ודוחים: מה לתודה שכן טעונה לחם, שיש בה מצוה יתירה!

כנגד זה אפשר לטעון: עולה ושלמים יוכיחו, שאין בהם לחם ומכל מקום אינם מרצים. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שהן קדשים, ואם שחטן שלא לשמן כשר ואינו מרצה, אף אני אביא אשם שהוא קדש ואומר כי אם שחטו שלא לשמו — כשר ואינו מרצה.

ומקשים: מה להצד השוה שבהן, בעולה תודה ושלמים, שהן באין בנדר ובנדבה, מה שאין כן באשם, שאינו בא אלא חובה!

אלא אמר רבא: בפסוק "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), הקישו הכתוב את האשם לשלמים: מה שלמים שהן קדשים ואם שחטן שלא לשמן כשרים ואין מרצין, אף אני אביא אשם שהוא קודש שהוא כשר ואינו מרצה.

ושואלים: מאי חזית דאקשת [מה ראית שאתה מקיש] אשם לשלמים? אקיש [הקש אותו] לחטאת, שנפסלה לגמרי בשינוי השם!

ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] בחטאת על ידי המלה "אותה" ("ושחט אותה לחטאת". ויקרא ד, לג), לומר שרק בחטאת יש דין זה ולא קרבן אחר.

א ובענין דברי ר' אלעזר בעמוד הקודם, שהביא ראיה לדין משנתנו, מקרבנות הבאים לאחר מיתה שהם כשרים למרות שאינם מרצים, מסופר יתיב [יושב היה] רב הונא ועמו רב נחמן, ויתיב [ויושב היה] רב ששת גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [ויושבים היו ואומרים]: קשיא ליה [קשה היה לו] לריש לקיש על דברי ר' אלעזר: אשם שהוא לא אתי [בא] לאחר מיתה מנין שהוא כשר כשנעשה שלא לשמו. ויש לתמוה: לימא ליה [שיאמר לו] ר' אלעזר: אשם נמי אתי [גם כן בא] לאחר מיתה, שאשם שמתו בעליו, לכשיפול בו מום מביאים בדמיו קרבן עולה!

אמר להו [להם] רב ששת: אשם למאי [למה] לאיזה דין נאמר שהוא קרב לאחר מיתה? למותרו, שאין מקריבים אותו עצמו, אלא משתמשים בדמיו לקנות קרבן עולה. והרי חטאת נמי [גם כן] יש בה דין זה, שאם מתו הבעלים מיקרב קרבה מותרה, ובכל זאת אם נשחטה שלא לשמה הרי היא פסולה לגמרי. ואין איפוא ראיה מהבאת המותר לאחר מיתה לדין משנתנו.

ודוחים: חטאת, אף על גב שקרבה מותרה, מיעט רחמנא [מיעטה התורה] אותה בלשון "הוא" ("חטאת הוא", ויקרא ד, כד). לומר, שרק אם נשחטה כחטאת, הריהי כשירה.

ועל כך מקשים: אשם נמי כתיב ביה [גם כן נאמר בו] "הוא" ("אשם הוא". ויקרא ז, ה), ומדוע אינו נפסל כשעשאו שלא לשמו!

ומשיבים: ההוא כתוב זה באשם אינו נוגע לענייננו, שהרי לאחר הקטרת אימורים (האיברים הפנימיים המוקטרים על המזבח) הוא דכתיב [שנאמר], שכתוב שם: "והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא", כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: אבל אשם לא נאמר בו "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין על גבי המזבח, והוא (קרבן אשם) עצמו אף אם לא הקטירו כלל את האימורין — כשר.

ואגב כך שואלים: ואלא ההדגשה "הוא" למה לי? ומשיבים: לכ דברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה כלומר, שהחליטו בית הדין שמפני סיבה כלשהי (שנתכפרו בעליו או שמתו) אין להקריבו, ויש להשאירו שירעה בשדה עד שיפול בו מום ויביאו בדמיו עולה, ושחטו סתם — כשר כעולה.

ונדייק: ניתק — אין [כן], לא ניתק — לא, מאי טעמא [מה טעם הדבר] מה מקורה של הלכה זו? אמר קרא [המקרא]: "הוא", כלומר: בהווייתו יהא, ורק כאשר מנתקים אותו מ"הוייתו" הקודמת הריהו נידון כעולה.

ב ועוד מסופר: בהזדמנות אחרת יתבי [יושבים היו] רב נחמן ועמו רב ששת, ויתיב [ויושב היה] רב אדא בר מתנה גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [ויושבים היו ואומרים] באותם חילופי דברים שבין ריש לקיש ור' אלעזר: הא דקאמר [זו שאמר] ר' אלעזר: מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין — לימא ליה [שיאמר לו] ריש לקיש: הנהו נמי לייתו ולירצו [אלה גם כן שיבואו וירצו] על היורשים?

אמר להן רב אדא בר מתנה: כיצד אפשר שירצו? אשה שמפרישה קרבן יולדת ומתה, אם היא ילדה, בניה מי [האם] ילדו? ובודאי לא שייך שיתכפרו בקרבנה!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אסי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] דאי איכא [שאם יש] כמה מצוות עשה גבה [אצלה, שעברה עליהם] לא מיתכפרא [תתכפר] בעולה שהיא מביאה ללידתה? וכיון דכי איכא [שכאשר יש] כמה מצוות עשה גבה [אצלה], מיכפרא [היתה מתכפרת], יש לומר כי יורשיה נמי מיכפר [גם כן מתכפרים] בעולה זו שירשו ממנה, על מצוות עשה שעברו עליהם!

ושואלים: למימרא דקניא להו [האם לומר שקנוי להם] הקרבן ליורשים, עד שיוכלו להתכפר בו? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: אדם שהניח מנחה שהפריש קודם לכן לשני בניו ומת — מנחה זו קריבה, ואין בו דין שותפות. ואי סלקא דעתך קניא להו [ואם עולה על דעתך שהיא קנויה להם], הלוא "נפש" אמר רחמנא [אמרה התורה] ("ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' ". ויקרא ב, א), ודייקו חכמים: ולא שתי נפשות, שאין שניים מביאים קרבן מנחה אחד! אלא ודאי אין המנחה קנויה להם, ולכן אינם נחשבים כבעליה או כשותפים בה.

ושואלים: ולא קניא להו [והאם אינה קנויה להם]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן עצמו: הניח בהמה של קרבן שהפריש לשני בניו ומת — קריבה, ואין ממירין בה שאם המירו בהמה זו באחרת — אין השניה קדושה. ומעתה, אי אמרת בשלמא קניא להו [נניח אם אתה אומר שהיא קנויה להם], היינו [זהו] הטעם שאין ממירין בה — דהויא להו [שהרי נעשה להם] כבהמת שותפין,