שבת קמח ע"א

הלכה מחזירין את השבר רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא לא על לפירקיה דרב יהודה שדריה לאדא דיילא א''ל זיל גרביה אזיל גרביה אתא אשכחיה דקא דריש אין מחזירין את השבר א''ל הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר א''ל הא חנא דידן והא שמואל דידן ולא שמיע לי ולאו בדינא גרבתיך: מי שנפרקה ידו כו': רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף שניא ליה ידיה א''ל הכי מאי אסור והכי מאי א''ל אסור אדהכי איתפח ידיה א''ל מאי תיבעי לך הא תנן מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא א''ל ולא תנן אין מחזירין את השבר ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר אמר ליה כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר:

הדרן עלך חבית

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני וכן האשה מחבירתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב:
גמ' א''ל רבא בר רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב והא כיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני וא''ל השאילני ולא קפיד עילויה ואתי למיכתב בשבת נמי אתי למיכתב א''ל (בחול דלא שנא כי א''ל הלויני ל''ש כי א''ל השאילני לא קפדינן עילויה אתי למיכתב) בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למיכתב א''ל רבא בר רב חנן לאביי מכדי אמרו רבנן כל מילי דיום טוב כמה דאפשר לשנויי משנינן הני נשי דמליין חצבייהו מיא מ''ט לא משנין משום דלא אפשר היכי לעבדי דמליין בחצבא רבא לימלו בחצבא זוטא הא קא מפשו בהילוכא דמליין בחצבא זוטא לימלו בחצבא רבא קא מפשו במשוי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמח - א

אמר רבי חנא בגדתאה [מעיר "בגדד"] אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר. מפני שאם ישהנו עד לאחר השבת, יש בכך משום סכנת האבר [ריטב"א].

רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא. לא על לפירקיה [לדרשה] דרב יהודה. שדריה רב יהודה לאדא דיילא [ה"דייל", הממונה בפירקא], ואמר ליה: זיל גרביה [טול בגדיו] לרבה בר בר חנה, עד שיבוא לפירקא.

אזיל אדא וגרביה לרבה בר בר חנה.

לבסוף אתא רבה בר בר חנה לפירקא, ואשכחיה לרב יהודה דקא דריש ואמר: אין מחזירין את השבר בשבת.

אמר ליה רבה בר בר חנה: הכי אמר רב חנא בגדתאה, אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר בשבת.

אמר ליה רב יהודה: הא רב חנא מדידן הוא. והא שמואל מדידן הוא. ואף על פי שהם ממקומנו, לא שמיע לי הכי משמם עד עתה.

ורק בזכותך שמענו עתה כן משמם. ואם כן, וכי לאו בדינא גרבתיך [ציויתי ליטול ממך את בגדיך] והכרחתיך לבוא הנה? והרי אילו לא באת, לא היינו זוכים לשמוע הא דאמרת משמייהו.

שנינו במתניתין: מי שנפרקה ידו ורגלו, לא יטרפם בצונן.

רב אוויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף. שניא [נשתנתה] ליה ידיה וזזה ממקומה.

אמר ליה לרב יוסף: הכי מאי הוא לתקנה?

ואמר ליה: אסור.

והוסיף להראותו בעניני ריפוי שונים, ולשואלו על כל ענין וענין, הכי מאי?

ואמר ליה: אסור.

אדהכי, איתפח [נתרפאה] ידיה.

אמר ליה רב יוסף: מאי תיבעי לך בזה? והא תנן להדיא: מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן. אבל רוחץ אותם כדרכו, ואם נתרפא נתרפא.

אמר ליה רב אויא: וכי לא תנן עוד בהאי מתניתין, "אין מחזירין את השבר", ואפילו הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר? אלמא, לית הלכתא כהאי מתניתין.

אמר ליה רב יוסף: כולהו דיני דמתניתין בחדא מחתא מחתינהו [באריגה אחת אתה אורגם]?

והא לאו הא בהא תליא. אלא היכא דאיתמר דאין הלכתא כמתניתין, אתמר. והיכא דלא איתמר כן, לא איתמר. ובמי שנפרקה ידו דלא איתמר דלא כמתניתין, יש לנו לפסוק הלכתא כמתניתין.

הדרן עלך פרק חבית

פרק עשרים ושלוש - שואל

מתניתין:

שואל אדם מחבירו בשבת, כדי יין וכדי שמן ^[1] . ובלבד שלא יאמר לו, "הלוני אותם". משום דהלואה, דרך המלוה לכותבה בפנקסו, כדי שלא ישכח. וחיישינן דלמא אתי למיכתב ^[2]. אלא יאמר לו: "השאילני". דשאלה, אין דרך כל כך לכותבה.

וכן האשה שואלת מחבירתה ככרות בשבת. ובלבד שלא תאמר לה "הלויני ככרות".

ואם המלוה אינו מאמינו ללוה, מניח הלוה את טליתו אצלו לערבון ^[3], ועושה עמו את חשבון החוב לאחר השבת. אבל בשבת עצמה אסור לעשות חשבון, כדאיתא לקמן [קנ א].

וכן הוא עושה בערב פסח בירושלים, שחל להיות בשבת. שאם לא זכר לקנות את השה לפסחו מערב שבת, מניח את טליתו אצלו [אצל המוכר], ונוטל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב.

גמרא:

שנינו במתניתין: שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו "הלויני".

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא אם אומר "השאילני", ומאי שנא "הלויני"?

אמר ליה: "השאילני" לא אתי למיכתב. כיון דשאלה היא לזמן מועט ^[4], ואינו חושש שמא ישכחנה. אבל אם אומר לו "הלויני", אתי למיכתב. דלשון "הלואה" משמע לזמן מרובה. וכדקא קיימא לן: סתם הלואה שלשים יום. וחושש המלוה שישכחנה, ומשום כך הוא כותבה בפנקסו.

ושוב אקשיה: והא כיון, דבחול נמי קרי להלואה "שאלה", דהא זימנין דבעי למימר ליה לחבריה "הלויני", ואמר ליה "השאילני". ובאמת הויא הלואה ולא שאלה. שהרי אינו מחזיר בעין את החפץ שנטל. אלא חפץ אחר תחתיו. ולא מיקרי שאלה אלא כשהוא מחזיר אותו חפץ שנטל. ועל כן לא קפיד המלוה עילויה, ומסכים שיטול לזמן מרובה כדין הלואה. ועל כן אתי המלוה למיכתב אותה בפנקסו. ואם כן בשבת נמי, אף דקאמר ליה "השאילני", נימא דדעתו להלואה. וניחוש דלמא אתי המלוה למיכתב אותה ^[5].

אמר ליה אביי: בשבת, כיון דרק בלשון "השאילני" הוא דשרו ליה רבנן ליטול, אבל בלשון "הלויני" לא שרו ליה, מינכרא מילתא. ומתוך כך יזכר מאיסור כתיבה בשבת, ולא אתי למיכתב ^[6].

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מכדי, אמרו רבנן: כל מילי דיום טוב, כמה דאפשר לשנויי משנינן. כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכגון הא דשנינו בביצה [כט ב], "המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה [כדרך שהוא עושה בחול], אלא מביא על כתפו".

ואם כן, הני נשי דמליין ביום טוב חצבייהו [כדיהן] מיא, מאי טעמא לא משנין בשאיבת המים?

אמר ליה: משום דלא אפשר לשנות כלום בשאיבה. דהיכי ליעבדי? אם תאמר דנשי דמליין בחול מים בחצבא רבא, לימלו ביום טוב בחצבא זוטא, אין לעשות כן. דהא מפשו בהילוכא. שאם נצריכן למלאות בכדים קטנים, יצטרכו למלאות ולהוליך את המים פעמים מרובות יותר, מאשר אילו ימלאו בכדים גדולים.

ואם תאמר, דאותן נשים דמליין בחול בחצבא זוטא, לימלו ביום טוב בחצבא רבא, הא נמי אין לעשות כן. דהא קא מפשו על ידי כך במשוי.

הערות

^[1] ודוקא בדבר שהוא לצורך שבת. אבל בלאו הכי, אסור בכל לשון. משום שקנין אסור בשבת. מגן אברהם סימן שז סקט"ו.

^[2] ולכאורה אין טעם האיסור נוהג אלא במלוה. דהוא יבוא לכתוב. וצריך לומר דאסרו משום כן גם על הלוה. כדי שלא יכשל המלוה על ידו. ולפי זה יש להתיר ללות מגוי. אלא דלשון "חבירו", מוקמינן לה במשנה לקמן על גוי. שפת אמת.

^[3] וכתבו הראשונים בכתובות [ז א], דאסור לקנות משכון ביום טוב. והכא מיירי שאינו משכון גמור. אלא מניחו לסמיכות דעת בעלמא. ויעוין בחתם סופר.

^[4] רש"י. והקשו תוספות, הא בשאלה נמי קיימא לן "סתם שאלה ל' יום". ופירשו, דבשאלה לא אתי למיכתב, משום דמחזיר את החפץ ששאל בעין. מה שאין כן בהלואה, שאינו מחזיר אותם פירות, אלא אחרים. ואף דהכא בין כך לא מחזיר אותם כדי יין ושמן בעין, מכל מקום כיון שמזכיר בלשון "שאלה", יזכור שאסור לכתוב.

^[5] והרמב"ן פירש לדרך רש"י, דמקשינן, הא בחול אי ילוה על דעת שלא להחזיר בעין, יהיה בזה דין "סתם הלואה ל' יום", אף אם יאמר לו "השאילני". ואם כן, למה הותרה בשבת. ומשנינן: שבת שאני, דכיון דאסרו חכמים לשון הלואה, מידע ידיע שאמר לו לשון "שאלה" בדוקא, כדי שיהיה זמנה כזמן שאלה ולא כזמן הלואה.

^[6] וכתב הרשב"א, דנשים שאינן מכירות בהבדל שבין לשון "הלואה" ללשון "שאלה", צריכות לומר "תן לי" וכיוצא בו, מלשונות שאין במשמעותן הלואה. וכן כתב הר"ן בשם תוספות, שכשאומר לו בלשון לע"ז שאין בה הבחנה בין לשון שאלה להלואה, אסור. אולם בפסקי רי"ד כתב, דאין הדין תלוי בלשון דוקא. שהרי בין כך אין כאן לא הלואה ולא שאלה. שהרי אין פורעו מאותו המין שנוטל, אלא דמים. ואין זה אלא מקח וממכר. אלא שאסרו לומר בלשון מקח, משום גזירת מקח וממכר. והעיקר שלא יהיה על דעת שיקיף לו זמן מרובה. ולהכי קרי לה התנא "שאלה". ומיהו כתב הריטב"א, דאף לדעה זו אסור לומר "הלוני על מנת לפרוע מיד". משום דלא פלוג רבנן. ואי שרית ליה למימר הכי, אתא למיגז, ויאמר "הלויני" סתם.

הלכה זו שהובאה במשנה בענין החזרת השבר למקומו בשבת לא כפי שכתובה לפנינו היא, אלא צריך לגרוס: מחזירין את השבר בשבת למקומו. מסופר: רבה בר בר חנה איקלע [הזדמן] לפומבדיתא, ולא על לפירקיה [נכנס, בא לדרשתו] של רב יהודה. שדריה [שלחו] רב יהודה אל אדא דיילא [הממונה], ואמר ליה [לו] רב יהודה לאדא: זיל גרביה [לך ומשוך אותו], את רבה בר בר חנה. אזיל גרביה [הלך ומשך אותו] אדא בכוח לדרשה (ר"ח). אתא [בא] רבה בר בר חנה, אשכחיה דקא דריש [מצא אותו, את רב יהודה שהוא דורש]: אין מחזירין את השבר בשבת. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לרב יהודה: הכי [כך] אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד] שכך אמר שמואל: הלכה היא במשנה שמחזירין את השבר, שכך, כאמור, היא הגירסה הנכונה. אמר ליה [לו] רב יהודה: הא [הרי] רב חנא מבגדד הוא דידן [משלנו, מבבל], והא [והרי] שמואל גם הוא דידן [משלנו, מבבל], ועדיין לא שמיע לי [שמעתי] הלכה זו, ולאו בדינא גרבתיך [והאם לא בדין משכתי אותך]?

א שנינו במשנה שמי שנפרקה ידו לא יטרפנה במים לריפוי. ומסופר: רב אויא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב יוסף בשבת, ושניא ליה ידיה [נקעה לו ידו]. הראה רב אויא אופנים שונים של הנחת היד. ואמר ליה [לו] בשאלה: הכי מאי [כך מה הדין]? האם מותר לשים יד באופן כזה או שיש בזה משום רפואה בשבת? אמר לו רב יוסף: אסור. והוסיף רב אויא לשאול: והכי מאי [וכך מה הדין]? אמר ליה [לו] רב יוסף: אסור. אדהכי איתפח ידיה [בינתיים התרפאה ידו], שחזרה למקומה.

אמר ליה [לו] רב יוסף: מאי תיבעי [מה מסופק] לך, הא תנן [הרי שנינו במשנתנו] שמי שנפרקה ידו או רגלו — לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא. ומכאן שאסור לעשות בשבת כל דבר רפואה מיוחד לענין זה! אמר ליה [לו] רב אויא: מכאן אין ראיה, וכי לא תנן [שנינו במשנתנו]: "אין מחזירין את השבר", ואמר רב חנא בגדתאה [מבגדד] שכך אמר שמואל הלכה שמחזירין את השבר, ויתכן שאף בענין רפואת הנקע כמו בענין החזרת השבר למקומו בשבת שנו להקל! אמר ליה [לו] רב יוסף: כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו [את כולם באריגה אחת אתה אורג]?! אין הדברים דומים: היכא דאיתמר [היכן שנאמר] במפורש שהגירסה שונה ולהקל — איתמר [נאמר], היכא [היכן] שלא איתמר [נאמר] — לא איתמר [נאמר], ואין לדמות שבר לנקע.

א משנה שואל אדם מחבירו בשבת כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו בלשון "הלויני". וכן שואלת האשה מחבירתה ככרות לחם. ואם המלוה אינו מאמינו שיחזיר — מניח הלווה טליתו אצלו כמשכון, ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח, עושה הקרבן, טליתו אצלו, אצל בעל הטלה, ונוטל את הטלה של קרבן פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב.

ב גמרא שנינו במשנה שעל אף ששואל אדם בשבת מחבירו כדי יין ועוד, מכל מקום אל יאמר לו בלשון "הלויני". אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא [במה שונה] הביטוי "השאילני" ומאי שנא [ובמה שונה] הביטוי "הלויני"? אמר ליה [לו]: "השאילני" — לא אתי למיכתב [יבוא לכתוב] לפניו את החוב, ששאילה משמעה שלוקח חפץ ומחזירו בעינו כעבור זמן קצר. ואולם "הלויני", כיון שסתם הלואה לזמן ממושך ואינה חוזרת בעינה — אתי למיכתב [יבוא לכתוב].

והקשה לו רבה בר רב חנן: והא [והרי] כיון שבימות החול, זימנין דבעי למימר ליה [פעמים שרוצה לומר לו] "הלויני" ואמר ליה [ואומר לו] "השאילני" ולא קפיד עילויה — ואתי למיכתב [ ואינו מקפיד עליו, על שינוי זה, ובא לכתוב ], ואם כן בשבת נמי אתי למיכתב [גם כן בא לכתוב]! אמר ליה [לו] אביי, יש לחלק: בחול, דלא שנא כי אמר ליה [שאינו שונה כאשר אומר לו] "הלויני" לא שנא כי אמר ליה [ואינו שונה כאשר אומר לו] "השאילני", ולא קפדינן עילויה [איננו מקפידים עליו] — ולכך יש חשש שמא אתי למיכתב [יבוא לכתוב]. ואולם בשבת כיון ש"השאילני" הוא דשרו ליה רבנן [שהתירו לו חכמים] לומר, ואולם "הלויני" לא שרו ליה [התירו לו] לומר — מינכרא מילתא [ניכר הדבר], ולא אתי למיכתב [ולא יבוא לכתוב].

ג אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: מכדי [הרי] אמרו רבנן [חכמים]: כל מילי [ענייני] יום טוב כל כמה שאפשר לשנויי [לשנות] מהדרך בה נעשה הדבר בימות החול — משנינן [משנים אנו], הני נשי דמליין חצבייהו מיא, מאי טעמא לא משנין [הנשים הללו שממלאות את כדיהן מים, מה טעם אין הן משנות] מדרך שאיבתן בימות החול? ענה לו: משום דלא [שאי] אפשר לעשות זאת בדרך אחרת כי היכי לעבדי [איך תעשנה]? אם תאמר שאלה דמליין בחצבא רבא, לימלו בחצבא זוטא [הממלאות כרגיל בכד גדול, תמלאנה ביום טוב בכד קטן] — הא קא מפשו בהילוכא [הרי בכך הן מרבות בהילוך] ובטירחה. ולהיפך, אלה דמליין בחצבא זוטא, לימלו בחצבא רבא [הממלאות כרגיל בכד קטן, תמלאנה ביום טוב בכד גדול] — הרי בכך קא מפשו במשוי [הן מרבות במשא], ואף שיש בכך שינוי, מכל מקום יש בכך תוספת עבודה ביום טוב, ואין לתקן תקנה זו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The halakha is that one may reset a break on Shabbat, which was the ruling in Shmuel’s version of the mishna. The Gemara relates that Rabba bar bar Ḥana happened to come to Pumbedita and he did not enter Rav Yehuda’s lecture. Rav Yehuda sent for Adda, his attendant, and said to him: Go drag him to the lecture. He went and dragged him forcibly to the lecture (Rabbeinu Ḥananel). Rabba bar bar Ḥana came and found Rav Yehuda teaching that one may not reset a break on Shabbat. He said to him: This is what Rav Ḥana of Baghdad said that Shmuel said: The halakha is that one may reset a break on Shabbat. Rav Yehuda said to him: Ḥana is ours, a Babylonian scholar, and Shmuel is ours, and nevertheless, I did not yet hear this halakha; did I not rightfully drag you to the lecture?

We learned in the mishna that one whose hand was dislocated may not treat it by vigorously moving it about in water. The Gemara relates that Rav Avya was once sitting before Rav Yosef and his hand became dislocated. Rav Avya then displayed a variety of hand positions and he said to him: What is the ruling with regard to this? Am I permitted to place my hand in this way, or is it a violation of the prohibition against healing on Shabbat? Rav Yosef said to him: It is prohibited. Rav Avya again asked: And what is the ruling if I position my hand in this way? Rav Yosef said to him: It is prohibited. In the meantime, his hand was restored to its proper location and was healed.

Rav Yosef said to him: What is your dilemma? We learned in our mishna that one whose hand or foot was dislocated on Shabbat may not vigorously move it about in cold water; however, he may rinse it in the usual manner, and if it is healed, it is healed. Rav Avya said to him: That is no proof, as didn’t we learn in our mishna that one may not reset a break, and Rav Ḥana of Baghdad said that Shmuel said that the halakha is that one may indeed reset a broken bone. Therefore, perhaps a dislocated limb may also be treated on Shabbat. Rav Yosef said to him: Were all these woven together in a single weave? Where it was stated that an alternative version of the mishna exists, it was stated; where it was not stated, it was not stated. Therefore, the ruling of the mishna with regard to a dislocated limb must be observed.

MISHNA: One may borrow jugs of wine and jugs of oil from another on Shabbat, as long as one does not say the following to him: Loan me. And similarly, a woman may borrow from another loaves of bread on Shabbat. And if the lender does not trust him that he will return them, the borrower may leave his cloak with him as collateral and make the proper calculation with him after Shabbat. And similarly, on the eve of Passover in Jerusalem, when it occurs on Shabbat, one who is procuring a Paschal lamb may leave his cloak with him, i.e., the person from whom he is purchasing it, and take the lamb to bring as his Paschal lamb, and then make the proper calculation with him after the Festival.

GEMARA: It was taught in the mishna that one is permitted to borrow jugs from another on Shabbat, but one may not use the phrase loan me. Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: What is different about the expression let me borrow, that makes it permitted? And what is different about the expression loan me that makes it prohibited? He said to him: If someone says let me borrow, the lender will not come to write down the loan because the expression indicates that the borrower intends to return the object in its current state within a short amount of time. On the other hand, the expression loan me indicates a more extended loan in which the object is not necessarily returned in exactly the same manner in which it was taken. Therefore, the lender will come to write down the terms of the loan.

Rava bar Rav Ḥanan challenged Abaye’s answer: But since on weekdays there are times one intends to say loan me and instead says let me borrow, and the lender is not particular about his imprecise terminology and he comes to write down the terms of the loan, on Shabbat he will also come to write. Abaye said to him: On a weekday, when there is no difference if one says loan me or let me borrow, lenders are not particular about his terminology, and the lender will therefore come to write down the terms of the loan. On Shabbat, since only the expression let me borrow was allowed by the Sages, while the expression loan me was not permitted, the matter is recognizable. Both of the parties must bear in mind which terminology is acceptable, and the lender will not come to write.

Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: Now, since the Sages said that with regard to all matters of a Festival, as much as we can change the way we do things from the manner in which we do them on weekdays, we change, these women who fill their pitchers with water, what is the reason they do not change the way they draw water from their normal weekday procedure? Abaye answers: Because it is not possible to change the procedure. How would they do it differently? If you say that those who normally fill a large pitcher should fill a small pitcher on a Festival, they would thereby add to their walking and expend extra effort. Conversely, if those who normally fill a small pitcher would fill a large pitcher on a Festival, they would thereby add to the weight of their load. Even though these methods are different from the norm, they would cause added exertion. Therefore, the Sages did not require that one draw water in an unusual fashion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבה בר בר חנה לא על (פי') לפירקי' דרב יהודה שדריה לאדא דייאלא א"ל זיל גרד ביה אזל גרביה. פירוש משכיהו והביאהו מלשון פרץ נחל מעם גר כלומר הבריחהו. כדגרסינן בפרק בנות כותים נדות מעריסתן. שילא בר אבינא עבד עובדא כרב. כי קא ניחא נפשיה דרב. א"ל לרב אמי זיל צניעיה ואי לא צאית גרדיה הוא סבר גרדיה א"ל ופי' הכהו וכו':

מי שנפרקה ידו או רגלו פי' שף מבוכניה לא יטרפן בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורב אויא דשניא ליה ידיה והיה אומר לרב יוסף ומראה בידו אם יעשה בידו כך או כך מותר או אסור עד שהיה מראה לו כדי שיראהו מה שהתירו חכמים חזרה ידו למקומה ונתרפא:

הדרן עלך חבית.

פרק כ"ג שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני כו'. ואוקימנא דחיישינן שמא יכתוב וכן שאם יאמר לו הלויני גוערין בו ואומרים לו אסור לומר כן ביום שבת לשון הלואה מינכרא מלתא ולא אתי למכתב וכיון שהזכיר א"ל רבא בר רב חנן לאביי נסיב להא.

א"ל השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתו למיכתב. פירשו המפרשים מפני שסתם הלואה ל' יום ושמעי' מינה שאין סתם שאלה ל' יום כדברי מקצת המורים אלא כל אימת דבעי [המשאיל] מיהדר לי'. והא דאמרי' (מנחות מד.) טלית שאולה ל' יום פטורה מן הציצית לאו משום דסתם שאלה ל' יום אלא משום שאין אדם עשוי להשאיל יותר אבל עשוי הוא להשאיל שלשים יום ומדעתו אבל שלא מדעתו לאלתר מהדר ליה. ואקשינ' וכיון דבחול זמנין דבעי מימר הלויני בכגון זה (שחוזר) [שאינו חוזר] בעינו ואמר ליה השאילני אתי למיכתב שאין לשון זה עיקר ואין משגיחין עליו בשבת נמי אתי למכתב ופריק בחול ליכא קפידא אבל בשבת הואיל (ואסר') [ואמרי] ליה רבנן למימר השאילני אפילו בדבר שאינו חוזר בעינו מידע ידע שלא אמר זה השאילני אלא לומר שזמן הלואה זו כזמן שאלה ולא אתי למיכתב:

[מתני':] ובלבד שלא יאמר לו הלויני. ונשים שאינן מכירות בין הלויני להשאילני צריכות לומר תן לי וכיוצא בזה מלשונות שאין משמען לשון הלואה.

[גמרא:] אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למכתב. פירש רש"י ז"ל: משום דסתם הלואה שלושים יום, וכדי שלא ישכח כותב על פנקסו, אבל שאלה אין לה זמן אלא כל זמן שמשאיל רוצה ליטול את שלו נוטל, ולפיכך הצריכוהו לומר כאן השאילני אף על גב שאינו חוזר בעין וכל שאינו חוזר בעין לא שייך ביה לשון השאלה אלא לשון הלואה, דהכי קאמר ליה הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאלה. והא דאמרינן במנחות (מד, א) טלית שאולה כל שלושים יום פטורה מן הציצית, לאו משום דשאלה סתמא שלושים יום, אלא משום דדרכן של בני אדם להשאיל בפירוש כליהם עד שלושים יום, הלכך אף זה כשאינו מטיל בה ציצית לא אתי לידי חשדא, דמימר אמרו דטלית שאולה היא, הא לבתר מכאן אתי לידי חשדא, ולעולם המשאיל סתם אין לו זמן, וכשורא דמטללתא נמי דכל שלושים יום אין לו חזקה (ב"ב ו, ב), היינו משום דסתם בני אדם אינם מקפידין בכך עד שלושים יום.
אבל ר"ת ז"ל וכן הרב בעל העיטור ז"ל סוברין דשאלה כהלואה בדבר זה דסתמן שלושים יום מההיא דמנחות, והכא הכי קאמר: שאלה כיון שהיא חוזרת בעיניה ואינו רואה אותה לא חייש לשכחה, מה שאין כן בהלואה דחייש לשכחה ואתי למיכתב, והכא נמי אע"פ דאינה חוזרת בעין, כיון דהוי ליה למימר הלויני ואמר השאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב. ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר. וכן משמע בסמוך וכמו שאני עתיד לכתוב בסייעתא דשמיא.

ומכל מקום מסתברא שאפילו לדברי רש"י ז"ל אסור לומר לו הלויני על מנת שאחזיר לך כל זמן שתרצה, דכיון דהלואה היא שנתנה להוצאה והוא אומר לו בלשון הלואה, אע"פ שהתנה עמו שיחזיר לו כל זמן שירצה, אפילו הכי אין דרכן של מלוים לתבוע ולדחוק את הלוה תוך שלושים, ואתי למכתב דלא מינכרא מלתא. ותדע לך, דאפילו כי אמר השאילני לא סגי ליה בהכין אי לאו משום דשרו ליה רבנן משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב.

ה"ג רש"י ז"ל: אמר ליה כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה רבנן מינכרא מלתא ולא אתי למכתב. והיא גירסא דייקא. ויש ספרים שכתוב בהן: א"ל בחול דלא שנא כי אמר ליה הלויני לא שנא כי אמר ליה השאילני לא קפדינן עילויה, אתי למכתב, בשבת דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה רבנן, מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב. ונ"ל לפרשה הכין וכיון דבחול זימנין דבעי למימר הלויני, כלומר בדברים שהן הלואה שנתנו להוצאה, ואפילו הכי אמר השאילני והוא כותב על פנקסו, א"כ אף בשבת מאי היכרא אית ליה, דאין בין לשון הלואה ללשון שאלה ולא כלום, ובתרווייהו אתי למיכתב כדרך שהוא כותב בחול, א"ל בחול כיון שנתנה להוצאה מידע ידע דלהוצאה היא ואע"ג דא"ל לשון שאלה, והלכך הוא כותב כאילו אמר לו הלויני, אבל הכא דבדוקא א"ל השאילני דלא שרו ליה רבנן למימר ליה הלויני, מינכרא ליה מלתא ולא אתי למיכתב.

פרק עשרים ושלשה בעזר הצור:

שואל אדם וכו' כבר ביארנו דרך כלל באלו הפרקים האחרונים שהם יבאו בביאור קצת הדברים הנכללים בחלק השני שבספר בענין הדברים שאסור לעשותם מדברי סופרים ולבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק הרביעי בענין הדברים שדומים למלאכה וזה הפרק הוא מזה המין גם כן ועל זה הצד יחלקו עניניו לשני חלקים אלו אלא שיתגלגל בו חלק שלישי בקצת דברים שעשאן הגוי לצורך ישראל מעצמו אם אסור אם מותר:

והמשנה הראשונה שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני וכן אשה מחברתה ככרות אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת וכן ערבי פסחים בירושלם שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב אמר הר"ם פי' הטעם לאסור שיאמר אדם לחברו הלוני גזרה שמא יכתוב ויתר הדברים מוכנים ומבוארים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה הוא ממין שני החלקים ואמר על זה שואל אדם כדי יין וכדי שמן מחברו בשבת ובלבד שלא יאמר לו הלוני ויראה לי שההלואה והשאלה שניהם נופלים על כדי יין וכדי שמן אע"פ שלשון שאלה מיוחדת על הכלים הואיל וחוזרים בעין ואין לשון הלואה נופל בהם וכן לשון הלואה מיוחד על המעות מתוך שניתנים להוצאה ואין תשמישן ע"י עצמן כדי יין וכדי שמן הואיל ותשמישן בעצמן נופל בהם לשון שאלה ככלים וכן מאחר שאין חוזרים בעין נופל בהם לשון הלואה והוא מתיר שאלתם ובלבד שיזכיר בהם לשון שאלה ולא לשון הלואה ופי' הטעם בגמ' השאילני לא אתי למכתב הלוני אתי למכתב שהלואה ענינה מובן לזמן מרובה ויתירא שמא ישכח אבל שאלה מובנה לזמן מועט ולא יבא לכתוב ופי' בה גדולי הרבנים מפני שסתם הלואה שלשים יום כמו שביארנו בראשון של מכות ואין סתם שאלה שלשים יום אלא הרי זה צריך להחזירה כל זמן שירצה המשאיל וקצת ראיה לדבריהם מ"ש באחרון של חגיגה מנא לשבעה לא מושלי אינשי אלא שיש מפרשים בו שעל כלי של טמא מת הוא שצריך הזאת שלישי ושביעי והילכך אין אדם עשוי להשאיל כלי שיהא השואל צריך להמתין שבעה לתשמישו וי"מ אותו שמ"מ ענינו בכלי שאין אדם רגיל לעמוד בזולתו שתשמישו צריך לו תדיר וכגון זה אין לומר על סתם שאלתו שלשים:

ויש שואלים בה ממה שאמרו טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית לאחר שלשים חייבת והם מפרשים תוך שלשים יום פטורה דרחמנא אמר כסותך ואע"פ שאין יכול להכריחו להחזירה מ"מ אינה כסותו לאחר שלשים הואיל והיה לו לתבעה ולא תבעה הרי הוא כמוחלה אצלו לכל זמן שתצטרך לו והרי היא כשלו ומ"מ יש להשיב בה אדרבא איפכא מסתברא תוך ל' תתחייב שהרי אינו מוכרח להחזירה לאחר ל' תפטר הואיל והלה יכול להכריחו להשיבה אצלו אלא זו של טלית לא בסתם שאלה נשנית אלא שכל שלשים ניכר הוא ששאולה היא ולאחר שלשים אפי' שאלה בפירוש לכל אותו זמן אין הדבר ניכר שהיא שאולה וי"מ בה לאחר שלשים חייבת כלומר אם שאלה ליותר משלשים חייבת מיד וכן במזוזה השוכר בית כל שלשים יום פטורה מן המזוזה הא משלשים ואילך חייבת כלומר שאם שכרה ליותר משלשים חייבת לאלתר הואיל ודעתו לדור בה כל כך ולדעתי סתם הלואה שלשים יום וכן סתם שאלה בדבר שאין תשמישו תדיר ולא דקדקו בכאן אלא על הלשון שלשון שאלה מורה דבר שסתמו להחזירו לשעה מפני שהנחתו מיוחדת לדבר החוזר בעין ואדם עשוי להחזירו לכשנשתמש בו אבל לשון הלואה מורה דבר שסתמו לעכב ולא להחזירו לשעה ואע"פ שכדי יין אינם חוזרים בעין מ"מ אינו הולך אחר הענין אלא אחר הלשון וכל שהוא אומר לו לשון שאלה הוא בטוח על מהירות חזרתו ואינו כותב ומכאן כתבו קצת מפרשים עכשו ששניהם בלשון לעז לשון אחד שיהא אדם מדקדק בלשון לומר בלשון נתינה או מסירה וכיוצא באלו וכן אשה שואלת ככרות מחברתה על הדרך שכתבנו בכדי יין ושמן:

ואם אינו מאמינו וכו' שאע"פ שהלואת יום טוב או שבת ניתנה ליתבע בחול בבית דין מ"מ אינו סומך על אמונתו עד שאם יכפור יצטרך לעדים וב"ד ואמר שרשאי להניח טליתו אצלו מאליו כלומר שיצניעהו לו ולא שיאמר לו בפי' יהא זה משכון אצלך על מה שתמסור לי אלא מניחו סתם ועושה עמו חשבון לאחר השבת אבל אינו מחשב עמו ביומו שהרי כתוב ממצוא חפציך ודבר דבר וכן ערבי פסחים שחל להיות בשבת ולא נזכר לקנות את פסחו או שאבד הימנו עושה עמו חשבון אחר יום טוב ולא סוף דבר לימנות עם אחרים בשה שכבר הוקדש אלא שאף הוא לוקח שיו ומקדישו היום ואע"פ שאמרו אין מקדישין ביום טוב וכל שכן בשבת שעה עוברת שאני כמו שיתבאר בגמ':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

נשים המביאות מים ביום טוב אין צריכות לשנות כלל וכן אע"פ שספוק וטפוח ורקוד ביום טוב אסור נשים העושות כן אין מוחין בידם וכן מה שאנו רואים בהן שבאות בכדיהן ויושבות על שפת המבוי ואע"פ שאמרו לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאייתויי אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות ואף בקצת דברים שיש להן סרך בתורה כגון תוספת יום הכפרים ודברים אלו צריכים ביאור וקצרנו ענינם בכאן מפני שכבר הרחבנו בהם את הדרך ברביעי של יום טוב:

היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר פי' דשבירת העצם היא יותר מסוכנה מפריק' היד:

שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן פי' אין לשון שאלה נופל אלא בדבר החוזר בעינו כגון שאלת בהמה וכלים אבל כל מידי לדלא הדר בעיניה נופל בו לשון הלואה והאי דקתני שואל משום דסתם שאלה דהדרא בעינא מצי למיתבעי' מיד והלוואה דלהוצאה נתנה לא מצי למיתבעי' עד שלשים יום ומש"ה קתני שואל כלומר אומר לו שישלם לו מיד למוצאי שבת ובלבד שלא יאמר לו הלויני דקובע לו זמן לפורעו לזמן מרובה. ומה שלווה ממנו לזמן מועט קורא התנא שאלה מפני שעשה דינו כשאלה שניתנה לתובעה מיד:

וכן אשה מחבירת' ככרו' פי' אע"ג דנשי' קפדן אהדדי לא אמרי' השאלתן כהלוואה אנשים דמיא:

ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו פי' ואל אמרי' עבדין דחול קעבדי ונראה כמו"מ וליתסר:

ועושה עמו חשבון לאחר שבת. פי' זה ששאל מחבירו כדי יין וכדי שמן וכן ערב פסחים שלקח הטלה מחבירו אינו עתיד לשלם לו אלא דמים ואתא למימר לן שלא יזכור לו שום דמים בשבת לומר כי כך הוא שוה ייני ושמני והטלה שלי אלא יבטח עליו שיפרעהו שוויו ולמוצאי שבת יעשה עמו חשבון ויפרענו:

וכיון דבחול זימנין דבעי למימר לי' הלוני וא"ל השאילניכו' פי' דרך בני אדם לומר הלויני עד זמן מועט ודעתו לזמן מרובה:

בתוס' ד"ה אתקין רבא כו' לידרו באכפא אע"פ שבודאי מרבה במשאוי הוא בנושא בידים כו' עכ"ל אם נפרש דר"ל מרבה במשאוי כמפיש במשאוי דבשמעתין דפ' מפנין דהיינו שהוא נושא משאוי יותר גדול בפעם א' וממעט בהילוך א"כ לא הוו צריכי לטעמא דהיתרא משום עובדא דחול דבלאו הכי שרי דממעט בהילוכא עדיף אע"ג דמרבה במשאוי דהכי מסיק בר"פ מפנין וע"כ נראה לפרש מרבה במשאוי דקאמרי לאו היינו דממעטי בהילוכא אלא דאותו משאוי שנושא באגרא בקל על כתיפו אינו נוח לו לישא אותו בידים ומרבה לו במשאוי שהוא כבד לו יותר והראיה שהביאו מבהמה מסוכנת ומהמביא כדי יין דמפיש בהלוכא ושרי עיקרא להך דדרו בריגלא לידרו באגרא דהוי נמי ממעט בהילוכא ושרי מהאי טעמא כיון שאינו נראה עובדא דחול כל כך ומיהו להא דדרו באגרא לידרו באכפא נמי הוה ראיה דאע"ג דמרבה במשאוי שרי נמי מה"ט דאינו נראה נמי עובדא דחול כ"כ ודו"ק:

בתוס' ד"ה שואל אדם מחבירו וכו' מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום אינו חייב להחזיר דודאי וכו' כצ"ל:

ד"ה אתקין רבא וכו' ברוב ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירש"י ובריש המביא כדי יין נראה שהוא מקומו וזה לשון וכו' כצ"ל:

בא"ד ובענין שנושאין זה נושאין זה הלכך וכו' כצ"ל:

בא"ד כמו שמשמע נמי מתוך פירושו לפי' כו' כצ"ל:

גמ' אבל טובל הוא כדרכו כו' כצ"ל:

מתני' שואל אדם מחבירו. עי' בירושלמי פ"ח דשביעית על מ"ד הובא בר"ש שם:

שואל וכו' וכן אשה מחברתה ככרות. עמ"ש תוי"ט ונראה לע"ד דכדי יין ושמן רובן קיצב דמיהם. וקמ"ל אפי' אשה מחברתה ככרות דלא שכיח שיהי' ככרות של אשה מכוון בשיעור קיצות דמיו אפ"ה לית בי' משום ריבית או כרבנן או אפי' כהלל ובקיץ דמי וקמ"ל דלא גזרינן אטו רוב ככרות דנשים דלא קיצי. ולענין יו"ט קמ"ל דלא גזרינן שמא יזכירו סכום דמים דהרי להלל צריך לעשותו דמים. וא"נ לר"ת שבתוס' דשאלה הדרה בעינא וכ' הר"ן דעי"ז זכור הוא כשרואה את שלו ולא צריך למיכתב משא"כ הלואה ע"ש. וא"כ ה"א כדי יין ושמן דמיירי שקונה כד מלא יין ושמן עם הכד וא"כ הכד הדר בעינא עכ"פ. משא"כ אשה השואלת מחברתה ככרות דליכא מידי דהדר בעינא אפ"ה שרי כשאומר לשון שאלה:

ואם אינו מאמינו מניח טליתו. לשיטת הריטב"א פ"ק דכתובות דאסור להניח משכן ביו"ט להיות בטוח על חובו אלא להיות לזכרון דברים בעלמא ורמז עליו מג"א סי' ש"ו א"כ האי אינו מאמינו אין רצונו לומר שאינו מאמינו ממש אלא שחושש שישכח מלתבעו ויוצדק יותר קושי' ש"ס לקמן אמ"ד ניתן ליתבע ע"ש ומ"ש שם אי"ה:

וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת הקשני למדן אחד על לשון משנה זו שהוא משונה והכי ה"ל למיתני וכן בירושלים ע"פ שחל להיות בשבת. ונלע"ד דודאי לא שכיחא שלא יהי' מוכן לכל איש פסחו מע"ש שהרי יודע שמחר יצטרך לפסח אך משכחת לי' ע"פ מ"ש רמב"ם ספ"ג מקה"ח דבניסן ותשרי מקבלין עדות למפרע. ומשכחת לי' שהי' ע"פ ביום א' ע"פ חשבונם. ושוב בשבת באו עדים וקבלו למפרע וקבעו החדש למפרע באופן שחל ע"פ בירושלים בשבת ולא הי' לו פסח והוצרך ליקח מהרועה ביום שבת והי' ע"פ בירושלים בשבת ובא הלשון בדקדוק:

הלכה מחזירין את השבר. סבירא ליה לשמואל מחזירין תנן: אדא דיילא. מנשטר''ל ממונה: גרביה. קח בגדו עד שיבא: אתא. רבה אשכחיה לרב יהודה כו': הא חנא דידן. ממקומנו הוא ולא שמענו זאת מפיו עד הנה: ולאו בדינא גרבתיך. בתמיה שאילו לא באת לא למדנו: שניא ליה ידיה. נשתנית ידו ממקומה אשולשיינ''ר בלע''ז: הכי מאי. היה עושה בענינים הרבה ושואל: בחדא מחיתא מחיתנהו. באריגה אחת ארגתו: היכא דאיתמר. דמתניתין לאו דוקא תנן איתמר: מתני' שואל שלא יאמר הלויני. מפרש בגמרא: שחל להיות בשבת. ולא נזכר מע''ש לקנות: לאחר יו''ט. ליום שלישי: גמ' הלויני. משמע לזמן מרובה וקיי''ל במסכת מכות (דף ג:) סתם הלואה ל' יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי כדי שלא ישכח: א''ל. וכיון דבחול נמי זימנין דבעי למימר הלויני ואמר השאילני: ולא קפיד עליה. והויא הלואה: בשבת נמי. כי אמר השאילני סבר דהלואה היא ואתי למכתב ומאי היכר איכא: ה''ג א''ל בשבת כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למכתב: אמרו רבנן. במסכת ביצה: כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. דאמרינן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו':

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. פירש רש''י טעמא משום דסתם הלואה ל' יום ולפי שהוא לזמן מרובה יותר משאלה אתי למיכתב וקשה לר''ת דסתם שאלה ל' יום כדאמר במנחות בהתכלת (דף מד.) טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ואמרינן נמי התם הדר באכסני' בא''י והשוכר בית בחו''ל כל ל' יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב במזוזה אלמא דסתם שאלה ל' יום איתא ולהכי פטורה כל ל' יום דאמר שאולה היא אבל מכאן ואילך נראה כמו שלו ומיהו יכול לומר לרש''י לאו משום דאי מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום שאין צריך להחזיר דודאי היה חייב להחזיר דעבידי אינשי דמשאלי פחות משלשים יום אבל טפי לא משאלי הלכך עד ל' יום אמרי אינשי שאולה היא ור''י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב. מ''ר וכן . פירש ה''ר פורת: אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא כו'. ברוב ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירוש רש''י ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) נראה שהוא מקומו וזה לשון פירוש הקונטרס בביצה דדרו בדוחקא משוי שאדם יחיד נושא בחול על כתיפו בטורח אם בא לשאתו לצורך יום טוב ביו''ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו ביו''ט. בדיגלא עתר שקורין פורק''א כדרך נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשמשנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח ביו''ט ועתר זה נוח לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף ישנה להקל דדרו בדיגלא משוי חבית גדולה שרגילה לשאת בדיגלא לידרו באגרא ישאהו ביו''ט בב' בני אדם במוט על כתפים דהיינו נמי שינוי להקל דדרו באגרא במוט על כתפים לידרו ביו''ט אותו משוי באכפא במוט בידים משום שינוי ואפילו אינו להקל מ''מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינוי דדרו באכפא ניפרוס סודרא קל הוא ואינו מכביד ושינוי בעלמא הוא ולהצנע עד כאן לשונו ומשמע מתוך פירושו דכל אלה משוי אחד להם בשוה ואין זה נושא יותר אלא שנושא משאו בענין אחר ממה שהיה רגיל וזה דחקו שאם נפרש שכל אלו ממעטים משאם מאשר היו רגילים לשאת קשיא הא דאמר בסמוך מפשי בהילוכא משמע מפירושא דאגרא נושאים שני בני אדם שפיר במוט בשנים ויש בו משוי שני בני אדם שנושאים כל מה שרגילין לשאת בדיגלא ודיגלא היא משוי שני בני אדם כדמשמע בבבא מציעא בס''פ השוכר את האומנים (דף פג.) וקשיא לר' דהתם משמע נמי דאגרא אין בו משוי לשני בני אדם דאמר התם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מ''ט נפיש לחד וזוטר לתרי ודמי לפשיעה ודמי לאונס בדיגלא משלם כולה משמע דלא הוי זוטר לתרי נראה דאגרא לשום אדם אינו נראה עובדא דחול כמו דיגלא ומשום הכי דדרו בדיגלא לידרו באגרא ואע''פ שמפיש בהילוכא יכול לשנות כיון שאינו נראה כל כך עובדא דחול והשתא אתי שפיר דדרו באגרא לידרו באכפא אע''פ שבוודאי מרבה במשאוי הוא בנושא בידים המוט מכשנושאו על כתיפו מ''מ כיון שאינו נראה עובדא דחול כמו אגרא יכול לעשות כעין שמצינו גבי בהמה מסוכנת דתנן בביצה (דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט אלא מביאה בידו אברים אברים ותנן נמי (דף כט: ושם) בהמביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא מביא הוא על כתפיו או לפניו אלמא הני אע''ג דמפשי בהילוכא כיון שאינו עושה כל כך כדרך שעושה בחול יש לו לשנות וההיא דבסמוך דמליין בחצבא זוטא ודמליין בחצבא רבה תרווייהו עובדא דחול ובענין שנושאים זה נושאים זה הלכך אין לו לשנות לא להקל ולא להכביד כדפי' טעמא ובההיא דלעיל בריש מפנין (דף קכז.) לא שייכא עובדא דחול שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית. מ''ר. ובההיא דשחטה בשדה פירש בריש מפנין (ג''ז שם) בע''א וכמו שפירש כאן עיקר ועוד קשה לי לפי' הקונטרס דדרו באכפא אמאי ניפרוס סודרא עליה הוה ליה למימר לידרו באגרא כיון שאינו משנה להכביד יותר מאכפא כמו שמשמע נמי מתוך פירושו ולפירוש רבי אתי שפיר: