בשלמא [נניח] לשיטת אביי דמוקים לה [שמעמיד אותה את שיטת ר' יוחנן] כרבי, וסבור שמודי [מודה] רבי שמקרות הגבר עד צפרא [הבוקר] לא פסלה [פוסלת] הלינה, הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? כשיטת רבי היא, שכהנים שעבדו בלילה מועלת בהם לינה בעמוד השחר, ומכל מקום יכולים הם עכשיו לקדש ידיהם ורגליהם, ושוב לא ייפסלו בלינה.

אלא לרבא דמוקים לה [שמעמיד אותה] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, אבל לדעת רבי מקרות הגבר עד צפרא פסלה [מקריאת הגבר עד הבוקר פוסלת] הלינה, הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? אי [אם] כשיטת רבי — הרי גם אם יקדשו כעת ידיהם ורגליהם, מכל מקום בעלות השחר פסלה [פוסלת] לינה. אי [אם] כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, הא [הרי] אמר: כהן שקידש ידיו ורגליו והחל בעבודה — אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש ולפיכך, אותם כהנים שעסקו בלילה בהקטרת חלבים, אינם צריכים קידוש נוסף!

ודוחים: לעולם יש לפרש שהיא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] בכהני חדתי [בכהנים חדשים] שלא עבדו במקדש בלילה, אלא מתחילים בעבודתם בבוקר, ולדעת הכל צריכים לקדש.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: יציאה מן המקדש מהו שתועיל ותפסול בקידוש ידים ורגלים להצריך את הכהן לשוב ולקדש? אם תימצי [תמצא] לומר שלינה לא פסלה [פוסלת] כאשר מגיע עמוד השחר — הרי זה משום דלא פריש [שאינו פורש] מעבודתו, אלא עסוק בה, אבל יציאה דפריש [שהוא פורש מן המקדש] יש לומר כי אסוחי מסח דעתיה [מסיח הוא את דעתו], ומשום כך צריך לשוב לקדש ידיו ורגליו, או דלמא [שמא] כיון שבידו לחזור בכל רגע לא מסח [אינו מסיח דעתו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: קידש ידיו ורגליו ונטמאו ידיו — מטבילן ואין צריך לקדש, קידש ידיו ורגליו ויצאו — הרי הן בקדושתן, הרי שהיציאה אינה פוסלת!

ודוחים: אם יצאו רק ידיו לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו], וודאי אינו צריך קידוש, כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] היא אם יצא כל גופו, מאי [מה הדין]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: שלא רחוץ ידים ורגלים — מקדש ידיו ורגליו בכלי שרת בפנים, ואם קידש ידיו בכלי שרת בחוץ, או בכלי חול בפנים, או שטבל במי מערה ועבד — עבודתו פסולה, לפי שבכל אלה לא קידש ידיו כראוי. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שקידש בכלי שרת בחוץ עבודתו פסולה, הא [אבל] אם קידש בפנים ויצא — עבודתו כשירה.

ודוחים: דלמא [שמא] מה שנאמר כאן קידש בכלי שרת בחוץ, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? לא שיצא הכהן לחוץ וקידש שם, אלא כגון דאפיק [שהוציא] ידיו לבר [החוצה] וקידש. ולפיכך ניתן לדייק רק כך: הא [אבל] אם קידש בפנים ויצא, הרי זה במקרה דאפיק ידיה לבר [שהוציא ידיו לחוץ], ורק אז כשירה. אבל יצא כל גופו עדיין תיבעי [תישאל] לך, ולא נפתרה בעיה זו.

אמר ליה [לו] רב זביד לרב פפא, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא אחרת: יצא הכהן חוץ למחיצת חומת העזרה, אם יצא כדי לשהות שם זמן ניכר — טעון טבילה, אם לפי שעה בלבד יצא — טעון קידוש ידים ורגלים. הרי שעצם היציאה אף לזמן קצר פוסלת ידיו, וצריך קידוש אחר!

אמר ליה [לו]: מכאן אין ראיה, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיצא להסך רגליו (לצרכים גדולים) והוא מה שאמר שיצא לשהות, ולהטיל מים (לצרכים קטנים) והוא האמור כאן שיצא לפי שעה. ויש לומר כי משום כך צריך קידוש ידים ורגלים, ולא משום עצם היציאה.

ומקשים: דבר זה לא היה צריך לומר, הא בהדיא קתני לה [הרי בפירוש שנה אותה] במשנה: כל המיסך רגליו — טעון טבילה, וכל המטיל מים — טעון קידוש ידים ורגלים! ומשיבים: זו אינה קושיה, תני והדר מפרש [הריהו שונה וחוזר ומפרש] בצורה אחרת.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע]: כהן העוסק בפרה אדומה, שעבודתה מחוץ למקדש, ר' חייא בר יוסף אמר: לפני עבודתו מקדש ידיו ורגליו בכלי שרת בפנים, כדרך שעושים לפני עבודת הקדשים ואחר כך יוצא ועושה את עבודתה. ור' יוחנן אמר: מקדש ידיו ורגליו אפילו בחוץ, ואפילו בכלי חול, ואפילו במקידה (קערה) של חרס. והרי אפילו לדעת המצריך לקדש בפנים אינו פוסל ידיו ביציאה לחוץ.

אמר רב פפא: שאני [שונה] פרה, הואיל וכל מעשיה בחוץ ולא במקדש לא פסלה [פוסלת] בה יציאה. ומקשים: אי הכי [אם כך], למה לי שמקדש ידיו לעבודת הפרה? ומשיבים: כעין עבודה של קרבנות פנים עושים גם בפרה אדומה.

ב איבעיא להו [נשאלה להם שאלה]: טומאה שנטמא הכהן במקדש, מהו שתועיל להצריכו קידוש ידים ורגלים לאחר שייטהר מטומאתו? אם תימצי [תמצא] לומר שיציאה לא פסלה [פוסלת], הרי זה משום דגברא חזי [שהאיש על כל פנים ראוי] לעבודה, אבל הכא [כאן] דגברא [שהאיש] לא חזי [ראוי] לעבודה, שהרי נטמא — אסוחי מסח דעתיה [מסיח הוא דעתו] גם משמירת קדושת ידיו. או דלמא [שמא] נאמר: כיון דהדר חזי [שהוא חוזר ונעשה ראוי] מיד על ידי טבילה [דק ליה [הוא מדקדק]] ולא מסח דעתיה [ואינו מסיח דעתו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: קידש ידיו ורגליו ונטמאו — מטבילן ואין צריך לקדש.

ודוחים: נטמאו ידיו לא מיבעיא לן [נשאלה לנו], [כי מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו]] נטמא כל גופו. ותוהים: אם נטמא כל גופו, תיפוק לי [תצא לו] הלכה זו ממקום אחר, שהרי כל הטובל לטומאתו, כיון דבעי למעבד [שהוא צריך לעשות] הערב שמש אסוחי מסח דעתיה [הוא מסיח את דעתו] בודאי במשך זמן רב זה! ומשיבים: כגון דאיטמי [שנטמא] סמוך לשקיעת החמה, שאינו צריך לשהות הרבה, ואינו מסיח דעתו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: פרה, ר' חייא בר' יוסף אמר: מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא. ור' יוחנן אמר: אפילו בחוץ, ואפילו בכלי חול, ואפילו במקידה של חרס.