יצאו מי כיור שאינם ראויים להשתמש בהם כמים, מפני שיש להם שם לווי! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן כי מה שלמדו קל וחומר למי כיור אינו למי כיור עצמם, אלא למים שראויין למי כיור, אלמא [מכאן] שמים חיים נינהו [הם] מי כיור!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, שאומר ר' יוחנן: מי כיור — ר' ישמעאל אומר: מי מעין הן כלומר, מים חיים, וחכמים אומרים: שאר מימות הן, ולאו דווקא מי מעין.

א שנינו במשנה שערל פוסל את העבודה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שערל פסול? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, שאינו מפורש בתורה, אלא מדברי הנביא יחזקאל בן בוזי למדנו, שנאמר: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי" (יחזקאל מד, ט).

ושואלים: ומנלן דמחלי [ומנין לנו שהם מחללים] עבודה? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי" (יחזקאל מד, ז).

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר שם "בן נכר", יכול בן נכר ממש כלומר, גוי? תלמוד לומר: "ערל לב". ואם כן, לא משום שהוא בן נכר הוא נפסל, אלא מדובר בכהן. אם כן, מה תלמוד לומר "בן נכר"? כוונתו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כלומר, משומד, שעובר עבירות באופן קבוע. ואין לי אלא ערל לב שהוא פסול, ערל בשר כהן שלא נימול, מנין שהוא פוסל? תלמוד לומר: "וערל בשר".

ומעירים: וצריכי [וצריך] שייאמרו שני הדברים, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק "ערל בשר" הייתי אומר שהוא פסול משום דמאיס [שהוא מאוס] משום שיש לו עורלה, אבל ערל לב דלא מאיס [שאינו מאוס] בגופו, אימא [אמור] שלא יהא פסול. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בערל לב, הייתי אומר שהוא פסול משום שאין לבו לשמים, אבל ערל בשר שלבו לשמים אימא [אמור] שלא יהיה פסול, לכן צריכי [צריך] שייאמרו שניהם.

ב שנינו במשנה שטמא פסול ופוסל את העבודה. אמרו זקני דרום: לא שנו אלא טמא שרץ שנטמא מחמת שרץ וכיוצא בו, אבל כהן טמא מת, מתוך שמרצה בציבור שאם רוב הציבור טמא מת נעשית עבודת קרבנות הציבור לכתחילה בכהן טמא — מרצה נמי [גם כן] בקרבן יחיד.

ומקשים: אי הכי [אם כך], טמא שרץ נמי ליתי [גם כן שיבוא ויילמד] שהוא מרצה בציבור לכתחילה (ומשם נלמד שהוא מרצה על היחיד בדיעבד) בקל וחומר מטמא מת: מה טמא מת שהוא טמא שבעת ימים, וטעון לטהרתו הזאה של מי פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי — מרצה, טמא שרץ שטומאתו קלה, שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי, אלא טובל בו ביום וטהור בערב — אינו דין שמרצה?

ומשיבים: קסברי [סבורים] זקני דרום כי לענין היתר עבודת קרבנות הציבור בטומאה יש ללמוד דין המכפרין (הכהנים המקריבים את הקרבן) כדין המתכפרין. ולפיכך, מה מתכפרין כלומר, הציבור, דווקא כשהוא טמא מת — אין [כן], מקריבים את קרבנו, אבל אם היה רוב הציבור טמא שרץ — לא, אף לגבי מכפרין (הכהנים) הדין כן, טמא מת — אין [כן] מקריב קרבנות הציבור כשהם באים בטומאה, טמא שרץ — לא.

בעקבות תשובה זו, המניחה שקרבן ציבור אינו קרב כשהיה הציבור טמא שרץ, שואלים: מאי קסברי [מה הם סבורים] זקני דרום? אי קסברי [אם הם סבורים]: אין שוחטין וזורקין את דם הפסח על יחיד שהוא טמא שרץ, אף שלערב יהיה טהור ויוכל לאכול ממנו, אמאי לא עבדי [מדוע אין עושים] ציבור בטומאה זו? הא [הרי] כלל הוא, שכל שביחיד נדחה ועושה פסח שני, ציבור עבדי [עושים אותו] בטומאה!

אלא מכאן שקסברי [סבורים הם] שאכן שוחטין וזורקין על יחיד שהוא טמא שרץ, ואינו נדחה לפסח שני. וממילא גם ציבור אינו עושה אותו בטומאה.

אמר עולא, על כך תקע להו [צעק להם] ריש לקיש לדרומאי [לדרומיים]: לפי שיטתכם, וכי איזה כח מרובה לדחות את הטומאה, כח מכפרין או כח מתכפרין? הוי אומר: כח מתכפרין, שהרי שוחטים את הפסח על יחיד טמא שרץ, ומצד שני כהן טמא שרץ אינו מרצה.

אבל לפי הנחה זו יש לדחות את עיקר דבריכם בדרך קל וחומר: ומה במקום שנטמאו בעלים עצמם בשרץ משלחין הם את קרבנותיהן — כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה, מקום שנטמאו בעלים במת, שאין הם משלחין קרבנותיהן, כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה? והרי זה סותר את דבריהם בפירוש המשנה, שכהן טמא מת מרצה!

ומשיבים: קסברי [סבורים] זקני דרום כי טמא מת [נמי [גם כן]] משלח קרבנותיו, אף שאינו יכול לאכול מקרבן הפסח.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "איש איש כי יהיה טמא... ועשה פסח... בחדש השני" וגו' (במדבר ט, י— יא), משמע שהטמא אינו יכול לעשותו בראשון כלל! ומשיבים: דבר זה נאמר למצוה שלכתחילה צריך להמתין עד לפסח שני, אבל בדיעבד אם שלח הטמא את קרבנו — הרי הוא מרצה, ואינו חייב להביא פסח שני.

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר]: "איש