אלא לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאמר רבא שאין מחשבת פיגול פוסלת בקבלה — הרי זה במקרה דאמר [שאומר]: "הריני [שוחט] על מנת לקבל דמה למחר", שאין קבלת הדם בכלל אכילת מזבח, שגורמת לפיגול. הא [זה] שמחשבת פיגול פוסלת בקבלה — במקרה דאמר [שאומר]: "הריני מקבל דמה על מנת לשפוך שירים של הדם על יסוד המזבח למחר", שקבלת הדם היא עבודה שמעכבת את הכפרה, ואם עשאה על מנת שיאכל המזבח (בשפיכת השיריים) חוץ לזמנו — הרי זה פיגול. ושבים לדון בברייתא שהבאנו לעיל.

אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: והאם שפיכת שירים והקטרת אימורין לא פסלה בהו [אין פוסלת בהם] מחשבה?

והתנן [והרי שנינו]: יכול לא תהא מחשבה מועלת לפגל אלא באכילת בשר, מנין לרבות גם שפיכת שירים והקטרת אימורים? תלמוד לומר: "ואם האכל יאכל" (ויקרא ז, יח), בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם שהבשר נאכל לכהנים או לבעלים, ואחת אכילת מזבח שהדם או האימורים מגיעים למזבח!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שמחשבה מועילה — דאמר [שאומר]: "הריני זורק על מנת לשפוך שירים למחר", שנמצא חושב בשעת עבודה שמעכבת את הכפרה על אכילת מזבח שלא בזמנה. הא [זה] שאין מחשבה מועילה — דאמר [שאומר]: "הריני שופך שירים על מנת להקטיר אימורין למחר", ואינו מפגל, משום שאף שחישב על אכילת מזבח — חישב בשעת עבודה שאינה מעכבת את הכפרה.

א מתוך שעסקנו בעבודות שונות מה דינן לענין פיגול, מביאים מה שאמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: שמעתי שטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית, שאם כשטובל הכהן אצבעו בדם שבמזרק כדי להזות על הפרוכת חישב להקטיר את אימורי החטאת למחר — הרי זה פיגול.

שמעה אילפא את המימרה הזו ואמרה קמיה [לפני] החכם רב פדא, אמר רב פדא: כלום לא למדנו פיגול אלא משלמים, שהרי עיקר דין הפיגול נכתב בתורה בקרבן שלמים (ויקרא ז, יח), ומשם למדנו לשאר הקרבנות. ומכיוון שכך, מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן (שאין בהם דין טבילת אצבע כלל), אף חטאת אין טבילת אצבע מפגלת בהן!

על כך משיבים: וכי הכל את כל פרטי הדינים הקשורים בפיגול משלמים למדו? שאם היה כך, היינו צריכים לומר: אי [אם כך] מה שלמים, מחשבה שחשב עליהם שלא לשמן אין מוציא במחשבה זו את השלמים מידי פיגול, אף בחטאת יהא הדין כן, שאם חשב בה שלא לשמה אין מוציא מידי פיגול. והרי אנו יודעים שאם שחט במחשבה זו בחטאת שוב אין בה דין פיגול!

אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] כדי להסביר זאת? הלכה זו מרבויא דקראי קאתיא [מריבוי המקראות היא באה], [הכא נמי מרבויא דקרא קאתי [כאן גם כן לענין טבילת אצבע בחטאת הפנימית, נאמר כי מריבוי המקראות בא].

כיוצא בזה אמר ר' יהושע בן לוי: בעליה זו שאנו יושבים בה עכשיו שמעתי, שטבילת אצבע מפגלת. תהי בה [תוהה היה על כך] ר' שמעון בן לקיש: כלום לא למדו דין פיגול אלא משלמים? ואם כן, מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן, אף חטאת אין טבילת אצבע מפגלת בהן!

ותמהים: וכי הכל משלמים למדו? אי מה שלמים שלא לשמן אין מוציא מידי פיגול, אף חטאת שלא לשמה אין מוציא מידי פיגול!

אמר ר' יוסי בר' חנינא: אין [כן], הכל משלמים למדו, גם דין זה שהחטאת מתפגלת אם חשב בה שלא לשמה, גם כן למדים מדין השלמים, ובאופן זה: הואיל וחוץ למקומו פוסל בשלמים כגון אם שחט (או קיבל וכו') על מנת לאוכלו חוץ לירושלים, ומחשבת שלא לשמו פוסל בחטאת, אנו יכולים ללמוד מכאן: מה חוץ למקומו הפוסל בשלמים — מוציא מידי פיגול, שאין עוד דין פיגול בקרבן שחשב בו מחשבת חוץ למקומו, אף שלא לשמו הפוסל בחטאת — מוציאה מידי פיגול. אבל אין הדין כן לגבי טבילת אצבע, שאינה מצויה כלל בשלמים.

אמר ר' ירמיה: הוכחה זו מצדה תברא [היא שבורה], שהרי אותה עצמה אפשר לפרוך בפשטות: מה לחוץ למקומו הפוסל בשלמים מוציא מידי פיגול, שכן דין זה נוהג בכל הזבחים, תאמר בב פסול שלא לשמו שאינו נוהג אלא בפסח וחטאת בלבד שיוציא מידי פיגול?

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? שהלימוד משלמים אינו מתבסס על השוואת פרטים מדוייקת, אלא על השוואה עקרונית: כמו בשלמים, כל דבר הפוסל בהן (כמו מחשבה חוץ למקומו) מוציאם מידי פיגול, וכן כל דבר המעכב בהן (כל עבודה שמעכבת את הכפרה) מביאן לידי פיגול,

הכא נמי [כאן גם כן] בחטאת פנימית נאמר: דבר הפוסל בה מוציא מידי פיגול, והוא מחשבת שלא לשמה. וכיוצא בזה לענייננו, דבר המעכב בה מביאה לידי פיגול, והואיל וטבילת אצבע מעכבת בה — הריהי עושה פיגול.

אמר רב מרי לסייע למה שנאמר שטבילת אצבע מפגלת: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] בדיני מנחות, שדין הפיגול שבהם גם הוא נלמד משלמים: זה הכלל: כל הקומץ מן המנחה, והנותן את הקומץ בכלי, והמוליך את הקומץ למזבח, והמקטיר את הקומץ על המזבח, במחשבת חוץ לזמנו — עושה את המנחה פיגול.

ומעתה, בשלמא [נניח] קומץ היינו [הרי זה] מקביל לשוחט בשלמים, שמפריש מן הקרבן את החלק המתיר, בזבח — הדם, ובמנחה — הקומץ, מוליך את הקומץ למזבח היינו [הרי זה] כמוליך הדם, מקטיר את הקומץ על המזבח נמי [גם כן] היינו [הרי זה] כזורק את הדם, אלא נותן בכלי מאי ניהו [מה הוא]? למה הוא דומה?

אילימא דדמי [אם תאמר שהוא דומה] לקבלה שהכנסת הקומץ לכלי הריהי כמו קבלת הדם בכלי — מי דמי [האם הוא דומה]? התם ממילא [שם מעצמו הוא נעשה] שהדם נוזל מעצמו לתוך הכלי, הכא איהו קא שקיל ורמי [כאן במנחה הוא נוטל קומץ ומכניס לכלי]!

אלא צריך לומר שהטעם אינו בגלל השוואה זו של פרטי העבודה, אלא כיון שלא סגי [די] שאי אפשר בלא יהיב [שיתן], שהנתינה בכלי הכרחית לעבודה, על כרחיה [על כרחו] צריך לומר שעבודה חשובה היא, ולכן היא מפגלת. הכא נמי [כאן גם כן] בטבילת אצבע של חטאת פנימית, למרות שאין היא עבודה המצויה בשלמים, כיון שלא סגי [די] שלא עביד לה [יעשה אותה], על כרחיה [על כרחו] היינו [הרי זו] הולכה שמפגלים בה, גם אם אין כיוצא בה בשלמים!

את ההוכחה הזו דוחים: לא, לעולם צריך לומר לענין מנחה דדמי [שנתינה בכלי דומה] לקבלה, עבודת מנחה מול עבודת זבח, ודקאמרת [ומה שאמרת] כנגד זה: הכא ממילא [כאן הדם נשפך מעצמו לכלי], התם איהו קא שקיל ויהיב [שם, בקומץ, הוא לוקח ונותן], כיון דאידי ואידי [שזה וזה] מתן כלי הוא, שהחלק העולה למזבח נכנס לתוך כלי, מה לי אם נעשה ממילא [מעצמו], מה לי קא שקיל ויהיב [אם נוטל בעצמו ונותן]. ואין להוכיח מכאן לגבי טבילת אצבע, שאין לה דמיון בפרטי קרבן השלמים.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדין טבילת אצבע, האם היא נחשבת הולכה, שנוי במחלוקת תנאים], דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: טבילת אצבע מפגלת בחטאת, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא מפגלת (אם חשב בזמן טבילה להקטיר אימורים למחר) ולא מתפגלת (אם שחט כדי לטבול אצבע למחר), מאי לאו תנאי [האם לא מחלוקת תנאים] היא בענין טבילת אצבע, האם היא בכלל הולכה?

ודוחים: לא, הכל מודים שטבילת אצבע בחטאת הפנימית הולכה היא, אלא הא [זו] כשיטת רבנן [חכמים], הא [זו] כשיטת ר' שמעון, הסבור במשנה לעיל (עמוד א) שהילוך אינו מפגל כלל.

ושואלים: אי [אם] מפרשים את הברייתא כשיטת ר' שמעון, מאי איריא [מה שייך, מדוע מדובר דווקא לגבי] טבילת אצבע? האמר [הרי הוא אומר]: