בשבת לאור הנר שלדעתו היא אסורה בין שהנר גבוה ובין נמוך, ואם כן אף כן לכאורה אין לחלק בין היה הכתב גבוה בין נמוך — שיטת רבה כבר תנאי [במחלוקת תנאים] היא שנויה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. ר' אחא מתיר לקרוא מתוך כתב שעל גבי הכותל.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דכתיב מתתא [אם נאמר שכתוב מלמטה] — ליחוש [נחשוש] שמא ימחוק! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן באופן דכתב ומידלי [שכתוב ומוגבה], ושמע מינה [ולמד מכאן] ששיטת רבה תנאי [במחלוקת תנאים] היא שנויה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ומעירים שבענין זה כולו הני תנאי כהני תנאי [תנאים אלה כתנאים אלה, אחרים] שנחלקו בכך. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין רואין במראה בשבת שמא יראה על עצמו שערה מדולדלת ויתלשנה. ר' מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל. והבינו שדעתו כיון שקבועה המראה בכותל יש בכך משום היכר, וכפי שהותר לקרוא מכתב שעל הכותל.

ומקשים: מאי שנא [במה שונה] מראה הקבוע בכותל — דאדהכי והכי מדכר [שבין כה וכה נזכר], שעד שהוא הולך להביא מספריים וכיוצא בהם נזכר ששבת היום, ומאחר שזו הסיבה אם כן מראה שאינו קבוע נמי [גם כן] אמור: אדהכי והכי מדכר [בין כה וכה נזכר]!

אלא הכא [כאן] במראה של מתכת עסקינן [אנו עוסקים], וכמו שרב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה. שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה : מפני מה אמרו חכמים שמראה של מתכת אסורה להסתכל בה בשבת — מפני שאדם עשוי להשיר בה (במראה עצמה) נימין (שערות) המדולדלין שקצהו חד ועשוי גם לחתוך, ולכן אם קבועה בכותל — אין לחשוש לכך.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כתב המהלך תחת הצורה (תמונה) או תחת הדיוקנאות — אסור לקרותו בשבת שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ודיוקנא (תמונה) של עבודה זרה עצמה — אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלוהיכם" (ויקרא יט, ד) ושואלים: מאי תלמודא [מהו הלימוד] שמוצאים אנו בפסוק זה לאסור הסתכלות בצורות? אמר ר' חנין: אל תפנו אל מדעתכם, כלומר, אל תוציאו את המחשבה בה' מלבכם על ידי הסתכלות זו (הערוך).

ב שנינו במשנה שמפיס (מטיל גורל) אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן בשבת מי יקבל מנה מסויימת. ומדייקים: עם בניו ועם בני ביתו אין [כן, מותר], ואולם עם אחר — לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומסבירים: הוא כדברי רב יהודה שאמר בשם שמואל. שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל : בני חבורה האוכלים יחד בשבת או ביום טוב המקפידין זה על זה שלא יקבל אחד חלק גדול יותר מחבירו — עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין של מסחר בשבת וביום טוב שאסור בכל אלה, ומשום איסור של לווין ופורעין ביום טוב,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: We learned in the mishna that one may not read the names of his guests or the appetizers served in his meal from a written list. The Gemara asks: What is the reason for this prohibition? Rav Beivai said: It is a decree lest one erase something that is written on the list if he regrets inviting a particular guest or changes his mind about a particular dish. Abaye said: It is a decree lest one read regular business documents.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a difference between them in a case in which the writing is on a wall and it is raised higher than a person can reach. According to the one who says that the decree was made lest one erase something from the list, in a case such as this we are not concerned about erasure because one cannot even reach the writing. But according to the one who says that the decree was made lest one read business documents, we are still concerned in this case.

The Gemara asks: And according to the one who says that the decree was made lest one erase, we should also be concerned lest one read business documents. And furthermore, are we really not concerned lest one erase when the writing is high up? But wasn’t it taught in a baraita that one may not read by the light of a lamp on Shabbat lest one adjust the lamp toward oneself; and Rabba said: Even if the lamp was two statures of a person high, and even as high as two plow handles, and even if it was as high as ten houses one atop the other, one may not read by its light. This clearly demonstrates that when we are concerned that one may violate halakha, we do not distinguish between situations in which such a violation is more or less likely.

Rather, there is a difference between them in a case in which the writing is on a wall and it is low down. According to the one who says that the reason for the decree is lest one erase, in a case such as this we are concerned because one can easily reach the writing and erase it. However, according to the one who says that the decree was made lest one read business documents, we are not concerned because a wall will not be confused with a document, and reading from the wall will not cause one to then read business documents.

The Gemara asks further: And according to the one who says that the concern is lest one read, we should also be concerned lest one erase. Rather, there is a practical difference between them in a case where the writing is engraved on a tablet or on a board. According to the one who says that the concern is lest one erase, in a case such as this we are not concerned. Since the writing is not in ink, there is no concern that he will erase it. According to the one who says that the concern is lest one read business documents, we are concerned. The style of writing is irrelevant in terms of the likelihood that one will end up reading business documents.

The Gemara asks further: According to the one who says that the concern is lest one erase, we should also be concerned lest one read business documents. And if you say: A tablet or a board will not be confused with a document, but wasn’t it taught explicitly in a baraita: One may count how many guests will sit inside, and how many guests will sit outside, and how many portions he will place before them from writing that is on the wall, but not from writing that is on a tablet or a board?

The Gemara attempts to clarify this: What are the circumstances of the case described in this statement? If you say that it was written in ink, what is the difference here, when the writing is on a wall, and what is the difference here, when the writing is on a tablet? Rather, is it not a case of a list that has been engraved, and nonetheless it teaches that one may read from writing that is on the wall but not from writing that is on a tablet or a board?

Rather, we should actually explain that the writing was on a wall and was raised. And with regard to what was difficult for you, based on Rabba’s statement that prohibited reading by candlelight on Shabbat regardless of the height of the candle, which presumably means that in our case, too, we should be stringent regardless of the height of the writing, that statement of Rabba is the subject of dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: One may count one’s guests and one’s appetizers from memory, but not from a written list. Rabbi Aḥa permits reading from a written list that is on a wall.

The Gemara attempts to clarify this: What are the circumstances in which Rabbi Aḥa permits this? If you say that it is written below, low down on the wall, we should be concerned that perhaps one will erase it. Rather, is it not referring to a case in which it is written and the location of the writing is raised such that it is high up on the wall, and conclude from this that the statement of Rabba is the subject of dispute among the tanna’im? The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that it is so.

The Gemara comments that in this matter, these tanna’im are like those tanna’im, who also argued over the same principle, as it was taught in a baraita: One may not look in a mirror on Shabbat lest one see a hair hanging and pluck it. Rabbi Meir permits looking in a mirror that is fixed on a wall.

The Gemara questions Rabbi Meir’s leniency: What is different about a mirror that is fixed on a wall? In that situation we say that, in the meantime, while one goes to bring scissors or another appliance to cut one’s hair, one will remember that it is Shabbat and that it is prohibited to cut hair. If so, with regard to a mirror that is not fixed on a wall, we can also say that in the meantime one will remember.

Rather, here we are dealing with a metal mirror, and it is as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said, for Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: For what reason did the Sages say that a metal mirror is prohibited for use on Shabbat? Because a person may remove hanging hairs with it, meaning that one may use the sharp edge of the mirror itself to cut the hairs. If the mirror is permanently set on the wall, we are not concerned that one will do this. This is similar to the view that one may read writing that is high up on a wall because it is impractical to erase the writing.

The Sages taught in a baraita: With regard to writing that is under a picture or under graven images [deyokenaot], it is prohibited to read it on Shabbat lest one end up reading business documents. And with regard to an idolatrous image itself, even on a weekday it is prohibited to look at it, because it says: “Do not turn toward idols [al tifnu el ha’elilim] or make yourselves molten gods, I am the Lord your God” (Leviticus 19:4). The Gemara asks for clarification: What is the biblical derivation? How does this verse indicate that one may not look at an idolatrous image? Rabbi Ḥanin said: Do not push God [al tefannu El] out of your mind by looking at these images (Arukh).

We learned in the mishna that a person may draw lots with one’s children and family members at the table on Shabbat to see who will receive which meal portion. The Gemara infers: With one’s children and family members, yes, it is permitted, but with another person it is not. What is the reason for this? The Gemara explains that it is as Rav Yehuda said that Shmuel said, for Rav Yehuda said that Shmuel said: Members of a group who are eating together on Shabbat or on a Festival and who are particular with each other that no one receive a larger portion than anyone else are in violation of the prohibitions of measuring, and weighing, and counting merchandise on Shabbat or a Festival, and they are also in violation of the prohibition against lending and repaying on a Festival.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו מפיו אבל לא מן הכתב. ואמרינן מן הכתב מ"ט לא. רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ופירושו כיון שיראה אדם קורא כמה אורחים צריך להביא כמה פרפריות אצלו אף הוא אומר מותר לקרוא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו דכתיב אכותל במקום גבוה שאינו יכול למחוק דרב ביב בכי האי גוונא שרי. ואביי אסר. ואקשינן על רב ביבי והתנן לא יקרא לאור הנר ואמר רבה אפילו גבוה ב' קומות או ב' מרדעות ואפילו עשרה בתים זה ע"ג זה לא יקרא. והא הכא דליכא למיחש אלא שמא יטה ואפי' גבוה כמה אמר (רבא) [רבה] חיישינן ואסור. ואע"ג דסלקא כתנאי הלכתא (כרבא) [כרבה] דסתם מתניתין כוותיה ולא חיישינן אמחלוקות דברייתא וחזרנו להביא טעם אחר לומר כי אינם חלוקים אלא אם הוא הכתב בכותל נמוך שמגעת לה ויכול למחוק דלרב ביבי אסור כטעמיה ולאביי שרי דכותל בשטר לא מיחלף. ואקשינן על אביי וליחוש שמא ימחוק הואיל והכותל נמוך הוא וגם זה הטעם נדחה ואתינן לאוקמי פלוגתיה בכתב דחייק אטבלא ופנקס וגם זה נדחה. וחזרנו על הטעם הראשון דכתוב אכותל ומידלי. לרב ביבי מותר ולאביי אסור. וזה שהקשינו לרב ביבי מדברי רבה שאסר אפילו גבוה כמה. אמר לך רב ביבי דרבה תנאי היא ואנא דאמרי כתנא דשרי.

דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. ר' אחא מתיר מן הכתב שעל גבי הכותל ואוקימנא דכתוב אכותל ומידלי.

ואמרינן הני תנאי כי הני תנאי כלומר ר' אחא ות"ק חולקין במחלוקת ר' ות"ק דיליה דלר' אחא צחצוח הסיג מן המראה הוא מוחק לפיכך קתני אין רואין במראה ור' מתיר במראה הקבועה בכותל כת"ק דר' אחא ודמיא להא דאמרינן בכלל גדול (דף עה) דשף בין העמודים [חייב] משום מוחק שדומה למוחק כתב. ותלמוד א"י השף את העור ע"ג העמוד ר' אחא בשם ר' יהודה בן לוי משום מוחק ואקשינן עלה מ"ש מראה הקבועה בכותל דאדהכי והכי מדכר. ולא פירש מהו שיזכור וימנע. יש מי שאומר כי נאסר הראיה במראה בשבת שמא יראה כי עלה בו כעין חלודה (וכעין חלודה) בזה המראה ויצחצחנו בשבת ונמצא מתקן מנא. גם בהיות המראה למטה במקום נמוך עד שיתעסק להביא סכין כדי לצחצחו יזכור ששבת הוא וימנע ונדחה זה הטעם. ועמד כר"נ דאמר מפני מה מראה של מתכת אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות ור' שמתיר אומר כיון שהיא גבוה לא גזרינן. ות"ק סבר גזרינן:

ת"ר כתב של תחת הצורה של תחת דיוקני. פי' דיוקני צורת אדם והכתב שתחתיו אסור לקרותו בשבת ולא גרע משטרי הדיוטות דאסור בשבת. ודיוקני עצמה אסורה. אפילו בחול כטעמיה:

מפיס אדם עם בניו ועם כו' פי' מפיס אדם מלשון פיוס כההיא דאמרי מי מפיס. וכמו שאמר על השכר (פסחים קז) מיסרו ומפיס.

לא לעולם דכתיב אכותל ומידלי. פי' לעולם כדאמרינן מעיקרא דכתיב אכותל ומידלי למ"ד שמא ימחוק לא חיישי' דלא ס"ל כרבה ומשום שמא יקרא נמי ליכא דגודא בשטרא לא מיחלף למ"ד שמא יקרא חיישי' דגודא בשטרא נמי מיחלף ואיהו נמי לית ליה דרבה ולתרוייהו לא חיישי' להא דרבה והא דתניא אבל לא מן הכתב ור"א מתיר מכתב שע"ג הכותל בדכתב אכותל ומידלי ולא משום שמא ימחוק אלא ת"ק אסר לה משום שמא יקרא דגודא בשטרא נמי מיחלף ור' אחא מתיר דלא מיחלף ולרבה ת"ק משום שמא ימחוק נסיב, וס"ל כוותי'. והא דאמרי', ודקא קשי' לך דרבה תנאי הוא לומר דלאו ד"ה הוא ואשכחן תנאי דפליגי עלי' י"ל דר' אחא ודאי ליא סבר כוותי' מיהו רבה מוקי נפשי' כת"ק ורב ביבי ואביי מפיק ליה נמי מיני' ומיהו תנא דאין רואין במראה כותי' ס"ל. והא דתניא מונה אדם את אורחיו מכתב שע"ג הכותל אבל לא מכתב שע"ג טבלה ופנקס כר"א אתי' דאלו לת"ק דאית ליה גודא בשטרא מיחלף אפי' חייק ומידלי נמי אסור וה"ה לטבלה ופנקס דגבוה ומידלי דשרי דומיא דנר אלא אורחא נקט תנא. ואי קשיא לך, ל"ל לאוקמי לפלוגתייהו כתנאי ואמוראי נמי בהכי נימא א"ב דחייק מיחק ובגודא בשטרא מיחלף פליגי וכולהו אית להו דרבה א"ל אה"נ אלא כיון דהא דרבה תנאי הוא מדתניא אין רואין במראה ניחא לן למיהדר לאוקימתן קמייתא דאפרוך לה מדרבה. ולענין הלכה סמך רבינו ז"ל על דברי רב ביבי במ"ש גודא בשטרא לא מיחלף לקולא אבל במה שסובר דהיכי דמידלי ליכא למיחש למחיקה לית הלכתא כותי' אלא כרבה דאמר אפי' גבוה שתי קומות הלכך כתיב מיכתב לעולם אסור חק מיחק בכותל לעולם מותר. ובס' מלחמות כתבנו (ענין אחר) [לשון אחר], דרב ביבי ואביי תרוייהו לשוויי' חלוק בגזירה דמתני' אתו רב ביבי שמא ימחוק וכשאין מחיקה מצוי' לו מותר והיינו כגון כותל דמידלי ואתי אביי למימר במחיקה ליכא לאפלוגי אלא (נימא) שמא יקרא וכשאין בו משום קריאה מותר והיינו חק מיחק בכותל הא דכתיב' לעולם אסור ודכ"ע גודא בשטרא לא מיחלף כסתם ברייתא קמייתא והיינו דלא מוקמי' פלוגתא דתנאי ואמוראי בדחייק בכותל ובגודא בשטרא מיחלף פליגי דסברא הוא גודא בשטרא לא מיחלף ועוד דתיקום מתני' קמיית' כד"ה ובדחייק הוא:

הכא במראה מתכת עסקי'. פי' ובה אסר ת"ק אפי' בקבועה משום דגזרי' קבוע אטו אינו קבוע כדגזר רבה בנר גבוה אטו אינו גבוה ור"מ התיר בקבוע' דל"ל דרבה אבל שאר המראות לד"ה מותרות בין קבועו' בין שאינן קבועות ולא גזרי' מראה של זכוכית אטו של מתכות דלא אשכחן ליה לרבה דגזר מין זה אטו מין אחר שא"כ היתה גזירה לגזירה אלא באותו המין שנגזרו בה גזירה ראשונה הוא שאמר רבה שהשוו חכמים מדותיהן ולא חילקו בו בין גבוה לנמוך ובין קבוע לשאינו קבוע תדע דאמרי' אי אדם חשוב הוא מותר ולא גזרי' אטו שאינו חשוב ובשמן נמי חילקו בין משחא לנפטא ולא גזרו זה מפני זה, וזה דעת רבינו הגדול ז"ל והוא האמת. ור' משה בן יוסף ז"ל פי' הכא במראה של מתכת עסקינ' וכדר"נ וכל המראות נמי גזרי' אטו של מתכות כההיא דמתרץ רבה הכא בי"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה וה"ה לשאר ימים דגזרי' הא אטו הא ותרצו נמי לענין שריפה הכא בי"ט שחל להיות בע"ש ולפי שאין שורפין קדשים בי"ט וחדא מחתא נינהו וטובא אשכחן כה"ג אלו דברי הרב ז"ל. ואינן נכונין דאי הכי ת"ק קאמר אין רואין במראה בכל מראה שבעולם ור"מ דל"ל דרבה היה לו לומר ור"מ מתיר כל המראות חוץ ממראה של מתכת שאינו קבוע. וא"ת דר"מ אסר בשאר מראות שאינן קבועות א"כ הא אית ליה דרבה דאע"ג דאיכא למימר מידכר גזרי' והאי דלא גזר בקבועה ע"כ משום דבין קבוע לשאינו קבוע לא טעו אינשי:

[גמרא:] אלא איכא בינייהו דכתב אכותל ומתתאי. קשה לי למה ליה למיהדר מאוקימתא קמייתא ולאוקמה באוקימתא אחריתי דהא תלמודא משום לתרוצי לרבה דלא ליפלגו עליה הוא דמהדר השתא בתר אוקימתא, וכיון שכן ההיא אוקימתא דלעיל שפיר אתיא, ולא הוי ליה אלא לאפוכי לסברא דידהו בלחוד ולימא אלא למ"ד שמא ימחוק איכא וכדרבה, ולמ"ד שמא יקרא גודא בשטרא לא מיחלף. ויש לומר דהא דקאמר השתא אלא דכתב אכותל ומתתאי לאו דוקא מתתאי ממש, אלא משום דמעיקרא נקטה ומידלי בדוקא קאמר הכא אפילו מתתאי, דלא תימא למ"ד גודא בשטרא לא מיחלף דוקא בדמדלאי דלא דמי לשטרא דנקיט ליה בידיה.

לא לעולם דכתב אכותל ומידלי. פירש הרב אלפסי דעל מאי בינייהו קא מהדר. ולפי דבריו נפרש שמועתינו כך: לעולם אימא לך דאיכא בינייהו דכתב ומידלי כדאוקמא מעיקרא, ולמ"ד שמא ימחוק ליכא, ולשמא יקרא נמי ליכא למיחש משום דקסבר גודא בשטרא לא מיחלף, ולמ"ד שמא יקרא איכא דקסבר גודא בשטרא מיחלף, אבל לשמא ימחוק ליכא, דאביי נמי לית ליה דרבה דאם איתא אכתי אמאי אמר שמא יקרא, והא דאמרינן הא דרבה תנאי היא, למאי דסבירא ליה לרבה קאמר, כלומר דרבה מוקי לפלוגתייהו בהכין, וכדאידך תנאי דאין רואין במראה דפליגי ודאי בדרבה, ורבה דאמר כת"ק דתרתי ברייתא. אבל רב ביבי ואביי לא שבקי ת"ק ואמרי כיחידאה, אלא סבירא ליה דלא בהכי פליגי, אלא בין ת"ק בין רבי אחא לית ליה דרבה בגודא, אלא אי מיחלף בשטרא או לא פליגי, דת"ק סבר מיחלף ור' אחא סבר לא מיחלף, וברייתא דקתני מונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ מכתב שעל גבי הכותל דאלמא גודא בשטרא לא מיחלף, ההיא בדחייק מיחק כדאוקימנא לה מעיקרא, ובכי הא ודאי לא מיחלף דלא דמי לשטרי כלל, אבל כי כתיב מיכתב דדמי לה קצת דהאי מיכתב מיכתב, כתב בכתב מיחלף. זו שיטה על דרך הרב אלפסי ז"ל.
ולדידי קשיא לי דאם איתא דהאי לא לעולם דכתיב אכותל ומידלי אאוקמתא קמייתא הדר, לא הוי ליה למימר לא לעולם אלא הכי הוי ליה למימר אלא לעולם. ועוד כיון דאתיא להאי אוקמתא דחייק אטבלא ואפנקס, מאי טעמא נדי מינה ושבקיה ליה והדריה לאוקימתא קמייתא כל היכא דאיכא לאחזוקיה. ועוד שזו סברא רחוקה מאד דעד השתא פשיטא לן בכולה שמעתין דגודא בשטרא לא מיחלף והשתא הדרינן דבגודא בשטרא אי מיחלף אי לא פליגי. ועוד דאנן תרתי אקשינן לעיל אההיא אוקימתא ולמ"ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא כלומר דגודא בשטרא מיחלף ותו לשמא ימחוק לא חיישינן והא אנן תנן וכו', וכיון דהדרינן להאי אוקימתא ואתי לפרוקי מאי דאקשינן עליה מעיקרא ואמרינן ודקא קשיא לך דרבה, תנאי היא, הכי הוי ליה למימר ודקא קשיא ליה למאן דאמר שמא ימחוק, קסבר גודא בשטרא לא מיחלף. ואפילו תאמר דמשום דעד השתא נקטי' הא דרבה בקושטא והשתא אתי לחדותי ולדחוייה משום הכי איצטריך לפרוקי ולמימר והא דרבה תנאי היא, אבל אידך קושיא דלחוש שמא יקרא לא אצטריך לאהדורי עלה, משום דהיינו עיקר פלוגתייהו, ועוד דאדרבה בכולה שמעתין הוה נקטינן עד השתא דגודא בשטר לא מיחלף, לא היא דאדרבה כיון דמעיקרא (בהדי) [בהא] אוקימתא קשיא לן האי, והשתא עבדי עיקר פלוגתייהו בהא טפי הוי ליה לפרושי בהדיא.
ונראה לי דהאי לא לעולם אברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים קאי, ולאחזוקי אוקימתא דאוקימנא דאיכא בינייהו דחייק אטבלא והפנקס, ולמ"ד שמא ימחוק לשמא יקרא לא חיישינן דטבלא ופנקס דחייק לא מחלף בשטרא. ודקא קשיא לך עלה ברייתא דמונה אדם את אורחיו, אתי לתרוצי דהכי קאמר לעולם טבלא ופנקס לא מיחלף ודקא קשיא ליה ברייתא דקתני לא מן הכתב שעל גבי טבלא דלא משכחת לה פתרי אלא בדחייק מיחק, לא לעולם בדכתב מיכתב והיינו דטבלא ופנקס לא, דפנקס דכתב ומטלטל בכתב בעלמא מיחלף ועוד דשמא ימחוק, ודקא קשיא לך ברייתא אי הכי מאי שנא כותל מאי שנא פנקס ליחוש שמא ימחוק, בדמידלי. וברייתא דקתני אבל לא מכתב שעל גבי טבלא הוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בכותל עצמו בין מידלי למתתאי, אלא דאגב אורחיה קמ"ל דטבלא ופנקס בדכתב מכתב אף משום שמא יקרא איכא דמיחלף בשטרא מדשבקיה לכותל ונקיט פנקס, ונפקא מניה היכא דקרי אחריני בהדיה דליכא משום שמא ימחוק דכל חד וחד מדכר לחבריה, כדאמרינן גבי אין קורין לאור הנר בפ"ק דמכלתין (יב, א), וכדאמרינן (קמז, א) בעשרה מסתפגין באלונטית אחת בפרקין דחבית, והשתא אתיא כולה שמעתין שפיר.
ומכל מקום לענין פסק הלכה נראה לי שהכל עולה לענין אחד, דכתיב בין בשטרא בין בפנקס לכולי עלמא אסור, או משום שמא יקרא או משום שמא ימחוק. ובכותל ומתתאי משום שמא ימחוק ובכותל ומדלאי נמי משום שמא יקרא כרבה, וכת"ק דמונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב שעל גבי הכותל, וכת"ק דאין רואין במראה, ולאביי נמי ברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ בכתב שעל גבי הכותל בדחייק מיחק הוא, ואפשר נמי דרב ביבי כרבה סבר ליה אלא דמוקי ברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ כר' אחא, וטבלא בדחייק מיחק.
ובהא פלוגתא דאביי ורב ביבי קיימא לן כאביי דאמר טבלא בשטרא מיחלף הואיל ותרווייהו מטלטלי, משום דכיון דפשטא דברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים הכין דייקא, וסברא דתלמודא הכין אע"ג דשנינן ומוקמינן בדכתיב מיכתיב אשינויי דחיקי לא סמכינן, ולא שבקינן סברא דפשיטא ליה לתלמודא בדחייתא בעלמא. וכן פסק גם רבינו אלפסי ז"ל לפי שיטתו אע"פ שלא מן הטענה שכתבתי פסק כן.
והר"ז הלוי ז"ל פירש שמועה זו בענין אחר וכתב דאביי לית ליה דרבה, והביא ראיה מהא דתנן בפרק המוצא תפילין (עירובין ק, א) הקורא בספר על האסקופה, ואוקמה אביי באסקופת כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה, ואקשינן עלה ופרקינן התם אלא הכא באסקופה ארוך עסקינן דאדהכי ואדהכי מידכר. ואינו נראה לי, דהא לאו אביי אמרה מדלא אמרינן אלא אמר אביי, אלא פירוקיה דאביי פרכינן ליה וגמרא פריק פירוקא אחרינא, ואפשר נמי דההוא פירוקא אתיא כרבא שלא כל הגזירות שוות בכל מקום אלא שלא גזרו משום כתבי הקודש.
ולענין קריאה באגרות שלום בשבת, אסור גזירה משום קריאה בשטרי הדיוטות דהיינו שטרות של מקח וממכר, וכל שכן לדברי רש"י ז"ל שפירש (לעיל שבת קטז, ב) שטרי הדיוטות אגרות שלום.

הכא במראה של מתכת עסקינן וכו' מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין. הר"ם בר יוסף פירש דעיקר גזירה משום מראה של מתכת היה, ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה, והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן אעיקר תקנתא קאי, כלומר דמשום לתא דידיה גזרו, וכההיא דאמרינן ריש פרק קמא דביצה (ב, ב) הכא ביום טוב אחר עסקינן, ואפילו הכי שבת דעלמא ויום טוב דעלמא אסירי, אלא הכי קאמר משום גזירת יום טוב אחר השבת עסקינן. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל, אלא דוקא במראה של מתכת אסרו, ותדע לך דלא גזרו מין אטו מין דאם כן היתה גזירה לגזירה, ותדע לך דהא רבא לא גזר מין אטו מין, דהא אמרינן (לעיל שבת יב, ב) אי אדם חשוב הוא מותר, ולא גזרינן חשוב אטו שאינו חשוב, וכן בשמש (שם) חלקו בין משחא לנפטא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאי איתא דת"ק בכל מראות אסר ור' לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד, הוי ליה למימר ור' מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה, דהשתא דקאמר סתם ר' מתיר במראה הקבועה, משמע דלא נחלק אלא בקבועה בלבד הא בשאינה קבועה מודה לרבנן.
ואם תאמר אין הכי נמי, אם כן אית ליה לר' נמי הא דרבה, דלא אמרינן אדהכי והכי מידכר, ואם כן בטלת כל דבריו, דאם כן בשל מתכת הקבועה נאסור דלא אמרינן אדהכי כו', ואפילו תמצי לומר דטעמא דקבועה משום דבין קבועה לשאינה קבועה לא טעו אינשי, מכל מקום נצטרך להודות דהא דרבה לאו כהני תנאי, ואנן כהני תנאי מוקמינן לה. וכן דעת מורי הרב ז"ל. ועל כן נהגו נשים להסתכל במראה של זכוכית בשבת שלא גזרו עליה כלל. והר"ז סבור כדעת הר"ם בר יוסף, ועם כל זה הראה פנים להתיר נשים בשל זכוכית.

זה שביארנו במשנה טעם איסור מנין אורחים משתי סבות אחת שמא ימחוק ואחת שמא יקרא בשטרי הדיוטות יש צדדין ששני הטעמים בהם ויש צדדין שאין לחוש אלא לאחת מהן ואוסרין מאותו הטעם ויש צדדין שאין שם אחת מהן ומתירין לו לקרות כיצד היה כתוב בכתב או על גבי טבלא ופנקס הרי יש כאן חשש מחיקה וכן יש בה חשש קריאה בשטרי הדיוטות שטבלא ופנקס כדאי הם לטעות בכתב אבל אם היה כתוב על הכותל אין כאן חשש קריאת שטרי הדיוטות שאין כתל מתחלף בכתב אבל אסור מטעם מחיקה ואפי' היה גבוה כמה על הדרך שאמרו בקריאה לאור הנר אפי' גבוה שתי קומות אפי' שתי מרדעות היה חקוק על טבלא ופנקס אע"פ שאין שם חשש מחיקה אסור מטעם קריאת שטרי הדיוטות אבל אם היה חקוק על הכותל מותר שכל שהוא חקוק אין בו חשש מחיקה ולקריאת שטרי הדיוטות אין לחוש שאין כותל מתחלף בכתב ויש חולקים בקצת דברים שכתבנו מצד נסחאות ופירושין שיש להם בסוגיא זו ועיקר הדברים כמה שכתבנו לחוש לשתי הסבות ושלא להתיר אלא במקום שאין לחוש לאחת מהן וכבר האריכו בה גדולי הראשונים בחבוריהם והתירו את הכל בחקוק אפי' בטבלא ופנקס וכן גדולי המחברים התירו אף בכתב על הכותל ועל הטבלא והדברים נראין כמו שכתבנו:

אין רואים במראה של מתכת בשבת שהרואה במראה רואה לפעמים שערותיו שאינם שוים ויבא לגזזם ואין לחוש שמא ילך למספרים ותער שאלו כן אדהכי והכי זכור הוא אלא שהמראה עצמה אחר שהיא של מתכת ראויה לחתוך בה וסומך חתיכה לראיה ואף בקבועה אסור מגזירת שאינה קבועה אבל בשל זכוכית ושאר מיני המראות מותרים אף בשאין קבועות שאין עשויות להשיר בהם נימין ולמספרים ותער אין חוששין שאין חשש שכחה אלא במזומן לפניו ואין גוזרין של שאר מינין אטו מתכת שמין אחד אינו מתחלף במין אחר ובמין אחד הוא שיש לגזור קבוע אטו שאינו קבוע על הדרך שביארנו בקריאה לנר גבוה אטו נמוך ויש חולקין להתיר את הקבועה אף במתכת ויש אוסרים לאיש אף בשאר מראות ואף בחול ומשום לא ילבש גבר שמלת אשה ושמועה זו בנשים נאמרה אבל באנשים לא הותרה מראה אלא בקרובים למלכות או במסתפר מן הגוי ומחשש שמא יזיקנו כמו שהתבאר בשני של ע"ז וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבמסכתא זו פרק במה אשה והוא שאמרו אין רואין במראה בשבת וכו' והאיש אף בחול אסור לפי שאינו דרך כבוד שלשה דברים התירו לבית ר' שיהו מספרים ורואים במראה ושיספרו קומי ושילמדו את בניהם לשון יונית וכן כתבנוה בשני של ע"ז ומ"מ דוקא ברואה דרך התקשטות כעין שהמסתפר עושה לראות אם שערותיו מכוונות ומתוך כך אלמלא חשש ההיזק לא הותר אבל כל שאינו עושה דרך התקשטות מותר:

כתב המהלך תחת הצורה והדיוקנאות כגון בני אדם שצרין בכותל חיות או דיוקנאות ר"ל צורות של בני אדם לזכירת מעשיהם כגון מלחמות המלכים וכבושיהם וכותבין תחתיהם ביאור אותם הענינים כלומר צורה זו של פלוני שעשה כך וכך במלחמה זו כדי שיבינו הרואים ענין הצורות והדיוקנאות אסור לקרותם בשבת שאין לך שטרי הדיוטות גדול מזה ודיוקני עצמה אסורה אף בחול להביט בה שהם דברים המושכים לבו של אדם ומפנים אותו לבטלה ומיאשים אותו מעבודת בוראו:

זה שהתרנו במשנה להפיס עם בני ביתו מנות שוות דוקא עם בני ביתו שאינם קפדים ואע"פ שאסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית וכמו שהתבאר במקומו משום דילמא אתי למסרך מ"מ לענינים אחרים אין קפידת בני ביתו קפידא ואין בה איסור מודד או שוקל בשבת או ביום טוב ולא משום לווין ופורעין ביום טוב וכל שכן שאין בהם משום רבית שאף באחרים אין כאן רבית שהרי פסקנו בככרות שאין כאן רבית ובאחר מיהא אסור בשבת אף בהשואה שכל שמקפידין זה על זה יש בהם משום מודד ושוקל ובחול גדולה כנגד קטנה באחרים אסור מפני שהוא כעין קוביא ואע"פ שאין הקוביא פוסלת אלא בשאין לו אומנות אלא הוא מ"מ איסור יש בדבר הא גדולה בגדולה אין כאן קוביא ובחול מותר אף באחרים:

ולמאן דאמר שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא. פי' שאין לומר דהא איהו לא חייש אלא למחיקה וכל היכא דליכא למיחש למחיקה שרי שמה ראיתה שאתה חושש למחיקה ולקרוא בשטרי הדיוטות אינך חושש:

וכי תימא טבלה ופינקס בשטרא לא מיחל' פירוש ובהכי פליגי דרב ביבי דתלי טעמא במחיקה סבר כיון דליכא למיחש למחיקה הכא שרי ואביי סבר אע"ג דליכא למיחש למחיקה איכא למיחש לקריאה דס"ל טבלא ופנקס בשטרא מיחלף ורב ביבי סבר לא מיחלף:

אלא לעולם דכת' אנותל ומודלי פי' ורב ביבי סבר כיון דליכא למיחש למחיקה לקריאה לא חיישי' דגודא בשטרא לא מיחלף לא בחקיקה כדתניא בההוא מתניתא ולא בכתיבה ואביי סבר דוקא בחקיקה לא מיחלף גודא בשטרא אבל בכתיבה מיחלף:

וש"מ דרבא תנא. היא כתב ריב"ם זצוק"ל ואי אמרת מנלן דת"ק סבר לה כרבא אימא דלית לי' והא דקאסר היינו כמו אביי דספר דגודא בשטרא מיחלף איכא למימר דניחא למימר דת"ק בהך סברא פליג יותר מלומר דגודא בשטרא מיחלף דלא מסתבר כ"כ. ועוד הא לא בעי התלמוד למימר דכולהו לית להו דרבא אלא איכא למימר דאיכא דסבר כוותי' ואינו נ"ל כ"ז הדוחק אלא ה"ט דא אמרי' הכי שיותר הי' מסתייע רב ביבי שאנחנו הקשינו לו מדברי רבא כדי לסתור דבריו והוא תירץ ואמר דרבא תנאי היא דהא רב אחא ע"כ ל"ל דרבא ואנא דאמרי כרב אחא ואי אמרת דגם ת"ק לית לי' דרבא כ"ש שיסתייע יותר והוא רצה להוכיח במוכרח דאיכא תנא דלא ס"ל כרבא דהיינו ר' אחא אבל ת"ק דאיכא למימר דס"ל ואיכא למימר דאל ס"ל לא יכול להסתייע ממנו:

מאי תלמודי' א"ר תנן אל תפנו אל מדעתיכם פי' לישנא דאלילים דייק דאי כשנעשו לשם ע"ז מיירי לימא אלהים אחרים דלא אשכחן בשום דוכתא שקרא משה לע"ז אלילים אלא ש"מ זהו פירושו של אלילים דבר ריק שאע"פ שלא עשיתם אותם לצורך לעבדם אלא מדעתכם ומרצונכם עשיתם אותם לציור בעלמא אל תפנו בהם:

בד"ה לעולם דכתיב אכותל כו' לפירוש הקונטרס צ"ל דהשתא דמוקי לה כו' ולמ"ד שמא יקרא לית ליה דרבה כו' עכ"ל אין זה מפורש בפירש"י שלפנינו אבל הפי' זה נמצא בבעל המאור ואפשר שדקדקו כן מפירש"י שלפנינו ממה שפירש לעולם דכתב אכותל ומידלי שאינו יכול למחוק ולשמא יקרא לא חיישינן דגודא כו' עכ"ל שסתם דבריו דמשמע דלכ"ע בין לרב ביבי ובין לאביי גודא בשטרא לא מיחלף ואם כן ע"כ ל"פ אמוראי אלא במאי דקאמר דפליגי נמי תנאי דהיינו בדרבה וכצ"ל בדברי התוס' והשתא מבעי לן למימר דברבה פליגי אמוראי כי היכי דפליגי תנאי דהכא כו' דהשתא ניחא דתלו לא תניא בדתניא ודו"ק:

בא"ד וברייתא קמייתא מתוקמא שפיר דכתיב מכתב אכותל ומידלי כו' עכ"ל צ"ע למאן דאית ליה דרבה ע"כ לא מתוקמא הכי אלא בדחייק מיחק דליכא למימר דרב ביבי נמי דאית ליה דרבה מוקמי לה בהכי ואתיא כרב אחא א"כ לקמן נמי לפירוש הרב פורת מי הצריכם לאוקמא לאביי דסבר גודא בשטרא מיחלף דלא מתוקמא ברייתא אלא בדחייק מיחק הא מצי נמי לאוקמא דמכתב אכותל ומידלי אלא דאתיא כרב אחא ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד וק"ק לפי' זה דהל"ל דכ"ע לית להו דרבה ואביי ורב ביבי בגודא כו' עכ"ל כבר כתבו דכדי שלא יקשה לרבה קאמר דפליגי תנאי בדרבה אלא דר"ל דהך פלוגתא דאמוראי בגודא מיחלף (בשטרא) לפי' הרב פורת חסר מן הספר ולא ה"ל לתלמודא לסתום ולאשתמוטי מלומר דבהכי פליגי אמוראי בגודא מיחלף בשטרא ודכולי עלמא לית להו דרבה וק"ל:

בד"ה בני חבורה כו' וכן משקל שמכוונים זה כנגד זה ביד ואמרינן כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל לפי' זה דדבר המותר לשאר בני אדם שאינו טבח אומן כדאמרינן התם דהיינו לשקול ביד אסור לאלו המקפידים כמו בכף מאזנים לכל אדם וכן נראה מדברי התוס' בסוף פרק א"נ ובמרדכי ישן וק"ל:

בא"ד ומשום מנין כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כו' תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים הדינר אבל כו' עכ"ל כצ"ל יש לדקדק שהזכירו כאן לפי' זה איסור סכום מקח במקום איסור סכום מנין דקיימינן ביה הכא ולאידך פירושא שכתבו לקמן שינו פירושם למינקט איסור מנין גופיה ויש ליישב דלפי פי' זה דכל הני איסורי דנקט היינו דבשאר בני אדם שרי אלא בבני חבורה המקפידים אסור ניחא להם ליישב מה שנתקשו התוס' בפרק איזהו נשך לפי גירסת הספרים דגרסינן בס"פ אין צדין סכום מדה במלתיה דת"ק וסכום מקח במלתיה דרשב"א א"כ לא מצינו איסור מנין במשנה ובברייתא וא"כ מנליה לשמואל איסור מנין דמשמע שידוע לנו כמו מדה ומשקל עכ"ל שם דלפי פי' זה ניחא דאיסור מנין בעלמא ודאי בשאר בני אדם שרי אלא דקאמר דבמקפידין יש לאסור מנין בעלמא כמו איסור מקח לשאר אדם ודומיא דהכא בכל הני איסורי דנקט במקפידין ולשאר אינשי שרי אבל לאידך פירושא שכתבו התוס' לקמן דכל הני איסורי דנקט הוי איסורא נמי לשאר אדם הוצרכו לומר כמ"ש התוס' בסוף פ' איזהו נשך דגרסינן בפ' אין צדין סכום מנין במילתיה דת"ק או דרשב"א ודו"ק:

רש"י בד"ה ואתי למיקטריה כו' דאסור מדאורייתא הס"ד:

בד"ה אין מספקין כף על כף משום אבל. נ"ב אבל בפ' משילין פי' מספקין כף על ירך ומטפחין יד על יד ופי' זה הביאו הסמ"ג:

בד"ה ואם לאו כו' אינו משמט דאי כו' הד"א ואח"כ מה"ד מכלל דרישא אי יהיב כו' כצ"ל:

בד"ה רישא כו' משמט אני ואם אמר לו הלוה אעפ"כ כצ"ל והד"א:

רש"י בד"ה ומידלי כו' למחוק הס"ד:

בד"ה כל הני כו' נמחק עד סוף הדבור:

בד"ה דחייק כו' העץ בטבלא כו' הד"א:

בד"ה אבל לא כו' כתב שעל גבי טבלא כו' כצ"ל:

בד"ה אין רואין כו' ויגלחם במספרים כצ"ל והס"ד:

בד"ה כתב המהלך כו' וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלוני כו' כצ"ל:

גמרא ועם אחר לא מ"ט כדריא"ש כו'. והרמב"ם בחבורו כ' מפני שהוא כמקח וממכר. ויש לדחוק בלשון הגמרא לכוונו לטעמו:

רש"י ד"ה ליחוש לשמא ימחוק. דהא ר"א כו'. נ"ל דכוונתו ליישב דלא תיקשי מאי פריך ליחוש כו' דילמא ר"א ל"ל כלל גזירה בזה דבשלמא לעיל פריך שפיר למ"ד שמא כו' ניחוש שמא כו' דר"ל דכיון דאית ליה האי גזירה ליגזור נמי משום הא. אבל למאן דל"ל גזירה ליכא למיפרך דליגזור. עי' סוכה (כג א) בתד"ה ולמ"ד כה"ג:

גמ' אין רואין במראה בשבת ר"מ מתיר. נ"ב בנקבה או בצריך לכך ובאיסורא דלא ילבש גבר ש"א לא קמיירי (ועתוס' בע"ז כ"ט א'):

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי חַנִּין: אַל תְּפַנּוּ 'אֵל' מִדַּעְתְּכֶם. יש להקשות מהיכא משמע אַל תְּפַנּוּ 'אֵל'? ועוד הוה ליה למימר מִלְּבַבְכֶם או מִמַחְשֶׁבְוֹתְכֶם ומאי מִדַּעְתְּכֶם? ונראה לי בס"ד דידוע שני יצרים יש לאדם, אחד מתהווה מכוחות החמריים שבו וזה נקרא יצר הגופניי, ועל אותו היצר הגופניי אמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב:, קידושין ל:) יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם, וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, וְאִלְמָלֵא הקב"ה שֶׁעוֹזֵר לוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, ועל יצר הנפשיי אמרו רבותינו ז"ל יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם, כי זה נמשך מן הקליפה מלמעלה, ולכל יום יש קליפה בפני עצמה כנגד בחינת אותו היום בלבד וכאשר אבאר בזה בס"ד לקמן במסכת סוכה במאמרים הנז'. והנה זה היצר הגופניי הוא עצור בקרב האדם מעת הלידה, והוא נקרא 'מֶתֶג הַחֲמוֹר' ככתוב (משלי כו, ג) שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר, וכיצד זה שהוא מתג החמור שעצור בקרב האדם, אז יצר הנפשיי מושך בו את האדם לדרך הרע לעשות מעשים רעים, כי יצר הנפשיי שהוא מַלְאָךְ הבא מן הקליפה בכל יום עושה פעולתו באדם בזה היצר הנקרא 'מֶתֶג הַחֲמוֹר'. ועל זה היצר שנאמר עליו מִתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם וְאִלְמָלֵא הקב"ה שֶׁעוֹזֵר לוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ צריך להבין במה עוזרו? והנה נראה מזוהר הקדוש שעוזרו בשם 'אֵל' שהוא חסד, כי עוזר זה עושה הקב"ה לאדם בתורת חסד ואינו משורת הדין, יען ששורת הדין מחייבת שהאדם הוא ילחם לעצמו, אך במדת חסד עוזר לו הקב"ה, וכל דבר הנעשה בתורת חסד נעשה בשם 'אֵל' כנודע, ולכן אמר הכתוב (תהלים נב, ג) מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד 'אֵל' כָּל הַיּוֹם, והיינו הגבור קאי על יצר זה שהוא מתגבר בכל יום להרע לאדם, הנה חֶסֶד 'אֵל' כָּל הַיּוֹם לעזור אותו. וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש אף על פי ששם 'אֵל' הוא חסד הנה הוא זועם בכוחות הדינין, ולכן נאמר (תהלים ז ,יב) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, רצונו לומר זֹעֵם בכוחות הדינין אבל לנו עושה פעולה של חסד. נמצא זה היצר הגופניי הַמִתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם הוא נכנע ונחלש על ידי הארת שם 'אֵל' שהוא זֹעֵם בכוחות הדינין, והנה אם תניח מספר 'אֵל' [31] על מספר 'מֶתֶג' [443] יעלה מספר 'דַּעַת' [474] ולכן אמרו רבותינו ז"ל כל מי שאין בו דעת הרי הוא חוטא, רצונו לומר שאינו זוכה להמשיך הכנעה משם 'אֵל' לְמֶתֶג שבקרבו שבזה יהיה הצרוף מספר 'דַּעַת', הרי זה חוטא מכח תגבורת יצר הגופניי שהוא 'מֶתֶג הַחֲמוֹר'. ובזה יובן הפסוק במשלי (משלי יט, ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, ולזה אמר (שם יא, ט) וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ, וזה אומרו (שם כד, ח) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז היא התורה (שם כד, ה) וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ, והרי הוא כמבואר. והנה ידוע דכל חמריים רעים נקראים בשם אֱלִילִם, כי אֱלִילִם הוא ענין הבל ותוהו שאין בו ממשות וקיום, כמו רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם, באיוב (יג, ד) ולזה אמר אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם הם כוחות מריים רעים שמהם מתהווה יצר הגופניי הנקרא מתג, כי על ידי כך לֹא תְּפַנּוּ 'אֵל' מִדַּעְתְּכֶם, רצונו לומר מספר דעת שהוא מורה על שליטת כח שם 'אֵל' ב'מֶתֶג' לֹא תְּפַנּוּ ותסלקו מספר שם 'אֵל' מן מספר 'דַּעַת' כדי שלא ישאר מספר 'מֶתֶג' לבדו שהוא יצר הגופניי וישלוט בכם באין מעכב, ולזה אמר מִדַּעְתְּכֶם דייקא, שאם תפנו להדבק באלילים הנזכרים אז יפנה גם כח שליטת שם 'אֵל' מן מספר 'דַּעַת' , כי יעזוב אתכם ולא יעזור לכם.

גמ' אין רואין במראה בשבת. עי' ע"ז כט ע"א תוס' ד"ה המסתפר:

שם כתב המהלך תחת הצורה. עי' לעיל דף קטז ע"ב תוס' ד"ה וכ"ש בשטרי:

שטרי הדיוטות. עמ"ש תוס' סתירת רש"י. וי"ל דודאי ר' נחמי' דלעיל דאוסר לקרות בכתבי הקדש בודאי אוסר גם באיגרת שלום ומשום שמא ימחוק דכתבי קודש בשטרי חובות לא מיחלף אבל בשמעתין כתב אורחיו ופרפרותיו מיחלף שפיר בשטרי חובותיו שכותב שמות אנשים וסכום הלואתם ואתי' כת"ק דר' נחמי' לעיל ולק"מ. ולפ"ז י"ל מ"ש רשב"א שרבנו יונה הוכיח דהרהור אסור דלא כבעלי תוס' מברייתא דדיוקנא לקמן דתני בה לא יסתכל. ולהנ"ל י"ל סתם תוספתא ר' נחמי' דע"כ ס"ל משום שמא ימחוק כנ"ל ואז אפי' הרהור אסור אבל למ"ד שמא יקרא הרהור מותר. אמנם רשב"א כתב להתוס' אפי' למ"ד משום שמא ימחוק נמי הרהור מותר דמתוך שלא התרת לו אלא ע"י הרהור זכור הוא. ולפ"ז י"ל דקאמר כותל ומיתתא וכתב רשב"א לרבותא קאמר אפי' גודא מתתאי נמי לא מיחלף בשטרות. ולכאורה קשה מנ"ל לש"ס הך רבותא ומי הכריח לזה. ולהנ"ל י"ל דלכאורה למ"ד כותל ומידלי מותר קשה אמתני' דמפליג בין מפיו לכתב ליפלוג בכתב בין מידלי למתתא ומכ"ש פיו. וצ"ל דאתא לדיוקא דהרהור מותר דה"א כיון דגזירה שמא ימחוק נאסור הרהור קמ"ל כיון שלא התרת לו אלא ע"י הרהור זכור הוא אך כל זה למ"ד שמא ימחוק אך כדמסיק ש"ס למ"ד שמא יקרא ומוקי לי' בכותל ע"כ במיתתי דאי דוקא במידלי קשה ליפלוג בדידי' ואי משום דקמ"ל היתר הרהור ז"א דפשיטות הוא ב גופי' הרהור מותר וע"כ מוקי לי' אפי' במיתתי. ועיין לקמן ק' ע"א פליגי תנאי בהיתר הרהור וא"כ יש לפקפק אהנ"ל:

מאי בינייהו. ה"ל למימר א"ב בי תרי שמא ימחוק ליכא דמידכרי אהדדי ואפי' לפמ"ש מג"א גבי רכיבה דליכא מצוה אפי' שנים אסורין לרכוב דדוקא במצוה התירו שיקראו שנים בספר ה"נ איכא מצות הכנסת אורחים כדלעיל ר"פ מפנין. ועיין לעיל עשרה מסתפגין באלונטי' א' וכו' ע"ש:

ואמר רבה אפי' גבוה ב' קומות. צל"ע הא מדאמר שמא ימחוק ש"מ שמא יכתוב לא חיישינן שיזמין היום אורח שלא נכתב מאתמול. ומחיקה שלא ע"מ לכתוב לאו דאורייתא ומאי פריך משמא יטה דאורי' וי"ל דודאי זה מוחק ע"מ לכתוב אחר במקומו אלא לכתיבה לא חיישי' דאדהכי מידכר ומ"מ כבר מחק ע"מ לכתוב וחייב מה"ת:

אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי וכו'. זהו גירסת ה"ר פורת שבתוס' דגרס אלא וקאי אפלוגתא דאמוראי וברייתא דמונה אדם מצי איירי כדמיחק חייק כמ"ש תוס'. אבל לגירסת רש"י וסייעתו לא גרסי' אלא. רק לא לעולם וקאי אברייתא דמונה אדם היא מיתוקם בכותל ומידלי ולא קאי אפלוגתייהו דלעיל אלא מ"מ ממילא משתני פלוגתי' ג"כ מ"מ כיון דש"ס לא קאי אפלוגתי' לק"מ קושי' תוס' אפירש"י כן יש להבין מחי' הרשב"א ומהרש"א לא ראה דברי הרשב"א:

(קמט סע"א) אל תפנו אל האלילים וכו' אל תפנו אל מדעתכם.—פירש"י דחוק. ונראה שדורש "אל" בנקודת ציר"ה, וכענין שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תה' טז ח).

גמ' מ''ט. אבל לא מן הכתב: שמא ימחוק. מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש: כל הני שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר: דכתב. מניינא אכותל בדיו: ומידלי. שאינו מגיע לשם למחוק: (אפילו גבוה שאינו מגיע לשם למחוק): אפילו גבוה. שאינו מגיע שם להטות הנר אסור דהואיל ונמוך אסור גבוה נמי אסור שלא תחלוק: ומיתתי. שנמוך ויכול להגיע שם ולמחוק: ולמ''ד שמא יקרא. היכא דליכא למיחש לשמא יקרא ליחוש לשמא ימחוק: דחייק. בסכין בתוך העץ בטבלא שאין נוחה למחוק ואדהכי מדכר וליכא למיחש למחוק: גודא. כותל: פינקס. כעין לוחות של סוחרים: כמה בפנים וכמה בחוץ. את מי ומי אושיב בפנים במקום המכובד ואת מי ומי אושיב בחוץ שאינה כל כך ספונין: אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס. דגודא בשטרא לא מיחלף אבל טבלא ופינקס מיחלף: [דכתיב מיכתב. כתב של דיו]: אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי. שאינו יכול למחוק ולשמא יקרא לא חיישינן דגודא בשטרא לא מיחלף ודקשיא לך דאע''ג דמידלי ליתסרי כדרבה דאמר גבי נר אפילו י' בתים: דרבה תנאי היא. דאיכא דחייש לשלא תחלוק באיסור שבת דרבנן ואיכא דמפליג: ליחוש לשמא ימחוק. דהא ר' אחא כותל דוקא נקט ואי מתתי מה לי כותל מה לי אגרת: אין רואין במראה. מירואיי''ר לפי שהרואה במראה אינו צריך אלא לתקן שערות ראשו וזקנו הלכך חיישי' שמא יראה נימין המדולדלות שאינן שוות עם שאר השער ויגלחן: דאדהכי והכי. שילך להביא תער או מספרים: מדכר. שהוא שבת: של מתכת. שאינו צריך להביא מספרים שהיא עצמה מגלחת השער: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות. כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית וזו דיוקנית פלוני ופלונית: אסור לקרותו בשבת. שמא יקרא בשטרי הדיוטות: אל מדעתכם. אל אשר אתם עושי' מדעת לבבכם וחלל שלכם. אלילים לשון חללים: עם בניו ובני ביתו אין עם אחר לא. מדלא תנא ומפיס על המנות: משום לווין ופורעין. דגזור בהו רבנן שמא יכתוב: המקפידין. שאין מוחלים ומוותרין זה לזה:

ולמ''ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא. ולא מסיק אדעתיה גודא בשטרא לא מיחלף: בשטרי הדיוטות. פי' בקונט' של מקח וממכר ולעיל בפרק כל כתבי (דף קיז: ושם) פירש איגרות השלוחות למצוא חפץ: אלא איכא בינייהו דכתיב אכותל ומתתאי. ולא ידענא אמאי נקט מתתאי כיון דס''ד דכ''ע אית להו דרבה: אילימא דכתיב מיכתב מ''ש הכא מ''ש הכא. פירוש תרוייהו יהא אסור שמא ימחוק: לעולם דכתב אכותל ומידלי ודקשיא לך דרבה דרבה תנאי היא. לפירוש הקונטרס צ''ל דהשתא דמוקי לה דכתיב אכותל ומידלי למ''ד שמא ימחוק איכא דאית ליה דרבה ולמ''ד שמא יקרא לית ליה דרבה והשתא מיבעיא לן למימר דבדרבה פליגי תנאי כי היכי דפליגי אמוראי דהכא וברייתא קמייתא מיתוקמא שפיר דכתיב מכתב אכותל ומידלי דכולהו אמוראי גודא בשטרא לא מיחלף וקשה לפירוש זה דהשתא לא הוה פלוגתייהו כדהוה מוקמת לה מעיקרא למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן למאן דאמר שמא יקרא חיישי' וה''ר פורת פירש דאביי ורב ביבי תרוייהו לית להו דרבה דפליגי בכתב אכותל ומידלי למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן כיון דמידלי ולית לן דרבה ולשמא יקרא נמי לא חייש קסבר גודא בשטרא לא מיחלף ולמ''ד שמא יקרא חייש דקסבר גודא בשטרא מיחלף ואביי לא הוה מוקי פלוגתייהו דרבי אחא ורבנן כרבה דא''כ ר' אחא ע''כ לית ליה דאביי דשרי בכותל אלמא קסבר גודא בשטרא לא מיחלף וא''כ כמאן סבירא ליה דאפילו רבנן לא פליגי עליה דר' אחא אלא משום דאית להו דרבה וגזרינן שמא ימחוק אלא הוה מפרש אביי דכ''ע לית להו דרבה ולא חיישינן לשמא ימחוק במידלי ובגודא בשטרא מיחלף פליגי והא דקאמר ש''מ דרבה תנאי היא הו''מ למימר ודאי לכ''ע לית להו דרבה כדמפרש לאביי אלא דלא מצי למוכח הא בהדיא ולהכי קאמר דתנאי היא וליכא לאקשויי לרבה והא לא מצי למימר דפליגי בחייק מיחק רבי אחא ורבנן ובגודא בשטרא מיחלף פליגי אבל כ''ע אית להו דרבה משום דסברא הוא כיון דחייק ואיתא נמי בכותל פשיטא דבהא לא הוי אמרי רבנן דגודא בשטרא מיחלף וצריך לאוקמא השתא ברייתא דלעיל דחייק מיחק למאן דסבר גודא בשטרא מיחלף וקשה קצת לפירוש זה דה''ל למימר דכ''ע לית להו דרבה ואביי ורב ביבי בגודא אי מיחלף בשטרא פליגי: ודיוקני עצמה אף בחול אסור. נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (ע''ז דף נ.) מכלל דאחריני הוו מסתכלי: בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום משקל ומשום מדה ומשום מנין. פירוש לפי שמקפידין זה על זה עוברין אפילו על מה שאין שאר בני אדם עוברין משום מדה כדאמרינן בביצה (דף כט.) יכול אדם לומר לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש כלי שמודדין בו אסור דדמי למקח וממכר והם כיון שהם מקפידים כל כלים הוי לגבייהו מדה לפי שמקפידין לידע שיעורו לשלם להם הכלי וכן משקל ששוקלים ומכוונים זה כנגד זה ביד ואמרינן בביצה אין משגיחין במאזנים ביום טוב ומשום מנין כדאמר בביצה (דף כט:) הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים מאה אגוזים בדינר ולקח כבר תשעים לא יאמר לו תן לי עשרים . אגוזים שאתחייב לך עשרה אגוזים שנראה שעושה להשלים הדינר אבל יכול לומר לו תן לי כ' אגוזים סתם ובבני חבורה המקפידים אסור שיבא לידי איסור שיזכירו להשלים וכדברי בית הלל אף משום רבית דכשהם מחזירין זה לזה הם מקפידים מה ששוות יותר וקשה