שבת קמז ע"א

המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ולא אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה והוא דקפיד עלייהו עולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו אמר קמחללין רבנן שבתא אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף א''ל הב לי כומתאי [חזא דאיכא] טלא עליה הוה קמחסם למיתבה ליה א''ל נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי אמר רב יצחק בר יוסף א''ר יוחנן היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת תנ''ה סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת חייבין חטאת ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של מוכרין לצאת כך וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו חייב חטאת ולא חנוני בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכו של חנוני לצאת כך והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן ולא רטנין בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך א''ר יהודה מעשה בהורקנוס בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת אלא שנימא כרוכה לו באצבעו וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא הלכה אע''פ שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו עולא איקלע לבי אסי בר היני בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת אמר להו הכי אמר רבי אלעי אסור לעשות מרזב בשבת מאי מרזב אמר ר' זירא כיסי בבלייתא ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא א''ל הכי מאי א''ל אסור והכי מאי א''ל אסור אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך כל אדעתא דלכנופי אסור כל דלהתנאות שרי כי הא דרב שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר בזו לא חייב ר' מאיר חטאת אמר ליה דקדק רבי מאיר עד כאן שלשל רבי טליתו כי אתא רבין אמר לא יהושע בן זירוז הוה אלא יהושע בן כפוסאי היה חתנו של ר' עקיבא אמר בזו לא חייב ר' עקיבא חטאת אמר לו דקדק ר''ע עד כאן שלשל רבי טליתו כי אתא רב שמואל בר רב יהודה אמר נשאל איתמר:
מתני' הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותן בידן סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגררין אין יורדין לקורדימא ואין עושין אפיקטויזין ואין מעצבין את הקטן ואין מחזירין את השבר מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
גמ' קתני מי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמז - א

אמר רב הונא: המנער טליתו בשבת מן העפר שעליה ^[1], הרי הוא חייב חטאת. שזהו ליבונה. וחייב משום "מלבן" ^[2].

ולא אמרן דחייב, אלא בטלית חדתי. אבל במנער טלית עתיק, לית לן בה. דכיון דאין דרך להקפיד עליה, לא חשיב "ליבון".

ולא אמרן דחייב, אלא באוכמי [טלית שחורה]. לפי שהאבק מקלקל את מראיתה, והרי הוא מקפיד עליה. אבל בטלית חיורי או סומקי [לבנה או אדומה], שאינו מקפיד בה, לית לן בה ^[3].

ואף באוכמי, הרי הוא חייב משום "מלבן", דוקא היכא דקפיד עלייהו שלא ידבק בהו עפר. אבל כשאינו מקפיד בכך, אין בזה משום "מלבן".

עולא איקלע לפומבדיתא. חזא לרבנן דהוו קא מנפצי [מנערים] גלימייהו מן העפר.

אמר: קמחללין רבנן שבתא. שעוברים הם על איסור "מלבן".

אמר להו רב יהודה לרבנן: נפוצי ליה באפיה [נפצו את גלימותיכם בפניו]. ואל תחששו לדבריו. משום דאנן לא קפדינן מידי בעפר שנדבק בגלימה. הלכך לאו "מלבן" הוא.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. אמר ליה רב יוסף לאביי: הב לי את כומתאי [כובעי].

חזא אביי דאיכא טלא עליה [שהיה טל על הכובע]. ומשום כך הוה קמחסם [מונע] את עצמו מלמיתיביה ליה לרב יוסף את כובעו.

אמר ליה רב יוסף: נפוץ את הכובע ושדי את הטל מיניה. ולית בזה משום "מלבן", דהא אנן לא קפדינן מידי.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: היוצא לרשות הרבים בטלית מקופלת כשהיא מונחת לו על כתיפו [שאחר שנתנה על ראשו הגביה את שוליה על כתפיו] בשבת, הרי הוא חייב חטאת. משום איסור הוצאה. שהרי אין זה דרך מלבוש, אלא דרך משאוי.

תניא נמי הכי: סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת, הרי הם חייבין חטאת.

ולא בסוחרי כסות בלבד אמרו כן. אלא כל אדם היוצא כך, חייב חטאת. ולא אמרו כן בסוחרי כסות, אלא משום שדרכן של מוכרין לצאת כך.

וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו, חייב חטאת.

ולא בחנוני בלבד אמרו כן. אלא בכל אדם. אלא אמרו כן בחנוני, משום שדרכו של חנוני לצאת כך.

והרטנין [אנשים הקרויים כן על שם מקומם] יוצאין בשבת בסודרין שעל גבי כתיפן. ולא חשיב משאוי, אלא דרך מלבוש הוא.

ולא ברטנין בלבד אמרו כן. אלא בכל אדם. אלא אמרו "רטנין", משום שדרכן של רטנין לצאת כך.

אמר רבי יהודה: מעשה בהורקנוס, בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת. אלא שהיתה נימא [חוט] מהסודר כרוכה לו באצבעו. שדוקא באופן זה היה יוצא בו בסודר. כדי שלא יפול מעל כתיפו. אבל בלאו הכי, לאו דרך מלבוש הוא.

וכשבא הדבר לפני חכמים, אמרו: מותר לצאת בסודר שעל כתיפו, אפילו כשאין נימא כרוכה לו באצבעו. דבכל גוונא הוי דרך מלבוש.

דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא: הלכה, אף על פי שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו, מותר לצאת בסודר שעל כתיפו.

עולא איקלע לבי אסי בר היני. בעו מיניה: מהו לעשות מרזב מבגדיו בשבת? ובסמוך יבואר מהו.

אמר להו: הכי אמר רבי אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת.

והוינו בה: מאי "מרזב"?

אמר רב זירא: כיסי בבלייתא. שכשהבגדים ארוכים ומגיעים עד הארץ, היו מגביהים את שוליהם וכופלין אותם כלפי מעלה. ומחזיקים אותם מקופלים על ידי חוטים. ועל ידי כך נוצר בבגד כיס, כעין מרזב.

ואסר רבי אלעי לעשות כן, משום דהוי כמתקן מנא ^[4].

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. והיה קופל חלוקו בפניו, ואמר ליה: הכי מאי דיניה לענין שבת? ואמר ליה: אסור. ושוב קפלו באופן אחר, ושאלו: והכי מאי? ושוב אמר ליה: אסור.

אמר רב פפא: נקוט האי כללא בידך: כל קיפול בבגד שעושה אדעתא דלכנופי [שיהא הבגד אסוף כך בקביעות], אסור לעשותו בשבת, משום דמתקן מנא. וכל דעושהו כדי להתנאות בו לפי שעה, ולא בקביעות, שרי.

כי הא דרב שישא בריה דרב אידי, מתנאה בסדינו בחול הוי. אלמא אורחיה בהכי. הלכך אף בשבת מותר. דלאו לשם תיקון מנא עביד ליה.

כי אתא רב דימי, אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה בשבת, והיו שני צידי טליתו התחתונים, שמימינו ומשמאלו, מונחין על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז, בן חמיו של רבי מאיר: וכי בזו לא חייב רבי מאיר חטאת? והרי קאמר רבי מאיר, דדרך משאוי הוא, ולא דרך מלבוש. וחייבים על הוצאתו חטאת.

אמר ליה רבי: אכן דקדק רבי מאיר עד כאן? וקיבל את דבריו, ושלשל רבי את צידי טליתו מעל כתיפו והורידן למטה.

כי אתא רבין, אמר: לא ביהושע בן זירוז הוה מעשה. אלא יהושע בן כפוסאי היה. שהוא חתנו של רבי עקיבא. ואמר לרבי: וכי בזו לא חייב רבי עקיבא חטאת? ואמר לו רבי: דקדק רבי עקיבא עד כאן? ושלשל רבי את טליתו, וקבל את דבריו.

כי אתא רב שמואל בר רב יהודה, אמר: "נשאל רבי", איתמר. שלא נהג כן רבי בפועל. אלא שאלה נשאלה לפניו, אם מותר לצאת כשצידי טליתו על כתפו. וביקש להתיר. ועל כך השיבוהו בשם רבי מאיר או רבי עקיבא לאסור.

מתניתין:

א. הרוחץ במי מערה [מקוה מקורה שהיא חמה] ובמי טבריא, ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות [מגבות], לא יביאם בידו לביתו. ואף לא במקום שנעשה בו עירוב, ואין בו משום איסור הוצאה. משום דחיישינן שמא ישכח ויסחט את האלונטיאות. ואף שנסתפג בעשרה אלונטיאות, ואין מים מרובים בכל אחת מהן, אסור ^[5].

אבל עשרה בני אדם, מסתפגין אפילו באלונטית אחת את פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותן בידן לביתם. ואף על פי שכולן נסתפגו באחת, ובלועין בה מים רבים, לא חיישינן לסחיטה. שכיון שמרובים הם, יזכירו האחד לחבירו שלא לסחוט.

ב. סכין בשבת את הגוף בשמן, וכן ממשמשין ביד על כל הגוף להנאה.

אבל לא מתעמלין [משפשפים בכח את הגוף], ולא מתגררין במגררת את הגוף. משום דהוי עובדין דחול.

אין יורדין בשבת לנהר קורדימא. ובגמרא מפרש טעמא.

ואין עושין בשבת אפיקטויזין [הקאה, ומורכב מתיבות "אפיק" "טויזין". דהיינו הוצאת האוכל מבישולו, שלא יספיק להתעכל. פירוש המשניות להרמב"ם], על ידי סם. ואף דלא עביד לה לרפואה, אלא כדי שיוכל לאכול ולשתות הרבה, אסור לעשות כן משום דהוא "מתקן גברא".

ואין מעצבין את הקטן, לתקן וליישב את עצמותיו וחוליותיו.

ואין מחזירין את השבר [העצם השבורה] למקומ ה.

מי שנפרקה ידו ורגלו [שיצאה העצם מפרק חיבורה] לא יטרפם [ישפשפם] בצונן במקום הפריקה.

וכל אלה אסורים משום דהוו מילי דרפואה. ואסרו חכמים על רפואה בשבת, משום גזירת שחיקת סממנין.

אבל אם נפרקה ידו ורגלו רוחץ הוא אותם כדרכן. ואם נתרפא בכך, נתרפא. ואינו חושש לאיסור רפואה בשבת, משום דלא מיחזי כעושה לרפואה.

גמרא:

שנינו במתניתין: הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו'.

ודייקינן: קתני "מי מערה" דומיא ד"מי טבריא". מה מי טבריא הם חמין, אף "מי מערה" איירי בחמין. ומדקתני "הרוחץ" ולא קתני "רוחץ", משמע, דיעבד אין. שאם רחץ בדיעבד, לא יביא אלונטית לביתו. אבל לכתחלה לא ירחץ כלל בחמין. שגזרו בשבת על רחיצה בחמין. ואפילו כשהוחמו מערב שבת ^[6].

הערות

^[1] רש"י. ור"ח פירש דמנערה מן הטל שעליה, דהיינו כיבוס וליבון. אבל בניעור מן העפר לא נראה שיהיה שייך ליבון. תוספות. והרמב"ם בפרק י מהלכות שבת, כתב: המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן הנתלה בה, כדרך שהאומנין עושין, חייב חטאת. ונראה מדבריו כרש"י, דלאו דוקא במים איכא ליבון, אלא בכל דבר המעביר את השחרורית. ואם כן מסתבר דאף בעפר יהיה כן. דכל אולודי חיורא חשיב מלבן. שלטי גיבורים. והבין בדעת הרמב"ם דמשום מלבן הוא. אבל הרמב"ם כתבה אגב איסורי "מכה בפטיש". וכן כתב הכסף משנה.

^[2] והקשה רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס בסתירת דברי רש"י. דלעיל [קמא א] כתב גבי טיט שעל בגדו, דמכסכסו מבפנים. ואין בזה משום "מלבן" אלא בנותן בו מים. ובשער הציון סימן שב אות מא חילק, דבניעור הבגד מהעפר, הרי הוא מצחצחו. וזהו תיקונו. מה שאין כן בשפשוף מהטיט, שאינו אלא מסיר הטיט. אבל רושם הלכלוך עדיין נשאר עליו.

^[3] ומכאן תמה המגיד משנה שם, על רש"י ותוס', שפירשו דמניעור עפר או טל איירי. דמאי נפקא מינה לענין זה בין אוכמא לסומקי? ורק לפירוש הרמב"ם [הובא בהערה 1] אתי שפיר.

^[4] רש"י. ותוספות פירשו, דלענין הוצאה קא מיבעיא להו. אי חשיב דרך מלבוש, ומותר. או דהוה דרך משאוי, ואסור. ואיירי בטלית של ד' כנפות. ולוקח שני צידי רוחב טליתו שמימין, ונותנם על כתף שמאלו כשהם מקופלים. והיינו דקאמר, כל דאדעתא לכנופי אסור. שאם מניח צידי הטלית על כתפו כשהם מקובצים, כדי שלא תכביד עליו הטלית ויוכל לילך מהר, לא חשיב דרך מלבוש, ואסור. אבל אם אין צידי טליתו מקובצים, אלא צד אחד מונח על כתפו והצד האחר נופל על שכמו עד הזרוע, מותר. מפני שעושה כן כדי להתנאות, וחשיב דרך מלבוש.

^[5] אבל להסתפג מותר אף לכתחלה. וקשה, למה לא אסרו להסתפג משום חשש סחיטה, וכדמצינו בכמה מקומות דחיישינן להכי? ויש לומר, דאם אתה אוסרו להסתפג, הרי זה כאילו אסרת רחיצה. לפי שאין דרך לרחוץ בלא להסתפג. ואי אפשר לעמוד בגזירה זו. ראשונים.

^[6] ודוקא מי מערה אסורים ברחיצה לכתחלה. אבל במי טבריה לא גזרו, כיון דלאו חמי האור נינהו. וכדאיתא לעיל [מ א] "הניחו להם חמי טבריה". תוספות. ומכאן תמה הרא"ש על דברי הרי"ף שפירש ד"מי מערה" היינו נמי שהוחמו מחמת המערה, ולא על ידי האור. שהרי בכהאי גוונא אין לאסור כלל, דומיא דחמי טבריה. אכן מבואר בטעמיה דהרי"ף, דמשום גזירת זיעה נגעו בה. דכיון דהמערה מטללא, נפיש הבלה, ואתי לידי זיעה. וכן מבואר בתוספות, לעיל קט א. אלא דתמהו הראשונים על דבריו. דהא כל גזירת זיעה היא משום לתא דרחיצה. ואם רחיצה מותרת, למה תיאסר זיעה. עוד מבואר בתוספות שם, דדוקא מי טבריה הותרו, משום דלא דמו למרחץ. אבל מי מערה שהם בגומה, דמו למרחץ. והוו בכלל גזירת מרחץ.

המנער טליתו בשבת מן האבק שדבק בה — חייב חטאת משום מכבס. ומגבילים את הדין הזה: ולא אמרן [אמרנו] דין זה אלא בחדתי [בבבגדים חדשים], אבל בעתיקי — לית לן [בישנים — אין לנו] בה איסור. ולא אמרן [אמרנו] אלא באוכמי [בבגדים שחורים], אבל בחיורי וסומקי — לית לן [בלבנים ואדומים — אין לנו] בה איסור לנער את האבק מעליהם, והוא דווקא באופן דקפיד עלייהו [שמקפיד עליהם לנקותם], שאם אינו מקפיד — אין בכך ליבון כלל.

ומסופר כי עולא איקלע [הזדמן] לפומבדיתא, ושם חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו [ראה חכמים שמנערים את גלימותיהם] אמר: קמחללין רבנן שבתא [מחללים החכמים את השבת] אמר להו [להם] רב יהודה לאותם החכמים: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי [נערו לו בפניו את בגדיכם, אנחנו איננו מקפידים בדבר כלל].

ומסופר עוד: אביי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יוסף. אמר ליה [לו] רב יוסף: הב [תן] לי כומתאי [את כובעי]. חזא דאיכא טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה [ראה אביי שיש טל עליו, והיה מהסס לתת אותו לו], שחשש שבניעור הטל יש חשש כיבוס. אמר ליה [לו] רב יוסף: נפוץ שדי, אנן לא קפדינן מידי [נער והשלך, אנחנו איננו מקפידים בדבר].

א אמר רב יצחק בר יוסף שכך אמר ר' יוחנן: היוצא בטלית מקופלת כשהיא מונחת לו על כתיפו בשבת — חייב חטאת משום נושא משא בשבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת — חייבין חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם חייב על כך. ולא השתמשו בביטוי זה אלא מפני שדרכן של מוכרין לצאת כך.

וכן חנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו שהוא הבגד שמתעטף בו — חייב חטאת. ולא חנוני בלבד אמרו שחייב אלא כל אדם חייב על כך. ולא השתמשו בביטוי זה אלא מפני שדרכו של חנוני לצאת כך. והרטנין (הרצים) יוצאין בשבת בסודרין שעל כתיפן, שכך דרך לבישתם. ולא רטנין בלבד אמרו שמותרים לצאת כך אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך.

אמר ר' יהודה: מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא (חוט) מן הסודר היתה כרוכה לו באצבעו שלא יפול הסודר מעליו כיון שהוא קשור בו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו: מותר לצאת בסודר אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. וכן דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה [משמו] של רב חסדא: הלכה היא שיכול לצאת בסודר שעל כתיפו בשבת אף על פי שאין נימא (חוט) מהסודר כרוכה לו באצבעותיו.

ב עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] אסי בר היני, בעו מיניה [שאלו אותו] בני הבית: מהו הדין, האם מותר לעשות מרזב בבגדו בשבת? אמר להו [להם] עולא, הכי [כך] אמר ר' אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת. ושואלים: מאי [מהו] מרזב זה? אמר ר' זירא: כיסי בבלייתא [כיסים בבליים], שנהגו להרים את שולי הטלית התחתונים ולקשרם על הכתפים עד שנוצרים כעין כיסים צמודים לבגד.

ומסופר כי ר' ירמיה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' זירא. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר זירא: הכי מאי [כך, באופן כזה, שהראה לו קיפול מסויים ושאל: מהו], האם מותר לעשות כן בשבת? אמר ליה [לו]: אסור. חזר והראה לו דרך קיפול אחרת, ושאל: והכי מאי [וכך מה הדין]? אמר ליה [לו]: אסור. אמר רב פפא: נקוט האי כללא [נקוט, החזק כלל זה] בידך: כל קיפול שהוא עושה אדעתא דלכנופי [על דעת לאסוף] את בגדו מן הקרקע — אסור, וכל אדעתא [שעל דעת] להתנאות בקיפול זה — שרי [מותר]. כי הא [כמו זה] שרב שישא בריה [בנו] של רב אידי מתנאה בסדינו הוה [היה] ומקפל שוליו לנוי על כתפיו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין לו על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר: וכי בזו לא חייב ר' מאיר חטאת? אמר ליה [לו] רבי: וכי דקדק ר' מאיר עד כאן, וקבע שדבר זה הדומה לקיפול יש בו איסור חמור של משא בשבת? ואם אכן דקדק, מוטב איפוא שלא להיכנס לספק. מיד שלשל רבי טליתו מעליו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: לא יהושע בן זירוז הוה [היה] זה אלא יהושע בן כפוסאי היה, חתנו של ר' עקיבא, והוא אמר: וכי בכגון זו לא חייב ר' עקיבא חטאת? אמר לו רבי: וכי דקדק ר' עקיבא עד כאן, וקבע שדבר זה הדומה לקיפול יש בו איסור חמור של משא בשבת? ואם אכן דקדק, מוטב איפוא שלא להיכנס לספק. מיד שלשל רבי טליתו מעליו. כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר רב יהודה אמר: לא כך היה המעשה, ולא לבש רבי עצמו טלית מקופלת על כתיפיו בשבת, אלא "נשאל רבי "איתמר [נאמר], שבאה שאלה כזו בפני רבי, ורצה להתיר עד שהעידו בפניו משום גדולי הדור שיש חשש איסור בדבר.

ג משנה הרוחץ בשבת במי מערה (מי מקוה שבמערה) ובמי טבריא (טבריה) ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות (מגבות) — לא יביאם בידו, שמא ישכח ויסחט מהן את המים. אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת את פניהם, ידיהם ורגליהם, ומביאין אותן בידן ואף שהמגבת רטובה מאד, מכל מקום כיון שרבים הם הרי הם מזכירים זה לזה איסור שבת ואינם סוחטים.

אגב הזכרת מי טבריה, דנים בדיני מרחץ ורפואה בשבת. סכין בשמן וממשמשין ביד את הגוף, אבל לא מתעמלין בכח כדי להזיע ולהתרפא. ולא מתגררין מן השמן במגררת. וכן אין יורדין בשבת לקורדימא (נהר טובעני מלא בוץ), ואין עושין אפיקטויזין (אמצעי הקאה), ואין מעצבין את התינוק הקטן ליישר את עצמותיו, ואין מחזירין את השבר למקומו, ומי שנפרקה (נקעה) ידו ורגלו לא יטרפם (ישים אותם במים וינענעם) בצונן, שהוא דרך רפואה, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא.

ד גמרא קתני [שנה] התנא במשנה מי מערה דומיא [בדומה] למי טבריא, וכוונתו: מה מי טבריא מים חמין הם — אף מי מערה חמין הם בדווקא. ומדקדקים בלשון המשנה שנאמר בה "הרוחץ" ומשמעו: דיעבד — אין [כן], שאם רחץ הריהו מסתפג אפילו בעשר מגבות (אלונטיאות), ואולם לרחוץ לכתחילה — לא ירחץ. שאם היתה הכוונה במשנה להתיר רחיצה זו לכתחילה היה עליה לנסח את המשפט כך: "רוחץ אדם במי מערה"! ומכלל הדברים אתה למד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One who shakes his cloak on Shabbat to remove dust that collected on it is liable to bring a sin-offering for violating the prohibition of laundering. The Gemara qualifies this ruling: We only stated this halakha with regard to new garments, but with regard to old garments, we have no problem with this behavior. And we only stated this with regard to black garments, but with regard to white or red garments, we have no problem, as shaking off the dust would not be prohibited. And this prohibition applies only when one is particular about keeping them clean, but if one does not insist on wearing clean garments, we have no problem with it, i.e., it is not prohibited to shake off the dust.

The Gemara relates that Ulla happened to come to Pumbedita, and while there he saw rabbis shaking their cloaks to remove dust. He said: The Rabbis are desecrating Shabbat. Rav Yehuda said to the Rabbis whom Ulla criticized: You may continue to shake your cloaks in his presence. We are not at all particular about this, and it is therefore permitted for us to shake the dust from our cloaks.

The Gemara also relates that Abaye was standing before Rav Yosef. Rav Yosef said to him: Give me my hat. Abaye saw that there was dew on it, and he hesitated to give it to him, because he feared violating a prohibition by shaking off the dew. Rav Yosef said to him: Shake off the dew and throw me the hat; we are not at all particular about the cleanliness of the hat, and it is therefore permitted to shake off the dew.

Rav Yitzḥak bar Yosef said that Rabbi Yoḥanan said: One who goes out with a cloak folded and resting on his shoulder on Shabbat is liable to bring a sin-offering for carrying in the public domain. This ruling was also taught in a baraita: Clothing merchants who go outside with cloaks folded and resting on their shoulders on Shabbat are liable to bring a sin-offering. And they did not say this only with regard to clothing merchants; rather, any person is liable for this transgression, and they only stated the halakha in these terms because it is the usual manner for merchants to go out this way.

And likewise, a shopkeeper who goes out with coins bound in his cloak is liable to bring a sin-offering. And they did not say this only with regard to a shopkeeper; rather, any person is liable for this, and they only stated the halakha in these terms because it is the usual manner of a shopkeeper to go out this way. And runners, i.e., foot messengers, may go out on Shabbat with scarves on their shoulders, because this is how they typically wear them. And they did not say this only with regard to runners; rather, any person is permitted to do this, but it is simply the usual manner of runners to go out this way.

Rabbi Yehuda said: There was an incident involving Hyrcanus, son of Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, who went outside with a scarf on his shoulder on Shabbat. However, a thread from the garment was tied around his finger so that the garment would not fall. When this matter came before the Sages, they said: It is permitted to go out in that manner even if a thread is not tied around one’s finger. And likewise, Rav Naḥman bar Rav Ḥisda taught in the name of Rav Ḥisda: The halakha is that one may go outside with a garment around one’s shoulders even if a thread from the garment is not tied around one’s finger.

Ulla happened to come to the house of Asi bar Hini. The members of the household asked him: What is the halakha: Is it permitted to make a spout of one’s garment on Shabbat? Ulla said to them that this is what Rabbi Elai said: It is prohibited to make a spout on Shabbat. The Gemara asks: What is the spout referred to here? Rabbi Zeira said: It is referring to Babylonian pockets, which were formed by lifting up the bottom of the cloaks and tying them to their shoulders to make pocket-like folds in their garments.

The Gemara relates that Rabbi Yirmeya was sitting before Rabbi Zeira and showed him a certain fold and said to him: What is the halakha with regard to this kind of fold on Shabbat? He said to him: It is prohibited to make it on Shabbat. He then showed him another fold and asked: And what is the halakha with regard to this? He said to him: It is prohibited. Rav Pappa said: Grasp this principle: Any fold made to gather one’s clothing from the ground is prohibited, and any fold that is merely to beautify oneself is permitted, as the precedent of Rav Sheisha, son of Rav Idi, who was beautifying himself with his garment by folding it on his shoulders.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: On one occasion, Rabbi Yehuda HaNasi went out into a field, and the two sides of his cloak were resting on his shoulders. Yehoshua ben Zeiruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, said before Rabbi Yehuda HaNasi: In a case like this, didn’t Rabbi Meir hold one liable to bring a sin-offering? Rabbi said to him: Was Rabbi Meir exacting to that extent, i.e., he considered wearing a garment in this fashion to be carrying on Shabbat? If so, it is preferable to avoid questionable practices; immediately Rabbi Yehuda HaNasi lowered his cloak from his shoulders.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: It was not Yehoshua ben Zeiruz; rather, it was Yehoshua ben Kefusai, Rabbi Akiva’s son-in-law, and he said: In a case like this, didn’t Rabbi Akiva hold one liable to bring a sin-offering? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Was Rabbi Akiva exacting to that extent? If so, it is preferable to avoid questionable practices. Immediately, Rabbi Yehuda HaNasi lowered his cloak from his shoulders. When Rav Shmuel bar Rav Yehuda came, he said: This is not what happened, as Rabbi Yehuda HaNasi himself did not wear his cloak folded up on his shoulders on Shabbat. Rather it was stated that Rabbi was asked, meaning that this question came before him, and he wanted to rule leniently, until he was informed that some of the greatest Sages of the generation ruled stringently.

MISHNA: One who bathes on Shabbat in a ritual bath formed by cave water or in the water of Tiberias and dried himself even with ten towels may not carry them in his hand, lest he forget that it is Shabbat and wring the water from them. However, ten people may use one towel to dry their faces, hands, and feet, and may carry them in their hands. Even though in this case the towel would be quite wet, it is permitted to handle the towel because there are several people present, and they will remind each other that it is prohibited to wring a towel on Shabbat.

Apropos the waters of Tiberias, the mishna discusses the halakhot of bathing and medicine on Shabbat. One may smear oil on his body and gently rub his body with his hand; however, one may not exert himself with vigorous massage or by means of exercise in order to benefit from the therapeutic effects of sweating; and one may not scrape the oil off with a scraper. Additionally, one may not go into a swampy river [kurdima], on Shabbat. And one may not make a drug to induce vomiting, nor may one align a young infant’s bones to straighten them, nor may one reset a break in a bone. One whose hand or foot was dislocated may not move them about vigorously in cold water, which is the standard method of treatment; however, one may wash the limb in the typical manner, and if one is cured through this washing, he is cured.

GEMARA: The tanna of the mishna teaches the case of cave water that is similar to the case of water of Tiberias; just as the water of Tiberias is hot, so too the cave water is hot. The Gemara also infers from the formulation of the mishna: With regard to one who bathes, after the fact, yes, one may dry himself; however, one may not bathe ab initio, as had the mishna intended to permit bathing ab initio it would have said: One may bathe in cave water. This proves by inference

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פי' המנער כדכתיב התנערי מעפר וכדגרסינן התם ומנערה אחת לשלשים. אם יש אבק בבגד חדש שחור ומקפיד עליו. או אם יש עליו דבר טינוף אוסר רב הונא לנפצו. אבל אם הוא בגד ישן או לבן או אדום ולא קפיד עלייהו שרי וכן הלכה. וזה שראה עולא לרבנן דהוו נפצי גלימייהו ואמר הני מחללי שבתא. רבנן דפומבדיתא במלבושין דלא קפדי עלייהו הוו נפצי. (אמתא) [כומתא] הוא כמין כובע של ראש במקום סודר כדאמרינן בפרק השולח גט לאשתו האי אמתא דהוה שכיב מרה אתת בכת קמיה. ואמרה ליה עד אימת תיתעבד ותזיל ההיא אמתא שקל כומתיה ושדא בה אמר ליה קני הא וקני נפשיך. כלומר קני נפשיך בחליפין. וי"א כומתא הוא כגון כאן דומה לגביע והוה באותו הטמנ' טינוף. והוה אבי' מהסם. כלומר מתיירא כדאמרינן התם חזייה דהוה קא מהסם. א"ל רב יוסף לאביי נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי:
היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו כגון אלו מוכרי כסות שמקפלין ומפשילין אותן על כתפייהו.

אתמר משמיה דר' יוחנן חייב חטאת ותניא כוותיה והכי הלכתא וכן נמי היוצא וצרורין לו בסדינו מעות חייב חטאת אבל הרטנין שהם הרצים יוצאין בסודר שעל כתפיהן. ולא אלו בלבד אלא כל אדם. והנכון להיות כרוך בצוארו. או נימא כרוכה לו באצבעו. כהורקנוס בר' אליעזר. ואע"ג דאמר משמא דר' יוחנן הלכה אע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו:

עולא איקלע לבי אסי בר (חני) [היני] בעא מיניה מהו לעשות מרזב בשבת א"ל הכי אמר ר' אלעזר אסור. כך קבלנו מרבותינו שיש בידם קבלה כי מרזב זה כשיתעטף אדם טליתו ויקפל ב' קצוותיה כמין כרך קיפול ויניחה על כתפו השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית המשולשל בצידו הימין מניחה בכתפו הימין ונמצאת טליתו מקופלת מהנה ומהנה ומופשלת על כתפיו וחלל כנגד השדרה ונראה כמין מרזב. וכענין זה היה קשר (כישי) [כישא] בבלייתא שהיו קושרין ב' כריכות וקורין אותה כישא וכיסכוסי מאני. וי"א זולתי פירוש זה. אבל חובה עלינו לומר בלשון רבותינו ומה שקיבלנוהו. וכרב פפא שהוא בתראה עבדינן ואמר כללא כל אדעתא לכנופי אסור. כל להתנאות שפיר דמי וכדרב שישא בריה דרב אידי שהיה מתנאה בסדינין כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו ב' צידי טליתו מונחין לו על כתפו ושאר הטלית כרוכה ומופשלת לו לאחוריו.

אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר"מ בזו לא חייב ר"מ חטאת. כלומר זה המעשה דומה לרטנין שיוצאין בסודרין בסדינין מקובצין ולא משולשין על כתפיהן ור' מאיר לא היה בזה מחייב חטאת אי לא אסורה מדרבנן. א"ל ר' דקדק ר"מ עד כאן שלשל רבי טליתו:

מתני' הרוחץ במי מערה כו'.

הא דתנן מי מערה. דומי' דמי טברי' דאינון חמין. ומ"ה קתני הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא בחמין שהוחמו מע"ש הוא דאסורין ברחיצה ומותרין בשטוף לר"ש. והא דקתני מערה אורחא דמילתא קתני שהוא מעמיד חומו מע"ש לשבת אבל מי טברי' אפי' במקוה מותר ואין זיעה אסורה אלא בתולדת האור במרחץ שלא יהיו רוחצין ואומרי' מזיעין אנו הא בחמי טבריה שרחיצתן מותרת אף זיעתן מותרת. אבל רבינו הגדול ז"ל אמר מערה מיטללא ונפיש הבלה ואתי לידי זיעה נראה מדבריו שמערה של חמי טברי' שהיא מותרת ברחיצה אבל זיעה אסורה בכולן שלא התירו רחיצת טברי' אלא מפני שאין הדבר עומד וזיעה במקומה עומדת לגמרי לאסור בכולן וכ"כ הר' משה תלמידו כדבריו ז"ל. ומיהו לא מחוור לנו דאי כולה מתני' בחמי טברי' להשטף ודאי מותר הוא אפי' לר"י דרחיצה נמי מותרת שלא במקום זיעה דשיטוף ליכא זיעה:

[גמרא:] המנער טליתו. פירש רש"י ז"ל מפני האבק ומשום מלבן. ובתוס' הקשו דלא מצינו לבון בכיוצא בזה. אבל ר"ח ז"ל פירש מנער את הטלית מן הטל כההיא דרבה דבסמוך ומשום מכבס, ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה, ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוון שאינו כבוס גמור.

טלית מקופלת. פירש רש"י ז"ל לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש. ומה שיצא רבי לשדה והניח שני צידי טליתו על כתפו, לאו בענין זה היה, דטלית מקופלת היינו כששני צידי הטלית שלפניה ושלאחריה מונחין על כתפו כגון שאנו מתעטפין בטליתות, אבל ההיא דרבי לא קפל אלא הצדדין שלפניו בלבד והיה סבור שזה מותר, וחזר בו מסהדותיהו דהני רבנן. ומכאן יש לאסור בחתנים שלנו שלא יצאו בטליתותיהם ברשות הרבים עד שישלשו. וכן אסר מורי הרב ז"ל.

הא דאמר רבי אלעזר אסור לעשות מרזב בשבת. ופירש רבי זירא כיסי בבלייתא, פירש הריא"ף: שטליתו מופשלת הנה והנה וחלל כנגד השדרה שהוא כעין מרזב, וכן פירש בערוך (ערך מרזב). והקשו בתוס' שאין זה דומה לכיס. ורש"י ז"ל פירש שמסלקין בגדיהן מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותן כלפי מעלה פרוצ"ש בלע"ז ומחזיקין אותן בחוטין ונראין כיס ומרזב ואסור משום תקוני מנא, ורב פפא נתן כלל בדבר שכל שהוא לכנופי ולהעמיד כך תמיד מתוקנין אסור, אבל להתנאות לפי שעה מותר. וגם זה אינו מחוור בעיני. דאין ענין לשמועתנו, דהכא באיסור הוצאה איירינן לומר מה שאינו דרך מלבוש ואסור לצאת בו משום משוי, ולא איירי באיסור תקוני כלי. והם [התוס'] פירשו כיסי בבלייתא שמקפלין טליתן מן הצדדין על כתיפן ועושין קפולין הרבה זה על גב זה זה קטן מזה ודומה למרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתיים, ואינו דרך מלבוש אלא כמשוי ואסור לצאת בו, ואמר רב פפא אדעתא לכנופי כלומר שמקפלו כמו שיכול כדי לרוץ מהר אסור דזה דרך משוי, אבל להתנאות שאין מקפלו כל כך אלא מעט כדי להתנאות בטליתו שפיר דמי דדרך מלבוש בכך, וכן פירש מורי הרב ז"ל. ואין זה דומה לטלית מקופלת, כי טלית מקופלת היינו שראשי הטלית כלומר שפוליה מקופלים ומונחים על כתפו, אבל זה אינו מניח השיפולים ממש על כתפו אלא שמקפל צדדי הטלית מכאן ומכאן.

[מתני':] הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו. הא דקתני נסתפג, לאו דוקא נסתפג, אלא אפילו לכתחילה מסתפג בהן וכדקתני אבל עשרה בני אדם מסתפגין, ואין בין יחיד למרובין אלא שיחיד לא יביאנו דלמא משתלי וסחיט, וברבים לא חיישינן דכל חד וחד מדכר לחבריה, אבל לענין מסתפג הוא הדין ליחיד, דאי לא, ליתני לא יסתפג ואם נסתפג לא יביא ובהדיא תניא בברייתא מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון.

וקשיא לי למה לא אסרו להסתפג דלמא סחיט וכדאמרינן בפרק אלו קשרים (שבת קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו הראשונה קודם שיעקור רגלו שניה מותר, ואם לאו אסור, ואתקיף עליה רבא היכי ליעביד, לינחות זמנין דמיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה, והתם חיישינן אפילו אדלמא אתווסאן מאניה, כל שכן הכא דמסתפג בהן ממש. ועוד ההיא דריש פרק טומנין (מח, א) דפרס דסתודר אפומא דכובא, ונזהיה (רבא) [רבה] משום דדלמא סחיט. ויש לומר דלא אסרו להסתפג ברוחץ דאם כן אתה אוסר עליו אפילו רחיצה, שאין דרך לרחוץ בלא להסתפג ואין הדבר עומד, ובמקומות אחרים נמי התירו לצורך, כגון שומר פירות שהתירו לו לעבור עד צוארו במים (יומא עז, ב), ואינו צריך להגביה בגדיו, ואדרבא אמרו ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו.

הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא. כתב הריא"ף ז"ל: ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שמנה שרצים (שבת קט, א) רוחצין במי גרר ובחמי טבריא, אלמא רוחצין לכתחילה. ותירץ דהרוחץ לאו אחמי טבריא קאי אלא אמי מערה, ולא תני טבריא אלא לגלויי אמי מערה, מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין, ומי מערה אמאי לא שרי לכתחילה משום דמטללא כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ, ב) מערה מרבעא ומטללא, הלכך נפיש הבלא דידיה ואתי לידי זיעה ומשום הכי אסור לכתחילה. ואין זה מחוור. שהזיעה יותר מותרת מן הרחיצה, דלא נאסרה זיעה אפילו בחמי האור אלא משום גזירה דרחיצה כדאיתא בפרק כירה (שבת מ, א) וכיון דרחיצה דחמי טבריא מותרת כל שכן הזיעה בהן. ועוד דאי מי מערה דחמי טבריא קאמר, מאי קאמר מני רבי שמעון, דהא אפילו רבי יהודה לא פליג אלא בחמי האור, אלא מי מערה דחמי האור קאמר, שכן דרכן להחם מערב שבת וכדי להעמיד חומן מניחן במערה דמטללא, ולעולם מי טבריא אפילו מטללא נמי דלגמרי התירו חמי טבריא, וכמו שאמרו בפרק כירה (שם) ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריא, ומשמע דלגמרי התירו. וכן דעת מורי הרב ודעת הרמב"ן ז"ל.

המנער טליתו בשבת חייב חטאת ופירשוה גדולי הרבנים במנערה מן העפר והרי הוא מלבן וי"א דוקא במנערה מן הטיט ומן הטנוף ולא אמרו אלא בטלית חדשה ושחורה שהניעור מהטינוף או העפר ניכר בה הרבה אבל בישנים או בלבנים ואדומים מותר ואף בחדשים ושחורים אם אינו מקפיד מותר וגדולי המפרשי' כתבו שהמנערה מן הגשמים אף הוא מנערן אם אינו מקפיד והביאוה ממ"ש בסמוך א"ל אביי לרב יוסף הב לי כומתאי ר"ל כובע להניחו על הראש חזא ביה טלא ר"ל טל הוה קא מחסם אמר ליה נפיץ שדי אנן לא קפדינן וטל דומיא דגשמים ומ"מ יש מפרשים טלא דבר טינוף ואינו נראה:

היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו בשבת חייב חטאת ופירשו גדולי הרבנים שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שפוליה על כתפו וחייב חטאת מפני שאינה דרך מלבוש והרי הוא משאוי ומכאן יש מי שאוסר בחתנים שלנו לצאת בטלית כמנהג החתנים עד שישלשל טליתו ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבו שלא נאסר אלא במקפל כנף ימין לכתף של ימין וכנף שמאל לכתף של שמאל שזהו דרך משאוי ומה שאמרו למטה פעם אחת יצא ר' לשדה והיו שני צדי טליתו מונחים על כתפו יאמרו לו בזו לא היה מחייב ר' מאיר חטאת הא מ"מ אסור הוא לשלשל טליתו בזה לא קפל אלא הצדדים שלפניו אבל שלאחריו עומדים ומשתלשלים לאחוריו בלא שום קפול ונמצא שכל שנתקפלו שני הצדדין חייב חטאת ואם לא נתקפלו אלא הצדדין שלפניו פטור אבל אסור אבל אותם שלנו שמקפלין כנף ימין לצד שמאל וכנף שמאל לכתף של ימין דרך מלבוש הוא ומותר לכתחילה הואיל ומתהפכים סביב הצואר הרי הוא כפתח בית הצואר ויש נוהגים שלא לקפלו אלא מצד אחד והאחר נשאר משולשל למטה:

אף סודר שהרטנים יוצאין בו ר"ל הרצים מלשון ריהטא וכמו שגורסין בקצת ספרים הרהטנים ומתוך שהם צריכים לרוץ תמיד מביאין סודר קצר וארוך על כתפותיהם דרך מלבוש עליון מותר לצאת בו בשבת ואפי' לא היתה נימא כרוכה לו על אצבעו לעכבה שלא תפול מכתפו:

אסור לאדם לעשות מרזב בשבת ופירשו בענינו כיסי בבליאתא ופירשו גדולי הרבנים שמסלקין את הבגדים ומגביהים אותם כשהם ארוכים יותר מדאי וכופלים אותם כלפי מעלה ומחזיקין אותם בחוטין היוצאים וכפילת השולים עושין אותם כמין כיס וכמין מרזב ואיסורם משום תקון כלי ומ"מ דוקא כל שהוא מכוין לכנופי ר"ל להעמידו כך תמיד מתוקן אבל להתנאות לפי שעה להיות בגדיו הלומים עליו מותר ולמדו רבים מדבריו שמותר למשוך חוט שבצדדים ושל בית יד הנקראים קורדאר להדק את המלבוש ולהלמו על הגוף וכן על פתח בית יד להדקו ולהלמו על הזרוע וכשרוצה לפשוט מתיר את החוט ואין כאן משום תופר ומ"ש בפרק כלל גדול המותח חוט של תפירה חייב משום תופר דוקא בתפירה של קיימא אבל זה עשוי תמיד למתחו ולהתירו ואין כאן תפירה ולא מרזב ומ"ש בתלמוד המערב המותח צדדיו בשבת חייב משום תופר פירושו בחוט של תפירה ומ"מ יש אוסרין ענין זה ומפרשים ענין מרזב האמור כאן בענין אחר ואף לעקר הפירוש משיבים בתוספות שדבר למד מענינו ולא נתעסקו כאן אלא באיסור משאוי והוצאה ולא בתיקון כלי והם פירשו לענין טלית שמקפל טליתו מן הצדדין על כתפו קליפין הרבה זה על גב זה וזה קטן מזה ודומה למרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתים והרי הוא משאוי כל שמקפלו לכנופי כלומר שלא ישתלשל ויעכב את הלוכו אבל להתנאות מותר שבדרך מלבוש הוא ואין זה דומה לטלית מקפלת שטלית מקפלת שפוליה מקפלים ומונחים על כתיפיו אבל זו שפוליה משולשלים על זרועותיו והדברים זרים וגדולי קדמונינו פירשו שמקפל צדדיה כמין כפול ומניחה כנף ימין על כנף של שמאל ושל ימין בימין ומאחר שמקופלת כעין גלילים עגלים והחלל כנגד השדרה הוא נראה כעין מרזב ואסור אלא אם כן הוא להתנאות וגדולי המחברים פירשו בענין לכנופי כדי שלא יקרעו או יתלכלכו ויראה לי שכיסים שבבבל היו עשויין בדרך זה ר"ל שהעור נגלל בצדדיה לחזוק אלא שקשה לי והלא טלית מקופלת אף בלא מרזב אסורה לפי מה שפירשנו איפשר שהמרזב בזה אסורה אף בלא משאוי והוצאה כגון בגלימות שלנו שהקפול בלא מרזב מותר וגדולי המפרשים פירשו שמועת טלית המקופלת בלא דרך מלבוש ועל הדרך שיחסום לסוחרי כסות אלא שמתכוין להגין עליו מפני החמה או הגשמים אבל דרך עטוף איסורו משום מרזב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ויש גורסין כישי בבליאתא כלומר אגדות של ירק והוא כמו שפירשנו שהאגדות כעין גלילים הם:

חנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו חייב חטאת וכן הדין בכל אדם אלא שדרך חנוני בכך ודברו בהווה ויש שואלים בה והואיל ואין דרך בכך אלא חנוני שאר בני אדם מפני מה נאסרו והרי אומן דרך אומנותו דוקא חייב לדעת הפוסקים כן כמו שהתבאר ואין זה כלום שהבאת מעות צרורות בסדינו דרך כל אדם הוא ומכאן אתה למד בקצת בני אדם שנותנים מעות או זהובים בבגד כפול ותפור סביבותיו שהוצאה היא ולא דרך מלבוש ואינן בטלים אצל הבגד שאין חלוק בין צרורים לתפורים ואע"פ שאמרו בפרק במה אשה פורפת אשה על האגוז ובמטבע לא תפרוף לכתחילה בשבת הא אם פירפה בו מערב שבת יוצאה בזו מתוך שהיא צריכה לפריפה בטל אגב המלבוש כך כתבוה גדולי הדורות והדברים נראין:

המשנה השביעית הרוחץ במערה או במי טבריא מסתפג אפי' בעשר לונטיאות ולא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגים בלונטית אחת ביניהן ידיהם ורגליהם ומביאין אותם בידם אמר הר"ם פי' זו הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו המקום כמו שהיה בחצר או במדינה ויהיה שם עירוב ולא נשאר להזהיר אלא הלילה שמא יסחוט הבגד שמסתפג בו כשנשרה ואז יוציאנו כשהוא יבש וכשנאמר לו כי אין הדרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שהיה יבש או שרוי ואמר כי אפי' נסתפג בעשר רדידים והם הנקראים אלונטיות כי האלונטיות האחרונה בלי ספק אין בה מים שיצטרך לסחוט אותה ואפי' סחט אותה לא יצא ממנה דבר ואעפ"כ לא יביאם בידו גזרה שמא יביא הראשונה ויסחוט אותה ואם הרוחצי' רבים בטלה הגזרה לפי שהם מזכירים אלו את אלו ולפיכך יביאו הרדיד שמסתפגין בו ואפי' הוא שרוי לפי שרבים נסתפגו בו וזאת המשנה דחויה והפסק כי אפי' אחר יביא הרדיד שנסתפגו בו בידו:

אמר המאירי המשנה השביעית והיא ג"כ מענין שאר המשניות שלפניה ואמר שהרוחץ במי מערה ובחמי טבריא ונסתפג אפי' בעשר אלונטאות ר"ל שנתקנח אפי' בעשרה סדינין שנמצא שאין בכל סדין וסדין מים אלא מעט הרי זה לא יביאם בידו אף במקום שאין שם איסור הוצאה כגון ע"י עירוב מפני חשש סחיטה שאפי' באלו שאין צריכים סחיטה כ"כ הואיל ומ"מ איפשר לסחטן שמא יקפיד עליהם ויסחוט הואיל ואין שם אלא אחד אבל עשרה בני אדם מסתפגים אף לכתחילה אף באלונטית אחת שנמצאת האלונטית טבולה הרבה וצריכה לסחיטה ומביאין בידם במקום עירוב או דרך מקום פטור ואין גוזרין לסחיטה שבטוחים אנו בהם שיזכיר אחד לחבירו ואפי' בהסתפגות כל גופם ולא תפשו לשון פניהם ידיהם ורגליהם אלא שאין דרך להסתפג כמה בני אדם באלונטית אחת אלא פנים ידים ורגלים:

זהו ביאור המשנה ואין הלכה כן אלא אף א' באלונטית אחת מביא במקום עירוב ומסתפג לכתחילה ומשנתנו לענין פסק זה בין בחמין בין בצונן הוא ובגמ' דקדקו בה שמאחר ששנאה בלשון דיעבד ר"ל הרוחץ אינה שנויה אלא בחמין שאם בצונן אף הרחיצה מותרת לכתחילה וכן בחמי טבריא וא"כ לא נשנית בלשון דיעבד אלא לענין מי מערה ואחר שכן צריך אתה לידע מהו מערה לענין זה ותדע שגדולי הפוסקים והמחברים פירשו אף בחמי טבריא אלא שהמערה מכוסית וכמ"ש במסכת בבא קמא פרק הפרה מערה מירבעא ומיטללא ומתוך כך הבלה גדול ונאסרה לכתחילה משום זיעה ולמדת לדבריהם שהזיעה אסורה אבל חמי טבריא פירושו שאינם מכוסות ואין שם הבל מרובה ולא יבא ברחיצתו לידי זיעה ומותר לכתחילה וכבר ביארנו בפרקים שקדמו בהפך סברא זו שהזיעה יותר מותרת מן הרחיצה שהרי לא נאסרה אף בחמי האור אלא מגזרת רחיצה ואחר שהרחיצה מותרת בחמי טבריא אף במכוסית היאך תאסר הזיעה וא"כ עיקר הדברים כמו שפי' גדולי הרבנים שהמערה הם חמי האור שהיה מנהגם להחם מערב שבת והיו מריקים אותם למערה שהבלה גדול להעמיד המים בחומם אבל חמי טבריא אפי' במכוסית ואפי' יבא להזיע אלא שיש מזהירים שלא להכנס לבית הזיעה מגזירת מרחץ ר"ל חמי האור ומ"מ יש להקל ולומר שאין זיעה אסורה אלא בתולדת אש כמרחץ וכדי שלא יהו רוחצין ויאמרו מזיעים אנו כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא ישתטף אדם כל גופו בחמין בין בכלי בין בקרקע אבל בצונן מותר ולא אסרו אלא בחמי האור אבל בחמי טבריא מותר אף לרחוץ והשטיפה הוא ענין שפיכתן על גופו וכבר ביארנוה בפרק כירה:

גגות וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן לטלטל כלי ששבת בתוכם מזה לזה ויש חולקים בזו וכבר כתבנוה בפרק מילה:

האוליירין ר"ל בלנים מביאין בלורי נשים ר"ל הסדינים שמסתפגות בהם ברה"ר ובלבד שיתכסה בהם ראשו ורובו שזהו דרך מלבוש ואע"פ שבאלונטית אין צורך לראשו ורובו במבי' לצורך אחר החמירו וכן כתבו גדולי המפרשים וסבינתא והוא סודר של בגד כעין טלית שיש בו בית ראש שהראש מתעטף בו ושאר הבגד משתלשל על הגוף אם היה מתכסה בו בשבת צריך שיקשר שני ראשיו בצוארו תחת זקנו שלא ישמט שאינו כעין סרבל שיתעכב על הכתפים ואם לא יתקשר ישמט ויפול ויבא להביאו וישראל המביא בגדים לגוי שמוטל עליו לשמשו ויביא לו בשבת ומתכסה בו צריך שיזהר שלא יהו השולים מונחים בכתפיהם שלא יהא כמשאוי אלא משוכים למטה שיהא דרך מלבוש וגדולי המחברים פירשו בענין סבינתא טלית קצרה כמו אבנט וצריך שיקשר ראשיה למטה מכתיפיו:

המשנה השמינית סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין אין יוצאין לפילומא ואין עושין אפיקטפיזין בשבת אין מעצבין את הקטן ואין מחזירין את השבר מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו אם נתרפא נתרפא אמר הר"ם פי' סכין כלומר נמשחין בשמן וממשמשין הוא מגזרת משה משיתיהו וענין משיכה וגרירה כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק מתעמלין מתיגעין מגזרת עמל שיעמול האדם עמלו בוניו בו והוא העמל והיגיעה מתגררין מגזרת להתגרר בו וכמהו בלשון רבים מתחככים פילומא בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסין בו והנכנס לשם יזוע והזיעה ביום שבת אסורה אפיקטויזין פירושו הקיא והיא מלה מורכבת ממלות ארמיות אפיק טפי זון הוצאת הלחם מן הבשול ר"ל שיקיא הלחם ויוציאנו מן האצטומכא קודם שיתעכל ובתנאי שישתה סם המקיא וזהו האסור אבל להכניס אצבעו לתוך פיו מותר מעצבין הוא השבת חליות השדרה ועריכתן והוא כמו בונה אבל כריכת הולד בבגדים וחתולו מותר ואמרם אין מחזירי' את השבר אינה הלכה והפסק מחזירין את השבר נפרקה ידו ר"ל נשמט פרק היד או הרגל:

אמר המאירי המשנה השמינית והיא ג"כ מענין מה שלפניה סכין וממשמשין ר"ל שממשמש בידו באותם השמנים על כל גופו להנאתו ופי' בגמ' דוקא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והוא סיכה תחלה ואח"כ משמוש אלא סך וממשמש בבת אחת אבל לא מתעמלין ר"ל לשפשף בכח וגדולי המחברים פירשו שדורכין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שייגע עצמו באיזו תנועה ויזיע ולא מגררין ר"ל במגררת שקורין אשטרגול מפני שהוא דרך חול ואפי' שינה במגררת כגון שעשה מגררת של כסף וכיוצא בו אסור ומ"מ התבאר בגמ' שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו וקצת גאונים כתבו גוררין את המנעל בשבת בגבה של סכין אבל לא בחורפו ודוקא ישן אבל חדש לא וכבר ביארנוה:

היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו בין כתפיו בשבת חייב חטאת נ"ל דדידן נמי אע"ג דאית בה פתילין שמכניסן בצווארו אם קיפלה על כתפיו חייב חטאת הוא שהפתילין לא מעלין ולא מורידין שאינן עשוין אלא שלא תפול מעל כתפיו ואם קיפלה על כתפיו אין זה דרך מלבוש ומשוי הוא:

מה מי טבריא חמץ או מי מערה חמין פי שחיממן באור מערב שבת ומש"ה תני הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא. דאלו חמי טבריא אפי' לכתחלה נמי כדאמרן לעיל בפ' שמנה שרצים רוחצין בחמי טבריא ובפ' כירה נמי אמרן ראו שאין הדבר עומד התירו להן חמי טבריא ומפני שהן מי מערה חמי האור מש"ה דייק מכלל דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחלה שפיר דמי ומוקמה כר"ש דשרי להשתטף בחמין ורבינו יצחק מפא"ס זצוק"ל מפרש שמי מערה הן חמין משום דמרבעא ומטללא ומשום דילמא אתי לידי זיעה ואינו נ"ל שיהו אסורין מי מערה יותר מחמי טבריא וגם הזיעה בחמי טבריא מותרת היא דהשתא הרחיצה מותרת כ"ש הזיעה וגם לא היינו צריכים להעמיד מתני' כר"ש דר' יהודא דאמר לא אסר אלא בחמי האור אבל בצונן לא ואע"פ שהן חמין מאליהן ואי קשיא כיון דסתם מתני' מוקמי' כר"ש היכי פסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודא בפ' כירה י"ל דר' יוחנן לא דייק האי דיוקא אלא אמר לך שטיפה נמי בכלל רחיצה היא:

בפירש"י בד"ה מתנאה כו' ובחול קאמר כלומר אלמא דאורחא כו' עכ"ל כצ"ל דאי בשבת איירי לא ה"ל לתלמודא למימר אלא דלהתנאות שרי כדרב שישא בריה דרב אידי אלא דהך דרב שישא מתנאה בסדינו הוה בחול קאמר ומייתי מיניה דאורחא למיזל הכי וממילא דשרי נמי בשבת וכה"ג מייתי לעיל גבי סחיטת רמונים משל בית מנשיא כו' וק"ל:

תוספות בד"ה אף מי מערה כו' ובפרק שמונה שרצים פירשנו דיעבד כו' כצ"ל:

גמ' אבל טובל הוא כדרכו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הכי מאי קולט חלוק בענין אחד כו' כצ"ל:

במשנה ומביאין אותן. צ"ל אותה:

רש"י ד"ה חייב חטאת. דזהו ליבונה. עיין לעיל דף קמא ע"א רש"י ד"ה מבפנים וצ"ע:

המנער טליתו. מן העפר: חייב חטאת. דזהו ליבונה: אלא באוכמי. שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד עליה: והוא דקפיד עלייהו. ללובשן עד שינערם: קמחללי שבתא. וגלימי אוכמי הוו: לא קפדינן. לא איכפת לן אם יש עליה אבק הלכך לאו ליבון הוא: כומתאי. כובעי: הוה קא מחסם. לשון לא תחסום (דברים כה): למיתבא ליה. שצריך לנער הטל מעליה: בטלית מקופלת. לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו: חייב חטאת. שאין זה דרך מלבוש: והרטנין. על שם מקום: נימא כרוכה על אצבעו. שלא יפול מכתפיו: בר היני: מרזב. מפרש לקמיה: כיסוי בבלייתא. שמסלקין בגדיהם מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותו כלפי מעלה פרונצי''ש ומחזיקין אותן ע''י חוטין והיינו כמין כיס וכמו מרזב: אסור. משום תקוני מנא: הכי מאי. קולט חלוקו (בפניו) בענין אחד ושואלו כגון זה מרזב או לא וחוזר וקולטו בענין אחר ושואלו: לכנופי. שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם: להתנאות. לפי שעה: מתנאה בסדינו. אחר שנתעטף היה מתקנו על גופו ומיישבו ובחול קאמר כלומר אלמא דאורחיה בהכי וה''ה לשבת: שני צידי טליתו. שבימינו ובשמאלו לצד הקרקע: בן זירוז בזו לא חייב ר''מ חטאת. בתמיה דאין זה דרך מלבוש אלא דרך משוי: דקדק ר''מ ע''כ. בתמיה לחייב חטאת בדבר הדומה להיות מותר כזה שאינה מקופלת ואחוריה נופלין למטה מכתפיו אלא שצידיה היו מונחין על כתפו: שלשל. הורידה למטה שקבל דבריו: נשאל איתמר. לא אירע מעשה זה לרבי אלא שאלו לפניו מהו לצאת בו ובקש להתיר עד שאמרו לפניו משום רבי מאיר חייב חטאת דאיהו סבר הואיל ואינה מקופלת שהרי אחוריה היו נופלין למטה מן כתפיו אלא שצידיה היו מונחים על כתפיו הוה סבר דרך מלבוש הוא: מתני' מי מערה. מי מקוה מקורה שהוא חם ואין חומו יוצא ודוקא חמין נקט ומש''ה קתני הרוחץ דיעבד: ונסתפג. וקינח: אפי' בעשר אלונטיות. סדינין שמקנחין בהן וסיפג בהן זה אחר זה ורבותא היא דלא נפישי מיא בכל חד אפ''ה לא יביאם בידו בתוך ביתו אפי' ע''י עירוב שמא ישכח ויסחט בבואו: אבל עשרה בני אדם. הואיל ומרובין הן מדכרי אהדדי: מסתפגין באלונטית אחת. והיינו נמי רבותא דחדא אלונטית לעשרה נפישא ביה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידים: פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמילתא נקט וה''ה לכל גופם: סכין. שמן בשבת: וממשמשין. ביד על כל הגוף להנאה: אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח: ולא מתגררין. גרסינן במגררת שקורין אשטרייל''א דהוי עובדא דחול: לקורדימא. שם הנהר ובגמ' מפרש טעמא: אפיקטויזין. להקיא: ואין מעצבין את הקטן. לשון ידיך עצבוני (איוב י) שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמדת צלמו ובגמרא אמר טעמא: ואין מחזירין את השבר. עצם שנשבר. כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין: נפרקה. אלויישי''ר בלעז שיצא העצם מפרק שלו: לא יטרפם. לשון ביצים טרופות בקערה (חולין דף סד.):

המנער טליתו. פי' ר''ח מן הטל שעליו דהיינו כיבוס וליבון חייב חטאת וכן משמע דהוי דומיא דכומתא דרב יוסף אבל בניעור מן העפר כדפירש בקונטרס אין נראה שיהא שייך ליבון: היוצא בטלית מקופלת. איידי דאיירינן במי שנשרו כליו בדרך שאז דרך הוא לקפל טליתו נקטיה הכא: הרטנין. רטנין כמו הרהטנין (הערוך פי' הרצים): מהו לעשות מרזב. נראה לרבי דלענין איסור הוצאה איירי כמו טלית של ד' כנפו' ולוקח שני צידי רוחב טליתו של צד ימינו ונותן על כתף השמאלית ואינו פושטו על כתף אלא מקופל ומונח על כתפו והיינו דקאמר מאי מרזב כיסי בבלייתא שקורין פרונצדר''ה דכשהוא מונח כמו שפירשתי יש בו כיסים מרובים וכל כיסא וכיסא נראה כמין מרזב ומיבעיא ליה אי איכא איסור הוצאה בכך כיון שאינה דרך מלבוש והיינו דקאמר כל אדעתא לכנופי אסור דהיינו כמו שפירשתי ששני צידי הימין מקובצים ומונחים על כתף השמאלית שיכול לילך במהרה. ולא יכביד עליו טליתו אדעתא דלהתנאות שפיר דמי והיינו כשאין צידי טליתו מקובצין אלא צד אחד מונחת על כתפו אצל צוארו וצד האחר נופל על שכמו עד הזרוע ואין בו שום כיסוי והיינו שלשל רבי טליתו דבסמוך שלשל אותו כמו שפירשתי כעין להתנאות והיינו דרך מלבוש וכן פירש בערוך ערך מרזב אסור לעשות מרזב בשבת פירוש כשיעטוף אדם טליתו ויקפיל שני קצותיו כעין דרך קיפול ויניחנה על שכמו השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית שבצד הימין ויניחנה בכתפו רק מה שפירש שקורין מרזב מה שטליתו מושפלת מהנה ומהנה וחלל כנגד השדרה דנראה כמין מרזב אינו נראה לרבי דא''כ מאי קאמר בתר הכי מאי מרזב כיסי בבלייתא הלא אינו עשוי כעין כיסא. מ''ר: אף מי מערה חמין. שהוחמו באור דאי בחמי טבריא שרי לכתחילה כדאמר בפרק כירה (ד' מ. ושם) והניחו להן חמי טבריא ובפרק שמונה שרצים ' (ד' קט. ושם:): דיעבד אין. אמי מערה קאי ולא תנא במתני' חמי טבריא אלא למידק אף מי מערה חמין: