שבת קמח ע"ב

ניפרוס סודרא אתי לידי סחיטה נכסייה בנכתמא זימנין דמיפסק ואתי למקטריה הלכך לא אפשר וא''ל רבא בר רב חנן לאביי תנן לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ביו''ט וקא חזינן דעבדין ולא אמרינן להו ולא מידי ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחייא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין סבור מינה הנ''מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא ל''ש בדרבנן ול''ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה''כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך ולא אמרי' להו ולא מידי: וכן אשה מחבירתה ככרות: בשבת הוא דאסיר אבל בחול שפיר דמי לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתעשינה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית אפילו תימא הלל הא באתרא דקיץ דמיה הא באתרא דלא קיץ דמיה: ואם אינו מאמינו: איתמר הלוואת יו''ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע ורבה אמר ניתנה ליתבע רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב רבה אמר ניתנה ליתבע דאי אמרת לא ניתנה לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יו''ט תנן אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אי אמרת בשלמא לא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת אלא אי אמרת ניתנה ליתבע אמאי מניח טליתו אצלו ליתן ליה ולתבעיה אמר לא בעינא דליקום בדינא ודיינא מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה ליתבע מאי משמט שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא ת''ש מסיפא אם לאו אינו משמט אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע היינו דקתני אינו משמט אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל רישא צריך למימר ליה משמט אני סיפא לא צריך למימר ליה משמט אני כדתנן המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ''כ יקבל ממנו משום שנאמר {דברים טו-ב} וזה דבר השמטה רב אויא שקיל משכונא רבה בר עולא מערים איערומי: וכן ערב פסח: א''ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו''ט נימא מסייע ליה וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יו''ט הכא במאי עסקינן בממנה אחרים עמו על פסחו דמעיקרא מיקדש וקאי והא אנן תנן אין נמנין על הבהמה בתחילה ביו''ט שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי והא תני רבי הושעיא הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו התם נמי כיון דרגיל אצלו אקדושי ליה מעיקרא והא מקדיש קתני הקדש עילוי מדרבנן ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביו''ט אמרו ק''ו בשבת לא קשיא כאן בחובות שקבוע להן זמן כאן בחובות שאין קבוע להן זמן:
מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה ומטילין חלשין על הקדשים ביו''ט אבל לא על המנות:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמח - ב

וכי תימא, נשנה בכך דנפרוס סודרא על פי הכד, הרי אסור לעשות כן. דאית לן למיחש, דלמא אתי לידי סחיטת הסודר מהמים.

וכי תימא, נכסייה לחצבא בנכתמא [כיסוי], ובכך ליהוי שינוי, אין לנו לחייב בכך. משום דזימנין דמיפסק הכיסוי. ואם נצריכנו לכסות, אתי למקטריה [לקושרו]. וקשר של קיימא הוא, דאסור מדאורייתא.

הלכך לא אפשר למיעבד שינוי בשאיבת המים. ומשום כך עבדינן לה כדרך שעושים בחול.

ואמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן: לא מספקין [מוחאים כף על כף] ביום טוב, כדי להראות אבילות. ולא מטפחין על הלב ביום טוב, לאבילות. ^[1]

וכן לא מרקדין לשמחה ביום טוב. וטעמא מבואר בביצה, גזירה שמא יתקן כלי שיר.

ואקשיה: והא קא חזינן דעבדין אינשי מעשים אלו ביום טוב. ואמאי לא אמרינן להו ולא מידי למחות בהם?

אמר ליה אביי: ולטעמיך, יש לשאול כן נמי אהא דאמר רבא: מבוי שהוא פתוח לרשות הרבים, ועשו לו לחי להתירו בטלטול, לא ליתיב איניש אפומא דלחייא [על פתח הלחי הגובל ברשות הרבים]. משום דדילמא מיגנדר [יתגלגל] ליה חפץ לרשות הרבים, בתוך ד' אמות. וכיון דאין ניכר כל כך השינוי שבין המבוי לרשות הרבים, חיישינן דלמא אתי לאיתויי לחפץ זה מרשות הרבים, ויחזירו למבוי. ונמצא עובר על איסור הכנסה.

וקשיא, הא קא חזינן נשי דמותבי חצבי [מעמידות את כדיהן], ויתבן אפומא דמבואה. ואמאי לא אמרינן להו ולא מידי, דדבר זה אסור, כדרבא?

אלא, טעמא דלא מחינן בהו, היינו משום דבין כך לא תועיל המחאה. והנח להם לישראל. שמוטב שיהו שוגגין, ואל יהו מזידין.

סבור מינה רבא בר רב חנן מאביי, דהא דקאמר כן, הני מילי באיסור דרבנן. אבל באיסור דאורייתא מחינן. ולא חיישינן דלמא לא ישמעו.

ומסקינן: ולא היא. אלא לא שנא באיסור דרבנן, ולא שנא באיסור דאורייתא, כל שנהגו בו אין למחות בידם. דמוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.

ומוכחינן: דהא תוספת דיום הכיפורים, דאורייתא היא. דיש להוסיף מחול על הקודש, ולהתחיל את התענית מעט מבעוד יום. כדדרשינן מהא דכתיב, "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב". ואפילו הכי, קא חזינן להו לאינשי דקאכלי ושתו עד שתחשך, ^[2] ואין מוסיפין כלום מחול על הקודש, ולא אמרינן להו ולא מידי. משום ד"הנח להם לישראל. מוטב יהיו שוגגין, ולא יהיו מזידין". אלמא, אף כשעוברים על איסורי תורה, אין למחות בהם. ^[3]

שנינו במתניתין: וכן אשה מחבירתה ככרות. ^[4]

והוינן בה: משמע, דוקא בשבת הוא דאסור לומר "הלויני", משום דאתי למיכתב. הא בחול שפיר דמי. ^[5] ומותר ללוות ככר, ולא חיישינן בזה לריבית. ואף על גב דקאמר בלשון הלואה.

לימא מתניתין דלא כהלל, שאסר לעשות כן אף בחול.

דהא תנן: אסור ללות סאה חיטין, על מנת לפרוע סאה חיטין חזרה. שהרי אם יוקרו החיטין בין הלואה לפירעון, נמצא שפורע הלוה דמים מרובים יותר על דמי ההלואה.

וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה, עד שתעשינה דמים. כלומר, שתשום את דמיה, כמה היא שוה בשעת ההלואה, וכן תתחייב לפורעה. שאם לא כן, חיישינן שמא יוקרו חטין, ואם תפרענה כפי שויה של ככר בשעת הפירעון, נמצאו באות לידי רבית. ^[6]

ודחינן: אפילו תימא דמתניתין אזלא כהלל, נמי לא קשיא מהתם. דהא דמשמע ממתניתין דבחול שרי ללות ככר בככר, מיירי באתרא דקיץ דמיה של הככר, ושוייה ידוע לכל. ולכך שרי אף ללוות סתם. ואם יתיקרו, יתן דמיהן כפי שהיו שוות בשעת הלואה.

והא דאסר הלל ללות בסתם, איירי באתרא דלא קיץ דמיה של הככר. שעדיין לא יצא השער, ואין ידוע לכל שויה של הככר. דבהכי אית לן למיחש שמא תתייקר הככר. ומאחר שלא נודע להם שויה שעת הלואה, תפרענה כפי שער של שעת הפירעון, ותבא לידי רבית.

שנינו במתניתין: ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר השבת.

איתמר: הלואת יום טוב - רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע בבית דין. שאם תבע את חבירו בבית דין לפרוע לו הלואה זו, אין בית דין נזקקין לה לעולם, ואינם מחייבים אותו לפורעה.

ורבה אמר: הלואת יום טוב ניתנה ליתבע בבית דין. ^[7]

ומפרשינן: רב יוסף אמר, "לא ניתנה ליתבע", משום דאי אמרת דניתנה ליתבע, אתי המלוה למיכתב את ההלואה [ואף על פי שנוטלה בלשון "שאלה", נמי איכא למיחש לכך. תוספות]. ^[8] ורבה אמר, "ניתנה ליתבע", משום דאי אמרת דלא ניתנה ליתבע, לא יהיב ליה אדם לחבירו מידי ביום טוב. ואתי לאימנועי משמחת יום טוב.

ומקשינן: תנן: אם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון אחר השבת.

אי אמרת בשלמא, "הלואת יום טוב לא ניתנה ליתבע", משום הכי הוא מניח טליתו אצלו למשכון, ועושה עמו חשבון אחר השבת. שהרי אם לא יתפוס משכון בידו, לא יוכל לגבות ממנו את הפירעון בבית דין. ^[9]

אלא אי אמרת כרבה, דניתנה ליתבע, אמאי הוא צריך להיות מניח טליתו אצלו? ליתן ליה המלוה את ההלואה, ולתבעיה בבית דין לאחר השבת.

ומשנינן: אף דיכול לתובעו, אינו מוכן להלוותו בלא משכון. משום דאמר: לא בעינא דליקום ולבא עמו בדינא, ולא לברור לי דיינא, ולהטריח את עצמי.

מתיב רב אידי בר אבין על רב יוסף: תנן: השוחט את הפרה, וחילקה בהקפה לקונים בראש השנה של מוצאי שביעית, אם היה חודש אלול מעובר, משמטת השביעית חוב זה. דהא קיימא לן, דשביעית משמטת בסופה. ומאחר דעיברוהו לאלול, נמצא דיום א' דראש השנה הוא ל' אלול. ועדיין משנת השביעית הוא. ^[10]

ואם אלול לאו מעובר הוא, נמצא דיום זה הוא א' בתשרי של שנה שמינית. לפיכך, אינו משמט.

וקשיא, אי הלואת יום טוב לא ניתנה ליתבע, מאי "משמט"? והא בלאו הכי אינו יכול לתבוע את הלוקחים בבית דין. דהא ביום טוב דראש השנה הלוום את הבשר.

ומשנינן: שאני התם, דמאחר ועיברוהו לאלול, איגלאי מילתא דאותו יום חול הוא. ואם כן, לאו הלואת יום טוב הויא. ואי לאו הא דהשביעית משמטתה, היתה ניתנת ליתבע. ^[11] ושוב מקשינן: תא שמע מסיפא: אם לאו אינו משמט. ואם לא עיברוהו לאלול, אותו יום הוא יום טוב דראש השנה. אי אמרת בשלמא, דהלואת יום טוב ניתנה ליתבע, היינו דקתני "אינו משמט". דהרי בשנה שמינית קיימינן. אלא אי אמרת, "לא ניתנה ליתבע", מאי ^[12] "אינו משמט"? והא בלאו הכי לא ניתנה ליתבע.

ומשנינן: אף דאינו יכול לתבוע בבית דין הלואת יום טוב, מכל מקום, אי יהיב ליה הלוה מדעתו את הפירעון, שקיל המלוה מיניה. והיינו דקאמר, אם אין אלול מעובר, אם יהיב ליה הלוה מרצונו, מותר לו ליטול ממנו.

ושוב מקשינן: מכלל, ד"משמט" דקתני ברישא, אתא למימר דאף אי יהיב ליה הלוה מדעתו, נמי לא שקיל לה המלוה. ואי נותן לו הלוה מרצונו, אמאי לא לישקול? ^[13]

ומשנינן: בין רישא ובין סיפא, מיירי בדיהיב ליה הלוה מדעתו. אלא דרישא, כיון דהשביעית משמטתו, צריך המלוה למימר ליה ללוה, "משמט אני". אבל סיפא, כיון דאין שביעית משמטתו, לא צריך המלוה למימר ליה, "משמט אני". אלא אי יהיב ליה, שקיל.

כדתנן: המחזיר חוב בשביעית יאמר לו המלוה: משמט אני. ואם אמר לו הלוה "אף על פי כן, איני חפץ שישמט", יקבל ממנו המלוה את הפירעון. שנאמר "זה דבר השמטה שמוט". שאפילו אם לבסוף יקבל ממנו, צריך להזכיר את השמיטה בדבורו.

רב אויא, כשהיה מלוה ביום טוב, הוה שקיל משכונא. כדאיתא במתניתין "מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון אחר היום טוב".

רבה בר עולא לא היה נוטל משכון. אלא אחר היום טוב הוה מערים איערומי על הלוה, ושואל ממנו חפץ כלשהו, ומעכבו אצלו לחובו.

שנינו במתניתין: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב.

אמר רבי יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת שחל בה ערב פסח. וכן הוא מקדיש את חגיגתו ביום טוב, שהוא יום הקרבתה. ואף על גב דקיימא לן, אין מקדישין בשבת וביום טוב, אבל ביום הקרבתם מותר להקדישם. שכשם שהקרבתם דוחה שבת, כן הקדשם דוחה שבת ^[14].

וקאמרינן: נימא מסייע ליה לרבי יוחנן ממתניתין דידן.

דהא תנן: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, אם בא לקנות שה לפסחו, מניח טליתו אצלו [אצל המוכר], ועושה עמו חשבון אחר יום טוב. אלמא, מצי בשבת ליקח את פסחו ולהקדישו.

ודחינן: מהכא ליכא ראיה. משום דלאו מתחלת הקדש השה בשבת מיירי. אלא הכא במאי עסקינן, בשה שכבר הוקדש לפסח, וממנה בעל השה עוד מנויים אחרים על פסחו. והם מתחייבים לו את דמי חלקם בשה. ובעבור חוב זה מניח המנוי את טליתו אצל הממנה. ובהכי ליכא משום איסור מקדיש בשבת. דהא מעיקרא מיקדש השה וקאי.

ותמהינן: ואיך מצית לאוקמא למתניתין בבא לימנות בשבת? והא אנן תנן: אין נמנין על הבהמה בתחלה ביום טוב. וכל שכן בשבת. משום איסור מקח וממכר בשבת וביום טוב.

ומשנינן: שאני הכא, דמיירי באדם הרגיל להיות מנוי אצל בעל השה. וכיון דרגיל אצלו, לא חשיב כבא לימנות בתחלה בשבת. אלא כמאן דאימני ביה בשה מעיקרא [קודם השבת] דמי. שמתחלה הקדיש את השה על דעת שימנה אף זה עליו.

[ותוספות לא גרסו כלל להך קושיה ותירוץ. דהא התם מיירי מנמנין של רשות. ולא שייך לאקשויי מינה על מינוי דמצוה. ועוד, דהא מפרש לה התם בענין אחר לגמרי].

ושוב מוכחינן: ואכתי איכא לסיועי לרבי יוחנן, מהא דתני רבי הושעיא: הולך אדם בשבת שחל בערב פסח אצל רועה הרגיל אצלו, והלה נותן לו טלה לפסחו, והקונה מקדישו ויוצא בו לפסחו. אלמא, מצי להקדיש את הפסח בשבת שהוא יום הקרבתו.

ודחינן: מהתם נמי ליכא לאוכוחי מידי. דהא כיון דרגיל הוא ליקח אצלו את פסחו, אקדושי מקדיש ליה הרועה מעיקרא מערב שבת לשה זה, לשם פסחו של קונה זה.

ותמהינן: והא "נותן לו טלה לפסחו ומקדישו", קתני. הרי להדיא דהקונה מקדישו בשבת.

ומשנינן: לעולם כבר קדוש הוא על ידי הרועה מערב שבת. אלא שצריך הקונה שוב להקדישו "הקדש עילוי", שמחיל הקדש על הקדש, מדרבנן. ומעלה בעלמא היא, שיקדישו הבעלים בעצמו.

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, דמקדיש אדם פסחו בשבת?

והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ומצינו לסתם משנה דקתני בה להדיא דאין מקדישין בשבת.

דתנן: לא מקדישין, ולא מעריכין [נדר "ערכי עלי"], ולא מחרימין [חרמי כהנים או חרמי גבוה], ולא מגביהין תרומות ומעשרות, ביום טוב. וכל אלו שביום טוב אמרו שאין לעשותם, קל וחומר שבשבת הם אסורים. וקשיא לרבי יוחנן דקאמר "מקדיש אדם פסחו בשבת".

ומשנינן: לא קשיא. כאן, במימרא דרבי יוחנן, איירי בפסח וחגיגה, שהם חובות שקבוע להן זמן. שחובת הקרבתן היא דוקא באותו היום. וכשם שהקרבתן דוחה שבת, כן הקדשן דוחה את השבת. וכאן במתניתין, איירי בחובות שאין קבוע להם זמן, כנדרים ונדבות. שאף הקרבתן אינה דוחה את השבת. הלכך אף לא מצי להקדישן בשבת.

מתניתין:

מונה אדם בשבת את מספר אורחיו, ואת פרפרותיו [מיני מעדנים שלו], ומוציאם מפיו. אבל לא יקראם מן הכתב ^[15]. שאם כתב מערב שבת את שמות אורחיו או את פרפרותיו, לא יקרא בשבת מתוך הכתב הזה. וטעמא מבואר בגמרא.

מפיס [מטיל גורל] אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, לקבוע על פי הפיס מי יקבל כל מנה ומנה. ובלבד שיהיו המנות שוות, ולא יתכוין לעשות מנה גדולה לאחד כנגד מנה קטנה לאחר. ובגמרא מפרש טעמא.

ומטילין חלשין [גורלות] בין הכהנים על בשר הקדשים ביום טוב. אבל לא מטילין גורל על המנות. ובגמרא יבואר.

הערות

^[1] רש"י. והקשו תוספות, הא אבילות אף בחול המועד אסורה. כדתנן נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות. לכך פירשו, דאיירי ממספקין ומטפחין לשמחה. וטעמא דכולהו משום שמא יתקן כלי שיר.

^[2] ויש להוכיח מכאן דיש שיעור לתוספת יום הכיפורים. שהרי ודאי לא היו אוכלים עד חשיכה ממש. דהא אי אפשר לצמצם. ואפילו הכי לא סגי בהא משהו, אלא היו צריכים להפסיק מבעוד יום. תוספות, ביצה ל א. וכתב הר"ן שם, דלמאן דאמר "ספיקא דאורייתא לחומרא", אין ראיה מהכא. דכיון דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, בהכרח שהזהירה תורה לקבל תוספת יום כיפורים קודם הזמן הזה. [וצריך עיון, דאם כן, אף בלא חיוב תוספת, קא עברו על ספק איסור דאורייתא. שהרי אכלו עד חשיכה. וכבר עמד על זה החתם סופר. וכתב, דמאחר ולא ברירא לן ענין בין השמשות, ושיטת רבי יוסי בזה דהוא כהרף עין, ממילא נכלל כבר באותו משהו שהפסיקו קודם חשיכה. ואין למחות אלא בדבר שהוא ברור לך כאחותך [כדלעיל קמה ב]. ולפי זה אין מובנים דברי הר"ן].

^[3] והביא הר"ן שם, דיש אומרים דדוקא בדבר שאינו מפורש בתורה. אבל דבר שאיסורו מפורש בתורה מחינן בהו. מיהו בתוספות לעיל [נה א], איתא לא כן. והוכיחו זאת מסוגיין. ולית להו לחילוק הנ"ל. ודוקא אם שגו רוב הציבור בדבר. אבל אם שגגו יחידים, יוכיחם. ומוטב שיזידו, ולא יגררו את רוב הקהל אחריהם. תשב"ץ חלק ב.

^[4] והתוספות יום טוב דקדק, למה פריך דוקא מככרות, ולא מרישא דכדי יין ושמן? ובתוספות רבי עקיבא איגר כתב, דלמאי דפירשו הרמב"ן והריטב"א [הובאו בהערה 6] לא קשה מידי. דדוקא בככרות אסר הלל. [וכן לדרך הר"ן שם אתי שפיר].

^[5] והקשו הראשונים, אמאי לא מוכחינן משבת גופה דלא כהלל, מהא דשרי ליטול ככר בככר בלשון "שאלה". ומכאן הוכיח הריטב"א כרש"י, דסתם שאלה אינה אלא לזמן מועט. ולהכי ליכא למיחש בה לשמא יוקרו חיטין. ודוקא בהלואה שהיא לל' יום, חיישינן להכי.

^[6] וקשיא, הא אין האיסור בהלואה גופה, אלא בפירעון. שהרי מותר ללות לכתחלה סאה, על דעת שאם יוקרו החטים יתן לו את דמיהם של שעת ההלואה. ויש לומר, דלפי שאין הנשים מקפידות על יוקר הככרות, אסר הלל את עצם ההלואה, עד שיעשוה דמים. שמא יוקרו החטים, ותחזיר לה ככר ולא דמים. כדי שלא תיראה כצרת עין. אי נמי, שמא לא תדע שהוקרו החטין. ולפי זה משנינן, דאיירי בקייץ דמייהו. דבכי האי גוונא, אף על פי שלותה סתם, הוי כעין מקח, וכאילו עשאתו דמים. ולא תתבייש להחזיר את הדמים. רמב"ן וריטב"א. והר"ן כתב, דשאני ככרות שאין דמיהן ידועים שהרי אין בעל הבית עושה את ככרותיו במשקל. ולפי זה אתי תירוץ הגמרא כפשוטו.

^[7] ונקטו כל הפוסקים דמקח שנעשה באיסור חל בדיעבד. וכתב השלטי גיבורים בפרק "משילין" דמוכח כן מהא דנקטינן הלואת יום טוב ניתנה ליתבע. אלמא חיילא ההלואה. ודחה הש"ך בחושן משפט ריש סימן רח את ראייתו. דהא אף אי נימא דלא חיילא, מכל מקום הרי המעות גזל בידו. ומצד תביעת גזל יתבענו. ויש ליישב הראיה, דהנה יש לדקדק, אמאי דנקט רבא "הלואת" יום טוב ניתנה ליתבע, ולא קאמר "שאלת" יום טוב, דהיא עיקר דינא דמתניתין. וצריך לומר דלרבותא נקטה. דאף "הלואה" ניתנה ליתבע. ואי לא חיילא ההלואה, בין כך אינו תובעו אלא מדין גזל. ומאי רבותא איכא בזה? חתם סופר.

^[8] וקשה, הא אמרינן לעיל דבלשון "שאלה" לא אתי למיכתב? ויש לומר, דכיון דסוף סוף הלואה היא, שהרי לא הדרא בעינא, אתא למיכתב אף היכא דאמר "השאילני", אי לאו דלא ניתנה ליתבע. ותרתי בעינן. גם דיהיה היכרא על ידי לשון "שאלה" שהוא גומר בלבו שלא לתובעו בבית דין. וגם בעינן דשלא בבית דין יוכל לתובעו כל זמן שירצה, ואף קודם ל' יום. ובלשון "הלואה", תרתי לריעותא איכא. גם ליכא היכרא דגמר בלבו שלא לתובעו בבית דין. ואפילו אי גמר בלבו כן אתי למיכתב, כדי לתובעו שלא בבית דין. משום דאין זמן הפירעון אלא לאחר ל' יום. רשב"א.

^[9] וכיון שתפס המלוה כדין, אף אם יחזור הלוה ויתפוס ממנו, נוציא מידו. ואף דלא מגבינן להלואה, הא מה דתפיס הלוה תביעת גזל היא, ולא הלואה. מיהו, אם חזר הלוה ותפס את המשכון גופו, אין מוציאין מידו. שהרי לא קנאו המלוה לגמרי. ואם נוציאנו מיד הלוה, הרי אנו מגבים את ההלואה גופה. ראשונים.

^[10] ואתיא כרבי יהודה. אבל לחכמים, הקפת החנות אינה משמטת. שאין שביעית משמטת אלא הלואה בלבד. ירושלמי. אלא שהרמב"ם בפרק ט משמיטה ויובל הלכה ה, הביא להך משנה להלכתא. וכבר השיגו הראב"ד התם, הא קיימא לן כחכמים. אכן בפירוש המשניות שם, כבר ביאר הרמב"ם שיטתו. דלא דמיא להקפת החנות שהיא האמנה במקח וממכר, בין המוכרים לקונים. וכשיתקבץ סך ממון יפרענו. ואין זה דרך חוב. אבל הכא, מה שאינו פורע מיד, אינו אלא משום דהשתא הוא יום טוב. והרי זה כאילו מכרו על דעת שיהיו המעות חוב בידו [על פי המהר"י קורקוס שם].

^[11] וכתב הרשב"א, דמכאן נראה דהלואת יום טוב שני של גלויות שהוא מדרבנן, לכולי עלמא ניתנה ליתבע. ודחה הר"ן ראייתו. דשאני הכא, דמה שנהגו בראשון קודש, בטעות הוי. אבל אנן דעבדינן תרי יומי מתקנתא, דלמא אף הלואת יום שני לא ניתנה ליתבע.

^[12] וכתב רש"י דלא גרסינן "אמאי" אינו משמט? אלא "מאי" אינו משמט? וכן לא גרסינן "אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע, משום הכי משמט, דקרינא ביה "לא יגוש". והיינו משום דמפרש, דעיקר הקושיה היא, אי לא ניתנה ליתבע אין מה דישמט. שהרי בין כך שמוטה ועומדת היא. אבל הרמב"ן כתב, דשפיר גרסינן לה. והכי קאמר. אם ניתנה ליתבע שפיר קרינא בה "לא יגוש". אבל אי לא ניתנה ליתבע, אין לומר דישמט אף במקום שרוצה ליתן לו מדעתו. ונפקא מינה לענין שאין צריך לומר "משמט אני" [כדמסיק לקמן בסיפא]. דהא לא קרינא בה "לא יגוש".

^[13] וצריך עיון גדול, אמאי לא מוקי לה בפשיטות, דהלוה רוצה לצאת ידי שמים. ושואל בבית דין אם הוא מחויב להחזיר או לא. שהרי אף אי לא ניתנה ליתבע, מכל מקום לצאת ידי שמים חייב לשלם. ואי שביעית משמטתו אינו מחויב כלל. רבי עקיבא איגר.

^[14] רש"י. וקשה, הא נדרים ונדבות קרבים ביום טוב [לחד מאן דאמר], ואפילו הכי אין מקדישין אותם ביום טוב. אלא צריך לומר, דשאני פסח וחגיגה, שזמנן קבוע לאותו היום. ואי לא יקדישם השתא, לא יוכל תו להביאם. וכן מסיק בגמרא לקמן. תוספות רי"ד. [אכן, אף בדברי הגמרא לקמן מפרש רש"י ד"קבוע להם זמן", היינו שהם דוחים את ה שבת]. והשפת אמת כתב ליישב דברי רש"י, דנדרים ונדבות לא חשיבי כ"דוחין" את היום טוב. לפי שמעיקרא לא נאסרו. דהא אית בהו אוכל נפש. אבל הקרבת הפסח "דוחה" את השבת. ומשום כך אף הקדשו דוחה. [ולכאורה לא תירץ אלא בפסח. ולא בחגיגה].

^[15] וכתב רבינו יונה: איכא רבוותא דאמרו, שלא אסרו למנות את אורחיו, אלא בקריאה דומיא דפיו. אבל עיוני בלא קריאה שרי. ומיהו מסיק, מסתברא לן, דעיוני נמי אסור. דהא ב"כתב שתחת הצורה", תני בתוספתא "לא יסתכל בה". ולכאורה למאן דאמר, דטעמא משום "שלא יקרא בשטרי הדיוטות", הא אף שטרי הדיוטות אין אסורים אלא בקריאה בפה. דהרי מ"ממצוא חפצך ודבר דבר" אסרינן להו. ולקמן [קנא א] מסקינן "דיבור אסור, הרהור מותר". מיהו בשבלי הלקט [הובא בבית יוסף סימן שז] כתב, דבשטרי הדיוטות אף עיון אסור. לפי שאי אפשר שלא ישא ויתן בענייני האיגרות.

ואם תאמר כי כדי לשנות מבחול ניפרוס סודרא [סודר] על הכלי — אתי [יכולה לבוא] בכך לידי סחיטה. ואם נכסייה בנכתמא [נכסה אותו במכסה] — זימנין דמיפסק, ואתי למקטריה [פעמים שהוא נקרע מן החבית ובא לקושרו]. הלכך כיון שלא [אי] אפשר בדרך אחרת לכן שואבות הנשים ביום טוב בדרך הרגילה, שלא בשינוי.

ואמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: הלא תנן [שנינו בברייתא] שלא מספקין (מוחאים כפים), ולא מטפחין (בכף ידם על הגוף), ולא מרקדין ביום טוב. וקא חזינן דעבדין, ולא אמרינן להו ולא מידי [ואנו רואים שעושים, ואין אנו אומרים להם דבר]! אמר לו: ולטעמיך, הא [ולטעמך, לשיטתך, הלכה זו] שאמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחייא [אל ישב אדם בשבת על פי לחי המבוי], דילמא מיגנדר ליה [שמא יתגלגל לו] חפץ לרשות הרבים ואתי לאיתויי [ויבוא להביאו], והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי! [והרי אנו רואים גם כן ששמות נשים את כדיהן ויושבות על פי המבוי, ואין אנו אומרים להן דבר]. אלא בדברים אלה טעם אחר הוא שאנו אומרים: הנח לישראל ואל תגער בהם, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, שבין כה וכה לא יצייתו.

סבור מינה הני מילי בדרבנן [היו שסברו מתוך כך שדברים אלה אמורים רק באיסורים שמדברי סופרים], אבל בדאורייתא באיסורים שמן התורה] — לא, ובודאי צריך לגעור בעוברים. ואולם אומרים: ולא היא, אין הדבר כך, לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא [אינו שונה בדברי סופרים, ואינו שונה בדברי תורה], שבשניהם אין גוערים בעוברים מאותה סיבה. דהא [שהרי] החובה בתוספת של יום הכפורים, להתחיל את הצום מבעוד יום הלא דאורייתא [מן התורה] היא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתו [ואנו רואים אותם הנשים שאוכלות ושותות] בערב יום הכיפורים עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי [ואין אנו אומרים להן דבר]. ומכאן שהדין כן אף באיסור שמן התורה.

א שנינו במשנה שאשה שואלת מחבירתה ככרות בשבת, ואולם אף היא כבדין הראשון לא תבקשם בלשון הלוואה. ושואלים: האם בשבת הוא דאסיר [שאסור], אבל בחול — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] אף בלשון הלוואה? ואם תאמר שאכן כך הדין, אם כן לימא מתניתין דלא [האם נאמר שמשנתנו אינה] כשיטת הלל, דתנן [שכן שנינו במשנה]: וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחם לחבירתה עד שתעשינה, כלומר, תעריכנה בדמים (כסף) שמא עד שתחזיר לה יוקרו החטין, ונמצאו באות לידי רבית, שאם תחזיר ככר בעינו, נמצא שהחזירה דבר השווה יותר ממה שלקחה בשעתו, ויש בכך משום ריבית. והרי שאף בכל ימות השנה אסור ליטול ככר לחם מאחר כהלוואה!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת הלל, ואולם יש לחלק ולומר כי הא [זה] ששנינו במשנתנו שמתור בלשון הלוואה — הרי זה באתרא דקיץ דמיה [במקום שקצובים דמיה] של הככר, ואילו הא [זה] שאמר הלל — הרי זה באתרא דלא קיץ דמיה [במקום שאין דמיה קצובים].

ב שנינו במשנה שאם המלווה אינו מאמינו ללווה בשבת וביום טוב, משאיר הלווה את טליתו כמשכון. בקשר לזה מביאים את מה שאיתמר [נאמר] מחלוקת אמוראים בענין הלוואת יום טוב (הלוואה ביום טוב), שרב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע בבית דין, שאמנם ראוי ללווה להחזיר, אבל אין המלווה יכול לכפותו בבית דין שיעשה כן. ורבה אמר: הלוואה זו כשאר הלוואות היא וניתנה ליתבע. ומסבירים את שיטותיהם: רב יוסף אמר שהלוואת יום טוב לא ניתנה ליתבע — דאי אמרת [שאם אומר אתה] שניתנה ליתבע קיים חשש שמא בשל כך אתי למיכתב [יבוא לכתוב] את דבר ההלוואה ביום טוב כדי שיוכל לתובעה לאחר מכן. ואילו רבה אמר שהלוואת יום טוב ניתנה ליתבע — דאי אמרת [שאם אומר אתה] שלא ניתנה להיתבע — לא יהיב ליה [יתן לו, לחבירו ] הלוואה, ואתי לאימנועי [ויבוע הלווה להימנע] משמחת יום טוב.

תנן [שנינו במשנתנו] שאם אינו מאמינו — מניח טליתו אצלו כמשכון. ורוצים להסיק: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הלוואת יום טוב לא ניתנה ליתבע כשיטת רב יוסף — משום הכי [כך] מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהלוואת יום טוב ניתנה ליתבע, אמאי [מדוע] אם כן מניח טליתו אצלו? ליתן ליה ולתבעיה [שיתן לו, ויתבענו] אם לא יחזיר! ודוחים: זו אינה ראיה, שכן המלווה אמר [יכול לומר]: לא בעינא דליקום בדינא ודיינא [אין אני רוצה לעמוד בדין ודיינים], ועדיף לו לקחת משכון, שלא יצטרך אחר כך לבוא לידי דין.

מתיב [מקשה] על כך רב אידי בר אבין ממה ששנינו במשנה: השוחט את הפרה וחילקה ללקוחותיו בראש השנה של השנה שלאחר השמיטה, ועוד מזמן הבית היו חוגגים שני ימים טובים של ראש השנה, והיום הראשון הריהו ספק סוף אלול, ספק תחילת תשרי, ומעתה השאלה האם חוב הלקוחות נהיה בשנה השביעית ונשמט, או שמא בשמינית ואינו נשמט. ואמרו שאם התברר שהיה חדש אלול של השנה שעברה מעובר (בן שלושים יום) — משמט, שכן דין שמיטת החובות חל רק ברגע האחרון של השנה השביעית, ואם התברר שיומה האחרון של שנה זו היה היום הראשון של ראש השנה החדשה, נמצא שחובם של הלקוחות למוכר הפרה פקע מכוח שנת השמיטה. ואם לאו [לא], שהיה זה יום ראשון של השנה הבאה — אינו משמט.

ומכאן הוא מסיק: ואי [ואם] לא ניתנה הלוואת יום טוב ליתבע — מאי [מה פירוש] "משמט "? והרי בין כה וכה אינו יכול לתבוע החזרת חובו! ודוחים: שאני התם דאיגלאי מילתא [שונה שם שכאשר התברר בחודש אלול מעובר הרי התברר הדבר] שאותו יום — יום חול הוא, שהרי אם היה זה יום שלושים באלול הרי הוא יום חול רגיל, והלוואה הניתנת בו ניתנה ליתבע, אלא שהיא משמטת מפני שנת השמיטה.

על כן רוצים להביא ראיה מסופה של המשנה: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בסיפא [בסוף] אותה משנה: אם לאו [לא] התברר חודש אלול כחודש מעובר, והיה זה היום הראשון של השנה הבאה — אינו משמט. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הלוואת יום טוב ניתנה ליתבע — היינו דקתני [זהו ששנינו] "אינו משמט", שיכול לתבוע. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] ש"לא ניתנה ליתבע", אמאי [מדוע] אינו משמט? הרי בין כה וכה אינו יכול לתבוע בבית דין! ומסבירים: אמנם הלוואת יום טוב לא ניתנה ליתבע, ואולם מאחר ואינו משמט, אי יהיב ליה [אם נותן לו], שרוצה להחזיר את החוב — שקיל [נוטל] המלוה.

ותוהים: מכלל הדברים אתה למד דרישא אי יהיב ליה [שבראש המשנה מדובר שאם נותן לו] הלווה למלוה בחזרה את חובו — לא שקיל [אינו נוטל]?! והרי אין אדם חייב להמנע מלקחת הלוואה שהשביעית משמטת אותה, אלא מצווים רק שלא לתבוע ושלא לנגוש את הלווה. ואומרים: בכל זאת יש הבדל בין המקרים, רישא [בראש המשנה] באופן שהתברר שהיה אלול מעובר והיה יום ההלוואה בשנה השביעית — צריך למימר ליה [לומר לו] "משמט אני", ואילו סיפא [בסוף המשנה] באופן שחודש אלול אינו מעובר — לא צריך הוא למימר ליה ["משמט אני"]. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו המלווה ללווה: "משמט אני".

ואם אמר לו הלווה "אף על פי כן רצוני לתת לך "— יקבל ממנו, משום שנאמר "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'" (דברים טו, ב), ומן המלים "וזה דבר השמיטה" למדים שאף שכאשר לבסוף מקבל המלווה את חובו בחזרה ואינו חייב להימנע מלקח, מכל מקום צריך שיהיה שם דיבור של השמטה, שיאמר ללווה: "משמט אני", ואילו בסוף המשנה כאשר התברר שההלוואה אינה של שנת השמיטה אף אינו צריך לומר "משמט אני".

מסופר כי בהלוואת יום טוב רב אויא שקיל משכונא [והיה לוקח משכון]. רבה בר עולא מערים איערומי [היה מערים] ולוקח משהו משל הלווה לאחר יום טוב, עד שיחזיר לו חובו.

ג שנינו במשנה: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת — מניח עושה הקרבן את טליתו אצל בעל הטלה כמשכון ונוטל ממנו את הטלה ועושה עמו חשבון לאחר השבת. אמר ר' יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת, וקרבן חגיגתו ביום טוב עצמו. ומציעים: נימא [האם נאמר] שמה שנאמר במשנתנו מסייע ליה [לו], שכן שנינו בה: "וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח עושה הקרבן את טליתו אצלו, אצל בעל הטלה כמשכון ונוטל את הטלה לפסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב". נמצא אם כן שאת הטלה עצמו הוא מקדיש בשבת, וכדעת ר' יוחנן!

ודוחים: אין זה מחוייב, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בממנה אחרים עמו על פסחו, כלומר, לא באדם הלוקח כבש של חולין ומקדישו, אלא שמצטרף עם שאר המנויים לטלה הקרבן, דמעיקרא מיקדש וקאי [שמתחילה היה כבר מוקדש ועומד].

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אין נמנין על הבהמה בתחילה ביום טוב, ואם כן הרי שאסור אף להימנות על הפסח ביום טוב וכל שכן בשבת! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן], שמדובר כאן במקרה מיוחד, שכיון שרגיל אצלו אותו אדם באכילת פסח כאחד מן המנויים בכל שנה — הרי כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי [כמי שנמנה בו מתחילה הוא נחשב].

ועוד מקשים: והא תני [והרי שנה] ר' הושעיא: הולך אדם הרוצה להקריב פסחו ואין לו טלה משלו אצל רועה שהוא רגיל אצלו ונותן לו טלה לצורך פסחו ומקדישו ויוצא בו! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לומר שמדובר במקרה מיוחד, שכיון שרגיל אצלו, אצל הרועה בכל שנה לצורך אותה מטרה, הרי כבר אקדושי ליה מעיקרא [הקדישו הרועה מתחילה], מערב שבת. ומקשים: והא [והרי] "מקדיש" בלשון הווה קתני [שנינו]! ואם היה מקודש כבר — מה מקום יש להקדישו? ומשיבים: אכן אין זה הקדש ממש, אלא הקדש עילוי, כעין תוספת הקדשה שיקדישו הבעלים עצמם את קרבנם. ודבר זה רק מדרבנן [מדברי סופרים] הוא.

על עיקר הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן ככלל קבוע: הלכה היא כסתם משנה, כלומר משנה שלא הוזכר בה שם אומר ההלכה, ותנן [ושנויה משנה]: לא מקדישין, ולא מעריכין ערכין למקדש, ולא מחרימין חרמות לכהנים ולמקדש, ולא מגביהין (מפרישים) תרומות ומעשרות, כל איסורים אלו — ביום טוב אמרו, וקל וחומר בשבת! ואיך אם כן התיר ר' יוחנן להקדיש בשבת וביום טוב? ומשיבים: לא קשיא: [אין הדבר קשה], כאן שהתיר ר' יוחנן הרי זה בחובות שקבוע להן זמן, שאם לא יקדיש עכשיו תיבטל המצוה לגמרי, ואילו כאן באותה משנה שאסרו להקדיש — בחובות שאין קבוע להן זמן ויכול להקדיש אחר השבת.

ד משנה מונה אדם את אורחיו הבאים לסעודה ואת מיני פרפרותיו שמוסיף לסעודה מפיו (בעל פה), אבל לא יקרא רשימות אלה מן הכתב, וכפי שיבואר טעם הדבר בגמרא. מפיס (מטיל גורל) אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן בשבת מי יקבל מנה מסויימת, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה אלא שתהיינה המנות שוות. ומטילין חלשין (גורלות) בין הכהנים על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If you say that, in order to draw water in an unusual manner, we should require a woman to spread a cloth over the vessel, she may come to violate the prohibition of squeezing water from the cloth. And if we would cover it with a lid, sometimes it is severed from the pitcher, and one will then come to tie it. Therefore, since it is impossible to require women to draw water any other way, women draw water on a Festival in the usual manner.

And Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: Did we not learn in a mishna that one may not clap hands, or clap one’s hand against one’s body, or dance on a Festival? And we see, however, that people do these things, and we do not say anything to stop them. Abaye responded: And according to your reasoning, what about this halakha that Rava said: One may not sit on Shabbat at the entrance of a private alleyway next to the post, which delineates its boundaries, lest an object roll away into the public domain and he come to bring it back? And yet we see that women put down their jugs and sit at the entrance of the alleyway, and we do not say anything to stop them. Rather, in these matters we rely on a different principle: Leave the Jewish people alone, and do not rebuke them. It is better that they be unwitting in their halakhic violations and that they not be intentional sinners, for if they are told about these prohibitions they may not listen anyway.

There were those who understood from this statement that this halakha applies only to rabbinic prohibitions but not to Torah prohibitions, with regard to which we must certainly reprimand transgressors. However, that is not so. There is no difference between rabbinic prohibitions and Torah prohibitions. In both cases one does not reprimand those who violate unwittingly and would not listen to the reprimand. For the requirement of adding to Yom Kippur by beginning the fast while it is still day is from the Torah, and we see women who eat and drink on the eve of Yom Kippur up until nightfall, and we do not say anything to them. Thus, this rule, which applies to rabbinic prohibitions, applies to Torah prohibitions as well.

We learned in the mishna: And similarly, a woman may borrow loaves of bread from another on Shabbat. However, as in the previous halakha, she may not ask for them using the word loan. The Gemara asks: Is it only on Shabbat that it is prohibited, but on a weekday it seems well. Is it permitted to borrow bread as a loan on a weekday? If so, let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Hillel, for we learned in a mishna: And thus Hillel would say: A woman may not loan a loaf of bread to another until she calculates its monetary value, lest wheat become more valuable and they come to violate the prohibition against lending with interest. If the price of wheat rises and the borrower returns the same sized loaf of bread, she will have returned something of greater value than what she borrowed, and therefore she will have paid interest on her loan. From here we see that even on weekdays it is prohibited to borrow a loaf of bread from another person.

The Gemara answers: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Hillel, we may distinguish between the cases such that there is no contradiction: This case, in which the mishna permits borrowing a loaf of bread as a loan, is applicable in a place where the price of the loaf is set, while this statement, which was said by Hillel, is applicable in a place where its price is not set.

The mishna taught further that if the lender does not trust the one who borrows from him on Shabbat or a Festival, the borrower may leave his cloak as collateral. On this topic, the Gemara cites that which was said in an amoraic dispute with regard to loans on a Festival: Rav Yosef said that such a loan cannot be claimed in court. Although the borrower is obligated to return the object or reimburse the lender, the lender cannot force him to do so by taking legal action. And Rabba said that such a loan is like any other type of loan and can be claimed in court. The Gemara explains these two positions: Rav Yosef said that a loan made on a Festival cannot be claimed in court, for if you say that it can be claimed, there is a concern that the lender may come to write the details of the loan on the Festival so that he can claim it later. Rabba said that it can be claimed, for if you say that it cannot be claimed, the lender will not give him anything to borrow, and the potential borrower will refrain from rejoicing on the Festival.

We learned in the mishna that if he does not trust him, he may leave his cloak with him as collateral. The Gemara attempts to show that this halakha supports Rav Yosef’s position: Granted, this halakha makes sense if you say that loans given on a Festival cannot be claimed, in accordance with Rav Yosef’s position. Due to this, he leaves his cloak with him and makes a calculation with him after Shabbat. However, if you say that loans given on a Festival can indeed be claimed in court, why then would he leave his cloak with him? Let him give him the item on loan and bring him to court if he does not return it. The Gemara rejects this argument because the lender can say: I do not want to stand in judgment before judges; he may prefer taking collateral so that he will not need to go to court at a later time.

Rav Idi bar Avin raised an objection to the view of Rav Yosef, based on a mishna pertaining to one who slaughters a cow and divides it among purchasers on Rosh HaShana of a year that follows the Sabbatical Year [shemitta]. Even during the times of the Temple, they were already celebrating two days of Rosh HaShana. The first day was possibly the last day of the month of Elul and possibly the first day of the month of Tishrei, which is the actual date of Rosh Hashana. The question therefore arises as to whether those who bought the meat of the cow initiated their debt on the final day of the Sabbatical Year, in which case the debts would be canceled, or whether the transactions took place on the first day of the following year, in which case the debts may still be collected. The mishna said that if it becomes clear that Elul of the previous year was a full thirty-day month, the Sabbatical Year cancels the debts because the very end of the Sabbatical Year cancels the ability to collect all previous debts. And if this was not the case, and the first day of Rosh HaShana was actually the first day of the new year, the Sabbatical Year does not cancel the loan.

Based on that mishna, Rav Idi bar Avin makes the following argument: If a loan given on a Festival cannot be claimed in court, what is the meaning of the word cancels? In any event, the lender could not have presented his claim against the borrower in court. The Gemara rejects this argument: It is different there, in an instance in which the month of Elul has thirty days, for it has become clear that the first day of Rosh HaShana was a regular weekday. The loan could therefore be claimed in court, if not for the fact that it was canceled by the Sabbatical Year.

The Gemara attempts to bring a different proof: Come and hear a proof for this from what we learned in the latter clause of that mishna: If the month of Elul did not turn out to be a full month, such that the first day of Rosh HaShana was actually the first day of the new year, the Sabbatical Year does not cancel the loan. Granted, if you say that a loan given on a Festival can be claimed, that which was taught that it does not cancel the loan is understandable. But if you say that it cannot be claimed, why does it teach that it does not cancel the loan? In any event, the lender cannot make a claim on it in court. The Gemara explains: A loan given on a Festival cannot be claimed in court, but since it has not been canceled, if the borrower gives him the money he may take it.

The Gemara is surprised at this statement: Does this prove by inference that, in the first clause of the mishna, if the borrower gives him the money, he may not take it? One does not have to refuse repayment of a loan that the Sabbatical Year has canceled. One is simply not allowed to demand repayment from the borrower. The Gemara explains the difference between the two clauses of the mishna: In the first clause of the mishna, in which the first day of Rosh HaShana turned out to be the last day of Elul, the lender must say to him: I relinquish my claim against you. However, in the latter clause of the mishna, in which the first day of Rosh HaShana is the first day of the new year, he does not need to say to him: I relinquish my claim. This is as we learned in a mishna: When one repays a debt during the Sabbatical Year, the lender should say to him: I relinquish my claim.

And if the borrower says to him: Nonetheless, I want to repay you, he may accept it due to that which is stated: “And this is the manner of the release [devar hashemitta], every creditor shall release that which he has lent to his neighbor; he shall not exact it of his neighbor or brother because the Lord’s Sabbatical Year has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2). The manner of the release, devar hashemitta, can be rendered: The statement of release. The Sages derived that, although the creditor must verbally release the debtor from obligation, if the debtor persists in his desire to repay the debt, the creditor may accept payment. If, however, the loan was made after the Sabbatical Year, as is the case in the latter clause of the mishna, the creditor need not verbally release the debtor from obligation.

The Gemara relates that Rav Avya would take collateral for loans that he gave on a Festivals. Rabba bar Ulla would circumvent the issue by taking something from the borrower after the conclusion of the Festival and holding onto it until the repayment of the loan.

We learned in the mishna: And similarly, on the eve of Passover in Jerusalem, when it occurs on Shabbat, one who needs to obtain an animal for the Paschal lamb may leave his cloak with the owner of the lamb as collateral and then make the appropriate calculations with him after the Festival. Rabbi Yoḥanan said: A person may consecrate his Paschal lamb on Shabbat and his Festival peace-offering on the Festival. The Gemara suggests: Shall we say that the mishna supports him? It states: And similarly, on the eve of Passover in Jerusalem which occurred on Shabbat, one may leave one’s cloak with him and take his Paschal lamb and make the appropriate calculation with him after the Festival. Here, we see that the lamb itself is consecrated on Shabbat, which follows the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara rejects this suggestion: This is not necessarily the case, for with what are we dealing here? With a case in which one registers others to participate with him in bringing his Paschal lamb. In other words, the case is not one in which a person consecrates a previously unconsecrated animal but rather a case in which one allows others to join with him in registering for an animal that was already consecrated from the outset.

The Gemara challenges this: But we learned in a mishna: One may not initially register for an animal on the Festival. Therefore, even if the animal has been consecrated in advance, it is prohibited to register for it on the Festival, and it should certainly be prohibited to do so on Shabbat. The Gemara answers: The case here is different. Since each person who joins regularly registers together with him, the legal status of that person is like that of one who registered for it from the outset.

The Gemara raises another proof to the view of Rabbi Yoḥanan: But Rabbi Hoshaya taught: One who wants to bring a Paschal lamb and does not have his own lamb may go to a shepherd to whom he normally goes, and the shepherd may give him a lamb to be used for his Paschal lamb, and he may consecrate it and fulfill his obligation with it. This indicates that one may consecrate an animal on Shabbat. The Gemara answers: There, too, it is referring to a special case. Since he normally goes to him every year, the shepherd has already consecrated it beforehand, prior to Shabbat. The Gemara challenges this explanation: But it taught that one may consecrate it, indicating that the animal is only now being consecrated. The Gemara answers: This is not an actual sanctification in the normal sense, but rather consecration by valuation. By consecrating their animals on their own, the owners add further sanctity to the offering. This process is merely rabbinic, and it may be performed on Shabbat according to all opinions.

The Gemara questions the very basis of this discussion: Did Rabbi Yoḥanan really say this? But Rabbi Yoḥanan stated as a general principle that the halakha is always in accordance with an unattributed mishna, i.e., a mishna that does not mention the name of the Sage whose ruling is quoted in the mishna. And we learned in an unattributed mishna: One may not consecrate, or take a valuation vow, or consecrate objects for use by the priests or the Temple, or separate terumot or tithes; they said all of these prohibitions with regard to a Festival, and it is an a fortiori inference that these activities are prohibited on Shabbat as well. How, then, would Rabbi Yoḥanan have permitted sanctifying an animal on Shabbat or on a Festival? The Gemara answers: This is not difficult. Here, in the case in which Rabbi Yoḥanan deems it permitted, it is referring to obligations that have a set time, such that if the person does not consecrate the animal right now he will no longer be able to fulfill the mitzva. There, in the mishna that prohibits these activities, the prohibition is referring to obligations that do not have a set time, and one can therefore consecrate the animal after Shabbat.

MISHNA: One may count his guests who are coming to his meal and his appetizers, as long as he does so from memory; but one may not read them from a written list, the reason for which will be explained in the Gemara. A person may draw lots with his children and family members at the table on Shabbat, in order to determine who will receive which portion, as long as he does not intend to set a large portion against a small portion in such a lottery. Rather, the portions must be of equal size. And one may cast lots among the priests for sanctified foods on a Festival, but not for the specific portions.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דא"ל תנן לא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין. בגדרא. ופשוטה היא. ומיפרשא נמי בגמ' דהמביא כדי יין במס' יו"ט וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. ודייקינן מינה בשבת הוא דאסור מכלל דבחול שרי מתניתין דלא כהלל כו' ומסקינן בה אפילו תימא כהלל באתרא דקייצי דמי.

ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. אתמר הלואת יו"ט רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע רבא אמר ניתנה ליתבע ואתינן למיגמר מן מתניתין תנן ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כו' ולא גמרינן מינה דלא מיפרשא בהדיא כחד מינייהו ומותבינן לרב יוסף מהא דתנן השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט.

פי' אם היה אלול מעובר נמצא יום. לקיחתו חלק מן הפרה יום חול שר"ה מחר הוא וכיון שנושה בו דמי בשר הפרה שלקח מאתמול דכיון שנכנסה שנה שביעית משמטת לדברי רבא ניחא כי נתנה ליתבע ומלוה נושה בו וכשנכנסת שביעית משמטת אלא לרב יוסף דאמר לא נתנה ליתבע אמאי צריך למיתנא משמטת בלאו הכי פטור הוא מלשלם. ואפילו בשאר שני שבוע דהא לא ניתנה ליתבע. ופריק רב יוסף שאני התם דכיון דאיגלאי מלתא דחול היא (ניתנה ליתבע דהא מלוה דחול היא) ואנן לא קאימנא אלא הלואת יו"ט ואסיקנא למשמע מסיפא ואם לאו אינו משמט לרבא דאמר ניתנה ליתבע דתובעו ונפרע ממנו [ניחא] אלא לרב יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע קשיא כיון דתני אינו משמט הלא משמע דתובע ונפרע ממנו ואינו יכול לומר לו כי השביעית השמיטתו ופריק רב יוסף לעולם לא נתנה ליתבע והמלוה אינו יכול ליתבע אלא אם יביא הלה ויפרינו יקבל ואינו צריך לומר משמט אני. ואקשינן עליה מכלל דרישא אי יהיב ליה מעצמו לא שקיל. ופריק רב יוסף ואמר רישא אם מחזיר לו צריך שיאמר לו משמט אני. דהא נושה בו מלוה. אבל ספק שאינו נושה בו מלוה אם יבא לחשבון אינו צריך לומר לו משמט אני אלא יקבל כדתנן המחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני.

ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו משום שנאמר וזה דבר השמטה. ומפורש ענין זה בפ' השולח גט לאשתו. וראינו רבותינו שהיו מעמידין השמועה זו כרב יוסף. חדא (דרבה) [דרבא] לגבי רב יוסף תלמיד הוא ועוד סוגיא דשמעתא רובה כרב יוסף ריהטא ועוד מדחינן רב אויא מקבל משכונא מכלל שאם אין בידו משכון אינו יכול ליתבע.

ותוב רבא בר עולא מיערם איערומי כלומר לא היה תובעו בהדיא אלא היה אומר לו הלויני וכאשר יתן לו ויבאו המעות לידו אומר לו יש לי אצלך הלואת יו"ט נשתלמתי אתם מכלל כי הלואת יו"ט כי האי גוונא יתכן אבל בהדיא לא ניתנה ליתבע וראינו תשובה לגאון ופסיק כרבא. ואמר רבא בתרא הוא. וקיי"ל דהלכתא כבתראי וכן הדעת נוטה:

וכן ערב פסחים בירושלים כו'. א"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט נימא מסייעא ליה וכן ערב פסח כו' ופשוטה היא. הא דתני ר' הושעיא ומקדישו אוקמינא.

הקדיש עלוי מדרבנן ואקשינן עלה והא תנא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אין מקדשין ואין מעריכין ואין מחרימין ומפרקינן הא דא"ר יוחנן מקדיש בשבת בחובות הקבוע להן זמן. כגון פסח שאם לא יעשנו היום אינו יכול לעשותו למחר והיא מצוה עוברת והא דתנן אין מקדישין בשבת ולא ביום טוב בחובות שאין קבוע להן זמן.

הא דאקשי' בשבת הוא דאסר אבל בחול ש"ד וכו'. ולא אקשי' השאילני ליתסר מה"ט גופיה הוא שסתם שאלה כל היום אין חוששין שמא יוקרו החטים עד שיהא רבית בככרות אבל בלשון (שאלה) [הלואה] שהוא לזמן מרובה חוששין שמא יוקרו החטים הרבה ונמצא רבית אפי' בככרות. מ"מ ק"ל, וכי להלל משעת הלואה הוא אסור והלא אפי' סאה בסאה אינה אסורה דל"ל בה (אלא) משעת הלואה עביד לי' שומא אלא לוה אדם סאה (בסאה) לכתחלה אם הוזנו נותן לו חטיו ואם הוקרו נותן לו דמיהם. וי"ל לפי שאין הנשים מקפידות ביוקר הככרות אוסר הלל הלואתן מתחלה עד שיעשנה דמים גזירה שמא יוקרו ולא תרצה לשום שלא תראה כצרת עין א"נ שלא תדע ביוקר החטים לפיכך הצריכו לשומן מתחלה וכך משמע הלשון דקאמר והלל אוסר שמא יוקרו החטים:

ה"ג וכ"כ בכולהו נוסחי: אא"ב ניתנה ליתבע מש"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט. פי' אי אמרת מאי משמט שלא יגוש הא שמוט ועומד הוא ואי אמרת משמט שצ"ל לו משמט אני אמאי הא לא קרינא ביה לא יגוש. ורש"י ז"ל [מחק] אא"ב וכו' שלא לצורך משום דפירש מאי משמט הא שמוט ועומד הוא ואינו מחוור שא"כ יכול היה לתרץ כי סיפ' שצ"ל משמט אני אלא ש"מ מתרוייהו נמי מקשי ומשום דכתיב לא יגוש וכדפרי':

הא דרבא בר עולא דמערים ערומי. איכא לפרושי שאפי' היו תובעין ממנו בדין כיון דתפס תפס ואע"פ שלא ניתנה ליתבע לומר שאין ב"ד נזקקין לה אבל מ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה. ואי קשי' א"ה כי אקשי' מסיפא דמתני' דקתני ואם לאו אינו משמט לימא נ"מ דאי תפס בתר הכי תפס אה"נ אלא אפי' בלא תפיסה נמי בעי לאוקמי ומסתברא נמי דאפי' הדר ביה ותפס מיני' משכון או מעות כשיעור מאי דתפס מלוה מדידי' מפקינן מיניה דכיון דתפס נפרע מלוה והשתא לאו הלואת י"ט מגבי' מיניה אלא גזלתו של זה מוציאין מתחת ידו וה"מ דתפס מלוה מיני' מעות אבל תפס מיני' משכון וחזר הלה ולקחו לאחר זמן מידו אין נזקקין לו דהא לא קנה משכון והלה את שלו ראה ונטל. וי"ל שלא היתה הערמתו מועילה לו לרבא בר עולא אלא שהיה בעל דינו בוש מליתבע ממנו ולא מסתבר שלא אמרו חכמים אלא שלא ניתנה ליתבע בב"ד כדי שלא יבא לכתוב ומכיון שאין ב"ד נזקקין לו בודאי יודע הוא שעל אמונתו הלוהו ולא יכתוב אלא מיד יבקש ממנו ומיהו אם תפס תפס כדפרי':

בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל. ואיכא למידק למה ליה למימר מדיוקא, לימא בהדיא שואל אדם מחבירו כדי יין ושמן נימא מתניתין דלא כהלל, א"נ מדתנן וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. וי"ל דמהני ליכא למשמע מידי, דדלמא כיון דהשאילני א"ל ושאלה כל אימת דבעי תבע לה לפי שעה לא חייש הלל, אבל הלויני דשלשים יום בכי הא חייש שמא יוקרו החטים. וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל דשאלה אין לה זמן.

לא תלוה אשה לחברתה ככר עד שתעשנה דמים. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי לא תלוה דהא בשעת הלואה לאו מידי עבדי, ולא הוי ליה למימר אלא אשה שהלותה ככר מחבירתה והוקר נותנת לה דמיו. ותירץ הוא ז"ל דמתוך שהוא דבר מועט חוששין שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר, דאומרת שמא תוחזק בין שכינותיה כצרת עין. ולפי דבריו נצטרך לפרש הא דפרקין, הא באתרא דקייץ דמייהו הא באתרא דלא קייץ דמייהו, דכיון דקייץ דמייהו אם יוקרו החטים תעשה עצמה כאילו אין לה ככר ותתן לה דמיו שהן קצובין וידועין בשעת ההלואה. ואין צורך לכך אלא מפני שסתם ככרות של בעל הבית אין נעשין במדה ידועה ואין להם קצב אחד לכל, והן אין מקפידין זה על זה להשיב לחמם במשקל, לפיכך חשש הלל שמא יוקרו החטים וכיון דלא קייץ דמיהם אינן יודעין כמה היה שוה ובאין לידי ריבית בסופן, ולפיכך אסור בתחלתן עד שתעשנה דמים, ואוקימנא באתרא דקייץ דמייהו, כלומר ואינן באין לידי ריבית שכבר ידוע להן דמיו. וכן נראה מפירוש רש"י כמו שפרשתי. ונראה לי ראיה דקאמר אתרא דקייץ דמייהו ואתרא דלא קייץ דמייהו, ולא קאמר הא בשיצא השער הא בשלא יצא השער.

הא דאמר רב יוסף הלואת יום טוב לא נתנה ליתבע דאי נתנה ליתבע אתי למיכתב. קשיא לי והא אמרינן דהשאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב, ורב יוסף אפילו אמר ליה בלשון שאלה קאמר, מדשקלינן וטרינן עלה למידק ממתניתין, ורבא נמי דאמר נתנה ליתבע מודה הוא דאיכא למיחש לדלמא אתי למיכתב, אלא משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב שרו ליה רבנן. ויש לומר דכיון דאף זו הלואה היא ונתנה להוצאה ומידע ידע דלאו לאהדורי מיד שאיל מינה, אע"ג דאמר ליה בלשון שאלה איכא למיחש דלמא אתי למכתב, והלכך עד דאמר בלשון שאלה ועוד דגומר בעל הבית בדעתו שאם רצה הלה שלא להחזיר לו מדעתו לא יתבענו בבית דין דזו כעין מתנה היא, לא שרינן ליה.
ולשון שאלה משום תרתי תקינו לה, חדא דליהוי ליה היכרא וליגמר בדעתיה, ועוד דאי בעי תבע ליה בין דידיה לדידיה מצי תבע כל אימת דבעי, ומשום הא לא אתי למיכתב, אבל בלשון הלואה איכא תרתי לריעותא, חדא דלא מינכרא ליה מלתא, ועוד שהיא לזמן מרובה ואפילו גמר בלביה דלא ליתבעיה בבי דינא אלא בין דידיה לדידיה אתי למיכתב. כך נראה לי.

אי אמרת בשלמא דלא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו. פירוש: ומיהו לא אתי למכתב כיון דמשכונו הוא בידו.

ה"ג רש"י ז"ל: אם החדש מעובר משמט, ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, שמוט ועומד הוא. ואינו מחוור, דדלמא משמט דקאמר שצריך לומר לו משמט אני. אלא הכי גרסינן והיא גירסת הספרים, אי אמרת ניתנה ליתבע משום הכי משמט, שלא יתבענו, ואפילו נתן לו מדעתו צריך לומר לו משמט אני, אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, אי שלא לתובעו בבית דין שמוט ועומד הוא, ואי למימר ליה משמט אני, לא צריך דלא קרינן ביה לא יגוש וכל דלא קרינן ביה לא יגוש לא צריך למימר ליה משמט אני .

שאני התם דאגלאי מלתא דחול הוא. ומכאן נראה לי ללמוד דלכולי עלמא ביום טוב שני ניתנה ליתבע.

רב אויא שקיל משכונא ורבה בר עולא מערים ערומי. ולענין פסק הלכה: יש מי שפוסק כמ"ד ניתנה ליתבע, וגרסינן בה רבה, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד, ב), ואע"פ שיש לומר דלא נאמר אותו הכלל אלא במה שנחלקו בבבא בתרא, מכל מקום כל היכא דליכא ראיה לחד מינייהו דלתחזי מינה כחד מסתמא כרבה נקטינן, ומהא דרב אויא ורבא בר עולא ליכא למשמע מידי, דאינהו אחמורי מחמרי אנפשייהו, ואי נמי למיפק מידי בית דין טועין.
ויש מי שגורס רבא, דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא, ואפילו הכי יש פוסקין כמותו משום דבתרא היא וקיימא לן כותיה. ומכל מקום לכולי עלמא אי תפש לא מפקינן מיניה, כי האי דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה, ועוד דאנן לא ניתנה ליתבע כלומר בבית דין קאמרינן הא בין דידיה לדידיה תבע, ואי תפיש תפיש, ולא עוד אלא דאי אזיל אידך תפיש מידי מיניה דמלוה כנגד מאי דתפיש הוא מיניה, מפקינן מיניה דלוה ויהבינן ליה, דהשתא לא הלואת יום טוב מגבינן אלא גזילה הוא דמפקינן מיניה, ואלא מיהו אי הדר לוה תפיש מיניה ההיא מידי גופא דתפיש מיניה מלוה לא מפקינן מיניה, דלא גזליה אלא דידיה הוא דקא שקיל.

[מתני':] מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. כתבו בתוס' דלא אסרו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו דומיא דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא אית ליה היכרא. ומורי הרב ז"ל כתב דבין כך ובין כך אסור, דההיא ברייתא דמייתינן בשלהי שמעתין, דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא (פי"ח, ה"א) אסור להסתכל בו.

זה שכתבנו במשנה בהלואת אשה ככר לחברתה אינו צריך לשומה בדמים כדי שאם תוקר לא תשלם אלא כמה שקצץ בה שהככרות הואיל ודבר מועט הוא ואין הלואתם מצויה אלא ליום ומחרתו אין לחוש בהם לשנוי שער ועוד שהרי מצויים אצל הכל והרי הוא כיש לו וכבר התרנו סאה בסאה ביש לו כמו שיתבאר במקומו וכדי יין ושמן מיהא שיש לחוש בהן לשינוי שער לא הותר בהם להחזיר לו יין ושמן שזהו סאה בסאה אלא דמים ובחשבון מה שהיו שוים בשעה שהשאילם ר"ל ביום טוב ושמא אף עליה נאמר ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב כלומר שמחשב כמה היו שוים ביום טוב וכן בפסחים של ערבי פסחים שחל להיות בשבת:

הלואת יום טוב ושבת נתנה ליתבע בחול בב"ד והם נזקקים לה ומגבין אותה שאם תאמר לא נתנה ליתבע אף הוא אינו מוצא ואתי לאימנועי משמחת יום טוב ויש פוסקין שלא נתנה ליתבע ואינה עיקר ומ"מ אף לדבריהם אם תפש אין מוציאין ממנו והוא שאמרו על רבה בר עולא מערים איערומי כלומר שהיה לווה מאותו שמסר לו בי"ט ואח"כ אומר לו שהוא מעכב במה שמסר לו ואפי' היה הלה תובעו בבית דין על מה שהלוהו או שגזלו אין נזקקין לו שאין כאן גזילה או הלואה ואם חזר זה ותפש ממנו באותו שיעור נזקקין לו שהראשון כשתפש נפרע מחובו וזה שחוזר ותופש ממנו גזילה גמורה היא ומ"מ י"א שאם לא תפש הראשון אלא משכון וחזר זה ותפש אותו משכון בעצמו אין ב"ד נזקקין לו שהרי לא קנאו הלה ואת שלו ראה ונטל:

שביעית אינה משמטת אלא בסופה ומעתה אפי' הלוה בשביעית עצמו גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל כניסת ראש שנה של שמינית נשמט טבח ששחט את הפרה וחלקה בראש שנה על דעת שהוא יום טוב והוא ראש שנה של מוצאי שביעית ובאו שלוחים שנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית הרי זה משמט ואע"פ שהלואת יום טוב ניתנה ליתבע בא שביעית והשמיטה ואע"פ שהקפה אינה נשמטת ביאורה בזקפה עליו במלוה ואע"פ שאין זקיפת מלוה ביום טוב שמא עבר ועשה ואם לאו אינו משמט וגובה בב"ד כמו שביארנו:

המחזיר לחבירו חוב בשביעית ר"ל שעברה עליו שביעית מדת חסידות היא ורוח חכמים נוחה הימנו וצריך המלוה לומר משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ הרי זה יקבל הימנו ויזהר שלא יאמר לו שבחובו הוא פורע אלא שהוא נותן לו משלו בשיעור חובו:

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין מפני שכל אלו כמקח וממכר הם ומקח וממכר אסור מגזרה שמא יכתוב וכן ללוות ולהלוות ומ"מ מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב אחר שהיא חובת היום והולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שהוא דומה למקדיש ועוד מפני שהוא מתקן ומה שנתגלגל בקצת ספרים בכאן אין נמנין על הבהמה כתחלה ביום טוב אינה בספרים המדוייקים ומ"מ אנו כבר ביארנוה במקומה בשלישי של יום טוב:

המשנה השניה מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קובייא ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות אמר הר"ם פי' טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזרה שמא יקרא אגרות שלום בשבת כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהם אסור לקרות בשבת וביום טוב ואפי' היה אותו הספר בחכמה מן החכמות ומפיס פירושו מטיל גורלות ושיעור זאת המשנה כך ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן בשבת אבל לא עם אחר ובחול מותר להפיס עם אחר ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קובייא וקוביא שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חברו בהסכמת אותו השחוק כמו הכסיפסין והנרדשיר וזולתם מן הדומים להם וחלשים מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחברו כמנין האנשים ויפרש כל אחד מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן החפצים לאיש אחר נכרי שיבא במקרה וישים אותם החפצים חפץ אחד על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד מנתו כפי גורלו התירו חכמים לעשות זה ביום טוב לפי שהזריזות באכילת קדשים וליטול מהם מנה גדולה ויפה מצוה ומה שאמרו אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין עליהם חלשים ביום טוב ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים:

אמר המאירי המשנה השניה והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מונה אדם את אורחיו שהוא רוצה לקראם לסעודה בשבת כדי לידע כמה ככרות יתן לפניהם וכן מונה את פרפרותיו ר"ל כך וכך פרפראות אני נותן לפניהם מפיו ר"ל על פה אבל לא מפי הכתב ר"ל שאם כתבם מע"ש כדי שלא ישכחם אסור לו למנותם בשבת מפי אותו הכתב ולא עוד אלא שאסור לקרותו שמא יתחרט על איזה מהם וימחנו מספרו או שמא נודע לו שסרב לאכול עמו לאיזו סבה והוא מוחקו שלא יטעה שלוחו לחזור ולקוראו ויש עוד טעם אחר לאיסור שלא נתירהו לקרות בהם שמא יקרא בשטרי הדיוטות שאין בהם תועלת קריאה ולא שום צורך יום טוב או שבת וקריאת שטרי הדיוטות אסורה מאיסור טלטול או שלא יהא בעיניו כחול ויבא למחוק וכן הלכה:

מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ר"ל מטיל גורלות עמהם להגריל איזה חלק יגיע לכל אחד מהם אע"פ שהם קפדים על החלקים ופעמים שזה רוצה בחלק שהגיע לחבירו ובלבד שלא יכוין מנה גדולה כנגד קטנה שאם יכוין קטנה כנגד גדולה הרי זה כמשחק בקוביא אחר שהחלקים אינם שוים ושחוק בקוביא הוא ממין מקח וממכר הא לא הותר אלא בחלקים שוים ואין מפייסים אלא לחשיבות הבשר שזה רוצה מן הצואר וזה מן הירך וכן הלכה ויש פוסקים בה שאף גדולה כנגד קטנה מותר שאין בני בית מקפידים זה על זה וכן מטילים חלשים ר"ל גורלות על הקדשים בין הכהנים ביום טוב ופי' בגמ' בשל יום אבל לא על המנות ר"ל בשל אתמל שכבר היה אפשר להם לחלוק מבערב והוא שפי' בגמ' אבל לא על מנות של חול בי"ט:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

והנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. אינו כן שבתחלת פ' המביא מסיק עלה ואל היא לא שנא בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוס' יוה"כ דאורייתא וקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי:

לא תלוה אשה ככר לחבירתה. פי' דוקא הלוואה דלזמן מרובה תסוי אסור אבל שאלה דלזמן מועט שרי דלא יהא אלא סאה ובסאה שיאמר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצע מפתח:

ה"ג אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש"ה תני משמע וא"צ לשבש מן הספרים אא"ב:

מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט מה שפירש המורה הטעם דכיון דהקרבתן דוחה קדושתן נמי דוחה אינו נ"ל שהרי נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ואסור להקדישן דדוקא קאמר חגיגתו ביו"ט ולא נדרים ונדבות ולקמן נמי הכי קמסיק בחובות שקבוע להם זמן:

הקדש עילוי מדרבנן פי' כל קדושה שאינה פושטת בגוף הבהמה מפני שהוא קדוש' ועומדת קרי לי' הקדש עילוי כדתנן גבי בכור בשלהי פ' המקדיש שדהו מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח:

בד"ה נפרוס סודרא עליה אתי לידי סחיטה מכאן מייתי ר"ת ראיה כו' עכ"ל עיקר ראייתם סמך דבהך סוגיא דבריש פ' המביא כדי יין דקאמר שם לגבי כדי יין ושמן דדרו באכפא נפרוס סודרא עלייהו ולא חייש לסחיטה וכ"כ בתוס' המביא כו' גם במרדכי ישן הביא דברי ר"ת אהך דדרו באכפא דנפרוס סודר וק"ל:

בתוס' ד"ה נפרום וכו' מכאן מייתי ר"ת ראיה וכו' פי' דהוקשה לו ג"כ קושית הקונטרס דהא קאמר במס' ביצה נפרום סודרא עלויה ותירץ דהתם מיירי ביין ושמן דלא שייך בהן סחיטה והכא מיירי במים ואם כן מכאן ראיה וכו' נ"ל ודו"ק:

גמ' בשבת נמי אתי למכתב א"ל בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה כו' כצ"ל והשאר נמחק:

רש"י בד"ה הלוני כו' ל' יום אתי כו' הד"א:

תוס' בד"ה אתקין רבא כו' מזוית לזוית ובההיא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אין מספקין וד"ה אין מטפחין. לכאורה נסתר פירושו מהא דאיתא במו"ק (כז ב) הספד על לב כו' טיפוח ביד ועיין פירושו בביצה על משנה זו:

גמ' ליתן ליה ולתבעיה אמר לא בעינא. כצ"ל:

גמרא ולטעמיך הא דאמר רבא.
איני מבין, דבכ"מ דאמרינן ולטעמיך היינו אף לדידך תיקשה אבל הכא הא רבא בר רב חנן לא בעי לאוכוחי מידי, אלא דהקשה קושייתו, והשיב לו דקושיא זו תיקשי גם על רבא, וא"כ מה ולטעמיך שייך הכא, ומה בכך דקשה כזה ממש גם על מימרא דרבא וכי לא אלים יותר להקשות על מתני' מלהקשות על רבא, וד' יאיר עיני:

גמרא דאי יהיב ליה שקול [לרב יוסף דס"ל דהלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע], ע"כ הא דקתני השוחט את הפרה וחלקה בר"ה, אם הי' החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט, היינו דרשאי למשקל א"כ ברישא גם אי יהיב לי' לא שקיל, ואמאי.
תימא דלמא בפשוטו דהלוה חייב לצאת לעצמו, דבודאי אף דהלואת יו"ט לא ניתן לתבוע בב"ד מ"מ פשיטא דהוא עצמו חייב לשלם הלואתו, וברישא דמשמט א"צ לשלם:

הנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגין וכו' פסק הלכה בדבר דאורייתא שאינו מפורש בתורה ישער בנפשו אם לפי אומדנא דילי' לא ישמעו לו עד הכאה וקללה לא יתחיל להוכיח כלל כי מוטב שיהיה שוגגין אבל בדבר המפורש בתורה אין לו לסמוך על אומדנא דיליה וצריך להוכיח בפועל עד הכאה וקללה. ולעיל כ"ה ע"א הללו צדיקים גמורים וכו' פי' הם סמכו על אומדנא ולא מיחו אע"פ שלא טעו בשיעור שהרי העיד הקב"ה גלוי לפני וכו' מ"מ נענשו שלא הי' להם לסמוך על אומדנא של עצמם ועיין בס' ברכי יוסף א"ח סי' תר"מ בשם מהר"ח אבולאפיא. וכ' בתשב"ץ ח"ב הני מילי אם שגו רוב הציבור אבל איזה יחידים מוטב שיזידו הם ולא יגררו רוב הקהל אחריהם ע"כ צריך להוכיחם בכח:

תוספת יה"כ וכו' עד שתחשך וכו'. מדלא קאמר עד ספק חשיכה ש"מ עד צאת הכוכבים קאמר ולא עד ממש דהא א"א לצמצם אלא זמן מועט סמוך לצאת הכוכבים ובו נכלל בין השמשות דר' יוסי ואי משום בין השמשות דר' יהודה כיון דלא ברירא לן הילכתא כמאן לא מצינא מחינא להו כדלעיל קמ"ה ע"ב אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך וכו' ע"ש. ואמנם עכ"פ מ"ט לא מחינא משום תוס' יה"כ אע"כ בדאורייתא לא מחינן וכ' תוס' פרק המביא שמזה מוכח דתוס' יוה"כ יש לו שיעור דאל"ה הא קא מוספי הא פורתא וכ' ר"ן שם דלמ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא לא מוכח מידי. דצריך להוסיף כ"ש קודם בין השמשות ע"ש ואין מכאן ראיה דס"ל להתוס' כהרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא אלא דס"ל שאינו לחומרא מה"ת. נקוט האי כללא ג' שיטות יש. אית מאן דיליף מאשם תלוי דמה"ת לחומרא. ואית מאן דס"ל היכי דלא איקבע איסורא ליכא למילף מאשם תלוי וכניסת שבת לא איקבע אלא יציאת שבת כמ"ש תוס' פ' ספק אכל אבל מ"מ איננו לקולא אלא כל החרד יחוש לנפשו ומ"מ אין לנו למחות בידם אי לאו דתוספת יש לו שיעור כמ"ש תוס' פרק המביא הנ"ל. ואמנם רמב"ם ס"ל ספיקא התירה התורה לגמרי ויליף מקרא ולא תזנה הארץ עי' מ"ש פ' ט"ו מאיסורי ביאה הל' כ"ט ואין כאן מקום להאריך בזה:

איתמר הלוואת יו"ט. לרבותא דרבה נקיט הכי דלר' יוסף הל"ל שאלת יו"ט אלא כח דהיתרא דרבה עדיף. ומיושב קושי' ש"ך ח"מ סי' ר"ח אשלטי גבורים דמוכיח משמעתין דמקח הנעשה באיסור מהני והקשה ש"ך הא עכ"פ הוה גזל וניתן ליתבע. ולק"מ דא"כ אינו הלואה וניתן ליתבע ומאי רבותא דהלואה משאלה ה"ל למינקט שאלת יו"ט אע"כ נעשה הלואה וזמנה ל' יום אע"ג דנעשה באיסור וא"ש:

הלוואת יו"ט. י"ל בשבת רבה מודה דלא התירו אלא משום שמחת י"ט ודפריך ש"ס ממניח טליתו היינו מסיפ' דקרבן פסח דעדיף משמחת יו"ט. ורמב"ם לא מייתי הך דינא בשבת אך הטוש"ע מייתי ליה:

השוחט את הפרה וכו' יש לעיין לדעת הריטב"א הנ"ל שאסור להניח משכון ביו"ט כ"א לזכרון דברים ואפי' יהי' נגד החוב מ"מ איננו אלא לזכרון דברים ומשכון כזה שביעית משמטתו כמבואר סוף פרק הדיינים. ובי"ט ניתן ליתבע כדתנן במתני' אם אינו מאמינו מניח טליתו וכו' וא"כ לק"מ משחט הפרה דלמא מיירי שהניח משכון לזכרון דברים ואי לאו שביעית מטעם יו"ט הי' תובעו אבל מטעם שביעית משמט משכון כזה שאינו אלא לזכרון דבר:

והנה בירושלמי מביאו הר"ש הקשה הא הקפת החנוני אינו משמט ומשני הא מני ר' יהודה היא והדר פריך וכי הלואת ר"ה ניתן ליתבע ומשני כיון שראוי להאמינו ראוי לתבעו וכו' ע"ש שנדחק בפירושו. ונלע"ד לפרש כפשוטו דפריך איך מיתוקם כר' יהודה הא כל עצמו לא אמר ר' יהודה ראשון ראשון משמט משום שהי' לו לפרוע הראשון כשלקח השני. ומדלא פרע זקף הראשון במלוה ומשמט זה הוא סברת ר' יהודה ותינח בחול אבל בר"ה שהוא יו"ט וא"א ליקח מעות ואפי' משכון על הראשון א"כ כשלקח השני לא הו"מ לפרוע הראשון ולעולם לא זקפו במלוה וא"כ אמאי משמט ומשני כיון שהי' ראוי להאמינו שהרי נותן לו בלי משכון ש"מ שמאמין לו א"כ יכול לתובעו ביו"ט וליקח ממנו משכון לזכרון דברים וזה מותר ביו"ט ומדלא תבעו ממנו משכון צ"ל ראשון ראשון משמט כנלע"ד פי' הירושלמי בפשיטות. ולפ"ז י"ל ש"ס דילן אהא סמיך דע"כ מיירי בלא ניטול ממנו משכון הוה כהקפת החנות וע"כ דה"ל לתובעו משכון ולא תבע ממנו והשתא דמיירי בלי משכון שפיר קשה ארב יוסף וא"ל כקושיתינו הנ"ל שלקח ממנו משכון דאל"כ תיפוק לי' משום הקפת החנו'. אמנם רמב"ם פסק משנה דהקפת החנוני ודפרה והשיג עליו הראב"ד ז"ל ע"ש. והנה יש לעיין הא מיעוטא דהקפת החנוני נפקא מקרא כל בעל משה ידו לאהקפה כמ"ש ר"ן והאי מיעוטא גבי זה דבר השמטה הוא דכתיב והיינו שצריך לומר משמט אני ומזה אימעט הקפת החנוני דאם מאליו ישלם לו אינו צריך לומר משמט אני. אבל בקרא דלא יגוש לא כתיב מיעוטא וא"כ י"ל גם הקפת החנוני לא יגוש בב"ד אם אינו משלם מאליו וא"כ מאי פריך בירושלמי דלמא מתני' דהקפת החנוני מיירי ממשמט אני ודפרה מיירי לענין לא יגוש וצריך לומר ירושלמי סמיך אש"ס דילן דמקשה ארב יוסף ומוקי לי' במשמט וא"כ קשה ממ"נ ומש"ה מוקי כר' יהודה וא"כ למאי דקי"ל כרבה ולק"מ קושי' ש"ס שפיר קי"ל כתרתי מתניתא. מיהו רש"י כתב דקוש' ש"ס גם לרבה ובלא"ה דוחק לומר דרמב"ם מחלק בהקפה בין משמט אני ללא יגוש:

(קמח ב) סבור מינה הנ"מ בדרבנן וכו'.—עי' ד"ס שמבואר בתוס' רי"ד כאן ובר"נ רפ"ד דביצה שלפניהם היה הנוסח כאן: "והנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא", ותו לא מידי. ומצאתי שכן היה הנוסח גם לפני הרמ"ה ב"ב סופ"ג ושו"ת רשב"ץ ח"ב סי' מז, ועי' במג"א סי' שס"ה אות י"ב וביאור הגר"א שם אות י"ג.

בנכתמא. כיסוי: זימנין דמיפסק כו'. כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא: ואתי לידי סחיטה. ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי: אין מספקין. כף אל כף משום אבל: מטפחין. על הלב: מרקדין. לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר: אפומא דלחייא. לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה''ר: ואתי לאתויי. חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל''ג: בשבת הוא דאסור. לומר הלויני משום מכתב: הא בחול שרי. ולא חיישינן לרבית ואף על גב דבלשון הלואה קאמר ליה: באתרא דקיץ דמייהו. דככרות לא אתי לידי רבית שאם יוקירו יתן דמיהן: לא ניתנה ליתבע. בב''ד שאין ב''ד נזקקין לה לעולם: בדינא ודיינא. לא לבא לדין ולא לברור דיין ולהטריח את עצמו: השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה. של מוצאי שביעית ללוקחים ובהקפה וקיי''ל שביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ: אם היה חדש. אלול מעובר ועשו ראש השנה שני ימים משמט דיום טוב ראשון של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית ואם לאו הויא לה הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט: ל''ג אי אמרת בשלמא כו' ה''ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט הואיל ואין ב''ד נזקקין לכופו שמוטה היא ועומדת: דחול הוא. שהרי חדש מעובר ולא הוי יו''ט עד למחר הלכך אי לאו דשביעית הוא הוה גבי: אם לאו אינו משמט. אלמא ניתנה ליתבע ומשני מאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל: מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל. בתמיה: רישא. דהלואת שביעית היא אי נמי יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה משמט אני: ואם אמר. לוה אעפ''כ איני חפץ שישמטו יקבל ממנו: דבר השמטה. אפילו מקבל חובו יזכיר לו שמיטה בדבורו: שקיל משכונא. בשעת הלואה מהלואת יו''ט: מערים איערומי. לאחר י''ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו: פסחו בשבת. אם חל י''ד בשבת: וחגיגתו ביו''ט. ביום הקרבתה מותר להקדיש ואע''ג דתנן אלו הן משום שבות אין מקדישין הני כיון דהקרבתן דוחה קדושתן דוחה: בממנה אחרים עמו. כדכתיב (שמות יב) במסכת נפשות: על פסחו. שהיה קדוש ועומד מאתמול: אקדושי. מקדיש ליה רועה מע''ש שהרי יודע שזה סומך עליו: עילוי. מעלה בעלמא שיקדישו בעלים: הא. דקתני אין מקדישין בחובות שאין קבוע להן זמן קאי שאין הקרבתן דוחה שבת: מתני' פרפרותיו. מיני מעדנים: אבל לא מן הכתב. אם כתב מע''ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא: מפיס. לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה: ובלבד שלא יתכוין לעשות כו'. שיהו המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה ע''פ הגורל והמתחייב ע''פ הגורל לקטנה יטלנה ובגמ' מפרש טעמא: חלשים. גורלות: על הקדשים. בין הכהנים: אבל לא על המנות. בגמרא מפרש:

ניפרוס סודרא עליה אתי למסחטיה. מכאן מייתי ר''ת ראיה דביין ושמן לא שייכא סחיטה לעיל בשלהי שמונה שרצים (דף קיא. בד''ה האי מסוכרייתא) פירשתי: לא מספקין ולא מטפחין. לא כפי' הקונטרס משום דא''כ מאי איריא ביו''ט אפי' בחול המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן פרק בתרא (דף כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות אלא נראה לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בהמוצא תפילין (עירובין דף קד.): וכן היה הלל אומר. כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך (ב''מ ד' עה.) וקי''ל: רבה אמר ניתנה ליתבע. הלכה כרבה לגבי רב יוסף: ורב אויא ורבה בר עולא מחמרי אנפשייהו כ''ה בס''א דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב. אע''פ שמזכיר לו לשון שאלה: דאיגלאי מילתא דבחול הויא. ורב יוסף לא מיירי אלא בשבת ויו''ט ודאי: והא אנן תנן אין נימנין כו'. פירש ה''ר פורת בשם רבינו שמואל דל''ג ליה חדא דמה שייך להקשות מנמנין של רשות לנמנין של מצוה ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין צדין (דף כז:) מאי אין נמנין אין פוסקין דמים בתחילה לבהמה ביו''ט הרי אני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע: