יש דחוי בדמים כלומר, אפילו בדבר שלא נתקדש בקדושת הגוף אלא לדמיו בלבד.

א כיון שהוזכרו ענייני דיחויים, מביאים הלכה נוספת: אמר עולא אמר ר' יוחנן: אכל חלב בשוגג והפריש קרבן חטאת לכפר על חטאתו, ואחר כך נשתמד (המיר דתו) המפריש, ואינו ראוי להביא קרבן, ולאחר זמן חזר בו ושב מדרכו, הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בזמן שהיה האיש משומד, שאז לא היה ראוי להקריב — ידחה הקרבן לעולם.

איתמר נמי [נאמר גם כן] עוד הלכה בדומה לה, אמר ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן עליו, ונשתטה, ואינו יכול להביא קרבן כשאין בו דעת, וחזר ונשתפה (שב לשפיות דעת), הואיל ונדחה הקרבן בזמן שהיה שוטה — ידחה לעולם.

ומעירים: וצריכי [וצריכות] שתי ההלכות להיאמר, הן בנשתמד והן בנשתטה, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה] בנשתמד, היינו אומרים שהוא דחוי לעולם משום שהוא דחי נפשיה [דוחה את עצמו] בידים, שהרי נשתמד מדעתו, אבל הכא [כאן] שנשתטה, דממילא אידחי [שמאליו נדחה] — כישן דמי [הוא נחשב] והישן בוודאי מתכפר.

ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו כאן] בשוטה, שהקרבן דחוי, היינו אומרים כי דווקא כאן, משום שאין בידו לחזור שאינו יכול בעצמו לחזור לשפיותו, הריהו כדחוי לגמרי, אבל הכא [כאן] בנשתמד, שיש בידו לחזור בכל רגע, אימא [אמור] שלא ייחשב הדבר לדחיה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו הדברים בשני המקרים.

ועוד בענין זה, בעי [שאל] ר' ירמיה: אכל חלב והפריש עליו קרבן, ולאחר מכן הורו בית דין שחלב זה מותר, ונמצא שאינו מביא קרבן זה, ואחר כך חזרו בהן, מהו דינו של אותו קרבן? מי הוי [האם הוא] נחשב דחוי או לא הוי [אינו] נחשב כדחוי?

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: כי [כאשר] פתח ר' יוחנן לדבר על דיני דחויין, מהא [מדוגמה זו] פתח, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? התם [שם] בנשתמד ונשתטה, גברא אידחי [האדם נדחה] אבל הקרבן לא אידחי [נדחה], אבל הכא [כאן] קרבן נמי אידחי [גם כן נדחה] כשהורו בית הדין להיתר, וזה בוודאי הוא דיחוי גמור.

ב שנינו במשנה אמר שמעון בן עזאי: מקובלני מפי שבעים ושנים זקן כו'. ומסבירים: למה לי למתנא [לו לשנות] "שבעים ושנים זקן" ולא "זקנים" בלבד? משום דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי [שכולם בשיטה אחת היו עומדים], שכולם הסכימו להלכה זו, כאיש אחד.

ג שנינו במשנה: לא הוסיף בן עזאי על דברי סתם משנה, אלא העולה, שגם היא, כמו פסח וחטאת, אם נשחטה שלא לשמה — פסולה.

אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של בן עזאי? נאמר: "עולה הוא אשה ריח ניחח לה' "(ויקרא א, יג), ו"הוא" בא להדגיש: היא — לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה.

ומקשים: אשם נמי כתיב ביה [גם כן נאמר בו] "הוא" (ויקרא ז, ה), ובכל זאת אינו פסול שלא לשמו!

ומשיבים: ההוא [אותו] "הוא" שנאמר — לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב [שנאמר], והרי הקרבן כשר גם אם לא הוקטרו אימוריו בכלל, ובוודאי לא בא הכתוב לפוסלו.

ומקשים: האי נמי [זה גם כן] בעולה, לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב [שנאמר]!

ומשיבים: תרי [שני] "הוא" כתיבי [כתובים] במקרא לגבי עולה, כתוב זה (ויקרא א, יג), והאחר בספר שמות (כט, יח).

ומקשים: גבי [אצל] אשם נמי תרי [גם כן שני] "הוא" כתיבי [כתובים] (ויקרא ה, יט. ויקרא ז, ה)!

אלא, לא מן הכתובים למד בן עזאי, אלא בקל וחומר מייתי לה [מביא, לומד אותה]: ומה חטאת שאינה קריבה כליל על המזבח, ובשרה נאכל לכהנים, אם שחטה שלא לשמה — פסולה, עולה שהיא כליל — לא כל שכן שתיפסל שלא לשמה?

ומקשים: הרי אפשר לדחות, מה לחטאת שיש בה חומרה מיוחדת, שכן מכפרת ולכן פסולה שלא לשמה, תאמר בעולה שאינה באה לשם כפרה!

ודוחים: פסח יוכיח שאינו מכפר ופסול לשמו.

ושואלים: מה לפסח, שכן הוא קרבן שזמנו קבוע, מה שאין כן עולה!

ומשיבים: חטאת תוכיח שאין זמנה קבוע. וחזר הדין מכאן לשם, לא ראי (הרי) זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן קדשים ואם שחטן שלא לשמן — פסול, אף אני אביא עולה שהיא קדשים ושחטה שלא לשמה — פסולה.

ומקשים: מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד כרת, פסח — אם לא עשה אותו, וחטאת — בגלל עבירה שיש בה כרת היא באה!

ומשיבים: בן עזאי