בעל מום שאוכל בקדשים — אם עבד חילל, אונן שאין אוכל בקדשים — אינו דין שאם עבד חילל?

ודוחים: מה לבעל מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין, שאף קרבן שהוא בעל מום פסול, ואין דין זה שייך באונן!

ואומרים: זר יוכיח, שלא עשה בו קריבין כמקריבין, והוא מחלל עבודה. ודוחים: מה לזר שפסולו גדול יותר, שכן אין לו תקנה שאינו יכול אף פעם להפוך לכהן הראוי לעבודה. מה שאין כן באונן, שלאחר יום פטירת קרובו הוא מותר!

ומשיבים: בעל מום יוכיח, שיש לו תקנה, אם היה זה מום עובר, ובכל זאת מחלל! וחזר הדין בין בעל מום ובין זר, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן מוזהרין שלא לעבוד ואם עבדו חיללו, אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חילל.

ושואלים: היכן מוזהר האונן שלא לעבוד? אילימא [אם תאמר] שלמדים דבר זה ממה שנאמר בכהן גדול כשהוא אונן "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוהיו" (ויקרא כא יב), ומכאן נדייק שכהן הדיוט מחלל (ראה בעמוד הקודם), אם כן אין צורך בקל וחומר, לשון חילול בגופיה כתיב ביה [בכתוב זה עצמו כתוב בו]! אלא הוא למד מ"הן הקריבו" (ויקרא י, יט), כמבואר בעמוד הקודם, שבפסוק זה טוען אהרן: וכי הם הקריבו, וקסבר [וסבור הוא] שאותה חטאת מפני אנינות נשרפה.

ומקשים: אם מן הצד השווה שבבעל מום ובזר אתה למד, איכא למפרך [יש להקשות]: מה להצד השוה שבהן, בבעל מום ובזר, שכן לא הותרה מכללו ששניהם אסורים בכל מקרה. מה שאין כן באונן שהותר מכללו, שהרי מותר בכהן גדול!

ומשיבים: טמא יוכיח שגם הוא מותר מכללו בקרבנות ציבור הבאים בטומאה, ולמרות זאת הוא מחלל.

ודוחים: מה לטמא שכן מטמא אחרים, ושמא מפני חומרה זו שבו אף מחלל עבודה! ומשיבים: הנך [אלה, בעל מום וזר] יוכיחו שאינם פוסלים אחרים. וחזר הדין בין שלושתם, בעל מום, זר וטמא. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין שלא לעבוד ומחללים העבודה — ואף אונן שמוזהר מחלל עבודה.

ושואלים, ולפרוך [ושיקשה] כך: מה להצד השוה שבהן בבעל מום, זר וטמא, שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד, מה שאין כן באנינות, שכהן גדול עובד כשהוא אונן אף בקרבן יחיד! ומשיבים: שם (דין) הטומאה מיהא אישתראי [על כל פנים הותר] מכללו בקרבן ציבור, ואין איפוא מקום לפרוך את הלימוד מצד זה.

רב משרשיא אמר: הלכה זו שאונן מחלל עבודתו אתיא [באה, נלמדת] בקל וחומר מיושב: ומה יושב שאוכל בקדשים — אם עבד בישיבה חילל, אונן שאינו אוכל — אינו דין שאם עבד חילל?

ודוחים: מה ליושב שכן פסול לעדות! ומשיבים: למדים זאת מיושב תלמיד חכם, שיכול להעיד בישיבה.

ומקשים: מה לשם לעיקר דין יושב שכן פסול לעדות! ואומרים: שם יושב לא פריך [אינו מקשה] כאשר יש מקרה מסויים שהוא כשר. ואם תימצי [תרצה] לומר שבכל זאת פריך [מקשה] ממנו, אתיא [באה, נלמדת] ההלכה מיושב ומחדא מהנך [ומאחת מאלה] בעל מום, זר, טמא, בדרך "מה הצד".

א שנינו במשנה שאונן שקיבל את הדם — פסול הקרבן. אמר רבא: לא שנו שהקרבן פסול אלא בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור — מרצה הקרבן, עולה לרצון, וכיצד למדים זאת? קל וחומר מטומאה:

מה טומאה שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, שאין קרבן יחיד קרב בטומאה — הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, שקרבן ציבור מוקרב בשעת הצורך על ידי כהן טמא, אנינות שהותרה מכללה אצל כהן גדול שהוא עובד כשהוא אונן אפילו בקרבן יחיד — אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר אהילאי: אם בדרך לימוד זו אתה הולך, יכולים גם ללמוד אחרת ולהגיע למסקנות אחרות, מוטעות. שיכול אתה להסיק כי לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ונאמר כך: ומה טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור — לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אנינות שלא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור — אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד?

וכן אפשר לטעון: ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ובאופן זה: ומה אנינות שלא הותר אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?

או נאמר קל וחומר אחר: ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר: ומה אנינות שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — לא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור, טומאה שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן צבור?